פסק דין 1. רקע: התובע טוען כי רכבו, מסוג אודי 80 שנת ייצור 1991, שהיה מבוטח על ידי הנתבעת, נגנב בלילה שבין 2.11.97 לבין 3.11.97 כאשר חנה על הכביש ליד ביתו. הנתבעת חקרה שוב ושוב את המקרה ולאחר חקירות, התנתה את תשלום תגמולי הביטוח בבדיקת פוליגרף, אשר התובע לא נענה לה. לפיכך תובע התובע את שווי הרכב בסך 45,000 ש"ח, הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית בסך 5,000 ש"ח, הפסד הוצאות רכב במשכורתו של התובע בסך 5,000 ש"ח, עוגמת נפש ומטרד בסך 5,000 ש"ח ועוד פיצוי כללי על הפרת הסכם בסך 15,000 ש"ח. הנתבעת טוענת כי הגניבה בויימה על ידי התובע או מי מטעמו, וכי מדובר ברכב במצב גרוע ביותר שעבר טיפולים רבים ונסיונות למכרו נכשלו עקב מצבו, מה עוד שעבר מספר אירועים תאונתיים. כמו כן נטען כי ברכב לא הותקנו אמצעי המיגון או לא הופעלו. נטען כי התובע הסכים לבדיקת פוליגרף לאחר שהוסבר לו הסבר היטב כתב ההסכמה והמשמעויות הנובעות ממנו ועל פיו מנוע התובע מלתבוע את הנתבעת כל עוד לא עמד בבדיקת פוליגרף. ציויתי על הגשת ראיות בתצהירים. לאור העובדה שהנתבעת ביקשה להביא עדותו של עד נוסף שלא נתן תצהיר, נקבע התיק להוכחות. לא הועד עד נוסף מלבד החוקר. ואלה השאלות העיקריות השנויות במחלוקת בין הצדדים: א. נטל ההוכחה ב. האם הסכם הפוליגרף מחייב את התובע ומונע ממנו תביעה? ג. האם ביים התובע את גניבת רכבו? ד. האם הופעל מיגון הרכב, ומה התוצאה במקרה של תשובה שלילית? ה. האם על המבטחת לשלם את מחיר המחירון או שווי אחר? ו. מה שוויו של הרכב בעת הגניבה? ז האם זכאי התובע לנזקים נוספים שתבע? 2. נטל ההוכחה ב"כ הנתבעת טוען כי על התובע נטל ההוכחה להוכיח את עצם אירוע הגניבה, העדר מעורבותו ועמידתו בדרישות המיגון כדי להיות זכאי לפיצוי, ואילו חברת הביטוח די לה לכרסם בטענותיו באופן המפחית מיכולתו לעבור את מאזן ההסתברויות. לשם כך ציטט ב"כ הנתבעת את פסק הדין המנחה ע"א 9391/89 ורסנו נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (1) 837, ופסקי דין נוספים שהתיחסו אליו. ואכן, בפסק דין זה קבעה השופטת נתניהו בדעת הרוב כי בפוליסה של פריצה וגניבה על התובע להוכיח את מקרה הביטוח, לרבות העובדה שהוא לא היה שותף לגניבה, כך שיעבור את מאזן ההסתברויות. בכך אין כדי לומר שדי בכך שהנתבעת תעלה ספקות ותמיהות על מנת שהתובע לא יעבור את מאזן ההסתברויות. 3. האם הסכם הפוליגרף מחייב את התובע ומונע ממנו תביעה? בכתב ההגנה נאמר כי התובע הסכים לבדיקת פוליגרף לאחר שהוסבר לו הסבר היטב כתב ההסכמה והמשמעויות הנובעות ממנו. כפי שעולה מהקלטת השיחה בין החוקר לבין התובע, אין שחר לטענה זו. אלה כל המילים שנאמרו בענין הפוליגרף בשיחה (עמ' 52): "חוקר: בסדר, קח אותו לפוליגרף, אין בעיה. תובע: בוא, אני אלך איתך לפוליגרף. חוקר: אין בעיה. תובע: מה, אין לי בעיה. קול אחר: קבע לו עכשיו תור לכבר מחר. למחר מחרתיים, תגיד להם שזה דחוף, כי היום ה- 30 מגיע עוד שלושה ארבעה ימים ולא רוצה לעכב סתם. חוקר: בסדר, אין בעיה... אני הזמנתי אותו לפה... לגמור את הסיפור. תובע: ...