סעיף 55 חוק חוזה ביטוח

פסק דין השופט ש. פינקלמן - ס. נשיא: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו ( כב' השופט י. עמית ). פסק הדין ניתן ביום 1.1.01 בתיק אזרחי 1501/96. 2. להלן העובדות כפי שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא :התובע דהתם, המשיב מס' 1 דנן, היה הבעלים של רכב מסוג אאודי 80. ביום 26.9.95 נהג המשיב מס' 3 (להלן: חסן), ברכב מסוג אולדסמוביל, איבד את השליטה על הרכב בו נהג, פגע במכונית אאודי שחנתה בצד הכביש וגרם לה נזק. משיב מס' 2 (להלן: נימר), ביטח את האולדסמוביל בפוליסת ביטוח נזקי צד ג' אצל המערערת. במהלך הדיון בבית משפט קמא התברר, כי נימר אינו הבעלים של האולדסמוביל, אלא משיב מס' 4 (להלן: קאסם). קאסם הציע את האולדסמוביל למכירה לחסן, שנטל את המכונית לנסיעת מבחן ובמהלכה אירעה התאונה. 3. בנסיבות כפי שפורטו לעיל עולה ומצטיירת סוגיה של "זיקת ביטוח". בסוגיה זו קבע בית משפט קמא, ובלשונו: "העיקרון של אינטרס ביטוחי של המבוטח בנכס נשוא הביטוח, לא נזכר ולא נשלל במפורש בחוק חוזה הביטוח...אין עוררין על עצם הדרישה לזיקה בטוחית של המבוטח, אך יש מחלוקת על ישומה והיקפה... מטבע הדברים נעשה הביטוח על ידי בעל הרכב או המשתמש, באשר להם יש אינטרס בביטוח כזה... סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח קובע כלהלן: (א) בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. (ב) הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו. ס"ק (א) מבסס לכאורה את העקרון של זיקת ביטוח שנעדר זכרו מן החוק... משום סמיכות פרשיות, יש לקרוא את ס"ק (ב) בכפוף לאמור בס"ק (א), דהיינו שהנכס המבוטח אמנם אינו חייב להיות של המבוטח, אך הנזק חייב להיגרם למבוטח או למוטב". 4. בית המשפט קמא מוסיף ומצטט את פ. גולדשטיין, בספרו "ביטוח נפגעי תאונות דרכים" (איגוד חברות הביטוח בישראל 1978, בעמ' 114-115): "בחוזה ביטוח שיפוי (בכלל זה חוזי ביטוח רכב) הוכרו אך ורק אינטרסים המעוגנים ב"בסיס משפטי" להבדיל, למשל, מאינטרסים כלכליים, היינו: "זכות" "חובה" "אחריות". אשר מוכרים על ידי דיני הקנין החוזים וכד'. לפי גישה זו יוכלו להכלל במסגרת "בעלי הפוליסה" ... רק מי שזיקתו לרכב, או לשימוש בו, נובעת מכח הדין: בעל הרכב עצמו, השוכר, המשתמש מכח רשיון, נושה מובטח, בעל זכות עכבון, קונה (מכח חוזה), מוביל, שומר מכח חוק השומרים, מנהל עזבון, מבצע צוואה וכד'." בהמשך מצטט בית משפט קמא מתוך ע.א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד פד"י מ (3) 1: "משמע, הנזק צריך להגרם למבוטח או למוטב, אך אין זאת אומרת שהנכס צריך להיות בבעלותו של אחד מהם. אכן קיימים מצבים לא מעטים אשר בהם מבטח אדם נכסים של זולתו מפני שהוא אחראי להם ואם יאבדו או יינזקו הוא יהיה חייב לפצות את הבעלים ולכן יגרם למבוטח נזק; ... אינטרס ביטוחי אינו מוגבל לבעלות של הרכוש המבוטח. גם המחזיק בו כדין הוא בעל אינטרס בר-ביטוח". בסופו של דיון קובע