תביעה של מורים נגד מנהל בית ספר - הלנת פיצויי פיטורים זכויות הסכם קיבוצי
תביעה של מורים נגד מנהל בית ספר - הלנת פיצויי פיטורים זכויות הסכם קיבוצי, הינו נושא בדיני עבודה אשר נדון בבית הדין לעבודה בירושלים, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת אורנית אגסי
הקדמה
בפנינו תביעתם של מר אליאס ג'ילדה (להלן:"מר ג'ילדה") ומר איליא קטן (להלן:"מר קטן") נגד בית הספר אלפריר (להלן:"הנתבע" או "בית הספר") ומנהל בית הספר האח פריר נויל סקר (להלן: "הנתבע 2" או "האח נויל"). התובעים בתביעותיהם שאוחדו תבעו פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ותוספות וזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והחינוך
לטענת הנתבעים התובעים קיבלו את כל המגיע להם בגין תקופת עבודתם ואין הם זכאים לתוספות הקבועות בהסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והחינוך.
הנתבע 2 טוען, כי יש לדחות את התביעה נגדו על הסף, מכיוון שהוא מעולם לא העסיק את התובעים באופן אישי
העובדות
הנתבע הנו מוסד חינוכי ותיק הממוקם במזרח ירושלים, בתוך חומות העיר העתיקה. בית הספר הנו בבעלות פרטית של הכנסייה והוא מתקיים מכספי תרומות, תשלום שכר לימוד והחל משנת 1994 החל לקבל תקציבים ממשרד החינוך. עד להקמת הרשות הפלסטינית, תוכנית הלימודים בבית הספר היתה כפופה לתוכנית הלימודים של משרד החינוך של ממלכת ירדן. עם הקמת הרשות הפלסטינית, החל בית הספר לפעול על פי תוכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית. בסיום לימודיהם בבית הספר ניגשים התלמידים למבחני סיום של משרד החינוך הירדני ו/או הרשות הפלסטינית ו/או למבחני G.C.E ואינם ניגשים לבחינות הבגרות
הנתבע 2 , הנו איש דת מהמסדר של האחים הנוצריים אליו משתייך בית הספר, שניהל את הנתבע במשך שנים רבות. ביום 15.6.1993, נתן משרד החינוך לנתבע, אישור בדבר הכרה בבית הספר כמוסד מוכר שאינו רשמי, לצורך חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (נספח ו' לתצהיר מר קטן).
החל מינואר 1994 קיבל בית הספר תמיכה ממשרד החינוך (נספח ז' לתצהיר מר קטן). ביום 23.9.1993 קיבל הנתבע פטור מפיקוח משרד החינוך לפי חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, מאחר שהוא נוסד לפני שנת 1969 (נספח ח' לתצהיר מר קטן) התובעים הינם תושבי ירושלים שהועסקו בנתבע כמורים בכיתות תיכוניות. מר ג'ילדה, יליד שנת 1939, עבד בנתבעת החל מיום 1.9.1969 ועד ליום 31.8.2001 (בסה"כ 32 שנים). מר קטן, יליד 1936, עבד בנתבעת החל מיום 1.9.1968 ועד ליום 31.8.2001 (בסה"כ 33 שנים). במהלך תקופת העסקתם חתמו התובעים על הסכמי עבודה עם בית הספר (נספח א'4 לתצהיר האח נויל ונספח נ/2). בחודש מאי 2000 נחתם הסכם עבודה בין מר ג'ילדה לנתבע לשנת הלימודים 2000/2001. בסעיף 4 נקבע כי במידה ואחד הצדדים ירצה לבטל את החוזה לשנת הלימודים הבאה, עליו להודיע בכתב לצד השני, שלושה חודשים לפני מועד סיום חוזה זה, כלומר עד ל- 31.5 - נספח ד'1 לתצהיר האח נויל
שכרו החודשי של מר ג’ילדה עובר לפיטוריו עמד על סך 5,549 שקלים.
שכרו החודשי של מר קטן בשנת הלימודים 1997/1998 היה בסך 1848 דולר (נספח ט' לתצהיר נספחים לו'- נג' לתצהיר קטן). בשנת הלימודים 1999/2000 שכרו היה בסך 1891 דולר (נספח י'1 לתצהירו). בתלושי השכר מחודש 1/01 ועד 8/01 נרשם כי שכר הבסיס של מר קטן 1000 דולר (נספחים יא'1- יא'8 לתצהירו). הנתבעת ניכתה משכרם של התובעים תשלומים עבור רשויות המס בישראל.
שכרם של התובעים היה צמוד לשער הדולר. התובעים קיבלו את שכרם בשקלים והנתבע שילם לתובעים עבור הפרשי שער
ביום 18.6.98 פנה הנתבע למשרד החינוך בבקשה לקביעת דרגה, ותק וגמול השתלמות עבור התובעים (נספחים ה'-טז' לת/1 ; נספחים ט'-יט' לת/2).
למר ג'ילדה הוכרו 29 שנות ותק הוראה ונקבעה לו דרגת "מורה מוסמך" ולמר קטן הוכרו 36 שנות ותק הוראה ונקבעה לו דרגת בי.איי. עד לחודש 8/1998 הונהגה בבית הספר קופת חסכון בבנק אי.אן .זד (להלן:"קופת החסכון"). התובעים הפרישו לקופה 5% משכר הבסיס ובית הספר הפריש בתחילה 10% ובהמשך 5% (נספח י' לתצהיר מר ג'ילדה).
בשנת הלימודים 1998/1999 הפסיק בית הספר את קופת החיסכון והפנה את המורים למגדל חברה לביטוח, לשם רכישת ביטוחי מנהלים, בהם גם הוא ישתתף
על פי תקנון קופת החיסכון עובד שעבד מעל 10 שנים זכאי לחלק שהוא הפריש וכן ל-100% החלק שבית הספר הפריש. עוד נקבע, כי קופת החיסכון אינה מבטלת את הזכות לפיצויי פיטורים (סעיף 5 לתקנון). ביום 31.3.1999 קיבלו התובעים מהנתבע את הסכומים שנצברו בקופת החיסכון (סעיף 32 לתצהיר מר שוקייר). מר ג'ילדה קיבל 42,019 שקלים - 35,028 שקלים החלק שהופרש על ידי הנתבע, ו- 6,990 שקלים החלק שהופרש על ידו. מר קטן קיבל 54,889שקלים - 43,145 שקלים החלק שהופרש על ידי הנתבע, ו- 11,743 שקלים החלק שהופרש על ידו (נספחים ז'1-ז'2 לתצהיר מר שוקייר). התובעים פוטרו מעבודתם והודעת הפיטורים נמסרה להם בסוף חודש מאי 2001. במועד הפיטורים מר ג'ילדה היה בן 62 ומר קטן היה בן 65. במכתב הפיטורים לג'ילדה נרשם, כי הנתבעת אינה מעוניינת לחדש את החוזה איתו לשנת הלימודים הבאה 2001-2002, מבלי שצוינה סיבה (נספח א' לתצהירו). במכתב הפיטורים לקטן נרשם, כי סיבת הפיטורים היא הגיעו לגיל הפרישה החוקי לפי החוק הישראלי הנהוג בנתבעת (נספח ה' לתצהירו) לאחר פיטורי התובעים התנהל משא ומתן בין התובעים לנתבע באשר לתשלום פיצויי הפיטורים ובין הצדדים הוחלפו מכתבים רבים
בנוסף, בתיווך הסתדרות המורים , התכנסה ועדה פריטטית בפני מר שטמפפר, הממונה על תנאי השירות של עובדי ההוראה, בניסיון לפתור את המחלוקות בין הצדדים (נספחים יח'-כ' לתצהיר מר קטן; נספח א'1 לתצהיר האח נויל) ביום 12.11.2001 פנה ב"כ הנתבע, עו"ד מוגרבי למר ג'ילדה וביקש ממנו להגיע למשרדו ולקבל צ'ק בסך 177,056 שקלים (נספח ו'1 לתצהיר האח נויל). באותה עת הציע הנתבע למר קטן פיצויי פיטורים על סך 142,230 שקלים (נספח ו'3א לתצהיר האח נויל) ביום 4.7.02 הודיע ב"כ הנתבע עו"ד מטאנס במכתב, לעו"ד שפרן מהסתדרות המורים, כי הנתבע מוכן לשלם לתובעים פיצויי פיטורים בהתאם לתלוש המשכורת האחרון של חודש 8/2001 וכתב בזו הלשון:"שחרור הכספים למורים הנ"ל מותנה בחתימתם על כתב קבלה וסילוק סופיים של כל טענותיהם ותביעותיהם בקשר עם פיצוי פיטורין בגין כל תקופת עבודתם אצל מרשי" - נספח ו'2 לתצהיר האח נויל, הדגשות של המותב
ביום 8.8.2002 פנה עו"ד מטאנס שוב לעו"ד שפרן והעלה על הכתב את תוכן הפגישה שהתקיימה במשרדו של מר שטמפפר כדלקמן:
"1. חזרתי בשם מרשי על עמדתו לפיה הוא מוכן לשלם לשני המורים הנ"ל פיצויי פיטורין כדין ובלבד שיחתמו על אישור בדבר סילוק דרישתם לפיצויי פיטורין ויחתמו על הטפסים לשחרור כספי הפיצויי מקרן פיצויי בבנק דיסקונט.
2. לאחר שיצאת מהפגישה אל המורים הודעת כי אינם מוכנים לחתום וכי בפיהם טענות ודרישות נוספות והם מבקשים להגיש תביעה לבית הדין לעבודה.
3. בהתנהגותם הנ"ל המורים הם שממשיכים לערב (הכוונה לעכב א.א) שחרור הפיצויים ואין להם להלין אלא על עצמם.
