פסק דין 1. התובע הוא תושב בקה אל גרביה, נשוי, יליד 2.12.73. הוא נפגע בתאונת דרכים ביום 8.5.96, והנתבעים, נהג הרכב ומבטחת הרכב על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970 (להלן - הפקודה או פקודת הביטוח), חייבים בפיצוייו. 2. פגיעתו של התובע בתאונה היתה קשה, הוא נפגע, בין היתר, בראשו, נגרמה חבלה מוחית, וכמו כן נגרם שבר בחוליות הצוואר. התאונה הצריכה 48 ימי אישפוז ומספר רב של ניתוחים. קודם לתאונה, מגיל 3, היה מושתל בגופו של התובע שאנט (צינור ניקוז), מן הגולגולת אל הבטן. השאנט פעל ללא בעיות, אך התאונה גרמה לשיבוש פעולתו. עקב זה נגרמה הרחבה של חדרי המוח, והיה צורך להשתיל שאנט חדש במקום השאנט הקודם. 3. התאונה היא גם תאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכויות אלה: 50 אחוזי נכות בגלל פגיעה קוגניטיבית לפי סעיף 34ה למבחנים, וכן 30 אחוזי נכות בגלל הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה הצווארי - לפי סעיף 37(5)(ג) למבחנים. הנכות הרפואית המחייבת, לעניננו, היא בשעור של 65 אחוזים לצמיתות. נציין, כי המוסד לביטוח לאומי השתמש בתקנה 15, והנכות הועלתה, בסופו של דבר, ל - 100 אחוז לצמיתות. 4. לתובע השכלה של 12 שנות לימוד, אך אין לו תעודת בגרות. עובר לתאונה הוא עבד כמגיש, מלצר ומפעיל בקפיטריה שבאוניברסיטת תל-אביב. היקף עבודתו היה במשרה מלאה; הוא היה עובד חרוץ; היה לו קשר טוב עם הלקוחות; מעבידו היה מרוצה ממנו, ובכסף של היום היה התובע מרויח כדי 4,500 ש"ח לחודש, ברוטו. לו היה ממשיך התובע לעבוד בקפיטריה, ניתן לשער ששכרו היה עולה, לאחר מספר שנים, אפשר שעד כדי 6,000 ש"ח לחודש. מאז התאונה אין התובע עובד. שוכנעתי כי פגיעתו הקשה של התובע בתאונה, והנכות שנותרה לו, בגין צירוף הפגימות הקשות בתחום הקוגניטיבי מחד, ובתחום האורטופדי מאידך, מפחיתים במידה רבה את הסיכוי כי הוא יחזור וישתלב בשוק העבודה. הוא איבד, לפי הערכתי, כדי שלושה רבעים מכושר השתכרותו. 5. בראש הנזק הבלתי ממוני זכאי התובע לפיצויים בשעור של 65 אחוזים, מן הסכום המקסימלי, העומד כיום על 132,548 ש"ח, היינו 86,156 ש"ח. עבור 48 ימי אישפוז זכאי התובע לסכום של 12,725 ש"ח. יש להוסיף ריבית מיום התאונה. הפיצוי בראש נזק זה, עומד כיום על סכום של 120,660 ש"ח. 6. התאונה ארעה ביום 8.5.96. מאז ועד היום חלפו 61 חודשים. אלמלא התאונה, היה התובע ממשיך לעבוד בקפטריה, והיה מממש במידה כלשהי פוטנציאל של עליה בשכרו. מאז התאונה ועד היום לא חזר התובע לעבודה. אקבל, כי כשנתיים וחצי לאחר התאונה לא יכול היה לעבוד כלל. בתקופה שלאחר מכן, יכול היה התובע אולי למצוא תעסוקה חלקית, בשכר נמוך. אעריך את הפיצויים, עבור הפסד ההשתכרות בתקופה זאת, לרבות הריבית, בסכום של 250,000 ש"ח. התובע יליד 2.12.73. כיום הוא כבן 27 וחצי שנים. לפניו עוד 37 וחצי שנות עבודה. המקדם