בית משפט קמא: "לדידי, משבחר המחוקק שלא לכלול בחוק דרישה מפורשת לזיקה בין המבוטח לנכס נשוא הביטוח - ומקום שבו לא נקבע במפורש בפוליסה או בהצעת הביטוח כי על המבוטח להיות בעל אינטרס בנכס המבוטח - יש ליתן פירוש מצמצם לדרישת זיקת הביטוח. רק במקרה של העדר זיקה כלשהי, תופטר חברת הביטוח מחבותה. בניגוד לדעתו של גולדשטיין לעיל, אני סבור כי יש להכיר לא רק באינטרסים המעוגנים בבסיס משפטי (כמו בעלות, שכירות, משכון, שמירה וכיו"ב) אלא גם באינטרסים כלכליים ואחרים". 5. על השאלה האם "יש לפטור את דולב מחבותה בשל העדר זיקת ביטוח במקרה שלפנינו", עונה בית משפט קמא כך: "נימר לא הצביע על אינטרס משפטי או כלכלי במכונית האולדסמוביל, אינטרס שבגינו ניתן לומר כי נגרם לו אישית נזק כתוצאה מהתאונה. למעשה, דולב מצאה עצמה קשורה בהסכם עם אדם אחר, בשם קאסם, עימו לא כרתה חוזה ביטוח. לכאורה, יש בכך כדי להביא לדחית התביעה כנגד דולב. למרות זאת, אני סבור כי במקרה שלפנינו ראוי לחייב את דולב לשלם תגמולי הביטוח על פי הפוליסה,...". את החלטתו זו מנמק בית המשפט בשלושה רציונלים העומדים בבסיס הדרישה לזיקת ביטוח: א. אין מדובר בחוזה הימורים. ב. אין חשש שנימר גרם לתאונה במתכוון. ג. דולב לא הצביעה על נתון כלשהו באישיותו או בעברו הביטוחי של קאסם, שאם היה מונח לפניה, היתה מסרבת מנימוקים סבירים לבטחו, או שהיתה דורשת פרמיה גבוהה יותר. 6. מכאן הערעור שבא בפנינו ואחת דינו להתקבל. 7. נקודת המוצא לבחינת מהותו של ביטוח נכסים על פי חוק חוזה הביטוח מצויה בהוראת סעיף 55 (א) לחוק המורה לאמור: "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק". סעיף 56 לאותו החוק קובע כי: "תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח". ההוראות הנ"ל תואמות את עיקרון השיפוטי אשר בבסיסו מונח הרציונאל שלא ליצור תמריץ למבוטח לגרום להתרחשות מקרה הביטוח, כי ממילא לא ישופה מעבר לנזקיו. המשותף לשתי הוראות החוק הנ"ל הוא, שהן שמות במרכז את הנזק שנגרם למוטב או למבוטח. על פי לשון סעיף 55 לחוק, נזק שנגרם למי שאינו מבוטח או מוטב, אינו ניתן לשיפוי. על פי אותו עיקרון (המונח בסעיף 55 לחוק), לא יוכל המבטח לקבל שיפוי בגין הנזק שנגרם לאינטרס הבעלים, אם זה לא נקבע כמוטב או מבוטח, על פי הפוליסה. השינוי שהוכנס לנוסח המקורי של הצעת החוק (סעיף 49 של ההצעה) נועד למנוע שיפוי הנובע מהיקף הפגיעה בנכס ולמנוע מצב על פיו יכול אדם לבטח נכס אשר אינו שייך לו, ולזכות בשיפוי על אף שלא נגרם לו כל נזק. מובן כי בפיצוי כזה יש כדי להעשיר את המבוטח, וזאת בניגוד למטרת הביטוח, דהיינו השבת מצב המבוטח לקדמותו. על מנת למנוע תוצאה זו שינה המחוקק את הנוסח לביטוח נכסים המטיל חובת שיפוי בגין הנזק שנגרם למבוטח או למוטב על פי הפוליסה, מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. "הסדר זה שבחוק חוזה הביטוח נועד למלא את אותה פונקציה שממלא 'האינטרס הביטוחי' במשפט האנגלי.... חוק חוזה הביטוח, בא בין