4. הנני חוזר על הודעתי כפי שכבר הועלתה גם ע"י קודמי עו"ד מוגרבי כי כספי הפיצויים עומדים לרשות המורים והם אלה המסרבים לקבלם"
נספח ו'3 לתצהיר האח נויל, הדגשות של המותב
כ.ביום 28.8.2002 הגישו התובעים את תביעתם לבית הדין. ביום 11.10.2002 פנה ב"כ התובעים, נביל אזחימאן לעו"ד מטאנס ומסר, כי התובעים מוכנים לקבל כל סכום על חשבון הזכויות המגיעות להם וביקש כי הנתבע ישלם לתובעים את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת וזאת לאור מצבם הכלכלי הקשה (נספח כא' לתצהיר מר קטן)
רק ביום 9.3.2005 העביר ב"כ הנתבע לתובעים, תשלום עבור פיצויי פיטורים.
פיצויי הפיטורים למר ג'ילדה חושבו על פי "שכר קובע" בסך 5,549 שקלים ולמר קטן חושבו על פי "שכר קובע" בסך 4,230 שקלים.
הנתבע ניכה מסך פיצויי הפיטורים, את הסכומים שקיבלו התובעים במרץ 1999 מקופת החיסכון (החלק שהנתבע הפריש) והוסיף לחישוביו בעת התשלום הפרשי הצמדה וריבית לסכומים הנומינאלים מ-2001 (נספח ו'4 לתצהיר האח נויל).
למר ג'ילדה נמסר צ'ק על סך 175,324 שקלים ולמר קטן נמסר צ'ק על סך 123,591 שקלים
להלן חומר הראיות שהונח בפנינו
א. בתיק זה הגישו התובעים תצהיר מטעמם וכן תצהיר משלים.
ב. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים על ידי הנתבע 2, האח נויל ועל ידי מר טוני שוקייר, אחראי על הכנת המשכורות בבית הספר (להלן:"מר שוקייר")
ג. בנוסף הוזמנו לעדות מר יהלי רוטנברג, סגן חשב במשרד החינוך (להלן: "מר רוטנברג") וגב' זועבי בייאן, מרכזת כ"א של המגזר הערבי במשרד החינוך (להלן:"גב' בייאן").
ד. במסגרת החקירה הראשית של גב' בייאן, הוגשו התיקים האישיים של התובעים במשרד החינוך, סומנו ת/1 ות/2 .
ה. במסגרת החקירה הנגדית של מר שוקייר, הוגשו שני תלושי שכר של מר קטן לחודש נובמבר 2000, סומנו בטעות אף הם ב-ת/1.
ו. הנתבע הגיש תרגומים של מסמכים שצורפו לתצהירים, סומנו כאסופה נ/1.
ז. במסגרת החקירה הנגדית של מר ג'ילדה הוגש הסכם עבודה בין הצדדים לשנת הלימודים 1982/3 סומן נ/2.
ח. הוגשה תעודת עובד ציבור, מיום 21.6.2005, ערוכה על ידי מר רוטנברג להן:תעודת עובד ציבור
דיון והכרעה
עוד בטרם נעסוק במחלוקות בין התובעים לבית הספר, יש להקדים ולציין, שהתובעים לא הוכיחו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד, בינם לבין האח נויל. מלבד טענה סתמית וכללית, התובעים לא ביססו עובדתית ומשפטית את טענתם, כי האח נויל נושא מכוח תפקידו באחריות לחובות בית הספר. בית הספר והאח נויל הינם בעלי אישיות משפטית נפרדת ולא הוכח קשר בין התובעים לבין האח נויל המזכה אותם בסעד כלשהו.
בנסיבות אלו, לא היה כל מקום לתבוע את האח נויל באופן אישי והתביעה כנגד האח נויל, נתבע 2 נדחית
במסגרת הדיון המוקדם נקבעו על ידי הרשמת מוסכמות ופלוגתאות. אולם, במסגרת דיון ההוכחות, כמו גם בסיכומים, הוסיפו והעלו הצדדים טענות נוספות, אשר חלקן היו משום הרחבת חזית וחלקן שאלות משנה לפלוגתאות שנקבעו. על כן, לשם מיקוד הדיון בפסק דין זה ושמירת סדר כרונולוגי הגיוני בהכרעתנו, ממקדים אנו את השאלות הדורשות הכרעתנו ואלו הן: מהו הדין החל על הצדדים, האם הדין הירדני כטענת הנתבע או הדין הישראלי כטענת התובעים. היה ויקבע כי הדין הישראלי חל, האם חל על הצדדים ההסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והחינוך, כטענת התובעים
היה ויקבע, כי ההסכם הקיבוצי לעובדי הוראה וחינוך חל על הצדדים, האם התובעים זכאים מכוח ההסכם הקיבוצי לזכויות ולתוספות הקבועות בו. זכאות התובעים להחזר הוצאות נסיעה ולפיצוי בגין אי הפרשה לקופת חיסכון.
האם פיטורי מר ג'ילדה בגיל 62, בסמוך להגיעו לגיל פרישה, נעשו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי ובניגוד להתחייבות של הנתבע להעסיקו עד להגיעו לגיל 65. לעניין זה נדרש להכריע האם התובע זכאי לשכר ולזכויות נלוות עד להגיעו לגיל 65. זכאות התובעים לפיצויי פיטורים ומהו שיעור הפיצויים בהתאם לדין החל על הצדדים. עוד נידרש להכריע מהו ה"שכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. בנסיבות סיום העסקתם ובשים לב למועד תשלום הפיצויים, האם זכאים התובעים לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, עבור איזו תקופה ובאיזה שיעור
הדין החל - הירדני או הישראלי
לטענת הנתבע על יחסי העבודה בין הצדדים חלים חוקי העבודה הירדניים ו/או של הרשות הפלסטינית שהצדדים קיבלו על עצמם, על פי הסכם מפורש ביניהם ו/או מכללא ו/או בהתנהגות ו/או מכח נוהג והסכמה ארוכת שנים (סעיף 10א לכתב ההגנה).
הנתבע הפנה לפסק הדין שניתן בתיק ע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב ואח' נ' מחמוד מוחמד לי ואח' , תק-אר 2003(1), 1489 וטען, כי על פי המבחנים שנקבעו בפסק דין זה, הדין הירדני הוא שחל על מערכת היחסים שבין הצדדים ולא הדין הישראלי כטענת התובעים
פסק הדין בעניין גבעת זאב דן בשאלה, מהו משפט העבודה החל על העסקתם של עובדים תושבי יהודה ושומרון המועסקים בתחומי האזור על ידי מעביד ישראלי. בית הדין הארצי בחן, האם על העסקת עובדים אלה חל משפט העבודה הישראלי במלואו או בחלקו, או שמא חל עליהם משפט העבודה המקומי, המורכב מן הדין הירדני בתוספת חקיקת המגן הישראלית לאזור זה.
אולם, פסק הדין בעניין גבעת זאב והמבחנים שנקבעו בו, אינו הבסיס המשפטי לבחינת תביעת התובעים בתיק זה.
בעניננו עסקינן בתושבי ישראל ולא בתושבי יהודה ושומרון, המועסקים במזרח ירושלים ולא בתחום יהודה ושומרון.
על כן, נבחן האם משפט העבודה הישראלי חל על העסקתם של תושבי ישראל המועסקים במזרח ירושלים
החקיקה הישראלית החילה את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על ירושלים המזרחית. החלה זו נעשתה מכוח סעיף 11 ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח – 1948 וצו סדרי השלטון והמשפט מס' 1), תשכ"ז –1967 , שהוציאה הממשלה מכוח הסמכתה בסעיף 11 ב' כאמור.
(בג"צ 256/01 אברהים רבאח נ' בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, כרך נו', חלק שני, תשס"ב/תשס"ג 2002) בית הספר ממוקם בעיר העתיקה בירושלים, והוא נמצא בשטח שבו חל המשפט והשיפוט של מדינת ישראל. התובעים הינם תושבי ישראל וההתקשרות בין הצדדים וביצוע העבודה נעשו במזרח העיר ירושלים.
בנסיבות אלו, הדין החל על הצדדים הינו הדין הישראלי בלבד
למעלה מן הצורך נדגיש, כי גם במישור העובדתי אין אחיזה לטענת הנתבע, כי הדין הירדני חל על מערכת היחסים בין הצדדים.
בחוזר שהנתבע הפנה לכלל המורים בבית הספר בשנת 1999, אשר הגדיר את תנאי השכר נאמר, כי המורים יקבלו שכר על פי סולם השכר הישראלי (נספח ח/1 לתצהיר מר קטן). גם במכתב הפיטורים שנשלח למר קטן נרשם, כי התובע מפוטר בשל הגיעו לגיל פרישה לפי הדין הישראלי (נספח ה' לתצהיר מר קטן).
מכתבים אלו מהווים חיזוק למסקנה, כי הדין החל על מערכת היחסים בין הצדדים, הוא הדין הישראלי, אף לגישת הנתבע
זאת ועוד, הנתבע לא הציג בפנינו ולו ראשית ראיה להוכחת טענתו, כי הדין הירדני חל העל הצדדים ואף לא הוכיח מהו הדין הנטען על ידו. גם בהסכמי העבודה השונים אליהם הפנה הנתבע אין סעיף הקובע, כי הדין החל על הצדדים הוא הדין הירדני (תרגומים נספחים ב'-ד' לסיכומי הנתבעים).
על כן, הדין הישראלי הוא הדין החל על מערכת היחסים בין הצדדים.
ההסכם הקיבוצי בענף ההוראה והחינוך
לטענת התובעים, על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והחינוך ומכוח הסכם זה הם זכאים למכלול של זכויות הקבועות בהסכם.