הוא 269.95. אעריך את הפסדיו לעתיד בסכום של 1,215,000 ש"ח. 7. אני סבור כי ישנה הפרזה רבתי, בטענות התובע ובראיותיו, בכל הקשור להיזקקותו לעזרת צד שלישי. הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו. מסוגל ללכת ממקום למקום ללא קושי מיוחד; הוא מבין את אשר קורה עימו, ואינו זקוק לליווי ולהשגחה מתמידים. הוא מתקשה במידה מסויימת בביצוע חלק מפעולות יומיום: בלבוש, שריכת הנעליים, רחצה וכדומה. מצבו אינו מצריך התאמות בדיור. אעריך את העזרה לה הוא יזקק בעתיד לכדי 1,000 ש"ח לחודש. עבור העבר, שלאורך תקופה ניכרת ממנו הוא נזקק לעזרה גדולה יותר, אפסוק לו, כולל ריבית עד היום, סכום של 125,000 ש"ח. עבור העתיד, עד סוף תוחלת חייו, עוד כ50- שנה, אפסוק לו סכום של 310,000 ש"ח. 8. לא הובאו פרטים מוכחים לגבי הפנסיה; השפעת התאונה על כושר ניידותו של התובע היא קטנה, אך קיימת. אעריך באופן גלובלי, את הפיצויים בקשר לראשי נזק אלה, בסכום של 40,000 ש"ח. 9. מתקבלת הערכת נזקים זאת: א. נזק בלתי ממוני - 120,660 ש"ח ב. הפסד השתכרות בעבר - 250,000 ש"ח ג. הפסד השתכרות בעתיד - 1,215,000 ש"ח ד. עזרת צד ג' בעבר - 125,000 ש"ח ה. עזרת צד ג' בעתיד - 310,000 ש"ח ו. הפסד פנסיה והוצ' ניידות - 40,000 ש"ח סה"כ: 2,060,660 ש"ח 10. יש לנכות את התשלומים התכופים שקיבל התובע: 16,930 ש"ח ביום 10.5.98 וכן 22,574 ש"ח ביום 5.1.99. כמו כן יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שהתובע קיבל בעבר ומשיך לקבל בעתיד. 11. תגמולים אלה, שהתובע זכאי לקבלם בגין התאונה בגלל נכות מעבודה ועבור קצבה מיוחדת, עומדים על סכום העולה כדי 2,059,037 ש"ח, ליום 30.3.01. תביעתו של התובע נבלעת איפוא, רובה ככולה, על ידי תגמולי המל"ל. עולה על כן השאלה, אם זכאי התובע לקבל, על אף "בליעת" התביעה, רבע מן הפיצויים, לאור הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995, המשריין לניזוק רבע מן הפיצויים, אף אם תביעתו נבלעת, מקום שהמוסד יכול לחזור אל המזיק, ולדרוש ממנו שיפוי על הגמלאות שהוא נאלץ לשלם למבוטחו הנפגע, בגין התאונה. זכות זו, לרבע מן הפיצויים, היא בת קיימא, רק בתנאי שהמוסד יכול אכן לחזור אל המזיק, או אל מבטחתו, בתביעת השיפוי (או ההשבה) האמורה. זכות החזרה אינה עומדת למוסד, שעה שהמזיק הוא המעביד, המבוטח בעצמו על ידי המוסד וגם לא נגד מי שבא בנעליו, והשאלה בעניננו היא כיצד לסווג את התאונה, אשר ללא ספק ארעה "בשרות המעביד": ככזו המעניקה למוסד זכות חזרה אל המבטחת, והמקימה לתובע את הזכות לרבע מן הפיצויים, או ככזו שאינה מקימה למוסד את זכות החזרה, דבר המביא בעקבות זה לאובדן זכותו של התובע לרבע האמור. התשובה לכך, תלויה, מצד אחד, בעובדות ובנתונים הספציפיים הנוגעים למקרה שבעניננו, ולביטוח שנעשה על ידי המבטחת "הדר"; ומצד שני, בפירוש הדין ובאופן היישום של ההוראות הנ"ל שבחוק הביטוח הלאומי ובס' 82 של פקודת הנזיקין. 