אני באתי בשביל לגמור איתך. חוקר: נכון, גם אני. תובע: אתה... אתה עושה לי את ה- ... חוקר: לא. א- אבי. תובע: על יד, זה לא - זה לא מתאים זה ממש לא מתאים, הקטע הזה. חוקר: שמע, אני- אני- אני- אז בוא... למה, כשאני בא ו - תובע: סליחה, אתה יודע מה, אני אגש איתך ל- ל- ל- לאיפה שאתה רוצה, לפוליגרף, לכל המקומות האלה. אז הא, מה הפוליגרף הזה יעשה? בוא - חוקר: ...יגיד דובר אמת או ... שקר. תובע: מה זה? חוקר: דובר אמת או דובר שקר. תובע: דובר אמת או דובר שקר, בקשה." אלה כל המילים, ואין בהם הסבר כלשהוא, שאמור להיות, כדברי ב"כ הנתבעת, "הסבר היטב" על התוצאות המשפטיות של בדיקת הפוליגרף לגבי התביעה. התובע ציטט את ע"א 551/89 מנורה נ' סדובניק פ"ד מו (3) 158 שעסק בהסכם פוליגרף, וב"כ נתבעת ציטט פסקי דין אחרים, ומאוחרים יותר, שאישרו אכיפת הסכם פוליגרף. ואולם, ההבדל הוא בהסכם שעמד לדיון בכל אחד מהמקרים, בנוסף לנסיבות החתימה. ההסכם בענין סדובניק היה הסכם סתום ובלתי מפורט. הסכמים אחרים שנדונו היו הסכמים מאוזנים שקבעו מה התוצאה של כל אחת מהאפשרויות שיתברררו, בצורה מאוזנת בין שני הצדדים. לכן תמיד יש לבדוק את נוסח הסכם הפוליגרף. ההסכם שבפני הוא קצר מאד ואני אביא את ההסכם כולו, מלאחר המבוא, שבו נאמר שהתובע פנה בתביעה לנתבעת לתשלום תגמולי ביטוח בגין אירוע מיום 2-3.11.97 : 1. המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. 2. הצדדים מקבלים על עצמם את תוצאות בדיקת הפוליגרף ומסקנותיה, והבדיקה תחייב את הצדדים לפי הענין. 3. הצדדים מסכימים כי תוצאות הפוליגרף יהוו ראיה סופית, מכרעת ובלעדית, לרבות בבית המשפט, והם מנועים מלטעון כנגד ראיה זו. 4. הצדדים מסכימים כי הבדיקה תערך במכון הורוביץ. הוסכם מה יהיה ערכה של תוצאת הפוליגרף. לא הוסכם מה תהיה התוצאה של אי התייצבות לבדיקה. בדיקת הפוליגרף לא מצוייה בפני, ועל כן איני נותן לה משמעות כלשהיא. מאחר שלא הוסכם על תוצאה כלשהיא לכך שהתובע לא יבוא לבדיקה, וכל שכן מקום שלא דובר איתו כלל על תוצאה אפשרית כזו, אין שום הסכמה לתוצאת ההימנעות מבדיקה. על כן, ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי פ"ד מב (1) 446, שנתן תוקף להסכמת הצדדים להגשת ראיה מכרעת, לא חל על מקום שאין הסכמה. התוצאה היא שעל פי תנאי ההסכם שבין הצדדים, לא נקבעה כל משמעות להימנעות מבדיקה, ועל כן, אין ההימנעות מבדיקה מכשילה את תביעתו של התובע. 