התובעים מבססים טענתם לתחולת ההסכם הקיבוצי על הצדדים, על תקנה 3(א) לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) התשי"ג-1953 (להלן: "התקנות").
בשל חשיבות התקנה לענייננו להלן התקנה :
"תנאי ההכרה
3(א) מוסד חינוך לא יוכרז כמוסד מוכר אלא אם נתמלאו תנאים אלה:
(1) על המוסד ניתן רשיון לפי חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, או לפי פקודת החינוך, לפי העניין;
(1א) המוסד מקיים את תכנית היסוד לפי האמור בתקנה זו;
(2) הלימודים הנוספים על תכנית היסוד אושרו על ידי השר;
(3) ימי הלימודים אינם יותר מ-260 לשנה ולא פחות מ-180 לשנה, ובלבד שבמוסדות שבהם מקבלים התלמידים שיכון וכלכלה נוסף על החינוך היסודי, יהיו ימי הלימוד כפי שאישר השר;
(4) המוסד מקיים חופשות חגים כפי שאישר השר;
(5) השכלת המנהל וחבר המורים והעובדים במוסד היא לפי הנהוג במוסדות חינוך רשמיים;
(6) משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים;
(7) תנאי השיכון, הציוד והתנאים הסניטאריים במוסד מניחים את דעת השר."
התובעים טוענים כי על הנתבע חל ההסכם הקיבוצי, מאחר שהוא מוסד מוכר שאינו רשמי, המתוקצב על ידי משרד החינוך, ואחד התנאים להכרה בו כ"מוסד מוכר" הוא כי משכורות המורים והעובדים בבית הספר יהיו לפי השיעורים והכללים במוסדות חינוך רשמיים. מנגד טוען הנתבע, כי על הצדדים לא חל ההסכם הקיבוצי. מוסיף וטוען הנתבע, כי בית הספר אינו מוסד מוכר בהתאם לתקנות מאחר שהוא אינו עומד בדרישות תקנה 3 לתקנות - היינו - תוכנית היסוד של הלימודים אינה לפי האמור בתקנה, מספר התלמידים בכיתות אינו כפי שאישר שר החינוך, הדרישות לגבי השכלת המורים והמנהל אינם לפי הנהוג במוסדות חינוך רשמיים וימי הלימודים וחופשות החגים אינם כפי שאישר שר החינוך
בנוסף טוען הנתבע, כי ההכרה שניתנה על ידי משרד החינוך היא לכיתות א'-ו' בלבד ואין הכרה כלל ביחס לכיתות הלימוד התיכוניות בהן לימדו התובעים.
לאור טענות הצדדים דלעיל, נבחן ונכריע להלן האם הנתבע הינו מוסד מוכר על פי התקנות והאם ניתנה לכיתות התיכוניות בבית הספר, הכרה זו
האם הנתבע הינו "מוסד מוכר" על פי התקנות
כאמור, ביום 15.6.1993 נתן משרד החינוך לנתבע אישור בדבר הכרה בבית הספר כמוסד מוכר שאינו רשמי, לצורך חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (נספח ו' לתצהיר מר קטן) והחל מינואר 1994 מתוקצב בית הספר על ידי משרד החינוך (נספח ז' לתצהיר מר קטן). במקובץ מהעדויות והראיות שהוצגו בפנינו ועל פי הודאתו של הנתבע עולה, כי הנתבע אינו עומד בכל התנאים הקבועים בתקנה 3 להכרה במוסד כ"מוסד מוכר". אולם, אי עמידה בתנאי תקנה 3 אין בה לבסס את טענת הנתבע, כי הוא אינו "מוסד מוכר" ולבטל את ההכרה שניתנה לבית הספר
תקנה 10 לתקנות קובעת את הסנקציות על הפרת התנאים שנקבעו בתקנה 3:
"הכרה תפקע אם לא מתקיים במוסד התנאי שבתקנה 3(א)(1) והיא תבוטל אם לא מתקיים עוד במוסד תנאי מן התנאים האחרים שבתקנה 3" (הדגשות של המותב).
מלשונה של התקנה אנו למדים, כי במקרה של אי עמידה בתנאי תקנה 3(א)(1) ההכרה בבית הספר תפקע מאליה , בעוד שאי עמידה באחד מהתנאים האחרים הקבועים בתקנות 3(א)(1א) -3(א)(7) מחייב פעולה מצד משרד החינוך לביטול ההכרה.
במקרה דנן, הנתבע לא טען וכמובן שלא הוכיח, כי משרד החינוך ביטל את ההכרה שנתן לבית הספר כ"מוסד מוכר" בשנת 1993. לפיכך, חרף העובדה שהנתבע אינו עומד בכל התנאים הקבועים בתקנה 3 לתקנות, ההכרה של משרד החינוך תקפה
באשר לתנאי תקנה 3(א)(1) , בית הספר עומד בתנאי זה לאור העובדה שביום 23.9.1993 הוא קיבל פטור מפיקוח משרד החינוך לפי חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (נספח ח' לתצהיר מר קטן).
לאור האמור קביעתנו היא, כי בית הספר הינו "מוסד מוכר שאינו רשמי" על פי התקנות
טענה נוספת של הנתבע היא, כי ההכרה שניתנה על ידי משרד החינוך היא רק לכיתות היסוד א'-ו' ואין הכרה ביחס לכיתות הלימוד התיכוניות, דהיינו מכיתה ח' ומעלה, שם לימדו התובעים.
הנתבע מבסס את טענתו, על האישור שניתן על ידי משרד החינוך ועל תקנה 3א לתקנות הקובעת כדלקמן:
"הכרה שלא פורשו בה כיתות לדרגותיהן היא הכרה בכיתות א'-ו'"
לטענת הנתבע בהעדר רישום מפורש באישור שניתן על ידי משרד החינוך, ההכרה ניתנה רק לכיתות א'-ו'. במהלך חקירתו הנגדית נשאל מר רוטנברג בעניין זה. מר רוטנברג העיד, כי הוא לא עובד באגף הרלבנטי במשרד החינוך וכי הוא אינו מכיר את הנהלים וטען, כי יכול להיות שהכיתות מפורטות בנספח לאישור - עמ' 6 לפרוטוקול
בחקירתו החוזרת טען, כי ניתן ללמוד מהפטור מפיקוח משרד החינוך שניתן לבית ספר "'אל-פריר' על- יסודי" ביום 23.9.1993 (נספח ד' לתצהיר מר ג’ילדה) כי ההכרה ניתנה גם לכיתות התיכוניות בבית הספר. נוסף על כל אלו, הנתבע לא הציג ולו ראשית ראיה לסתור את האישורים הרשמיים מטעם משרד החינוך לפיהם בית הספר הינו מוסד מוכר. הנתבע בחר לבסס את טענותיו על מסמכים שהוגשו על ידי התובעים ונמנע מלהוכיח את טענתו, כי בית הספר התיכון אינו "מוסד מוכר".
ניתן להניח, כי יש בידי הנתבע את כל המסמכים והאישורים ממשרד החינוך, הרלוונטיים לבירור המחלוקת בעניין זה
כלל נקוט, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו.
הנתבע משיקוליו לא הציג בפנינו ראיות להוכחת טענותיו ובנסיבות אלו חזקה שאילו הוצגו בפנינו האישורים והמסמכים, הם היו פועלים נגדו.
על כן, אף הכיתות התיכוניות בנתבע הוכרו על ידי משרד החינוך כמוסד מוכר
האם ההסכם הקיבוצי חל על הנתבע מאחר שהוא מוסד מוכר
נקדים ונאמר, כי התובעים לא עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם ולא השכילו להוכיח, כי הוראות ההסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והחינוך, חלות על תנאי עבודתם בנתבע, כפי שנפרט להלן. ההסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והחינוך נחתם בין, ממשלת ישראל והרשויות המקומיות מצד המעסיקים ובין ארגוני המורים בישראל מצד העובדים. אין חולק, כי הנתבע אינו משתייך לאף אחד מהגופים שהינם צד להסכם הקיבוצי.
בדבע נה/140-3 מרכז כנה מאיר לתרבות נוער וספורט בע"מ נ' יהודית שרף, עבודה ארצי, כרך כח (5), 232 קבע בית הדין הארצי, כי על פי סעיף 15 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, ההסכם הקיבוצי של עובדי ההוראה והחינוך שנחתם בין הממשלה הרשויות המקומיות וארגוני המורים חל רק על עובדים בשירות המדינה והרשויות המקומיות
סעיף 4 להסכם הקובע את תחולת ההסכם כדלקמן:
"...
3.1 הסכם זה יחול על כל העובדים המועסקים בשירות המועסקים, המדורגים בדירוג עובדי הוראה (להלן "עובדי הוראה")
3.2 מוסכם כי ממשלת ישראל תפעל ליישום הוראות הסכם זה גם על עובדי ההוראה המועסקים ב'בעלויות', מכוח היותה המפקחת והמתקצבת של בעלויות אלה
..."
(הוראות תחולה דומות נקבעו בסעיף 2 להסכם מיום 8.9.98, ובסעיף 2 להסכם 94-96)
מסעיף התחולה ניתן ללמוד, כי הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות על עובדי ההוראה המועסקים במוסדות חינוך פרטיים מוכרים ושממשלת ישראל צריכה לפעול ליישום הוראות ההסכם, על עובדי הוראה המועסקים במוסדות פרטיים.