12. באשר למקרה שבפנינו: התאונה ארעה ביום 8.5.96 כאשר התובע ישב כנוסע במכונית מסחרית מתוצרת "היונדאי", בה נהג הנתבע מס' 1, שהיה באותה עת עובדה של "לב האוניברסיטה קייטרינג בע"מ" (להלן - המעביד), שבשרותה עבד גם התובע באותה עת. בעל המכונית היא חברה להשכרת רכב, בשם "דורנט". המכונית היתה רשומה במשרד הרישוי בבעלות "דורנט" בע"מ, העוסקת בליסינג תיפעולי של כלי רכב. המכונית הוחכרה למעביד בליסינג כאמור והועמדה לרשותו על ידי "דורנט" לפי חוזה שכירות מיום 31.7.95. החוזה קבע כי "השוכר אינו רוכש בעלות ו/או קניין במכונית פרט לזכות השימוש במכונית למטרת השכירות על פי הוראות חוזה זה ועל פי הוראות הספק". המעביד שילם ל"דורנט" דמי שכירות חודשיים עבור השימוש במכונית; "דורנט" ביטחה את המכונית בביטוח מקיף ובביטוח צד שלישי. היא גם ביטחה את המכונית בביטוח חובה, אצל חברת הביטוח "הדר". היא שילמה ל"הדר" את דמי הביטוח בסך 4,177 ש"ח, ביום 28.11.95. חוזה השכירות קבע כי "דורנט תבטח את המכונית בביטוח חובה. השוכר ישא וישלם את דמי ביטוח החובה בחברת הביטוח לשנה מראש. היה ודורנט תשלם את דמי הביטוח בגין המכונית, מתחייב השוכר להחזיר את דמי הביטוח לדורנט תוך 7 ימים ממועד דרישתה הראשונה". ביום 13.11.95 הוציאה "דורנט" חשבונית אל המעביד, על מנת לקבל ממנו תשלומים שונים שהוא היה חייב בהם מכוח חוזה הליסינג בסכום כולל של 22,659.11 ש"ח. הסכום הזה (במעוגל), שולם על ידי המעביד ל"דורנט" ב - 4 תשלומים חודשיים ע"ס 5,665 ש"ח כל אחד. הסכום שנדרש בחשבונית האמורה, נועד לכסות גם את דמי ביטוח החובה, ודרישת "דורנט", בנידון זה, עמדה על סך של 4,405 ש"ח. השכירות היתה מסוג "ליסינג תיפעולי". תקופת השכירות היא 36 חודשים. ניתנה לשוכר האופציה לרכוש את הרכב בתום השכירות על פי מחיר שנקבע מראש. מדובר בתשלום מהותי, ולא בתשלום סמלי, שכל אדם בר-דעת ישלמו תמורת המכונית. את הפרטים בנדון זה הסביר רוה"ח ארנון שור, תוך הבחנה בין "ליסינג תיפעולי" לבין "ליסינג מימוני". כאשר מדובר ב"ליסינג מימוני", התשלום לרכישת הרכב הוא תשלום סמלי; השכירות היא לתקופה של 5 שנים, ועם תחילת השכירות יכול השוכר לכלול את המכונית בספריו, כאילו הוא בעליה, ולזכות בפחת המוכר על ידי שלטונות המס. "דורנט" היא זו שהחליטה אצל איזה מבטח לבטח את המכונית בביטוח חובה; היא בחרה ב"הדר"; היא שילמה ל"הדר" את דמי הביטוח; היא לא היתה מפקיעה את ביטוח החובה, אף אם שוכר הרכב (המעביד - "לב האוניברסיטה"), לא היתה עומדת בהתחייבותה כלפיה להחזיר לה את דמי הביטוח שהיא שילמה למבטח. "דורנט" קיבלה מאוחר יותר מהמעביד את התשלום המכסה גם את דמי הביטוח שהיא שילמה ל"הדר". תעודת הביטוח שהוצאה על ידי "הדר" כיסתה שימוש ברכב על ידי בעל הפוליסה (היינו - "דורנט"), וכן "כל אדם הנוהג לפי פקודת בעל הפוליסה או ברשותו" (היינו - המעביד ומי שקיבל רשות ממנו לנהוג ברכב, לרבות הנתבע), ואין חולקין כי התעודה מכסה את התאונה. התעודה הוצאה עוד לפני מסירת המכונית למעביד. 