4. האם ביים התובע את גניבת רכבו? התובע העיד כי רכבו נגנב כאשר עמד ליד ביתו בלילה שבין 2 ל- 3 לנובמבר 1997. לטענת הנתבעת, בשני נושאים שלהם ייחסה הנתבעת משמעות נמצא התובע כמי שפיו וגירסתו אינם שווים אל מול המציאות. לאמר, המציאות היא מה שטוענת הנתבעת, לענין זה. שני נושאים אלה הם העמדת הרכב למכירה קודם לגניבה, וההשקעות ברכב. נבחן איפוא שני נושאים אלה. בנושא העמדת הרכב למכירה קודם הגניבה, אין חולק שמכירת הרכב לא פורסמה בשום מודעה. התובע הכחיש שוב ושוב, למרות חקירה נמרצת מצד התובע, את הטענה שהרכב עמד למכירה קודם לגניבתו. הוא הסכים רק להודות שאם מישהוא היה נותן לו מחיר טוב היה מוכר את רכבו. למרות הפצרות התובע בפני החוקר, שיבדוק טענה זו גם במקומות העבודה שלו ושל אשתו שאליהם הגיע הרכב ולא רק מפי שכנו, לא עשה זאת החוקר, או אולי עשה זאת והגיע לתוצאות שלא גילה לנו. כל הסתירה הנטענת בין גירסתו של התובע לבין המציאות כטענת הנתבעת, מבוססת על טענת הנתבעת שהמציאות היא כפי שהעיד עליה השכן מר ציון הרוש, לאמור כי זמן מה לפני הגניבה עמד הרכב עם שלט "למכירה", וזמן קצר לפני הגניבה, הוסר השלט. ב"כ הנתבעת הסכים (עמ' 6 שורה 6) שהתובע והשכן מסוכסכים ביניהם. ואולם, לאחר קריאת דברי השכן, מר הרוש, איני רואה בדבריו עדות מהימנה לכך שהיה על הרכב שלט "למכירה" קודם לגניבה. העדות לפיה הרכב היה למכירה לא ניזומה על ידי מר הרוש. היה זה החוקר, בעמ' 57 לתמליל, שדיבר לראשונה בשיחה על האפשרות שהרכב היה למכירה. מר הרוש לא אישר זאת. לאחר מכן, העלה החוקר שוב את האפשרות שהאוטו היה למכירה והוסכם על גניבתו. שוב לא זכה לתגובה. אחר כך, השכן מר הרוש, שדיבר על הרבה כלי רכב ולא ניתן לדעת אם התיחס דווקא לרכב זה או לרכב אחר היה עליו שלט "למכירה" ונגנב, אמר לראשונה את המילים "ההוא רק שם שלט "למכירה", ולא ברור למי התיחס, ואז, החוקר הוא שנתן את הגירסה לגבי רכב זה, שאליו הוא מתיחס בתור "גם הוא", במילים אלה: "חוקר: הוא שם שלט "למכירה", אני יודע, גם הוא - הוא ירד לפני, השלט, זמן קצר לפני הזה הוא הוריד אותו. למה? כי ה- ראו ה"אודי" - שכן: כן. חוקר: ב- בשטחים עם שלט "למכירה" זמן קצר, ממש אחרי ה-"השכן לא השתכנע מייד מדברי החוקר ובירר אם מדובר באותו מספר, ואז מדברים על נושאים אחרים, ובעמ' 61 חוזר החוקר לנושא זה ושואל, כמה זמן היה האוטו למכירה, האודי. השכן אומר שהוא לא יודע, והוא לא הסתכל על האוטו, ולא עונה על כך תשובה ברורה. החוקר שואל עוד פעם "בזמן שנגנב היה שלט למכירה?" והתשובה ניתנת על ידי ילד, שעונה - כן. אחרי כך הצליח השכן, לאחר שידולים, להגיע להסכמה עם החוקר שהנתונים שאומר החוקר, על חודש שעמד הרכב עם שלט למכירה בחלון, הם נכונים. כללו של דבר. יותר משזו עדותו של השכן, זו עדותו של החוקר, והשכן, אדם חביב ונכון לעזור, מוכן לקלוט את דבריו של החוקר ואפילו להסכים איתם. לא ניתן להתיחס לכך כעדותו של השכן, ועל כן אין שום ראיה שניתן להתיחס אליה כבעלת משקל אשר תנגוס בעדותו של התובע שלא העמיד את רכבו למכירה. הנושא השני הוא ההשקעות