פסק דין השופט ח. פיזם, ס. נשיא (אב"ד) 1. ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (להלן: בימ"ש קמא) על ידי כב' השופט ש. לבנוני (להלן: שופט קמא) בתיק אזרחי 70348/96, מיום 28.11.00. בימ"ש קמא חייב את המערערים ביחד ולחוד, לשלם למשיבה 40,355 ש"ח, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 31.12.96, ועד מועד התשלום המלא בפועל, בצרוף אגרת תביעה יחסית לסכום התביעה, וכן שכר טירחת עו"ד בסך של 8,000 ש"ח בצרוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה, מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. הרקע לפסק הדין, היתה תביעת המשיבה נגד המערערים לפיצוי בגין פעולת חילוץ ילדיהם של המערערים אשר המשיבה ביצעה, בברזיל (בגבול ברזיל בוליביה), לבקשת המערערים. בפסיקתו כאמור, קיבל שופט קמא את תביעת המשיבה, והעריך את הפיצוי המגיע לה, כנ"ל. מכאן, הערעור. ראוי לציין כי בשעתו, היתה מונחת בפני בימ"ש קמא גם הודעת צד ג', כנגד חב' ביטוח, אך, היתה הסכמה על כך שהודעה זו תתברר בבימ"ש שלום בת"א, ואין ערעור בעניין זה. 2. יאמר מיד, כי במהלך הדיון בבימ"ש קמא, הסכימו הצדדים ששופט קמא יתן פסק דין על דרך הפשרה, ועל פי חומר הראיות אשר בתיק וסיכומי הטענות (החלטה מיום 04.06.00). בכל זאת, טרח שופט קמא והתעמק בסוגיות העובדתיות והמשפטיות נשוא התביעה ונתן פסק דין מפורט ומנומק לפרטי פרטים. לכאורה, מן הראוי היה לדחות על אתר את הערעור, זאת בהסתמך על תקנה 460(ב) לסד"א, שכן, אין מקום להתערבות בממצאים עובדתיים שבימ"ש קמא קבע, ולא במסקנותיו המשפטיות, ואין לגלות טעות בחוק של שופט קמא, במסגרת פסק דינו. ברם, בעלי הדין כה טרחו לפרט טענותיהם, גם בפנינו וגם בפני שופט קמא, וגם שופט קמא כפי שהבהרתי העמיק למעניתו, כך שמשום כבודם של הצדדים, ובמיוחד משום כב' בימ"ש קמא, אביא את עיקרי הדברים בקצירת האומר: 3. המערערים הם הוריהם של ברק קציר, דרור גרינברג ושגיא לוי (להלן: הבנים, הנערים או הילדים הכל לפי העניין). בסמוך לארועים נשוא הערעור, טיילו הבנים בדרום אמריקה, באיזור הגבול של ברזיל בוליביה. ביחד עם הנערים, השתתף בטיול נער אחר בשם אמיר מידן ז"ל (להלן: מידן). ביום 04.03.96, הגיעו הנערים ומידן לעיר סאו-פאולו שבברזיל. אז התלונן מידן על מיחושים שונים וחלה, ונפטר ממחלתו ביום 13.06.96. האבחנה הרפואית היתה כי מידן נפטר כתוצאה מדלקת קרום המוח, אשר נגרמה לו על ידי חיידק קטלני אלים. בעת מותו של מידן, כבר היו הנערים במרחק משמעותי מסאו-פאולו, ולא ידעו על פטירתו של מידן. לעומת זאת, ארוע מותו של מידן ונסיבותיו, נודע למערערים, שאחד מהם, המערער 2 (להלן: גם ד"ר גרינברג), רופא במקצועו. אז, נתקפו המערערים בחרדה עמוקה, הם סברו כי קיימת סכנה מוחשית לחייהם של הנערים, שמא נדבקו ממידן. כך שהמערערים ראו צורך דחוף לאתר את הנערים ולהושיט להם עזרה, והגשת סיוע רפואי דחוף. המערערים, או מי מהם, במיוחד ד"ר גרינברג, יצרו קשר עם משרד החוץ של התובעת, זה הגיב מיד על ידי הפעלת הקונסוליה הכללית של ישראל בסאו-פאולו (להלן: הקונסוליה), ואף שהפעילה ואירגנה צוות רפואי מוטס, אשר דלק אחרי הנערים, והצליח לאתרם. לאחר יום, הוטסו הנערים לבית החולים, קיבלו טיפול ראשוני, ונערכו להם בדיקות, ונתברר, שהמחלה אשר תקפה את מידן לא הגיעה אליהם, הם לא נדבקו במחלה, ושוחררו מבית החולים בריאים ושלמים, לשמחת כל המעורבים. בעקבות הנ"ל תבעה המשיבה, פיצוי מן המערערים, אשר הניעו את כל מערך הטיפול והבדיקה של הנערים, וגרמו להוצאות כספיות משמעותיות למשיבה, כפי שפורט בכתב התביעה במסגרת הראיות. 4. המשיבה טענה בבימ"ש קמא (וגם בפנינו), כי בשעתו, כאשר פנה אליה ד"ר גרינברג, וגם המערערים האחרים, היא הבהירה להם כי אומנם תעשה כמיטב יכולתה על מנת להושיט עזרה לנערים. עם זאת, התנתה המשיבה את עזרתה בכיסוי ההוצאות הכרוכות בכך. ד"ר גרינברג, שלטענת המשיבה ייצג את כל המערערים, הביע הסכמה לשאת כל עלות שתידרש, אך לא ניתנה התחייבות על כך בכתב, וגם לא ניתנו ערבויות להוציא התחייבות בפקס (ראה נספח ג1/ מיום 11.06.96 אשר צורף לסיכומי המשיבה בבימ"ש קמא). 