13. לאור הנ"ל, יש לקבוע כי "דורנט" היתה בעת התאונה הבעלים של הרכב. מדובר במכונית השייכת ל"דורנט". "דורנט" התירה את הימוש במכונית למעביד, ולכל מי שנוהג במכונית או משתמש בה לפי הרשאתו. בע"א 5436/95 "קרנית" נ' צור שמיר ואח', פ"ד נא(3) 271, בעמ' 276. נקבע כי: "די במתן רשות ראשונית על ידי בעל הרכב לשימוש ברכב, המכוסה על ידי פוליסת הביטוח, כדי שהנוהג יחשב כמי שנוהג בהיתר מבעל הרכב, וכל סטייה או חריגה מאוחרת של הנוהג ברשות מתחומה של הרשות שניתנה, אינן הופכות את הנהיגה לנהיגה שלא ברשות כמשמעה בפוליסה, ובלבד שאין מדובר בסטייה או בחריגה קיצונית במיוחד". "דורנט" היתה איפוא, במקרה דנן, מתירת השימוש במכונית, ובכך שביטחה את השימוש במכונית אצל "הדר" מילאה אחר חובתה שבסעיף 2 לפקודת הביטוח, האוסר להתיר לאחר להשתמש ברכב "אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת-תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו." סעיף 1 של הפקודה מגדיר כי "בעל", לענין רכב שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח-אגב-שכירות - (הוא) - האדם המחזיק ברכב מכוח ההסכם". לכן טוענת הנתבעת כי אין היא הבעלים של הרכב, בכל הקשור לביטוח, ועל כן אין היא חייבת בביטוחו, מעת שנמסר למעביד מכוח השכירות. מכאן, לשיטתה, שאין היא קשורה לתאונה אלא מכוח כיסוי המעביד בביטוח, ולכן אין לחזור אליה. סבורני שיש לדחות טענה זו, שכן, הפקודה אינה מחייבת בעל רכב לבטחו. חיוב זה הוטל על "המשתמש" או על "מתיר השימוש", ובתור שכזה, ביטוחו של מתיר השימוש, בא לעולם הביטוח של "הדר", במקרה דנן. בעניננו, המכונית נשארה כאמור בבעלות חב' "דורנט"; אין זו בעלות ערטילאית, אלא בעלות של ממש. היא אינה המעביד; היא זו שביטחה את המכונית אצל "הדר". לכן, "הדר" באה בנעליה של "דורנט", ולא בנעליו של המעביד. העובדה כי בסופו של דבר "דורנט" זכאית לקבל מאת המעביד החזר בעבור דמי הביטוח, אינה משנה לא לענין הקניין במכונית, ולא לענין זהותו של המבוטח. תעודת הביטוח קובעת במפורש, כי המבוטח הוא "דורנט". לא היה כל קשר בין המבטח לבין המעביד. הביטוח היה בתוקפו וגם היה נשאר בתוקפו, בכל מקרה, ללא קשר לפעולה כלשהיא מצד המעביד. המסקנה המתחייבת היא, כי המוסד לביטוח לאומי יכול לחזור על "דורנט" ועל "הדר" כדי להשיב לעצמו את הגימלאות אותן הוא נאלץ לשלם לתובע. לכן, במקרה כזה, מוותר המוסד מכח החוק על רבע מסכום הפיצויים. מכאן מחוייבת המסקנה כי התובע זכאי לרבע זה מן הפיצויים. 