ברכב. התובע העיד כי הרכב היה במצב טוב והיו בו רק טיפולים שוטפים. גם לשאלון ענה כך. לפני כן, בעדותו בפני החוקר, הן בעל פה והן בכתב, העיד כי קנה את הרכב ב- 5,000 ש"ח פחות מהמחירון עקב הצורך שלו בתיקונים. על פי המסמכים שבפני, הרכב נרכש ביום 10.9.96. ביום 7.10.96 נעשו בו תיקוני בולמים והחלפת חגורות בעלות כוללת של כ- 1,100 ש"ח. זהו תיקון שולי. ביום 10.11.95 נעשה ניקוי מזרקים תמורת 110 ש"ח. גם זה תיקון שולי. ביום 1.12.96 נעשה תיקון משאבת דלק בעלות של כ- 1,400 ש"ח. זהו אינו תיקון שולי, אבל אינו תיקון גדול. ביום 18.12.96 נעשה טיפול 10,000. היתה בדיקה נוספת ביום 30.12.96 ללא חיוב, אולי בדיקת חורף. ביום 14.2.97 היתה תאונה שעלות תיקונה היתה 3,154.32 ש"ח, שאותם לא שילם התובע. בתאונה נפגעו המגן הקדמי והסורג, פח ייצוב וגשר עליון לחזית. ביום 23.4.97 נפגע הרכב בתאונה מאחור ונגרם נזק לריצפת תא המטען ולשלדה אחורית, וכל הנזק תוקן תמורת 6,732 ש"ח אשר לא שולמו על ידי התובע אלא על ידי הצד הפוגע. ביום 18.5.97 נעשה טיפול קטן בעלות של כ- 700 ש"ח. זה טיפול שולי. ביום 7.7.97 נעשה טיפול בצינור מים בעלות של 200 ש"ח. ביום 14.8.97 נעשה תיקון גדול, לרבות החלפת מצנן מים ומעבה מזגן, בעלות של 3,580 ש"ח. זהו תיקון גדול אחד. ביום 30.9.97 נעשה תיקון במשאבת הבלמים בעלות של כ- 400 ש"ח. הנתבעת טוענת כי ההשקעות הרבות שנאלץ התובע להשקיע ברכב המאיסו עליו את הרכב והוא ביקש להיפטר ממנו. אין השקעות רבות וחריגות. יש רק תיקון אחד גדול ומשמעותי, ולמרות שהתובע העיד שקנה את הרכב תוך הפחתה לא השקיע סמוך לקניה סכומים משמעותיים, אלא אם נקבל את דבריו הערטלאיים שהשקיע 4,000 ש"ח באוטו דיפו, דבר שלא זכה לביטוי בהיסטוריה של הרכב. השאלה הא מה המשמעות של השקעה ברכב, ולאן היא מטה את הכף. מצד אחד, אם מדובר ברכב שמשקיעים בו הרבה כסף, יתקשה בעל הרכב להיפטר ממנו, הן במכירה והן בגניבה ותשלום הפוליסה, כך שלא יבואו לביטוי ההשקעות שהשקיע. מצד שני, אם רואה בעל הרכב שהוא עומד להמשיך ולהשקיע, הדבר ימריץ אותו להיפטר מהרכב. כדי להשפיע על ההתחשבות לכיוון זה או אחר, ניתן להיעזר במצבו הכספי של בעל הרכב ובנתונים סובבים נוספים, ובפני אין כל אינדיקציה למצב כספי קשה של התובע, אשר ימריץ אותו להיפטר מהרכב. הוא טען שהוא נוהג להחזיק ברכב שלוש שנים, דבר שהוא סביר, והרכב נגנב למרות רצונו, כעבור שנה וחודשיים מרכישתו. אם אכן גמלה בליבו של התובע ההחלטה להיפטר מהרכב, בודאי היה זה לאחר 14.8.97, שאם לא כן לא היה עושה את הטיפול הגדול שעשה, והיה משתף פעולה בגניבתו קודם לתיקון, או לאחר 30.9.97, שעה ששוב תיקן את רכבו תיקון שאינו מחויב אם רוצים להיפטר ממנו על ידי גניבה. משהו קרה איפוא לפי טענת הנתבעת בין 30.9.97 לבין 2.11.97, שגרם לתובע להחליט להיפטר מרכבו ולגבות את דמי הביטוח. לא