5. טענות המערערים בבימ"ש קמא השתנו במהלך המשפט. בכתב ההגנה, טענו המערערים כי הם התחייבו לשאת אך בעלויות אשר תהיינה כרוכות בחיפוש הנערים בג'ונגל... ובהוצאות אלה בלבד. מתברר, וזה אינו שנוי במחלוקת, כי הצוות הרפואי אשר נשלח במטוס (למטרת איתור הנערים, וטיפול רפואי לפי הצורך), נפנה לטפל גם באחרים, והתקשה גם מטעמי מזג האויר והאיזור, להטיס את הנערים ישירות לבית החולים, והדבר בוצע רק למחרת. כך שלמעשה טענו המערערים כי הם לא קיבלו את התמורה בגין מה שנדרש מהם. עוד טענו המערערים (בסיכום טענותיהם) כי התחייבותם בכתב שניתנה, נעשתה תוך ניצול מצוקתם (כשהם חוששים מפגיעה חמורה בילדיהם), וכן באפליה ביחס למטיילים אחרים שמהם לא נתבע ולא נגבה פיצויי. 6. שופט קמא קבע עובדתית שביוזמת הקונסוליה נעשו כל הפעולות הטכניות והרפואיות הנדרשות לחילוצם של הנערים ולמניעת נזק בריאותי להם, ולטיפול בהם. עוד קבע שופט קמא, כי בעצם הודה המערער 1 כי: "ההסכם בין משרד החוץ למשפחת קציר, גרינברג ולוי (המערערים), כולל את המפורט להלן: (א) הטסת רופא מסאו-פאולו לקורומבה (המקום בו נמצאו הנערים). (ב) בדיקתם של הנערים במקום על ידי רופא. (ג) הטסה מיידית של השלושה (הנערים) לבית החולים בסאו-פאולו". בעקבות זאת וראיות אחרות, קבע שופט קמא עובדתית כי המשיבה קיימה את כל התחייבויותיה כלפי המערערים, "ולא נפל רבב תחת ידה במכלול פועלה". זאת לאחר שהמשיבה קיבלה מהמערערים התחייבות מפורשת להחזר הוצאותיה בגין איתור הנערים, הטיפול בהם והדאגה להם. הטענה שהתחייבותם של המערערים לכיסוי ההוצאות של הטיפול בנערים ניתנה תוך ניצול מצוקתם, אין בה ממש, הם אשר הניעו את המדינה, ובאמצעותה הקונסוליה לפעול, והם אשר הבהירו כי הם מסכימים שהאחריות הכספית תוטל עליהם. המשיבה לא התנתה מתן טיפול בכיסוי הוצאות, רק הודיעה כי שמורה זכותה לתבוע אותן. 7. יתרה מכך, דעתי היא כי גם לולא היתה התחייבות מצד המערערים לשפות את המשיבה על הוצאותיה בטיפול בנערים, היתה עומדת למשיבה זכות להפרע מן המערערים, או מן הנערים על פי החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד - 1964 (להלן: פקודת הנזיקין). 8. לאור הסכמת הצדדים בדבר מתן פסק דין על דרך הפשרה, והראיות אשר היו בפני בימ"ש קמא, דעתי היא, כי מה שנפסק כנגד המערערים היה בזהירות, וכמינימום שלו היתה זכאית המשיבה בנסיבות. כמו כן, סבור אני כי גם ההוצאות אשר נפסקו, אינן מופרזות, וזאת לאור סכום התביעה אשר נפסק בבימ"ש קמא, וההליך המסובך ששופט קמא התאמץ ועסק בו ביסודיות. לשיטה אחרונה: מציע אני לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים הדדית לשלם למשיבה את הוצאות המשפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק. ח. פיזםס. נשיא [אב"ד] השופט ס. ג'ובראן אני מסכים. ס. ג'ובראן, שופט השופט י. דר ערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה. קבלנו שהתערבות ערכאת ערעור בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה מצומצמת למקרים חריגים. במקרה זה, נהגו המערערים בחוסר תום לב בוטה וקצוני. הם הפעילו את רשויות המדינה למטרותיהם, תוך התחייבות לשאת בעלויות הנובעות מהפעלה זו. המדינה היתה רשאית להשיב להם, "פתרו את בעיותיכם בעצמכם; ארגנו גופי סיוע הפועלים בתמורה, וכאלה ניתן למצוא בישראל ומחוצה לה. אין זו חובתה של המדינה להרגיע חששות של קרובי מטיילים". במקום זאת, קיבל עליו משרד החוץ לסייע, וכל המעורבים, אנשי משרד החוץ ואחרים, פעלו בצורה הראויה לשבחים. כאשר הגיעה השעה שהמערערים יכבדו את התחייבותם לשאת בעלויות הנובעות מן הפעולות שנעשו על פי דרישתם במסירות כה רב, התכחשו להתחייבות. הם העלו טענות מתחמקות ומתחכמות, וגררו את המדינה להליך משפטי מיותר. גם לאחר שבית המשפט קבע, על דרך הפשרה, את חובתם לשלם, וגם לאחר שחייב אותם רק בחלק קטן של ההוצאות שנגרמו עקב פנייתם, לא נחה דעתם, ובחרו לערער על החיוב. חברי האב"ד ראה לנכון לדחות את הערעור, על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, ואני מצטרף לדעתו בענין זה. י. דר, שופט לפיכך, הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערערים הדדית בהוצאות המשיבה בסך של 7,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק. ביטוח נסיעות לחו"לערעור