השאר, ליתר את הצורך להידרש ולהתיידן בסוגיה זו... בד בבד, ביקש המחוקק להשיג תכלית דומה לזו העומדת מאחורי 'הזיקה הביטוחית' היינו, מניעת הימורים בלתי רצויים, בכסות של הסכמי ביטוח לגיטימיים. תכלית כפולה זו מצאה את ביטוייה הברור באופן בו עוצב ההסדר שבסעיף 55 לחוק. מצד אחד, הסדר זה אינו מטיל א-פריורית כל דרישה לאינטרס ביטוחי בנכס. כאמור, נקבע בסעיף 55 (ב) לחוק, כי הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו. אין בהנחיה זו כל הגבלה לענין הזיקה של המבוטח בנכס. מצד שני, הסדר זה תוחם את הזכות לשיפוי לאותו נזק שנגרם למבוטח, או למוטב". (השופט ת. אור ברע"א 3948/95 ו- רע"א 5449/97 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט). 8. עינינו הרואות. הדרישה לשיפוי מלווה בדרישה להוכחת נזקו של המבוטח. עלינו לשאול מהו הנזק אשר נגרם למבוטח , קרי: לאדון נימר. על פי קביעותיו של בית משפט קמא, בפסק דינו, נימר לא היה הבעלים של הרכב ואף לא המחזיק. למעשה לא היה לו כל קשר לרכב ("נימר לא ידע מה צבע הרכב!"). משלא הוכיח כי נגרם לו נזק אין מקום לשפותו. בית משפט קמא העלה בפסק דינו, רציונאלים העומדים בבסיס הדרישה לזיקת ביטוח. בין היתר קבע, כי דולב לא הצביעה על נתון כלשהו לפיו היתה מסרבת לבטח את קאסם. כאן חולק אני על קביעתו של בית משפט קמא. קאסם לא ביקש להיות מבוטח של דולב! נימר הוא אשר מילא את הצעת הביטוח, מסר פרטים שיקריים ואף טען בבית המשפט כי הוא הבעלים של הרכב. דולב לא נדרשה ואף לא עמדה בפניה האפשרות לבדוק אם היא מוכנה לבטח את קאסם, כיון שהוא לא עשה קיבול להצעת הביטוח. נימר עשה זאת על פי דרישתו של קאסם. לא זאת אלא אף זאת, קאסם שיקר בביהמ"ש וניסה לשכנע, כי אכן הרכב היה בבעלות משותפת שלו עם נימר. קאסם לא טען לסיבת עריכת הביטוח ע"י נימר ואין אנו למדים מתוך נתוניו האישיים סיבה כלשהיא אשר לפיה דולב היתה מסרבת לבטח אותו - אך כאמור, דולב כלל לא ידעה שהיא מבטחת את רכבו של קאסם. 9. בית משפט קמא מעלה עילות שונות היכולות ליצור עבור נימר "זיקות ביטוח", לגירסתו: "אפשרות אחרת היא לקבוע כי בשל יחסי הקרבה המשפחתית בין נימר לקאסם מתקיימת זיקה כלשהיא הנדרשת לצורך עשיית הביטוח, או כי עצם גרירת הביטוח ממכונית האאודי שהיתה בעלותו של נימר, אל מכונית האולדסמוביל שבבעלותו של קאסם, יוצרת את הזיקה הנדרשת". זיקות ביטוח אלו, אותן מציע בית משפט קמא, דהיינו: קרבת משפחה, וגרירת הפוליסה, אינן מקובלות עלי ואינן יכולות להטיל על נימר חבויות בנזק ועל כן אינן יכולות לזכות אותו בשיפוי. אדם מבטח עצמו מפני סיכונים שנזקיהם יחולו עליו, ומכאן שיכול אדם לבטח רכוש שאינו שלו. כך קובע גם הדין. אילו הלווה נימר לקאסם את הכסף לרכישת הרכב או שנימר היה "המשתמש" ברכב או אם התחייב לרכוש אותו במועד מאוחר יותר, אזי ביטוח מפני סיכונים היה דרוש לו, והיה יכול להוכיח את נזקו. אין בחוק דרישה לזיקת ביטוח. אין בחוק דרישה לבעלות על הנכס המבוטח. מושכלה בסיסית