מצאתי כל בסיס לטענה שהיה איזה אירוע במועד זה שהיה יכול לגרום לתובע להיפטר מרכבו. על כן, גם נושא ההשקעות ברכב לא פגע במעברו של התובע את מאזן ההסתברויות לכך שלא היה שותף בגניבתו של הרכב. ודוק, אין צורך שיוכיח את גירסתו מעבר לכל ספק סביר. די בכך שיעבור את מאזן ההסתברויות, ולאור עדותו של התובע בפני, וגם בפני החוקר, שלא נסתרה בפרטים מהותיים, אני קובע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו והוכיח כי האפשרות שהוא לא היה שותף בגניבת רכבו מסתברת יותר מהאפשרות שהיה שותף בגניבת רכבו. 5. האם הופעל מיגון הרכב, ומה התוצאה במקרה של תשובה שלילית. הנתבעת טוענת כי התובע כלל לא טען בתצהירו שהפעיל את מיגון הרכב קודם לגניבתו ועל כן לא התקיים תנאי מוקדם לתשלום תגמולי הביטוח. אכן, התובע העיד כי היו ברכב כל אמצעי המיגון שנדרשו, אבל לא העיד שהפעיל אותם. הוא לא העיד על כך גם בחקירה נגדית וגם בדבריו לחוקר. בעת התאונה באפריל 1997 היתה האזעקה לא תקינה והתובע טען שתיקן אותה, אבל לא העיד שהפעיל אותה, וזה אחד התנאים בפוליסה. אלא, שגם אם אקבל את דברי הנתבעת שאין עדות להפעלה, איני מקבל את טענתה שמדובר ב"תנאי מוקדם" לכיסוי או תנאי מתלה, כפי שטענה הנתבעת. על פי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו- 19 בשינויים המחוייבים". על פי סעיפים 18 ו- 19, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל אם הדבר נעשה בכוונת מירמה או אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא. הנתבעת לא הוכיחה את היחס האמור לפי סעיף 18 ולא הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מתקשר בהסכם ביטוח אף בדמי ביטוח מרובים, ועל כן נותרה לדיון רק טענת הנתבעת, כי אי הפעלת מערכת האזעקה היא תנאי מוקדם או מתלה לתשלום תגמולי ביטוח ולא קיום תנאי להקלת הסיכון לפי סעיף 21 לחוק. אין לקבל את הטענה שמדובר בתנאי מתלה. על פי סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), תנאי מתלה בחוזה הוא כאשר החוזה תלוי בהתקיים תנאי. משמע, אי קיומו של התנאי מאיין את החוזה מלכתחילה. אין זה סביר לראות את מצב הדברים כך שאדם משלם את הפרמיה הנדרשת ממנו, מתקין אזעקה לפי הדרישה, מפעיל אותה במשך חודשים רבים ושני הצדדים חושבים שיש ביטוח, אבל רק לאחר הגניבה, כאשר מסתבר שהתובע לא הפעיל את מערכת האזעקה, מסתבר שבכלל לא היה ביניהם חוזה, כי לא התקיים התנאי המתלה שלפיו צריך להפעיל את האזעקה. הדעת אינה סובלת שרק באמצע קיומו של החוזה, לפי מעשה שקורה חודשים רבים לאחר תחילת תוקפו, יוחלט רטרואקטיבית שאין חוזה ולא היה מעולם. היפותיזה כזו יכולה להזמין שאלות נוספות. מה יקרה למשל, כאשר נפרץ רכב לאחר שהותקנה אזעקה, ולאחר שהופעלה כל העת האזעקה, וחברת הביטוח שילמה את תגמולי הביטוח, אבל לאחר זמן נגנב או נפרץ שוב הרכב, בתוך אותה