פסק דין בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסה לביטוח תאונות אישיות. על-פי האמור בכתב התביעה ביום 26.10.1993, בעת שהתובע עסק בהפעלת משאית בטון הוא החליק ממדרגות המשאבה ונגרם לו שבר בעצם הפטלוס. התאונה היתה תאונת עבודה. התובע פנה למוסד לביטוח לאומי, אשר קבע לו ביום 11.4.1995 נכויות זמניות כמפורט להלן : א. נכות זמנית בשעור 50% מיום 8.9.1994 עד ליום 31.3.1995 ; ב. נכות זמנית בשעור 30% מיום 1.4.1995 עד 31.8.1995. ביום 16.5.1996 קבע המוסד לביטוח לאומי נכות זמנית לתובע בשעור 100% מיום 8.9.1994 ועד 7.1.1995 וכן נכות צמיתה בשעור 30% מיום 1.11.1995. התובע פנה לנתבעת באמצעות סוכן הביטוח בתביעה לקבלת תשלומים בגין אי כושר זמני וקיבל מהנתבעת סך של 13,698 ש"ח. לאחר שנקבעה לתובע נכות צמיתה הוא פנה לחברת הביטוח בתביעה לתשלום בגין נכות זאת, אך הנתבע סירב לשלם בטענה של התיישנות. עוד טוענת הנתבעת כי התובע סובל ממחלה בשם אוסטאורונדיטיס בטלוס, אשר קדמה לאירוע התאונה ואי-כושר עבודה ו/או נכותו בקרסול אינם נובעים מהחבלה נשוא מקרה הביטוח. טענה שלישית היא, כי התובע לא גילה לנתבע על מחלות שהיו לו קודם לביטוח. הראיות וניתוחן התובע העיד בעצמו. בתצהיר עדותו הראשית חזר על האמור בכתב התביעה. לתובע שולמו תשלומים על ידי הנתבע בגין נכותו הזמנית על פי הודעות מיום 3.12.1993, 20.1.1994, 17.11.1994, 1.1995 ו- 2.1995. התובע פנה לאחר קביעת הנכות הקבועה על ידי המל"ל לנתבע במכתב בו הוא תבע פיצוי בגין הנכות הקבועה. הנתבע השיב לתובע במכתב מיום 19.6.1996 בו נאמר כי "אנו אוספים את תיקך הרפואי, לאחר איסוף כל החומר נודיעך עמדתנו". ביום 30.3.1997 קיבל התובע מכתב נוסף מהנתבע בו נאמר : "מאחר ומדובר באירוע נטען מיום 26/10/1993 הרי כל תביעה בגינו התיישנה זה מכבר ואנו דוחים כל חבות בהקשר מבלי להתייחס לטענותינו הענייניות לפיהן מדובר בהחמרת מצב קודם המוחרגת ע"פ פרק הסייגים לפוליסה". התובע טוען עוד כי לא סבל מכל בעיה בקרסולו קודם לאירוע הביטוח. הבעיה לא היתה ידועה לו בעת מתן הצהרת הביטוח. יצויין כי כתב התביעה הוגש ביום 13.10.1998. בחקירתו הנגדית מאשר התובע, כי התשלום האחרון שקיבל היה בחודש פברואר 1995. התובע אישר כי היתה לו הפרעה בהליכה עקב הזעת יתר וקיבל פטור מנעלים צבאיות. התובע לא מסר על מחלה זו לסוכן הביטוח. התובע אף מכחיש כי טופל בבית החולים "שיבא" קודם למקרה הביטוח. מטעם הנתבע העיד ד"ר משה לוטם, אשר חוות דעתו הרפואית צורפה לכתב ההגנה המתוקן. בסיכום חוות הדעת כותב המומחה כי : "קיום OSTEOCHONDRITIS DISSECANS . אוסטואוכונדריטיס זו מופיעה לרוב בעקבות חבלה. לפי צלומים ו- C.T. ברור שהחבלה שגרמה לאוסטאוכינדריטיס זו ולנכות שבעקבותיה קרתה זמן רב לפני תאריך התאונה שלה הוא מייחס את מגבלתו בקרסול". במהלך הדיון נטען נגד עדותו של ד"ר לוטם אך דחיתי טענה זו בהחלטה מנומקת במהלך הדיון. ד"ר לוטם נחקר נמרצות על חוות דעתו. בחקירתו הנגדית השיב כי אין די בצילום כדי להגיע למסקנה אליה הגיע ויש צורך ב- C.T. או במיפוי עצמות. במסמכים של הועדות הרפואיות של המל"ל לא צויין כי היה C.T או מיפוי עצמות אלא צילום בלבד. ה- C.T. שנעשה מיד לאחר התאונה הצביע על כך שהקרסול היה פגום הרבה לפני התאונה. יכול להיות שהאירוע הקודם היה גורם לכך שיצטרך ניתוח. יתכן שלא היתה לו כל מגבלה לפני האירוע נשוא התביעה. יכול להיות אף שהמצב של אוסטואוכונדריטיס לא הפריע לו לפני האירוע נשוא תיק זה. המומחה פירט מה עושים בניתוח כזה