היא, כי אדם מבטח את רכושו או רכוש לא לו, במקרים בהם הוא צופה נזק עקב אבדן הרכוש או נזק כלשהו לרכוש. בימינו מקובל לעשות ביטוח לרכב באמצעות פניה טלפונית. אין החוק מחייב את חברת הביטוח לברר מי המבוטח, ומה הקשר שלו לנכס המבוטח. זוהי גזירה שאין ציבור המבטחות יכול לעמוד בו ולמעלה מן הצורך, אף אינן מחייבות לעשות כך על פי החוק. מטבע הדברים נעשה הביטוח ע"י בעל הרכב ורק במקרים יוצאי -דופן נערכת הפוליסה כדי להגן על מבוטח מפני נזק ברכוש אשר אינו שלו. נימר לא השכיל לגלות לחברת הביטוח שהרכב אינו בבעלותו ויתכן אף שהצהיר שהרכב בבעלותו. צרכן סביר אינו כורת חוזה ביטוח לנכסים לא לו, אלא אם הראה זיקה כלשהי לנכס שאותו ביקש לבטח. אחרת, עניין לנו בחוזה הימורים. בענייננו, לא השכילו בעל הרכב או המבוטח להצביע על הנזק שנגרם למבוטח או על כל זיקת ביטוח שהיא, לא זיקה משפטית ואף לא זיקה כלכלית. ללא אינטרס כלשהו בנכס אותו ביטח, לא תהיה החברה המבטחת חייבת לשפות את המבוטח. 10. אציע לחברי לקבל את הערעור, ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, זה המחייב את המערערת דנן, דולב, חברה לביטוח בע"מ, לשלם לתובע דהתם, הלא הוא המשיב מס' 1 דנן, קרי: עזבון המנוח האשם עות'מאן, את נזקיו. משהתקבל הערעור של דולב חברה לביטוח בע"מ, לא נותר לנו אלא להשיב את התיק לבית משפט קמא על מנת שידון ויפסוק בשאלה מי מבין המתדיינים האחרים חייב לתובע את נזקיו, אם בכלל, שהוא טוען להם. משיבים מס' 2, 3, 4 אהדדי, ישלמו למערערת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות, בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק דין זה ואילך. ש. פינקלמן, שופט סגן נשיא ש. שטמר, שופטת: 1. עמד לפני פסק הדין של עמיתי להרכב, כב' השופט פינקלמן, ס' נשיא, אב"ד. אני מסכימה לפסק דינו. אוסיף מעט משלי: 2. אביא, בקצרה, את הקביעות העובדתיות, שקבע בימ"ש קמא, והנחוצות לצורך הדיון בהצעתי לפסק דין. המשיב 2 (להלן - "נימר") התבקש על ידי המשיב 3 (להלן "קאסם"), לבטח עבורו את רכב האולדסמוביל בפוליסה, שהיתה לנימר. קאסם הוא גיסו של נימר. לנימר היתה פוליסת ביטוח בתוקף לרכב מסוג אודי. באותה עת, או בסמוך לה, מכר נימר את רכב האודי שלו, ולכן לא נזקק לפוליסה. נימר הסכים לבטח את הרכב של קאסם בפוליסה שלו, במקום הרכב הקודם שלו. שופט בימ"ש קמא קבע, כי הביטוח בפוליסה של נימר, נעשה "מטעמי נוחות" (עמ' 6 לפסה"ד בסעיף 5). עוד נקבע, כי "גם אם נימר אמר לסוכן הביטוח כי רכש מכונית אולדסמוביל במקום האודי, הדבר לא נעשה בכוונת מרמה, והעברת הביטוח אל מכונית האולדסמוביל נעשתה על ידו לבקשתו של קאסם" (עמ' 8 לפסה"ד בסעיף 6). 