תקופת ביטוח, וזאת לאחר שהאזעקה לא הופעלה. אם אכן זה היה תנאי מתלה, שקיום החוזה תלוי בתוקפו, כי אז הוא היה מתבטל לא מכאן ואילך אלא גם לשעבר, וחברת הביטוח היתה זכאית להחזר הכספים ששילמה, אם שילמה, בשל הפריצה הקודמת. זו תוצאה שאין הדעת סובלת אותה. או למשל, מה יקרה כאשר הרכב נפרץ ונגנבו ממנו חפצים ואף נגרם נזק לדלת, וזאת לאחר שהאזעקה הופעלה כראוי, אבל חודש לאחר מכן, כפי שמוכיחה חברת הביטוח, במהלך תקופת הביטוח, המבוטח לא הפעיל את האזעקה פעם אחת, מאוחרת, כאשר עזב את הרכב. אם מדובר בתנאי מתלה, מייד החוזה אינו בתוקף, ואין על חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח בשל הפריצה שהיתה לאחר שאכן הופעלה האזעקה. זו תוצאה בלתי ראויה. תנאי מתלה הוא תנאי חיצוני לחוזה, ולא תנאי שענינו דרך ביצוע החוזה ע"י הצדדים (ראה: ע"א 192/80 גדנסקי נ' מוגשם פ"ד לו (3) 533, ע"א 464/81 מפעלי ברוך נ' הוך פ"ד לז (3) 393 וספרה של פרופ' ג. שלו דיני חוזים עמ' 345). הפעלת מערכת אזעקה אינה חיצונית לחוזה אלא היא דרך ביצוע חוזה הביטוח. יתר על כן, סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח הוא דין ספציפי המוציא מתחולה את הדין הכללי המצוי הדיני החוזים, ובמיוחד כאשר סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח קובע שתרופות המבטח לפי סעיף 18, שאליו מפנה סעיף זה מוציאות את התרופות האחרות, וסעיף 39 לחוק חוזה הביטוח קובע שאין להתנות על סעיף 21 . טוען ב"כ הנתבעת כי על פי הדין, זהו תנאי מוקדם שכאשר לא התקיים, אין על הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח. לשם כך ציטט מספר פסקי דין אשר כולם מסתמכים על ע"א 723/80 לה נסיונל נ' חיים פ"ד לו (2) בעמ' 714. פסק דין זה דן כלל בחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 שנחוק לאחר הגשת הערעור, וממילא לא דן בסעיף 21 לחוק. על כל פנים אין הוא עוסק בהפעלת מערכת אזעקה אלא בתשובה לשאלות. כך למשל, ע"א 4262/98 אברג'יל נ' הדר (בית המשפט המחוזי בתל אביב בהרכב סגן הנשיא גרוס - לא פורסם), לא דן כלל בשאלה האם חל על האמור סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. יתר על כן, בפוליסה שנדונה באותו מקרה נאמר במפורש שזהו תנאי מוקדם, מה שאין כן בפוליסה שבפני. יאמר מייד, שאיני סבור שאם אומרים שזה תנאי מוקדם הוא הופך להיות מוקדם, ועיקר הסיבה שבגללה איני יכול לכפוף את עצמי מפני פסק שדין זה היא שהוא לא דן כלל שבשאלה האם אין זה אמצעי להקלת הסיכון לפי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. כך גם לגבי ע"א 1471/94 גור נ' מגדל מפי אותו הרכב. כך גם בפסק דינה של השופטת מיכל נד"ב בת"א 3091/96 גיסרמן נ' מנור ובפסק דינה של השופטת אבניאלי בת"א 12210/95 חן נ' אילון ובפסק דינה של השופטת דיסקין בת"א (פ"ת) 4901/96 עיסא נ' הפניקס. לעומת