50 אחוז נכות נפשית ביטוח לאומי

פסק דין

1. לפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 7/8/00, (להלן: "הועדה לעררים"), אשר קבעה, כי המערער סובל מ- 50% נכות נפשית לצמיתות, כאשר 40% הינם בגין מצב קודם ו- 10% הינם בגין פגיעה בעבודה מיום 17/10/91.


2. עיקרי טענות המערער

הועדה לעררים שגתה בקביעתה, כי יש לייחס למערער רק 10% נכות מתוך 50% בגין התאונה בעבודה, מיום 17/10/91. לדידו, קביעת הועדה לעררים כאמור, היתה שרירותית וללא נימוק.
כן טען המערער, כי קביעת הועדה לעררים כאמור, עומדת בניגוד לחוות דעתו של ד"ר וולשטיין, אשר מונה על ידי בית הדין כמומחה והועדה לעררים לא התייחסה לחוות דעת זו.
לטענת המערער, יש לייחס את מחצית הנכות הנפשית שנקבעה לו, לפחות, לתאונה שהוכרה.


המערער העלה טענה נוספת, לפיה, בנסיבות המקרה, היה על הועדה להפעיל את תקנה 15 במלואה. לדידו, הוא פוטר ממקום עבודתו בשנת 92, בגין ההחמרה במצבו הנפשי.
עוד טען המערער, כי בנסיבות הענין, שגתה הועדה לעררים באי הפעלת תקנה 15 וזאת, בשים לב לגילו – (55) ולמקצועו.


3. לטענת ב"כ המשיב, יש לדחות את הערעור, בהעדר כל פגם משפטי בהחלטת הועדה לעררים.
לטענתה, גם לפי חוות הדעת של ד"ר וולשטיין, בעיותיו של הנפשיות של המערער התחילו 20 שנה לפני התאונה ובהתאם לכך, העריכה הועדה לעררים את נכותו מהעבודה בשיעור של 10% מתוך 50% כלל נכותו הנפשית.
הועדה לעררים התייחסה לחוות דעתו של ד"ר וולשטיין וקביעת הועדה ניתנה בסמכותה, לרבות לענין תקנה 15.


4. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הועדה לעררים על שתי ישיבותיה, בחוות דעתו של ד"ר וולשטיין, בכתב הערעור ובפרוטוקול קדם הערעור בפני כב' הרשמת איש – שלום, להלן פסק הדין:



הועדה לעררים, שבהרכבה ישבו שני פסיכיאטרים ורופא פנימי, ציינה בפירוט את כל תלונות הנפגע בפניה. היא בדקה את המערער וציינה את ממצאיה. הועדה לעררים התייחסה במפורש לחוות דעתו של ד"ר וולשטיין ולתלונות הנפגע.


בסעיף 27 לחוות דעתה, מציינת הועדה לעררים:


"מדגיש כי בעיותיו הפסיכיאטריות רק לאחר שהתפטר ממקום עבודתו בשנת 92 וזאת למרות הרישום המפורט והמדוייק אודות מגעים פסיכיאטריים אשר החלו עוד בשנת 1979 לפחות.
מחוות דעתו של ד"ר וולשטיין עולה שלאורך כל שנות עבודתו סבל מהתפרצויות זעם וסכסוכים, נבדק בחדרי מיון מספר רב של פעמים. היה גם בהתקף דיסיציאטיבי, קיבל טיפולים תרופתיים, קסנקט".


בסעיף 29 לחוות דעתה, מסכמת הועדה לעררים:


"לאור העובדה שקיים רישום ותיעוד של בעיות פסיכיאטריות, נפשיות שהחלו לפני למעלה מ- 20 שנה עולה רושם כי מדובר בבעיות פסיכיאטריות שמקורם הוא בקווי אישיות נוקשים ובלתי מסתגלים ולא בטראומות .... חוזרות ומצטברות שקשורות למקומות עבודתו. למרות האמור לעיל נראה, כי הפיטורים הביאו להחמרה נוספת במצבו".


בנסיבות כאמור, מצאתי, כי הועדה לעררים לא קבעה באופן שרירותי ובהעדר נימוק את שיעור הנכות ששייכה למערער בגין התאונה. הועדה הבהירה בצורה ברורה וחד – משמעית, כי המערער סובל מבעיות נפשיות מזה 20 שנה שמקורן באישיותו המיוחדת ואין להן קשר לעבודה.
הועדה לעררים הדגישה, כאמור, כי לא מדובר במקרה זה בטראומות נפשיות חוזרות ומצטברות שקשורות לעבודתו.


בהקשר זה, אף ד"ר וולשטיין לאחר שהוא מפרט את כל הרישומים הרפואיים בדבר בעיותיו הנפשיות של המערער מזה 20 שנה, מסכם וקובע, כי קיימת סבירות מרובה שכל הסכסוכים המרובים שאירעו לתובע במקום עבודתו נבעו מאישיותו המיוחדת בלבד.
מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מסקנת הועדה לעררים.


אין מקום גם לקבל את טענת המערער, לפיה, יש לייחס את מחצית הנכות הנפשית לתאונה שהוכרה.
לאור המצוטט לעיל, הועדה לעררים שקלה היטב את משקל מחלת הנפש ממנה סבל המערער קודם לתאונה שהוכרה, וזאת, במהלך 20 שנה, לעומת ההחמרה במצבו עקב הפיטורים.
קביעת שיעור הנכות בגין מצב קודם ובגין התאונה הינה שאלה רפואית,

הנתונה לשיקול דעת הועדה לעררים ובית הדין אינו מתערב בכך.


5. אשר לתקנה 15, קובעת הועדה לעררים:

"אין מקום להפעיל תקנה 15. פוטר מעבודתו בגלל מצבו הנפשי שקדם לאירוע שגרם להחמרה נוספת במצבו".


בהקשר זה בלבד, ראוי, כי הועדה לעררים תבהיר ותנמק את קביעתה.
יש לזכור, כי מדובר במערער שעבד שנים רבות לפני האירוע התאונתי, כשהוא סובל מ- 40% נכות נפשית. גם אם פיטוריו גרמו להחמרת מצבו רק ב- 10%, לא ברורה קביעת הועדה לעררים לענין אי הפעלתה תקנה 15.


בהקשר זה, ראוי לציין, כי בקדם הערעור טענה ב"כ המערער, (עמ' 2 לפרוטוקול), כי המערער כלל לא פוטר, אלא יצא לפנסיה. לעומתה, טוען ב"כ המערער, כי מרשו פוטר ממקום העבודה עקב ההחמרה במצבו הנפשי.
ראוי, כי מחלוקת עובדתית זו תייושב וכי עובדות אלו יובהרו בפני הועדה לעררים, בטרם תדון שוב בענין תקנה 15.


אשר על כן, הערעור מתקבל רק לענין הפעלת תקנה 15.


עניינו של המערער יוחזר לועדה לעררים, על מנת שתשקול נושא זה שוב ותבהיר ותנמק את החלטתה.


הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

חיפוש פנימי באתר