3. מסכימה אני עם שופט בימ"ש קמא, כי בהעדר דרישה מפורשת בחוק לזיקה בין המבוטח לבין הנכס נשוא הביטוח, ניתן לתת ל"זיקת הביטוח" פירוש מצמצם, כך שלא רק אינטרסים, המעוגנים בזכויות משפטיות (כמו בעלות, שכירות, משכון, שמירה, נאמנות, וכיוצב') ילקחו בחשבון כמקימים "זיקת ביטוח", אלא גם אינטרסים כלכליים של המבוטח, או אינטרסים אחרים, שצורכי הזמן יצדיקו התחשבות בהם (וראה גם במאמרו של פ. גולדשטיין "אינטרס 'בר ביטוח' - עיון מחדש במושג מקובל" עיוני משפט ד' 67). כן מסכימה אני עם קביעתו של בימ"ש קמא, שאם צפוי המבוטח להתבע בגין אובדן הנכס, עצם קיומה של עילת תביעה נגדו, עשוי להחשב כ"זיקת ביטוח". אולם, לעמדתי, ובכך מסכימה אני עם עמיתי, כב' השופט פינקלמן, אין ההצעות של שופט בימ"ש קמא לקבוע זיקת ביטוח רק משום שהמבוטח והבעלים האמיתיים הם קרובי משפחה (וכאן גיסים, שאין אובדנו של זה ברכושו משפיע על רכושו של השני) או מפני שנימר צפוי לתביעה נגדו מצד קאסם או של המשיב 3 (להלן "חסן"), שנהג באלדסמוביל ופגע ברכבו של המנוח, עותמאן, שעזבונו הוא המשיב 1. אתעכב קמעה על קביעתו של בימ"ש קמא, שלקאסם או לחסן יש עילת תביעה נגדו ולכן קמה "זיקת ביטוח". 4. עילת התביעה, שאולי עומדת לקאסם כנגד נימר, לא רק שהיא מפוקפקת ביותר (שהרי קאסם היה שותף לאותו מצג שווא, שהוא הבעלים, באותה מידת "אשם" כמו נימר, מה אם כן לקאסם להלין על נימר), אלא שגם עילת תביעה זאת אין לידתה ומקורה ב"מקרה הביטוח" עצמו. היא קמה עקב התנהגות רשלנית של המבוטח, שלא גרמה למקרה הביטוח ושאין לה קשר לקרות מקרה הביטוח. לשונה של תקנה 12(א) לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו1986- היא כדלקמן: "(א) המבטח ישלם בשם המבוטח את כל הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם בשל מקרה הביטוח, עד לסכום הביטוח הנקוב במפרט לגבי נזקי רכוש של צד שלישי" (ההדגש בקו תחתי לא במקור). "מקרה הביטוח" הוא "המאורע המקיים את חבותו של המבטח" ... בביטוח הרכב עצמו יהא מקרה הביטוח אובדנו או הינזקו של הרכב מחמת אירועים מסויימים שבהוגדרו בפוליסה" (ספרו של קיהל ביטוח כלי -רכב בישראל (המכללה לביטוח ע"ש יעקב שריר ליד איגוד חברות הביטוח בישראל) עמ' 37. במקרה שלפנינו, כאמור, אין המבוטח חב לשלם בשל מקרה הביטוח כשלעצמו, שכן בגין אירוע המקרה אין נימר נושא בחבות כלפי קאסם, אלא, כאמור, החבות שלו עלולה לנבוע מהתנהגותו הרשלנית או ממצג רשלני שהציג: כביכול ביטח את הרכב בביטוח בר-תוקף אולם למעשה לא כך נהג. המערערת, חברת הביטוח, לא התחייבה לבטח את התנהגותו הרשלנית של נימר בכך שהציג מצג שווא רשלני (בהנחה שאכן הציג מצג כזה) כלפי קאסם או כלפי חסן. 5. ניתן להגיע למסקנה שיש לקבל את הערעור, גם בדרך הבאה, שאינה מתבססת על "זיקת הביטוח" דווקא. העובדות שלפנינו דנות, למעשה, ב"שליחות נסתרת": נימר הוא שלוחו של קאסם, אשר ביקש ממנו לבטח את הרכב על הפוליסה שלו במקום לבטל את הפוליסה ולקבל החזר תגמולים עבור תקופת הביטול. בין נימר לקאסם היו יחסים של שולח ושלוח, כאשר השליחות, כלפי המערערת, היא שליחות נסתרת (וראה סעיף 7 לחוק השליחות, התשכ"ה1965-). השאלה שתעמוד לפנינו היא, אם חוק חוזה הביטוח מאפשר לפצות שולח, שהוא נסתר, כאשר השלוח מופיע בפוליסה כמבוטח. בספרו של כב' הנשיא א. ברק חוק השליחות (תשנ"ו1996-, כרך ב') עמ' 949, נכתב כי: "השאלה (אם יש לגלות את השליחות הנסתרת על פי "חובת תום הלב" במו"מ לקראת כריתתו של חוזה, הוספה שלי, ש.