נוסף לכך, התובעים לא הצביעו על הוראות אחרות בהסכם הקיבוצי מהן ניתן ללמוד, כי ההסכם הקיבוצי חל גם על עובדי הוראה המועסקים במוסדות חינוך פרטיים מוכרים
בדב"ע מא 111-3 "תדיראן" תעשיות ישראל לאלקטרוניקה בע"מ נ' עמוס עטייה, פד"ע כרך יג, עמ' 281 התייחס בית הדין הארצי לשאלת התערבות בתוכן הסכם קיבוצי, בקשר לתחולתו:
"ברור שעניין היקפו של 'הסכם קיבוצי מיוחד' (סעיף 15 לחוק) ועניין 'היקפו של הסכם קיבוצי כללי' (סעיף 16 לחוק) היינו: מי הם המעבידים ומי הם העובדים שעליהם יחול הסכם קיבוצי – הם מהעניינים שבמובהק שייכים לתחום 'תוכנו' של הסכם קיבוצי. מכאן שהאמור עד כאן לעניין 'לא תעשה', ולעניין אי-התערבותם של בתי משפט בתוכנם של הסכמים קיבוציים, תופס גם לפירוש ליישום של הסעיפים 15 ו-16 לחוק הסכמים קיבוציים"
הלכה היא, כי בית הדין אינו מתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי ולפיכך אין בסמכותו של בית הדין להחיל את ההסכם הקיבוצי על מוסדות חינוך פרטיים, שמלכתחילה, הצדדים להסכם לא התכוונו להחילו עליהם
כאן המקום לציין גם, כי הדרך להחיל זכויות שנקבעו בהסכמים קיבוציים על עובדים שלא נכללו בהסכם הקיבוצי היא באמצעות צו הרחבה (סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957). מטרת צו ההרחבה להשוות את תנאי העבודה בענף ולהעניק גם למי שאינו משתייך לארגונים שהתקשרו בהסכם הקיבוצי את היתרונות הנובעים ממנו לבעלי ההסכם (ע"א 53/71 צבי רוזן נ' יחזקאל ליזרוביץ פ"ד כו(1) 48).
שר העבודה והרווחה בחר שלא להרחיב את ההסכם הקיבוצי על כל העובדים בענף ההוראה והחלת ההסכם הקיבוצי על הצדדים במקרה דנן , מנוגדת למטרת המחוקק
לא זו אף זו, אין תחולה של ההסכם הקיבוצי על מי שאינו צד להסכם, אלא במקרה שבו בית הספר הצטרף להסכם הקיבוצי בכתב דרך רשם ההסכמים הקיבוציים, או, בדרך של אימוץ ההוראות מכוח התנהגות ונוהג לאורך שנים.
כך לדוגמא קבע בית הדין הארצי, כי למרות שלא הוכח שההסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והחינוך חל על מעסיקים פרטיים של עובדי הוראה, מכוח הנוהג, המועד למתן הודעת פיטורים הוא עד ליום 31 במאי בכל שנה, כפי שנקבע למורים המועסקים בשירות המדינה.
דיון לה/5-3 נורית פריד נ' מכון בית יעקב למורות פד"ע ו 113 ; דב"ע לא/23-3 חנה מנצ'ק נ' המרכז לחינוך העצמאי
במקרה דנן, לא הוכח כי הנתבע הצטרף להסכם הקיבוצי בדרך של אימוץ ההוראות מכוח התנהגות ו/או נוהג לאורך שנים.
מהעדויות והראיות שהוצגו בפנינו עולה, כי הנתבע לא אימץ את תנאי ההעסקה ותנאי השכר הקבועים בהסכם הקיבוצי.
בחוזר שכתב הנתבע למורים בעניין תנאי שכרם, מיום 31.5.1999, מציג הנתבע את תנאי השכר בבית הספר ומבהיר כי הוא אינו מתחייב לשלם למורים תוספות אחרות , מלבד התוספות שציין, המשולמות למורים בבתי ספר ממשלתיים או תוספות שבתי ספר פרטיים אחרים משלמים (נספח ח'1 לתצהיר מר קטן). זאת ועוד, דוחים אנו את טענת התובעים, כי ההסכם הקיבוצי חל על הנתבע, מאחר שהוא מוסד מוכר שאינו רשמי, המתוקצב על ידי משרד החינוך, ואחד התנאים להכרה בו כ"מוסד מוכר" הוא כי משכורות המורים והעובדים בבית הספר יהיו לפי השיעורים והכללים במוסדות חינוך רשמיים
מתקנה 3(א)(6) ומתעודת עובד הציבור עולה, כי כוונת המחוקק היתה להשוות את תנאי שכרם של עובדי הוראה במוסדות מוכרים לעובדי הוראה במגזר הציבורי. אולם, תקנה זו אינה מחילה את הוראות ההסכם הקיבוצי , על כל תנאי ההעסקה ותנאי השכר הקבועים בו, על עובדי הוראה במוסדות פרטיים מוכרים.
גם בתעודת עובד הציבור שהוגשה לא נאמר, כי על עובדי ההוראה במוסדות הפרטיים חלים הוראות ההסכם הקיבוצי
הדרישה של משרד החינוך, כי מוסדות החינוך המוכרים יפעילו את הכללים הנהוגים כלפי מוסדות רשמיים היא בהתאם לקבוע בתקנה 3(א)(6) . אולם, הדרך להשיג את היעד של השוואת השכר צריכה להיעשות בדרך של פיקוח באמצעות משרד החינוך, תוך קביעה ברורה וחד משמעית מהם תנאי השכר ותנאי העסקה שהמוסדות הפרטיים צריכים ליישם, ותוך איום בביטול ההכרה וביטול קבלת התקציבים ממשרד החינוך.
לא ניתן באמצעות התקנה להחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי על מוסדות חינוך פרטיים מוכרים
אם לא די בכל האמור עד כה, בעתירה שהוגשה לבג"צ שעסקה בשאלת החלתו של יום חינוך ולימודי העשרה תשנ"ז-1997 על מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים סקר בג"צ, בין היתר, את ההבדלים בין מוסדות חינוך רשמיים ומוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים וקבע כדלקמן:
"כללם של דברים: בתי-ספר "רשמיים" הם במדינה ובצדם בתי-ספר "מוכרים" לא רשמיים. בתי-ספר "רשמיים", החוק וחקיקת-המשנה מסדירים את ענייניהם למן המסד ועד הטפחות: את נושאי הקמתם, החזקתם, מימונם, תכנית הלימודים שתהיה בהם ועוד כל כיוצא באלה נושאים ונושאי-המשנה הנצרכים להסדרת קיומו ולפעילותו של בית-ספר. שלא כמותם של בתי-הספר ה"רשמיים" הם בתי-הספר ה"מוכרים" ולא רשמיים, שלעניינם אין החוק מסדיר בגופו את דרכי הקמתם, את אופן החזקתם ועוד כל כיוצא באלה נושאים הכרוכים בהם. כל שעושה החוק אינו אלא זה, שמסמיך הוא את שר החינוך להתקין תקנות לדרכי ההכרה במוסד-חינוך להיותו מוסד-חינוך מוכר, להנהגת תכנית לימודים בו, להנהלתו, לפיקוח עליו ולתמיכת המדינה בו. וכל מוסד-חינוך המבקש הכרה בו, חייב להוכיח כי אכן עומד הוא בדרישות להכרה אשר-על-כן ראוי הוא להכרה
על דרך הכלל – וככל כלל גם כלל זה אינו מדויק כל-כולו – ניתן לדמות את מארג הוראות-הדין החלות על בתי-ספר רשמיים כמצבור של נורמות, מצבור שממנו נמשך צינור-מוליך-נורמות אל מצבור אחר והוא מצבור הנורמות החלות על בתי-הספר המוכרים הלא רשמיים. שר החינוך ממונה על הולכת הנורמות – נורמות-מסגרת ונורמות ספציפיות – ממצבור ראשון אל מצבור שני, על ויסות הולכתן של נורמות, ועל שינוי נורמות העוברות בצינור, על-פי הצורך והעניין. נורמות החלות על בתי-ספר "רשמיים" לא תחולנה מעצמן על בתי-ספר מוכרים לא רשמיים, אלא אם יוליך אותן השר באותו צינור-מוליך-נורמות, וככל שיוליך אותן. לשון אחר: השר הוא שיחליט אילו נורמות תעבורנה בצינור-מוליך-הנורמות ואילו נורמות לא תעבורנה. ואלו שתעבורנה – כיצד תעבורנה ואילו שינויים יתחוללו בהן".
עוד קבע בג"צ בעניין התקציב המוענק למוסדות מוכרים לא רשמיים כך:
"חד וחלק: מוסד-חינוך מוכר לא רשמי לא קנה זכות לתמיכת-ממון מטעם המדינה. השאלה אם מוסד-חינוך מוכר יזכה בתמיכה – ואם יזכה: באיזה שיעור יזכה – נתונה לשיקול-דעתו של השר, והשר יחליט בשאלת התמיכה לאחר שיבחן את בקשת התמיכה לגופה....
למותר לומר כי ההבחנה בין בתי-ספר רשמיים לבין בתי-ספר מוכרים לא רשמיים – שֶׁאֵלֶּה זכאים למימון מלא מתקציב המדינה ואלה אינם זכאים למימון מכוח-חוק – הבחנה היא שאין עמה הפליה"
(בג"צ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש, עמותה רשומה נ' שר החינוך פ"ד נד(3) 69)
מבג"צ רשת גני חב"ד אנו למדים, כי הנורמות והכללים החלים על מוסדות חינוך ממשלתיים אינם חלים על מוסדות חינוך פרטיים מוכרים ואף מכך ניתן להקיש לעניינו, כי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף ההוראה והחינוך אינם חלים על מוסדות מוכרים לא רשמיים
נדגיש עוד, כי החלת כל תנאי ההעסקה ותנאי השכר הקבועים בהסכם הקיבוצי על מוסדות חינוך מוכרים אינה סבירה, שכן התקציב שמקבל מוסד מוכר ממשרד החינוך נמוך מהתקציב שמקבלים מוסדות חינוך ממשלתיים.