14. סעיף 82 של פקודת הנזיקין, דן במצב בו "עקב מאורע אחד" זכאים הנפגע או תלוייו "גם לפיצויים מן המעביד וגם לגימלה", והוא קובע כי במקרה כזה "תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם...". הוא מגדיר מי הוא המעביד: ""מעביד" - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו". עוד נקבע בסעיף זה, כי "לא יראו, לענין סעיף 70 לחוק (הביטוח הלאומי), את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי". כב' השופט ח. אריאל מסביר במאמרו "עובד עצמאי שנפגע - מדוע אינו זכאי לתוספת 25% לפיצוייו", רפואה ומשפט, גליון מס' 23 אוקטובר 2000 עמ' 50 (בעקבות פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 686/97 מנורה נ' עזבון תמר ואח', תקדין עליון 99(3) עמ' 1674, כי "משמעות הדברים היא, שבמקרים בהם יש למוסד לביטוח לאומי תביעה נגד צד שלישי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ובאותו זמן יש לניזוק גם תביעה נגד אותו צד שלישי ותביעת המוסד "אוכלת" את כל הפיצוי או כמעט את כל הפיצוי, יקבל המוסד מהמזיק פיצוי הנופל ממלוא הפיצוי המגיע למוסד עד כדי 25%, באופן שלניזוק, בכל מקרה, יוותרו 25% מהפיצוי, מעבר לגימלאות המוסד". 15. בע"א 545/85 אליהו נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) עמ' 8 נקבע הכלל הבסיסי, ולפיו "אין המוסד רשאי לחזור על מעביד (או על העובד המשתמש (ברכב) ברשותו) בתביעה לשיפוי על סכום הגימלה המשתלם לנפגע, כך הדבר בין אם הפגיעה נגרמה על ידי תאונה עצמית ובין בשימוש על ידי עובד אחר של המעביד, ובין אם המעביד שהוא הבעלים מתיר השימוש הוא המדינה או כל אדם אחר." בת"א (חיפה) 1454/89 עזבון מתתיהו זהבי נ' בידרמן, תקדין מחוזי 98(1) 341, דן כב' השופט אריאל בתביעתם של תלויים, שתביעתם נבלעה על ידי תגמולי המל"ל. המכונית לא היתה רשומה במשרד הרישוי על שם החברה המעבידה, אלא על שם בעלי המניות שקבלו שכר עבודה מן החברה. כב' השופט אריאל כתב, בהכירו בזכות התלויים לרבע מן הפיצויים: "חברת הביטוח אכן ביטחה את הרכב בשמם של המנוח ושני בעלי המניות השכירים ולא על שם החברה. מה לה עכשיו כי תבוא ותטען שיש לראות את הרכב כמבוטח בשם החברה?... אין זהות בין בעל הרכב שהוא המנוח לבין מעבידתו חברת "גאל". בת"א (שלום חיפה) 11392/89 מריון שוורץ נ' ציון, דנה כב' השופטת וסרקרוג בתביעת תלויים במנוח, שנהרג בעת שנהג ברכב שהיה בבעלות אביה של אשתו. בעמ' 11 לפסק דינה המפורט דנה כב' השופטת וסרקרוג בהילכת אלגריסי, וקובעת, ושותף אני לעמדתה, כי: "המבטח הוא צד שלישי שאליו רשאי המל"ל לפנות בתביעת שיפוי, אלא אם כן מדובר במבטח שאצלו ביטח המעביד כבעל הרכב את עובדיו והמשתמשים בו. המבטח בא איפוא, בנעליו של המבוטח לצורך תביעת השיפוי... זכות הפיצוי לנפגע היא כנגד מי שחובה היתה עליו לבטח הרכב, ללא כל קשר ע"י מי בוצע התשלום בפועל... כדי שלא תקום לנפגע או לתלויים זכות ל25%- לפחות, משיעור הפיצויים שנפסקו, על צד שלישי לקיים שני תנאים: עליו להיות זה ששילם את