ש) מתעוררת במלוא חריפותה בישראל, אשר מכירה הן בשליחות נסתרת והן בחובה לנהל משא ומתן בתום לב. במרבית המקרים אין כל התנגשות בין שתי מערכות הדינים. זהו המצב מקום בו הצד השלישי שווה נפש באשר לזהותו של המתקשר עמו, ואין זה מעלה או מוריד לגביו, אם הלה פועל לעצמו או כשלוח נסתר. הבעיות מתעוררות מקום בו הצד השלישי אינו שוה נפש באשר לזהות המתקשר עמו. נראה לנו כי עד כמה שהשלוח יודע או צריך לדעת עמדתו של הצד השלישי, עליו לגלות את אוזנו כי הוא פועל כשלוח ולא לעצמו. חובת גילוי זו מוטלת עליו על פי עקרון תום הלב. כן נראה לנו כי אם הוא נמנע מהגילוי, הוא מפר חובתו כלפי הצד השלישי. הלה רשאי, בין השאר, לבטל את החוזה מכוח דיני ההטעיה". חוזה הביטוח הוא מסוג החוזים המחייבים דרגה גבוהה של אמון או של גילוי תום לב (UBERIAE FIDES) וראה בספרו של ד. ששון דיני ביטוח (תשמ"ט1988-) עמ' 43. סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח קובע את חובת הגילוי בחוזי ביטוח, ויש לבדוק את היקפו של הגילוי על פי סעיף 6. נוסחו של הסעיף הוא כדלקמן: "6. חובת גילוי (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". נימר נדרש בכתב, בעת שמילא את טופס ההצעה לחוזה הביטוח (וראה "הצעה לבטוח רכב "דולב" בתיק בימ"ש קמא) להצהיר מיהו הבעלים. כאשר הורה לסוכן הביטוח להעביר את הפוליסה לרכב האולדסמוביל, יש לראותו כמאמץ את כל התשובות שנתן לשאלות בכתב שבטופס הנ"ל. התשובה לשאלה בכתב לא היתה נכונה אולם, כפי שקבע בימ"ש קמא, היא לא ניתנה בכוונה או במטרה לרמות. לפיכך נכנס נימר (והשולח קאסם) לגידרו של סעיף 6(א) לעיל. 6. כאן המקום לחזור לרגע אל "זיקת הביטוח": מסופקת אני אם בנסיבות שלפנינו, כאשר קיים אדם בעל אינטרס ביטוחי, שהוא השולח את המבוטח הגלוי, זה הרשום בפוליסה, ניתן לומר כי לא התקיימה "זיקת ביטוח", רק כיוון, שהמבוטח האמיתי נשאר חסוי בצל. אין לפנינו "חוזה הימורים", או ביטוח רכושו של הזולת, שמאפיין מצב של העדר "זיקת ביטוח". אינני סבורה, שבהעדר קביעה שוללת בחוק, לא ניתן לקבוע כי סיטואציה, כמו זאת בה עסקינן, תדון לפי דרישותיו וקביעותיו של סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח. 7. ראיה לכך שהמחוקק לא גרס, כי אי גילוי שמו של המבוטח היא פגיעה בעקרון על, ובהעדר גילוי נכון של שם המבוטח, בטל חוזה הביטוח או שהוא ניתן לביטול גם לאחר קרות הביטוח, אני מוצאת בכך שבתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) התשמ"ו1986-) נמנה אי גילוי שמו של המבוטח האמיתי כ"פרט מהותי" לצורך הסנקציות שבחוק חוזה הביטוח, ואין עצם אי הגילוי של פרט זה פוטר את המבטח מאחריותו. נוסחה של תקנה 19 של התקנות הוא כדלקמן: "19. גילוי ושינוי בענין מהותי; (א) פוליסה זו הוצאה על סמך התשובות שנתן המבוטח