זאת הוחל סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח על אי התקנת מערכת אזעקה או על שמירה, למרות נוסח הפוליסה בע"א 1158/93(ת"א) הסנה נ' שלום דינים מחוזי כו (7) 521, ובת"א 12366/94 (ירושלים - סגן הנשיא רביד) גוד ניים נ' מנורה דינים שלום ב 624, ובת"א 16545/93 (ת"א - השופטת ורדינה סימון ) אחים תשובה נ' הדר דינים שלום ה 379, ובת"א 6700/97 (ירושלים - השופט פרקש) רוני סיני נ' דולב דינים שלום יז 13. להסיר ספק, ברוב פסקי הדין האלה נדונה הטענה שמדובר בתנאי מוקדם או מתלה ונקבע שמדובר בתנאי להקלת הסיכון, ונקבע כאמור. אין מקום להאריך בכך ואני מאמץ את נימוקי השופטים שכבר דנו לפני במקרים דומים. אין ספק שמדובר בתנאי, וכך אכן נקבע במילה הראשונה בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. זהו תנאי, שהוא אמצעי להקלת הסיכון ולא תנאי מוקדם, והדיון בתוצאות אי קיום תנאי זה צריך להתנהל לפי סעיף 21 ולא בהתעלמות ממנו. אפשר לטעון כי סעיף 21 חל על שינוים בסיכון ולא על תנאים שעל פיהם נקשרה עיסקת הביטוח מלכתחילה. ואולם, הסיכון שבו מדובר בפרק זה הוא הסיכון המבוטח מלכתחילה. אין ספק בסעיף 16 מדובר במפורש על סיכון בעת כריתת החוזה. לא ניתן לפרש את הסיכון בראשית הפרק כסיכון בעת כריתת החוזה, אבל את הקלת הסיכון בסעיף 21 כסיכון שהוגבר לפי סעיף 17 דווקא לאחר כריתת החוזה. גם את המילה "הותנה" בראשית סעיף 21 אין לפרש דווקא כהותנה לאחר כריתת החוזה ומשמעותו המילולית היא הותנה בכל זמן שהוא, גם לפני החוזה. גם מבחינת מדיניות שיפוטית ותכלית הסעיף, המטרה של הסעיף היא לעסוק באמצעים להקלת הסיכון שלא ננקטו. מה לי אמצעים בכריתת החוזה ומה לי אמצעים לאחר כריתתו? אין שום הבדל עקרוני בין השניים. ועל הכל, הגברת הסיכון, אליבא דכולי עלמא, היתה כאשר לא הופעלה האזעקה, וזה היה לאחר כריתת החוזה. ראה גם דבריו של פרופ' א. ידין בפירושו חוק חוזה הביטוח בעמ' 78. במקרה של אי נקיטת אמצעים להקלת הסיכון, אם המבטחת לא תשכנע את בית המשפט שמבטח סביר לא היה מבטח במקרה זה אף בדמי ביטוח מרובים, יהיה עליה לשלם את תגמולי הביטוח. אבל אם תשכנע את בית המשפט שבמקרה של אי הפעלת אזעקה אף מבטח לא היה מספיק לבטח אף בדמי ביטוח מרובים, לא תהיה חייבת בתשלום תגמולי ביטוח. זו מצוות המחוקק ואיני מוצא שיש אפשרות להתעלם מהוראת המחוקק בענין זה. על כן, אני קובע כי תוצאות אי הפעלת האזעקה יקבעו לפי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, ומשלא הוכח על ידי הנתבעת שהיה שוני בתגמולי הביטוח או שמבטח סביר לא היה מבטח כלל, אף בדמי פרמיה מרובים, אין אי הפעלת האזעקה מכשילה את תביעת התובע לתגמולי ביטוח. 