סיכומו של דבר קובעים אנו כי ההסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והחינוך לא חל על הצדדים
תביעות התובעים לזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי
לטענת התובעים הם זכאים למכלול של זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף ההוראה והחינוך.
מר ג'ילדה תבע תוספת שחיקה, תוספת שכר, מענק יובל, מענק חד פעמי, תוספת מחנך ופיצוי בגין מכסת ימי מחלה בלתי מנוצלת.
מר קטן תבע תוספת שחיקה, תוספת שכר, מענק יובל, מענק חד פעמי, גמול עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין מכסת ימי מחלה בלתי מנוצלת ותוספת הוראה. משקבענו כי ההסכם הקיבוצי בענף ההוראה לא חל על הצדדים נידחות כל תביעות התובעים לזכויות הקבועות בהסכם הקיבוצי
לא נסיים מלאכתנו מבלי להתייחס לטענת התובעים, שעלתה לראשונה בסיכומיהם, לפיה התובעים זכאים לחלק מהזכויות המפורטות לעיל גם מכוח תקנון שירות עובדי ההוראה (להלן:"התקנון") דין הטענה בדבר תחולת תקנון עובדי ההוראה על הצדדים להידחות ממספר טעמים, כפי שנפרט להלן. התקנון הינו קובץ הוראות אשר חוברו והוכנו במשרד החינוך והתרבות המהווה הסדר קיבוצי חד צדדי. תחולתו של התקנון נלמדת מהתנהגותם של הצדדים על פי הוראותיו. מלבד טענה כללית, כי הם זכאים לזכויות הקבועות בתקנון, התובעים לא הציגו ראיות לביסוס טענתם, כי התקנון חל עליהם ואף לא טענו בעניין תחולת התקנון על הצדדים.
למעשה לא הוצגו בפנינו סממנים מהם ניתן לקבוע, כי התקנון חל על הצדדים ולפיכך אנו קובעים, כי התקנון אינו חלק מהמסגרת הנורמטיבית החלה על מערכת היחסים שבין הצדדים
למעלה מן הצורך נוסיף, שגם לו אמרנו שההסכם הקיבוצי ו/או התקנון חל במישרין על הנתבע, תביעת התובעים לזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי ו/או תקנון היתה נדחית, בהעדר ראיות לביסוס תביעותיהם של התובעים.
על מנת לבסס את טענותיהם, היה על התובעים להציג בפנינו ראיות באשר לגובה השכר והתוספות שהיו אמורים לקבל בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ו/או תקנון ועל פי הוותק והדרגה שנקבעו להם, ואז לערוך השוואה מול השכר שקיבלו בפועל
אולם, התובעים לא הציגו תחשיב כלשהו ותבעו את כל התוספות על בסיס השכר ששולם להם בפועל
נדגיש עוד, כי התובעים לא הוכיחו את יתרת ימי המחלה בסיום העסקתם ובאשר לתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות נציין כי לא הוכחה מסגרת העבודה של מר קטן. בנסיבות אלו אנו קובעים, כי אין כל בסיס עובדתי התומך בטענות התובעים.
לאור כל האמור נידחות תביעות התובעים לתוספת שחיקה, תוספת שכר, מענק יובל, מענק חד פעמי, תוספת מחנך, פיצוי בגין מכסת ימי מחלה בלתי מנוצלת, גמול עבודה בשעות נוספות ותוספת הוראה
החזר הוצאות נסיעה
לטענת התובעים עד לחודש 7/98 הנתבע לא שילם להם עבור החזר הוצאות נסיעה.
לאור מגבלת ההתיישנות תבעו התובעים החזר בגין שלוש שנים , לפי החישוב הבא: 7 שקלים* 22 ימים * 9 חודשי עבודה * 3 שנים. מעיון בתלושי השכר של התובעים בשנים 1995-1998 (נספחים כה'- מט' לתצהיר משלים מר קטן ונספחים יט'-לב' לתצהיר משלים מר ג'ילדה) עולה כי הנתבע לא שילם לתובעים עבור החזר הוצאות נסיעה.
הנתבע לא הציג ראיות הסותרות את טענות התובעים ולא הציג תחשיב אחר באשר לזכאות התובעים להחזר הוצאות נסיעה
זכאות התובעים להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה הינה מכוח צו ההרחבה, שהחיל את ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה, אשר נחתם בין הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית. לאור האמור זכאים התובעים להחזר הוצאות נסיעה והנתבע ישלם לכל אחד מהתובעים החזר הוצאות נסיעה בסך 4,158 שקלים. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.8.02 ועד לתשלום המלא בפועל
תשלום בגין אי השתתפות בקופת חיסכון
לטענת התובעים עד לחודש 8/1998 הונהגה בנתבע קופת חיסכון שהתובעים הפרישו לה 5% משכרם ובית הספר הפריש בתחילה 10% ובהמשך 5%. הנתבע הפסיק את ההשתתפות בקופת החיסכון וביקש להעביר את כל המורים, וביניהם גם התובעים, לפוליסת "ביטוח מנהלים" אשר התובעים היו אמורים להפריש לה 5% משכרם והנתבע 5% נוספים.
לטענת התובעים, הם לא רכשו פוליסה במגדל והנתבעים התחייבו לשלם להם 5% משכרם בגין כל חודש, החל מספטמבר 1998 ועד לסיום העסקתם, עקב אי השתתפותם בביטוח המנהלים (סעיף 25 לתצהיר מר ג'ילדה וסעיף 33 לתצהיר מר קטן). לטענתם הנתבע התחייב לשלם את התוספת במעמד תשלום פיצויי הפיטורים ולמורים אחרים אשר לא השתתפו בביטוחי המנהלים שולמה התוספת בסיום העסקתם
לאור האמור טוענים התובעים, כי הם זכאים לסכום בשיעור ההפרשה של הנתבע, 5% משכרם, החל מחודש 9/1988 ועד לסיום העסקתם.
נקדים ונאמר כי לא נמצא בסיס ממשי לטענת התובעים, כי הנתבע התחייב לשלם לתובעים 5% משכרם בסיום העסקתם. יתר על כן, טענה זו נסתרה בעדותו של מר קטן ממנה עולה, כי הנתבע סירב לשלם לתובעים 5% משכרם לאחר שהם סירבו לעבור למגדל.
וכך אמר מר קטן בעדותו:
"...לנו שלושת המורים לא נתן 5%, רק לאלה שנכנסו למגדל, הוא אמר שלא מגיע לנו"
(עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 19)
ובהמשך אמר:
"...אמרנו לו קח 5% ושים גם אתה, אך הוא לא הסכים"
(עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 1). מהעדויות שנשמעו בפנינו עולה, כי מר קטן סירב לרכוש ביטוח מנהלים מכיוון שביטוח החיים היה בסכום של 10,000 שקלים והוא סבר כי בסיום העסקתו הוא יקבל רק 10,000 שקלים וכל הכספים שהופרשו על ידו ועל ידי הנתבע לתגמולים ירדו לטמיון
באשר למר ג'ילדה, בתצהירו טען, כי חברת הביטוח לא רצתה לבטח אותו לאור מצבו הרפואי (סעיף 23) אולם , בעדותו סתר ואמר כי רצו לבטח אותו בסכום של 5,000 שקלים בלבד (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 16-15). מעדות התובעים אנו למדים שהתובעים לא הבחינו בין רכיב התגמולים בפוליסה לבין רכיב ביטוח החיים שלא היה קיים כלל בקופת החיסכון.
התובעים שחשו שאין זה מכובד לבטח את חייהם בסכומים נמוכים כל כך, בחרו לא לרכוש ביטוח מנהלים ובנסיבות אלה אין להם להלין אלא על עצמם.
ביטוח החיים שהוצע לתובעים היה בנוסף לחלק התגמולים הקיים בפוליסת ביטוח המנהלים וניתן לראות במעבר הנתבע, מקופת חיסכון לפוליסת ביטוח מנהלים, הטבה לתובעים ובוודאי שלא הרעה בתנאי העסקתם
סיכומו של דבר, הוכח בפנינו כי התובעים סירבו לעבור לחברת הביטוח מגדל ,למרות שבמעבר לא היתה פגיעה בתנאי העסקתם. בנוסף, לא הוכח, כי הנתבע התחייב לשלם לתובעים את התוספת בסיום העסקתם או, כי עובדים אחרים שלא הצטרפו לביטוחי המנהלים קיבלו את התוספת בסיום העסקתם.
לאור האמור, נדחית תביעת התובעים לתשלום בגין אי השתתפות בקופת חיסכון
פיטורי התובע מר ג'ילדה
בכתב התביעה טען מר ג'ילדה כי פיטוריו בגיל 62, בסמוך להגיעו לגיל הפרישה, נעשו בניגוד להסכם הקיבוצי החל על הנתבע. בנוסף טען, כי היתה לו ציפייה להמשיך ולעבוד בשירות הנתבע עד גיל 65 לאור התחייבות מפורשת ו/או משתמעת של הממונים עליו (סעיף 4 לכתב התביעה).