פרמיית ביטוח הרכב מכוח חובתו לעשות כן... חובה הנוצרת עקב היותו בעלים, מתיר שימוש או המשתמש ברכב וכן במקביל לשלם דמי ביטוח למל"ל כדי להקנות לנפגע זכות לגמלה. קשר כפול זה הוא המכניס את המקרה לחסינות מפני תביעה לתוספת זו." בבר"ע ( באר שבע) 5227/96 "מגדל" נ' ג'רסי מירי ואח', תקדין מחוזי 98(1) 588, דן כב' השופט הנדל בענינו של עובד שנפגע בתאונת דרכים, כאשר נהג ברכב ששכר מעבידו. השאלה הועמדה לדיון כך: "האם דין הרכב להיות מסווג כרכב מעביד או כרכב צד ג'?". כב' השופט הנדל הסתמך בפסיקתו, בין היתר, על פרשת אלגריסי, פ"ד מד(2) עמ' 8, והגיע למסקנה כי הן באשר לרכב שכור, הן באשר לרכב של עובד אשר קיבל דמי החזר לתשלום הביטוח, והן ברכב שהוזמן על ידי המעביד מאדם אחר, בכל המקרים האלה, המבטח הוא בגדר "צד ג", והתוצאה היא כי העובד שנפגע זכאי לרבע מן הפיצויים. בין היתר הוא כתב בפסק דינו, דברים אלה, אשר נראים לי נכונים: "לדעתי, ראוי לשקול את הסוגיה, דרך המבחן הבא שמורכב משתי שאלות, האחת משפטית והשניה עובדתית. השאלות הן: א. מי חב חבות עשיית ביטוח לרכב עפ"י דין? ב. מי מילא חובה זו?... המענה למבחן יקבע, את מי רשאי העובד לתבוע ואל מי המל"ל רשאי לחזור כדרישת זכות שיפוי. המענה למבחן יקבע האם קיים מבטח המהווה צד שלישי, אליו רשאי המל"ל לפנות.רכב יסווג כרכב מעביד ולא כרכב צד ג' רק כאשר המעביד הוציא את פוליסת הביטוח, על פי חובה שמוטלת עליו לפי פקודת ביטוח רכב מנועי. רק במצב זה, נחסמת זכות המל"ל לתבוע תביעת שיפוי. אולם, אם המעביד הוא לא זה שהוציא את פוליסת הביטוח אלא פוליסה זו הוצאה על ידי גורם אחר בשל חובתו לעשות זאת, כגון חברת ההשכרה שהינה בעל הרכב, המל"ל יהא רשאי לתבוע את חברת ההשכרה בתביעת שיבוב". בת.א. (מחוזי ירושלים) 592/88 יחיא אלמקייס נ' "אליהו" ואח', דן כב' הנשיא זיילר בעובד שנפגע בעת נסיעה במכונית שהיתה שכורה על ידי מעבידו, והתאונה הוכרה כתאונת עבודה. כב' הנשיא זיילר סבר, שאין להבדיל בין רכב השייך למעביד, לבין רכב שהועמד לרשותו בעסקה של "שכר מכר". גישתו היתה שונה. הוא קבע: "כדי שמעביד יהיה אחראי למעשה רשלנות (או "לנזק" - הוא המקביל ל"רשלנות" בתאונות דרכים שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 חל עליהם), של עובדיו, אין צורך שהציוד "באמצעותו" עשו העובדים את מעשה הרשלנות יהיה בבעלותם. די שהמעביד רכש זכות שימוש בו, והעמיד את הציוד לרשות עובד שלו, לצורך, ובמסגרת, מהלך העבודה הרגיל. אם התרשל אותו עובד, ובעקבות רשלנות זו נפגע עובד אחר של המעביד, יישא המעביד באחריות שילוחית ויהיה אחראי כלפי הנפגע לתאונה. כך הדבר בציוד בכלל וכך הדבר גם ברכב.בעניננו נשכר הרכב ע"י המעביד, הוא נמסר לנתבע מס' 2 שהיה עובדו, זאת במסגרת העבודה. באותה מסגרת ארעה התאונה, והנתבע מס' 2 אחראי איפוא לנזקיה. בנסיבות אלו, ולפי ההלכה האמורה של בית המשפט העליון, (ע.