בכתב למבטח על כל השאלות שנשאל בהצעה ששימשה בסיס לפוליסה, או בכל דרך אחרת, כפי שנתבקש, ועל סמך הנחתו של המבטח שהמבוטח השיב תשובות מלאות וכנות על השאלות שנשאל כאמור, לא הסתיר בכוונת מרמה ענין שהוא ידע כי הוא מהותי למבטח לצורך הערכת הסיכונים המבוטחים ונקט באמצעים למניעת נזקים שהמבטח דרש נקיטתם להקלת הסיכונים המבוטחים לפי פוליסה זו. (ב) ענין מהותי הוא ענין ששאלה לגביו הוצגה בהצעת הביטוח או בכל דרך אחרת בכתב ומבלי לגרוע מכלליות האמור, גם ענינים אלה: (1) סוג הרכב, שנת ייצורו, מספר הרישוי שלו, התוצר והדגם שלו, סוג תיבת ההילוכים; (2) פטור ממסים לגבי הרכב במידה שישנו; (3) תיאור השימוש ברכב והמקום שבו הוא מוחזק דרך כלל; (4) זהות הבעלים או המחזיקים דרך קבע ברכב ועיסוקיהם, תאונות שהיו מעורבים בהן ועבירות תנועה שבהן הורשעו בשלוש השנים שקדמו לעשיית הביטוח על פי פוליסה זו, פרט לעבירות תנועה שיש לגביהן ברירת קנס; (5) נזקים שארעו לרכב בשלוש השנים האחרונות כתוצאה מסיכונים הכלולים בביטוח זה; (6) פרטים אודות מבטחים קודמים שביטחו את הרכב, ודרישות מיוחדות שדרשו מבטחים קודמים, במידה שדרשו. (ג) לא השיב המבוטח תשובות מלאות וכנות לשאלות בענינים המהותיים או הסתיר מן המבטח בכוונת מרמה ענין מהותי או לא נקט באמצעים שדרש המבטח להקלת הסיכונים המבוטחים לפי פוליסה זו, יהיה המבטח רשאי לבטל את הפוליסה או להקטין את היקף חבותו והכל על פי הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981- (להלן - החוק). (ד) ....". 8. תרופתו של מבטח, שהמבוטח על פי הפוליסה לא נתן תשובה נכונה בפרט מהותי נקבעה בסעיף 7 של חוק חוזה הביטוח, שלשונו כדלקמן: "7. תוצאות של אי-גילוי (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה. (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח". לעמדתי, זכאית המערערת לחסות בגידרו של סעיף 7(ג)(1) לחוק. סבורה אני, כי כל מבטח סביר לא היה מבטח ביטוח רכוש של רכב, אם היה נודע לו, שמאחורי המבוטח הרשום, מסתתר מבוטח אחר, שאין לו כל פרטים עליו ואין הוא יכול לברר כל פרטים עליו. נכונים לכאן דבריו של המלומד ששון בספרו הנ"ל (עמ' 105): "במרבית ענפי הביטוח לא ניתן להסב את פוליסת הביטוח (אם כי תמיד ניתן לשעבדה לטובת צד שלישי) ולשנות את זהות המבוטח ללא הסכמתו של המבטח. מאחר שהפרמיה מבוססת (תיאורטית, לפחות) על אומדן סיכונים, ומכיוון שאישיותו, אופיו ואורח-חייו של המבוטח (מכלול, הידוע בלעז כ- MORAL HAZARDS) יש בהם כדי להשפיע על אומדן זה, מותנית ההסבה בדרך כלל בהסכמת המבטח. מסיבה זו מתואר חוזה הביטוח כחוזה "אישי" - אף שבמקרים רבים הוא נועד לבטח נזק לנכס". 9. לפיכך, מסכימה אני שיש לדחות את הערעור ולחייב בהוצאות כפי שהציע אב"ד, כב' השופט פינקלמן. ש. שטמר , שופטת השופט ר. ג'רג'ורה: אני מסכים. ר. ג'רג'ורה, שופט הוחלט כמפורט בסעיף 10 בפסק דינו של כב' סגן הנשיא השופט ש. פינקלמן - אב"ד. חוזהפוליסהחוק חוזה הביטוחחוזה ביטוח