שעשו לתובע. יתכן שהחבלה הנוספת תרמה לבעיה אך לא היא שגרמה לניתוח, המומחה נשאל והשיב כי אינו יכול לומר שרק החבלה הישנה גרמה לניתוח. השאלה הראשונה המתעוררת בפנינו היא: האם חלה התיישנות במקרה שבפנינו? הגדרת" "מקרה הביטוח" מופיעה בפוליסת הביטוח שהיא החוזה בין הצדדים ואשר חלה עליה, כנאמר בה, גם הוראות חוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 היא מוגדרת כ : "פגיעה גופנית בלתי צפויה, כתוצאה מתאונה שנגרמה במישרין על-ידי סיבה חיצונית אשר בלי תלות בגורם אחר היוותה את הסיבה הבלעדית לאחד מאלה : (ב) אי כושרו הזמני של המבוטח לעסוק בעבודתו, במקצועו או במשלח ידו המפורט ברשימה או להתמסר להם בצורה כלשהי, באורח מלא או באורח חלקי". הגדרת נכות צמיתה היא נכות שתיקבע על-פי המבחנים שבפוליסה. המחלוקת בין הצדדים היא בכך שב"כ התובע טוען, כי מקרה הביטוח התגבש ביום קביעת הנכות הצמיתה על ידי המל"ל, וזאת בין השאר, בהסתמך על הסעיף בפוליסה הקובע כי : "היתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי עקב קרות מקרה הביטוח, תחייב הקביעה של המל"ל לגבי שעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח גם את הצדדים לפוליסה זו". לעומת זאת ב"כ הנתבע טוען, כי מקרה הביטוח הינו התאונה עצמה ולא התגבשות הנכות הצמיתה. מתוך עיון בהגדרת מקרה הביטוח עולה, כי התאונה עצמה והפגיעה הגופנית היא מקרה הביטוח והנכות היא תוצאה של מקרה הביטוח. זהו לשון הפוליסה, שכאמור הינה הסכם בין הצדדים. משנתגלה הנזק אין לחכות להתגבשותו במלוא היקפו. העובדה שבפוליסה הסכימו הצדדים, כי הנכות שנקבעה על ידי המל"ל תחייב את הצדדים, אין בה דבר וחצי דבר לענין מועד אירוע הביטוח. אירוע הביטוח היה לפי ניתוח זה, ביום 26/10/1993 והתביעה הוגשה ביום 13/10/1998. הן הפוליסה והן חוק חוזה ביטוח קובעים כי תקופת ההתיישנות תעמוד על 3 שנים. התקופה נמדדת מיום אירוע מקרה הביטוח ועד להגשת התביעה לבית המשפט. על כך נפסק כבר בבית המשפט העליון בע"א 3812/91 ג'וייס נ אריה. המסקנה אליה הגעתי מוצאת ביטוייה גם בפסק-הדין של כב' השופטת שבח בת.א. 58271/96 בענין צפריר נ' אררט, אשר אושר בבית המשפט המחוזי ב-ע"א 3119/98 וגם בבית המשפט העליון ב- ע"א 1395/00 אשר בו קבע כב' המשנה לנשיא השופט ש. לוין כי : אין חולקים על כך שהתאונה גרמה למבקש נכות צמיתה. אך לענין זה מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה". אשר על-כן אין ספק כי עברה תקופת ההתיישנות. טענה נוספת בפי התובע והיא כי על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי : "הודה הנתבע בכתב או בפני בית משפט, בין תוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, למעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה" . האם יש בפנינו הודאה כזו ? גם אם נראה בתשלומים לענין הנכות הזמנית כהודאה בחבותו של הנתבע הרי התשלום האחרון היה בחודש פברואר 1995 ומאז ועד הגשת התביעה לבית המשפט עברו למעלה מ- 3 שנים. במכתב של הנתבע לפיו הוא בוחן את תביעתו של התובע אין בו הודאה בקיום החיוב וזכותו של התובע. לפיכך יש לדחות טענה זו . המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא , כי התביעה התיישנה ויש לדחותה. לנוכח האמור אין אני צריך להכריע בשאלות האחרות שעלו על ידי הצדדים בתיק זה. אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ש"ח + מע"מ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. התיישנות תביעות ביטוחביטוח תאונות אישיותפוליסההתיישנות