א. 552/71 נסים כהן ואח' נ' אלכסנדר ולד, פ"ד כז(1) עמ' 201), אין המל"ל יכול לחזור על המעביד כ"צד השלישי", בתביעת שפוי, והתוצאה היא שהעובד הנפגע אינו זכאי לקבל את המינימום של 25% מכלל נזקיו". כשלעצמי, אינני סבור שיש להחיל על אירוע של תאונת דרכים, את עקרונות האחריות השילוחית שבפקודת הנזיקין. ר' ס' 4 לחוק הפיצויים, שאינו מחיל את סעיפים 13 עד 15 לפקודת הנזיקין על חוק הפיצויים. הקובע הוא התרת השימוש והעקרון של הרשות הראשונית. בת.א. 10312/97 רייטמן גדעון נ' הפניקס ואח', קבע כב' השופט גריל שהתאונה באותו ענין היא "תאונה בשרות המעביד", שאין עמה זכות לרבע מן הפיצויים, שכן המעבידה היא זו ששילמה הן את פרמיית ביטוח החובה, והן את דמי הביטוח לעובדה שנפגע בתאונה. מסקנה זו עמדה בעינה אף שהרכב באותו מקרה היה רשום בבעלותו של הנפגע עצמו. כב' השופט ריבלין דן בסוגיה זו בספרו תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים (ר' שם מעמ' 709 עד עמ' 734). הוא מציע, על יסוד הדין הקיים, "מבחן משולש", ואומר: "רק מקום בו הרכב המעורב בתאונת הדרכים בה נפגע עובד הוא: (א) רכב בבעלות המעביד, ואשר על כן; (ב) המעביד חייב גם לבטח את השימוש בו, ומקום בו; (ג) המעביד הוא זה אשר נושא בפועל בדמי הביטוח, רק אז תחול הלכת אלגריסי והתביעה כלפי מבטח הרכב תחשב כתביעה המופנית כנגד המעביד." אם ניישם מבחן זה בעניננו: התנאי הראשון לא התמלא, שכן הרכב היה בבעלות, לא ערטילאית אלא ממשית, של "דורנט". כמו כן, המעביד לא היה חייב לבטח את המכונית, כי היא כבר בוטחה בביטוח המכסה את התאונה, על ידי "הדר", שעשתה את הביטוח, לפי בקשת בעל הרכב "דורנט". אין זה משנה, לדעתי, מהי המסגרת בה ארעה התאונה. איני סבור שדי לקבוע כי התאונה היתה "בשרות המעביד", על מנת לשלול את זכותו של הנפגע לרבע מן הפיצויים. הקובע בנדון זה הוא בתשובה לשאלה: בנעלי מי בא המבטח לשאת באחריותו מכוח הביטוח, ומי הוא מבוטחו. המבטח בא במקומו של המבוטח שלו, ובנעליו. המבוטח, במקרה דנן הוא "דורנט". "דורנט" אינה המעביד. הוא זה ששילם דמי ביטוח למל"ל, ולא "דורנט". מכאן, שהדין באשר לרכב שכור, שונה מן הדין באשר לרכב שבבעלות המעביד. כך לפחות שעה שמי שביטח את המכונית, לא ביטח את המעביד אלא את הבעלים, וביטוח זה מכסה את התאונה. לאור האמור, אני קובע כי התובע זכאי, במקרה דנן, לרבע מן הפיצויים. 16. את הנזקים הערכתי לעיל בסכום של 2,060,660 ש"ח. התובע זכאי לרבע מזה. הסכום הוא 515,165 ש"ח. סכום זה, בניכוי התשלומים התכופים שהתובע קיבל, משוערכים כדרוש (תוך ניכוי אותו חלק בהם המכסה שכר טרחת עו"ד ומע"מ) על הנתבעת לשלם לתובע. יש להוסיף שכר טרחת עו"ד כדרוש, וכן מע"מ, וכן הוצאות משפט בסך של 7,500 ש"ח. הנתבעת מחוייבת בהתאם, לעוד 30 יום מהיום. שאלות משפטיותתביעת שיבובחברת ביטוחפוליסהביטוח לאומי