בתצהירו פירט התובע מספר אירועים בהם הממונים עליו הבטיחו לו, כי הוא ימשיך לעבוד בבית הספר עד להגיעו לגיל פרישה (סעיפים 30-33) וטען, כי ההבטחות המפורשות שניתנו לו, הולידו אצלו ציפייה סבירה כי בית הספר ימשיך להעסיקו עד להגיעו לגיל פרישה
לאור האמור, תבע מר ג'ילדה שכר עבודה וזכויות אחרות עבור התקופה שמיום פיטוריו ועד להגיעו לגיל 65. לטענת הנתבע, הוא מעולם לא התחייב בפני מר ג'ילדה, כי הוא ימשיך לעבוד עד לגיל פרישה והתחייבות מעין זו אינה סבירה ובלתי הגיונית. עוד טוען הנתבע, כי על פי הסכם העבודה הוא רשאי לא לחדש את חוזה העובדה עם מר ג’ילדה ובתנאי שתינתן הודעה על אי חידוש חוזה העבודה עד ליום 31.5. משקבענו כי ההסכם הקיבוצי לא חל על הנתבע נדחית טענת מר ג'ילדה , כי פיטוריו נעשו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי
השאלה העומדת בפנינו כעת היא, האם פיטורי מר ג'ילדה נעשו בניגוד להבטחה של הנתבע או מי מטעמו למר ג'ילדה, כי ימשיך לעבוד בנתבע עד להגיעו לגיל 65. מר ג'ילדה העיד בפנינו לעניין ההבטחות שניתנו לו, כדלקמן : "ש. אתה אומר שהבטיחו לך לעבוד עד גיל 65. זה נכון.
ת. כן כשאגיע לגיל פנסיה.
ש. איפה יש הבטחה כזו כתובה.
ת. כתוב אצלו בשפה הצרפתית.
ש. איפה זה.
ת. בתיק.
ש. לא מצאת לנכון לצרף את זה לתצהיר שלך.
ת. זה קיים. לא צירפתי לתצהיר.
ש. אם אתה אומר שהבטיחו לך גיל פנסיה שתעבוד, איך אתה מסביר שעל ההסכם בשנת 2000 ד'1 שצורף שכתוב שם שאפשר לבטל את החוזה כל צד עם מתן הודעה של 3 חודשים מראש.
ת. הבטיחו לי בעל פה. חוזה זה נרשם בכתב על מנת שיישום מה שנאמר בעל פה. ל
ש. לכן אני אומר לך שלא הבטיחו לך שום דבר וכל מה שהבטיחו רשום בסעיף 4.
ת. הם הבטיחו של בעל פה שני מנהלים אחד שחתם על החוזה הקבוצתי ששמו גונזלס, שסיפר לי שאעבוד בעזרת השם כל חיי. המנהל השני הוא דוויו אטוין מ85 שחליתי בתקופתו"
(עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 11-24)
חרף טענותיו של מר ג'ילדה בדבר קיומו של מסמך וכן הבטחות בעל-פה שניתנו לו על ידי שני מנהלים של בית הספר, מר ג'ילדה נמנע מלצרף את המסמך ו/או לזמן לעדות את המנהלים.
כלל נקוט, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו.
מלבד טענה כללית לא הציג מר ג'ילדה ולו ראשית ראיה לתמוך בגרסתו וכפי שהצבענו הוא נמנע מלזמן לעדות את המנהלים שלטענתו הבטיחו
לאור האמור, נדחית טענת מר ג'ילדה כי הובטח לו על ידי הנתבע שימשיך לעבוד עד לגיל 65. זאת ועוד, על פי סעיף 4 להסכם העבודה לשנת הלימודים המסתיימת ביום 31 באוגוסט 2001, אם אחד הצדדים ירצה לבטל את החוזה לשנת הלימודים הבאה, עליו להודיע לצד השני שלושה חודשים לפני מועד סיום החוזה (נספח ד'1 לתצהיר האח נויל).
הנתבע פעל על פי הסכם העבודה והודיע למר ג'ילדה על פיטוריו בסוף חודש מאי ולפיכך פעל כדין
בסיכומיו, העלה התובע שתי טענות נוספות בעניין פיטוריו בסמוך להגיעו לגיל פרישה. האחת, כי פיטוריו נעשו בניגוד לנהלים הקבועים בתקנון עובדי ההוראה והשנייה, כי פיטוריו נגועים בחוסר חוקיות בהיותם מנוגדים לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
טענות אלו דינן להידחות מהטעמים הבאים.
ראשית, מדובר בהרחבת חזית ורק מהטעם הזה היה מקום לדחותן.
באשר לטענה כי הפיטורים נעשו בניגוד לנהלים הקבועים בתקנון עובדי ההוראה, משקבענו כי לא הוכח שתקנון עובדי ההוראה חל על הצדדים, דין טענה זו להידחות.
סיכומו של דבר נדחות תביעותיו של מר ג'ילדה לשכר עבודה וזכויות אחרות עבור התקופה שמיום פיטוריו ועד להגיעו לגיל 65. באשר לטענה בדבר אפליה, טענה זו נטענה בעלמא מבלי שנמצא לה ביסוס ראייתי ומשפטי כלשהו ולפיכך היא נדחית
ה"שכר הקובע" של מר קטן
לטענת מר קטן שכר היסוד שלו עובר לפיטוריו עמד על סך 2,022 דולר. לטענתו הנתבע פיצל את התשלום לשניים, תשלום בסך של 1,000 דולר המתועד בתלוש השכר ותשלום היתרה בסך 1,022 דולר, ששולם לו במזומן במעטפה שנמסרה לו, מבלי שחלק זה של השכר תועד בתלוש השכר.
מנגד טוען הנתבע, כי תלוש השכר משקף נאמנה את השכר ששולם למר קטן והתשלומים הנוספים ששולמו למר קטן, שולמו עבור עבודה נוספת (שעות נוספות). מר קטן הציג בפנינו מספר מסמכים המחזקים את גרסתו
המסמך הראשון הוא הסכם העבודה לשנת 96/97 שבו נרשם ששכר הבסיס הוא 1,717דולר (נספח ט' לתצהיר מר קטן).
במסמך שנערך על ידי הנתבע מאוקטובר 1997 , ובו פירוט שכרו של מר קטן נרשם, כי שכר הבסיס של התובע הוא 1,848 דולר (נספח י' לתצהיר מר קטן).
במסמך נוסף לשנת הלימודים 99/00 נרשם ,כי שכר הבסיס של מר קטן הוא 1,891דולר - נספח י'1 לתצהיר מר קטן
הנתבע לא נתן הסבר מדוע נעשתה הפחתה דרסטית (כמעט 50%) משכרו של מר קטן בשנת הלימודים 00/01 ביחס לשנים הקודמות , כאשר הוא אינו חולק כי לא חל כל שינוי במשרתו של מר קטן.
בהעדר הסבר סביר להפחתה הדרסטית בשכרו של מר קטן ברי כי התערערה מהימנות גרסת הנתבע, לפיה השכר הרשום בתלושי השכר בסך 1000 דולר, משקף את המציאות
בנוסף, הציג בפנינו מר קטן שני תלושי שכר שונים לחודש 11/2000. בתלוש אחד נרשם שכר בסיס 1000 דולר ואילו בתלוש השני נרשם שכר בסיס בסך 6,269 שקלים.
מר שקייר שהכין את תלושי השכר התבקש בחקירתו הנגדית להסביר מדוע הכין שני תלושים שונים עבור אותו החודש וכך השיב:
"ש. אני מראה לך תלוש נוסף של חודש 11/00 תסביר לנו מה ההבדל בין שני התלושים.
ת. ההבדל לאחר שעשיתי את המשכורות האלו, האדם רצה ללכת לפי, אמר שיש לו הסכמה בינו לבין ההנהלה, רצה 1000$ לפי שער 4.1 והיתר מחוק. הם ביקשו ללכת לפי הטבלה הקודמת שהייתה ולא לפי הטבלה שאנחנו בהנהלת הפרייר קבענו ללכת. ביקש שירשמו לו רק 1000 דולר.
ש. מי ביקש את זה, מה שמו.
ת. האחראי, פרייר נוול.
ש. הנטו במהדורה ראשונה הוא 5303 במהדורה השנייה זה 3641, האם מר קטן הסכים להפחית מהמשכורת שלו 2000 שקל.
ת. זה לא התפקיד שלי כאן, קיבלתי הנחיה לעשות את זה"
- עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 20-12, הדגשות של המותב
בהמשך עדותו כאשר התבקש להסביר כיצד שכרו של מר קטן עמד על סך 1,717 דולר בשנת הלימודים 96/97 בעוד שבשנת 2000 השכר המופיע בתלוש השכר הוא רק 1,000 דולר , השיב כך:
"אמרתי לך את הנתון הזה לפי מה שקיבלתי מההנהלה לעשות 1000 דולר זה נתון מההנהלה"
(עמ' 81 לפרוטוקול, שורה 18)
מעדותו של מר שקייר שהיה אחראי על הכנת המשכורות בבית הספר עולה, כי השינוי שנעשה בתלושי השכר של מר קטן הינו שינוי פיקטיבי שלא שיקף את המציאות ומר שקייר, על פי הנחייתו של האח נויל, רשם בתלוש השכר של התובע רק 1000 דולר
אם לא די בכל האמור עד כה, צירף מר קטן לתצהירו דפי חשבון הבנק שלו (נספחים יג'1-יג'3 לתצהירו) אשר מראים העברת הסכומים הרשומים בתלושי השכר לחשבון הבנק, וכן את המעטפות שבהן נמסר לו החלק השני של שכרו (נספחים יב'1-יב'8 לתצהירו). על גבי כל מעטפה מצוין שמו של מר קטן, החודש והסכום שנמצא במעטפה. מסמכים אלו מהווים חיזוק נוסף לגרסת מר קטן כי שכרו שולם בחלקו במזומן. באשר לטענת הנתבע, כי התשלומים השונים ששולמו לתובע היו עבור עבודה נוספת, טענה זו דינה להידחות שכן אין היא מתיישבת עם הראיות שהוצגו בפנינו .