6. האם על המבטחת לשלם את מחיר המחירון או שווי אחר? השקפתי היא כי על המבטחת לשלם למבוטח במקרה של גניבה את מחיר המחירון כפי שמופיע מול קוד הדגם במחירון לוי יצחק, אם זה שימש בסיס לקביעת הפרמיה. בהשקפתי זו אני מסתמך על כך שבין הצדדים נכרת ביחד עם הפוליסה גם הסכם נילווה מכללא בשאלה כיצד יקבע שווי הרכב. זאת, גם לאחר שקראתי בעיון את דברי השופטת שטרסברג- כהן ברע"א 7042/00 חי בן ציון נ' מגדל ואת דברי השופט ממן בפסק הדין שעליו הוגשה הבקשה לרשות לערעור. ואולם, אין צורך להתיחס לכך במקרה זה שכן בין אם תשלום תגמולי הביטוח צריך להיות לפי ערך שוק או מחיר מחירון, לא זה ולא זה הוכחו. 7. מה שוויו של הרכב בעת הגניבה: התובע לא הגיש כראיה את מחירון הרכב המתאים לפי קוד הדגם למועד הרלבנטי. מחירון זה אינו נמצא בידיעת בית המשפט, ועל התובע חובת ההוכחה לנזקיו. מאידך, על פי הכללים שנקבעו בע"א 355/86 אנסימוב נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה (2) 807, תביעתו של התובע תיכשל, אף שהוכיח את זכותו העקרונית, אם אין בידי בית המשפט אינדיקציות מספיקות שיאפשרו לו לשום את הנזק על פי החומר שבפני. לפי החומר שבפני ניתן לשום את הנזק. הרכב נקנה שנה וחודשיים קודם לכן, במחיר של 47,000 ש"ח, 5,000 ש"ח פחות ממחיר המחירון שהיה 52,000 ש"ח. כך העיד התובע בפני החוקר. מאז חלפו שנה וחודשיים, ואירעו שתי תאונות שפגעו בשילדה, אחת מעט ואחת יותר. הרכב לא היה במצב גרוע אלא נראה שטופל כראוי. צירוף כל הגורמים האלה מביא לכך שעל פי אומדנא דדיני מחיר הרכב הוא בהפחתה של 30% לעומת מחיר הקנייה, כלומר 33,000 ש"ח. 8. האם זכאי התובע לנזקים נוספים שתבע? התובע תבע נזקים נוספים על מחיר הרכב שנגנב. תביעתו לפיצויים של 15,000 ש"ח בגין עצם הפרת ההסכם אין לה יסוד כלשהוא. פיצויים ניתנים בשל נזק ולא בשל עצם ההפרה. תביעתו לפיצוי בשל הפסד הוצאות רכב במשכורתו בהעדר הרכב לא הוכחה ומן הסתם אף אינה קיימת, שהרי לפי עדותו יש במשפחה רכב נוסף וכאשר נדרש להצהיר אם יש ברשותו רכב אם לאו הצהיר בחיוב. תביעתו להחזר הוצאות נסיעה, גם היא לא הוכחה מלבד דברי התובע שאינם מספיקים לפי סעיף 54 לפקודת הראיות. תביעתו לעוגמת נפש ומרד, המסתמכת על הטענה שנחקר 3 פעמים חקירות מתישות והיה משולל רכב במשך תקופה ארוכה, אינה מתקבלת על ידי, מאחר שלנתבעת זכות לחקור את התובע ולברר את חבותה, עד אשר טרק לה התובע את הטלפון, ואיני מוצא שבמקרה זה יש לחייב את הנתבעת בפיצויים על עוגמת נפש מעבר להפרשי הצמדה, ריבית והוצאות משפט. על הכל יש להוסיף כי מדובר בנזק תוצאתי ולא נזק ישיר, ועל כן, נזק זה אינו מכוסה על ידי הפוליסה. לפיכך, אני קובע כי התובע אינו זכאי לנזקים נוספים מעבר למחיר הרכב. 9. סיכום: על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע 33,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.12.97 ועד לתשלום המלא בפועל וכן אגרות המשפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. שאלות משפטיותפוליגרף (מכונת אמת)