הוכח כי מר קטן קיבל תשלום עבור שעות נוספות (נספחים ו'5 לתצהיר האח נויל) אולם תשלום זה שולם בנוסף לתשלומים החודשיים במזומן
לאור כל האמור, מקבל בית הדין את גרסת מר קטן וקובע, כי שכרו של התובע עובר לפיטוריו היה עמד על סך 2,022 דולר.
על מנת לעמוד על ערכו השקלי של סכום זה, חיברנו את חלק שכר היסוד הרשום בתלוש השכר של חודש 8/01 (נספח יא'8 לתצהיר מר קטן) בסך – 4,230 שקלים , לסכום ששולם למר קטן במזומן, כפי שנרשם על גבע המעטפה של אותו חודש (נספח יב'8 לתצהיר מר קטן) בסך – 4,323 שקלים.
העולה מכך כי ה"שכר הקובע" של מר קטן עמד על סך 8,553 שקלים
הפחתת הסכומים שהצטברו בקופת החיסכון מפיצויי הפיטורים
כאמור כשלוש שנים וחצי לאחר הגשת התביעה , שלח הנתבע לתובעים המחאות עבור פיצויי הפיטורים. למר ג'ילדה המחאה בסך 175,324 שקלים ולמר קטן המחאה בסך 123,591 שקלים.
הנתבע קיזז מפיצויי הפיטורים סכומים אשר התובעים קיבלו מקופת החיסכון, החלק שהופרש על ידי בית הספר, בטענה כי סכומים אלה שולמו על חשבון פיצויי פיטורים.
למר ג'ילדה קוזז סך של 28,037 שקלים ולמר קטן קוזז סך של 31,402 שקלים. שני הסכומים שוערכו מיום 1.9.98 ועד ליום 30.9.01 וזאת חרף העובדה שהתובעים קיבלו את הכספים מקופת החיסכון ביום 31.3.99. תקנון קופת החיסכון קובע, כי עובד שעבד מעל 10 שנים זכאי לחלק שהוא הפריש וכן ל-100% החלק שבית הספר הפריש
עוד נקבע, כי קופת החיסכון אינה מבטלת את הזכות לפיצויי פיטורים (סעיף 5).
מתקנון קופת החיסכון אנו למדים, כי התובעים היו זכאים ל-100% החלק שהנתבע הפריש ושאין קשר בין הזכות של התובעים לסכומים שנצברו בקופת החיסכון לבין זכותם לפיצויי פיטורים. חיזוק נוסף למסקנה זו הוא העובדה שהתובעים קיבלו את הסכומים שנצברו בקופת החיסכון כשנתיים וחצי לפני פיטוריהם, ביום 31.3.1999 (סעיף 32 לתצהיר מר שוקייר, נספח ג' לכתב ההגנה בתביעת מר ג'ילדה), ולא לאחר פיטוריהם
זאת ועוד, בסמוך לפיטורי התובעים כאשר הנתבע חישב את פיצויי הפיטורים להם זכאים התובעים הוא לא קיזז את הסכומים שהתובעים קיבלו מקופת החיסכון. עובדה זו מצביעה טוב יותר מאלף עדים על כך שהנתבע לא ראה בתחילת הסכסוך קשר בין הזכות של התובעים לפיצויי פיטורים, לכספים שהתקבלו מקופת החיסכון. הנתבע לא ביסס את טענתו כי הסכומים שהופרשו על ידו לקופת החיסכון הם על חשבון פיצויי הפיטורים ולפיכך אנו קובעים כי קיזוז הסכומים שנצברו בקופת החיסכון מפיצויי הפיטורים נעשה שלא כדין
זכאות התובעים לפיצויי פיטורים
למעשה אין חולק, כי התובעים זכאים לפיצויי פיטורים וזאת למרות שבכתבי ההגנה טען הנתבע, כי התובעים ביצעו עבירות משמעת שונות ובנסיבות פיטוריהם הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים ולחלופין יש להפחית את פיצויי הפיטורים.
תשלום פיצויי פיטורים לתובעים, מהווה הודאה המפריכה לחלוטין את כל הטענות בדבר זכאות התובעים לפיצויי פיטורים.
למעלה מן הצורך נדגיש, כי בחומר הראיות שהוצג לפנינו לא נמצא, בסיס ממשי לטענות הנתבע, כפי שנפרט להלן
במכתב הפיטורים למר ג'ילדה נרשם, כי הנתבעת אינה מעוניינת לחדש את החוזה איתו לשנת הלימודים הבאה 2001-2002, מבלי שצוינה סיבה ובמכתב הפיטורים למר קטן נרשם, כי סיבת הפיטורים היא הגיעו לגיל הפרישה החוקי לפי החוק הישראלי הנהוג בנתבעת.
בשני מכתבי הפיטורים נרשם כי "זכויותיהם הכספיות כקבוע בחוק שמורות".
הלכה היא כי "לעניין פיצויי פיטורים, מתגבשת העילה במעשה הפיטורים או ההתפטרות בצירוף המניע שפעל לכך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיום היחסים". ,לא יתכן, לענין פיצויי פיטורים, שהמעביד יפטר את העובד ללא סיבה או בשל סיבה מסוימת, ורק לאחר הפיטורים יצרף או יעלה סיבה המצדיקה שלילת הפיצויים"
(דב"ע לג/2-3 חיים זילבר נ' גלוביס בע"מ פד"ע ד 153; דב"ע תשן/119-3 עתונות מקומית בע"מ נ' אשר בן עמי פד"ע כב 303)
מכתבי הפיטורים שנמסרו לתובעים מערערים את טענות הנתבע, כי פיטורי התובעים נעשו עקב עבירות משמעת ובנסיבות בהן יש לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים
לא זו אף זו, האח נויל בעדותו אמר כי כאשר פיטר את התובעים לא התכוון לשלול מהתובעים תשלום פיצויי פיטורים, וכך העיד בפנינו:
"ש. כשכתבת בשני המכתבים שזכויות המגיעות להם שמורות, אתה ידעת אז שאתה משלם להם את מלוא פיצויי הפיטורים.
ת. ברור"
(עמ' 25 לפרוטוקול) סיכומו של דבר קובע בית הדין כי התובעים זכאים לפיצויי פיטורים לפי החישוב הבא:
מר ג’ילדה – שכר קובע בסך 5,549 שקלים * 32 שנות עבודה = 177,568 שקלים.
מר קטן – שכר קובע בסך 8,553 שקלים * 33 שנות עבודה = 282,249 שקלים
פיצויי הלנת פיצויי פיטורים
אין חולק, כי בסיום העסקתם הנתבע לא שילם לתובעים פיצויי פיטורים ורק כשלוש וחצי שנים לאחר הפסקת עבודתם, הנתבע העביר לתובעים תשלום עבור פיצויי הפיטורים.
השאלה העומדת בפנינו כעת היא, האם התובעים זכאים לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים (להלן:"פיצויי הלנה") לתקופה שהחל מיום 1.9.01 ועד ליום 9.3.05 (להלן:"תקופת ההלנה") או, האם יש להפחית את פיצויי ההלנה ואם כן, באיזה שיעור. לטענת הנתבע היתה לו כוונה אמיתית לשלם לתובעים את פיצויי הפיטורים בסמוך לפיטוריהם, ואף הוכנו המחאות שנמסרו לבא כוח הנתבע, על מנת שימסור אותם לידי התובעים, אך התובעים סירבו לחתום כתב קבלה וסילוק ומנעו בעצמם את קבלת ההמחאות בהאמינם כי יקבלו סכומי עתק על אלה המוצעים להם. מכאן טוען הנתבע שאין לתובעים להלין אלא על עצמם בלבד
עוד טוען הנתבע, כי לא הפקיד את פיצויי הפיטורים בחשבונות הבנק של התובעים, מכיוון שהוא היה צריך ראיה לקבלת התשלום על ידי התובעים לצרכי דיווח שלו וזאת על מנת שהוא יוכל למשוך את הכספים מקופת הפיצויים.
לטענת הנתבע, בין הצדדים היתה מחלוקת כנה ואמיתית שכן סבר עוד בטרם הגשת התביעה ולאחריה שהחוק הישראלי וההסכם הקיבוצי לעובדי ההוראה והחינוך אינו חל על הצדדים. כמו כן טוען הנתבע, כי קיימת מחלוקת ממשית בחישוב פיצויי הפיטורים של מר קטן
מנגד טוענים התובעים כי יש לחייב את הנתבע בפיצויי הלנה מלאים. לטענתם עבודתם בבית הספר היתה מקור ההכנסה היחיד והבלעדי שלהם וממועד פיטוריהם הם נשארו ללא מקור הכנסה ומבלי ששולמו להם פיצויי הפיטורים.
לטענת התובעים, הנתבע דרש שיחתמו על כתב קבלה וסילוק של כל תביעותיהם כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורים ולכן הם סירבו. עוד טוענים התובעים, כי הם "התחננו" לנתבע שישלם להם את הסכומים שלא שנויים במחלוקת, אך הנתבע סירב
כפי שפירטנו בהרחבה בסעיפים 2יז'-2כא' לפסק הדין, בסיום העסקתם של התובעים התנהל משא ומתן בינם לבין הנתבע, באשר לתשלום פיצויי הפיטורים.
זמן מה אחרי פיטורי התובעים התערבה הסתדרות המורים בסכסוך בין הצדדים והתקיים משא ומתן בין עו"ד שפרן מהסתדרות המורים לבין עו"ד מוגרבי שייצג את הנתבע (נספחים יד'-טז' לתצהיר מר ג'ילדה)
מהעדויות והמסמכים שהוצגו בפנינו עולה, כי הנתבע התנה את תשלום פיצויי הפיטורים לתובעים בכך שהתובעים יחתמו על כתב קבלה וסילוק וכן בחתימה על טפסים לשחרור כספים מקרן הפיצויים
לעניין התניית תשלום פיצויי פיטורים בחתימה על כתב קבלה וסילוק נקבעה הלכה כדלקמן:
"י) דין הוא כי התנית תשלום פיצויי פיטורים בחתימת כתב קבלה וסילוק אין לראותו כהצעת תשלום (ראה דב"ע מה/131-3, וכן מט/62-3, בע' 366).
יא) מניחים אנו לטובת החברה כי טעתה 'טעות כנה' בסוברה רשאית היא להתנות את תשלום הפיצויים בחתימה על כתב קבלה וסילוק, אך פסקנו וחזרנו ופסקנו כי טעות זו חדלה להיות 'כנה' שעה שמעביד נזקק לשירותיו של פרקליט (ראה דב"ע לט/44-3; דב"ע מט/99-3 כחיאשווילי – מתכת נגב (1986) בע"מ (לא פורסם))".
(דב"ע נא/142-3 לוג'יק בע"מ נ' דיאנה סול , פד"ע כד 143, פסק דין מיום 6.4.92) לכאורה על פי ההלכה, משהתנה הנתבע שהיה מיוצג כבר באותה עת, את תשלום פיצויי הפיטורים לתובעים בחתימתם על כתב קבלה וסילוק, אין מקום להפחית את פיצויי ההלנה. אולם,לאחר שבית הדין שקל את טיעוני הצדדים לעניין פיצויי ההלנה ואת הנסיבות המיוחדות הגענו למסקנה, כי יש להפחית את פיצויי ההלנה מהטעמים שיפורטו להלן
ראשית במכתב הראשון מב"כ הנתבע למר ג'ילדה, מיום 12.11.01, שבו מוזכר גם מר קטן, התבקש מר ג'ילדה להגיע למשרד ולקבל את הצ'ק עבור פיצויי הפיטורים. במכתב הזה אין דרישה, כי התובעים יחתמו על מכתב קבלה וסילוק, כפי שיש במכתבים מאוחרים יותר שנכתבו על ידי ב"כ הנתבע עו"ד מטאנס.
זאת ועוד, מהמכתב עולה כי עו"ד מוגרבי הציע לתובעים כבר בישיבה שהתקיימה במשרדו ביום 1.11.01, פיצויי פיטורים אך התובעים ביקשו לחשוב ולהיפגש שוב. בהמשך מר ג'ילדה לא התייצב לפגישה שקבע ומר קטן מסר לעו"ד מוגרבי בטלפון כי עו"ד שמייצג את התובעים יתקשר לעו"ד מוגרבי.
ממכתב זה עולה אפוא, כי בתחילת המשא ומתן בין הצדדים לא עלתה דרישה מצד הנתבע כי התובעים יחתמו על כתב קבלה וסילוק והדרישה הגיע בשלב מאוחר יותר
שנית, חשוב להדגיש כי גם התובעים היו מיוצגים על ידי עורך דין במהלך המשא ומתן עם הנתבע. חזקה על ב"כ התובעים, כי ידע שהלכה היא, שיש לבחון בקפידה את תוקפם של כתבי ויתור ושעובד אינו יכול לוותר על זכות שנקבעה בחוק מגן (דב"ע לא/ 3-22 ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג' 215, 218; דב"ע לג/ 3-12 ציבוטרו נ' אלקה, פד"ע ד' 173, 177; דב"ע מז/ 3-140 כיתן בע"מ נ' סיימי חיות, פד"ע יט 489, 492 - 493.
למעשה גם אם התובעים היו חותמים על כתב קבלה וסילוק של פיצויי הפיטורים ומקבלים את פיצויי הפיטורים שלא שנויים במחלוקת, על פי ההלכה הבוחנת את תוקפם של כתבי הויתור, בית הדין היה בוחן את זכאותם של התובעים לפיצויי פיטורים למרות שחתמו על כתב הקבלה והסילוק.
עוד נציין בהקשר זה, כי הנתבע דרש מהתובעים לחתום על כתב קבלה וסילוק של פיצויי פיטורים בלבד ולא באשר לזכויות האחרות שהתובעים דרשו
שלישית, העובדה שתביעת התובעים הוגשה שלושה ימים בטרם התיישנה התביעה לפיצויי הלנה.
בית הדין סבור, כי הנתבע פעל שלא כדין ובחוסר תום לב, כאשר התנה את תשלום פיצויי הפיטורים בחתימה על כתב קבלה וסילוק, ובכך שעיכב את התשלום שלא היה שנוי במחלוקת כשלוש שנים וחצי.
עם זאת, כפי שפירטנו לעיל, אנו סבורים כי יש להפחית את פיצויי ההלנה (העומדים על מאות אלפי שקלים) לשיעור, המגלם בתוכו פיצוי הולם וגבוה לתובעים, בגין תקופת הלנת פיצויי פיטוריהם, כאמור מיום 1.9.01 ועד ליום 9.3.05.
לפיכך אנו קובעים, כי פיצויי ההלנה יופחתו לסכום קצוב בשיעור של כ- 70% מסך פיצויי הפיטורים להם זכאים התובעים, כמפורט בסעיף 64 - היינו כ-20% פיצוי לכל שנה
לאור האמור, הנתבע ישלם למר ג'ילדה פיצויי הלנה בסכום קצוב בסך 125,000 שקלים, לתקופת ההלנה דלעיל.
הנתבע ישלם למר קטן פיצויי הלנה בסכום קצוב בסך 200,000 שקלים, לתקופת ההלנה דלעיל
חישוב יתרת פיצוי הפיטורים
כפי שקבענו לעיל, מסך פיצוי הפיטורים להם זכאים התובעים, קיזז הנתבע שלא כדין, סכומים שהתובעים קיבלו מקופת החיסכון. בנוסף פיצויי הפיטורים ששולמו למר קטן, חושבו לפי שכר הנמוך מ"השכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי הפיטורים.
יוצא איפוא, כי חישוב פיצויי הפיטורים שנעשה על ידי הנתבע אינו נכון ואינו משקף את זכאותם של התובעים לפיצויי פיטורים.
לאור קביעות אלו ולאחר שקבענו את פיצויי ההלנה להם זכאים התובעים, בגין התקופה שהחל מיום 1.9.01 ועד ליום 9.3.05, אנו קובעים, כי יש להתעלם מהחישובים של הנתבע ולהפחית את הסכומים ששולמו לתובעים בפועל, מסך פיצויי הפיטורים להם זכאים התובעים, כאמור. היתרה המתקבלת היא יתרת פיצויי הפיטורים להם זכאים התובעים
לאור קביעתנו זו, עת אנו מחשבים את יתרת פיצויי הפיטורים המגיעה למר ג'ילדה, הפחתנו את הסכום ששולם ביום 9.3.05 (175,324 ש"ח) מסכום הפיצויים נומינאליים ועל כן, יתרת תשלום פיצויי הפיטורים למר ג'ילדה היא 2,244 ש"ח.
כך עת אנו מחשבים את יתרת הפיצויים המגיעה למר קטן, הפחתנו את הסכום ששולם ביום 9.3.05 (123,591 ש"ח) מסכום הפיצויים הנומינאליים ועל כן, יתרת תשלום פיצויי הפיטורים למר קטן היא 158,658 ש"ח.
בנוסף על הסכומים דלעיל, כאמור, לפי קביעתנו על הנתבע לשלם לתובעים את פיצויי ההלנה שנקבעו בסעיף 74 לפסק הדין
שאלה נוספת העומדת בפנינו כעת היא, האם התובעים זכאים לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים החל מיום 10.3.05 ועד לתשלום בפועל, עבור יתרת פיצויי הפיטורים, שפסקנו לעיל.
באשר למר קטן אנו קובעים, כי לאור המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר לשכר הקובע של מר קטן, לשם חישוב פיצויי הפיטורים, אכן היתה מחלוקת ממשית בין הצדדים. לאור האמור, מפחית בית הדין את פיצויי ההלנה עבור יתרת פיצוי הפיטורים בסך 158,658 שקלים, בשיעור של ריבית והצמדה כחוק.
באשר למר ג'ילדה מאחר וההפרש הינו שולי, אנו קובעים, כי גם במקרה זה יש להפחית את פיצויי ההלנה עבור יתרת פיצויי הפיטורים לשיעור של ריבית והצמדה כחוק
סוף דבר
הנתבע ישלם למר ג'ילדה את הסכומים המפורטים להלן: החזר הוצאות נסיעה בסך 4,158 שקלים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.8.02 ועד לתשלום המלא בפועל. יתרת פיצויי פיטורים בסך 2,244 שקלים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.01 למועד פסק הדין. באם לא ישולם הסך הנ"ל בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין, ישא סכום זה בנוסף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעורם המלא בחוק, מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 125,000 שקלים. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל
הנתבע ישלם למר קטן את הסכומים המפורטים להלן: החזר הוצאות נסיעה בסך 4,158 שקלים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.8.02 ועד לתשלום המלא בפועל. יתרת פיצויי פיטורים בסך 158,658 שקלים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.01 ועד למועד מתן פסק הדין. באם לא ישולם הסך הנ"ל בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין, ישא סכום זה בנוסף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעורם המלא בחוק, מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 200,000 שקלים. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. לאור תוצאות פסק דין זה, הנתבע ישא בהוצאות התובעים על ניהולו של הליך זה וישלם לכל אחד מהתובעים 15,000 שקלים בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל
כל יתר תביעות התובעים נדחות. התביעה נגד נתבע 2 נדחית ללא צו להוצאות. בית הדין פוטר את התובעים מתשלום האגרה הדחויה
