זכויות מאבטח - תשלום על כוננות הפרשי שכר משמרת לילה

זכויות מאבטח - תשלום על כוננות הפרשי שכר משמרת לילה, הינו נושא בדיני עבודה אשר נדון בבית הדין לעבודה בחיפה, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת אביטל רימון-קפלן העובדות : בפנינו תביעתם של שלשה עובדים לשעבר של הנתבעת כנגד מעסיקתם לשעבר - חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן - הנתבעת), לתשלום תמורה בגין "כוננות" ולתשלום הפרשי שכר בגין שעת עבודה שמינית במשמרת לילה. להלן העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תיק זה: בזמניים הרלוונטיים לתביעה זו היו התובעים סטודנטים שהועסקו כעובדים ארעיים על ידי הנתבעת בתפקיד מאבטחים במחלקת בטחון צפון של הנתבעת. על פי מתכונת ההעסקה שנהגה בנתבעת מאבטחים סטודנטים הועסקו למשך תקופה של עד שנתיים התובע מס' 1 - מר שגב עופר (להלן - שגב) הועסק בנתבעת תקופה של כ- 24 חודשים מיום 11.8.97 ועד ליום 29.7.99. התובע מס' 2 - מר אלטמן אלון (להלן - אלטמן), הועסק בנתבעת תקופה של 17 חודשים מיום 2.3.97 ועד ליום 7.8.98. התובע מס' 3 - מר שחר ירון (להלן - שחר), הועסק בנתבעת 24 חודשים מיום 5/3/95 ועד יום 25/2/97. הנתבעת הינה חברה ממשלתית, המופקדת על הספקת שירות חיוני לציבור ועוסקת, על פי רשיונות מכח חוק משק החשמל תשנ"ו-1996, ביצור הולכה, חלוקה ואספקה של חשמל עבודת המאבטחים בנתבעת התבצעה בשלוש משמרות: משמרת בוקר, משמרת ערב, ומשמרת לילה. אין חולק כי התובעים שבנדון הועסקו במשמרות ערב ולילה בלבד, ולא במשמרת בוקר. לטענת הנתבעת, על פי נוהליה, משמרת ערב הינה מ-15:30-24:00, היינו 8.5 שעות, ומשמרת לילה מ- 24:00 עד 7:00, היינו 7 שעות. אלא שלדבריה, על אף הנהלים כאמור לעיל, בפועל התברר בדיעבד כי באזור צפון בו הועסקו התובעים חלוקת שעות משמרות ערב ולילה היתה שונה, כך שמשמרות ערב ולילה הוגדרו כמשמרות בנות 8 שעות כל אחת, דהיינו, משמרת ערב הינה מ-15:00-23:00 ומשמרת לילה מ- 23:00 עד 07:00, והכל בכפוף למחלוקת בין הצדדים, האם בפעל נדרשו התובעים להגיע למשמרת ערב, כחצי שעה לפני מועד תחילתה בנוסף למשמרות בפעל, נדרשו התובעים ליטול חלק בסבב כוננויות, אשר התבטא בהקצאת שתי כוננויות לחודש לעובד, ולעיתים אף ארבע כוננויות לחודש. מכל מקום, אין חולק בין הצדדים כי סידור המשמרות והכוננויות נערך שבועיים מראש בהסתמך על המועדים שמסרו התובעים כי הם מבקשים להיות משובצים בהם, הן לגבי המשמרות עצמן והן לגבי הכוננויות. על פי נוהל העבודה נדרשו התובעים במסגרת הכוננות הנ"ל, להתקשר אל הנתבעת במשמרת אליה הוצבו ככוננים, על מנת לוודא האם נדרשת התייצבותם למשמרת אם לאו בסופו של יום אין חולק, כי מספר הפעמים בהם נדרשו התובעים או מי מהם להגיע למשמרת בעקבות כוננות היה מזערי ביותר. באותם מקרים בהם התייצבו התובעים למשמרת במסגרת כוננות כאמור, הם קיבלו תמורה מלאה בגין המשמרת. בשאר המקרים, לא שולמה תמורה בגין שהותם של התובעים בכוננות. לציין, כי לא היה חולק שהתובעים שגב ואלטמן לא עבדו בעבודה נוספת מעבר לעבודתם בנתבעת בתקופה נשוא התביעה. לגבי התובע שחר, הלה טען כי אינו זוכר אם עבד בעבודה נוספת באותה תקופה באשר לתשלום בגין שעת העבודה השמינית בלילה, הרי שלטענת הנתבעת משהתברר כי אמנם במחוז צפון נהגו לעבוד בכל משמרת שמונה שעות, עדכנה את השכר המגיע לתובעים בהתאם, וכך, עם הגשת כתבי ההגנה ע"י הנתבעת שילמה הנתבעת לתובעים שגב ואלטמן, אשר הציגו דוחות נוכחות לתקופת עבודתם, תמורה בגין שעה נוספת במשמרת לילה בשווי של 200% מערך השעה, כנהוג לגבי משמרות לילה. מנגד, קיזזה הנתבעת ממשמרת הערב של תובעים אלו חצי שעה, אשר לשיטתה שולמה ביתר, היות ועבור משמרת ערב שולם לתובעים בגין 8.5 שעות עבודה, וזאת בשווי של 150% מערך השעה ההפרש בין שני התחשיבים, לאחר ניכויי חובה, שולם לתובעים שגב ואלטמן עם הגשת כתב ההגנה בתיק. באשר לתובע שחר, אשר לא המציא אסמכתאות לעניין שעות עבודתו, לא ערכה הנתבעת תחשיב כאמור, וכפעל יוצא מכך אף לא שילמה לו כל תשלום בגין הפרשים כאמור. שלושת התביעות הוגשו בנפרד, ברם בסופו של יום, בהסכמת הצדדים, ובשים לב לזהות השאלות העובדתיות והמשפטיות המתעוררות בהן, אוחד הדיון בתיקים דמ3725/03 ודמ 8524/02 עם הדיון בתיק עב 417/04 שבנדון מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של כל אחד מן התובעים. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר איתן ולדמן - אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה הועסק במחלקת כח אדם בנתבעת, של מר אהרון פוקס - אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה שמש כמנהל מחלקת בטחון צפון, ושל הגב' נגה גלטנר - המשמשת כמנהלת מחלקת תשלומים לעובדים בנתבעת במרחב צפון וירושלים. התובעים והמצהירים מטעם הנתבעת נחקרו על תצהיריהם, בחקירה נגדית בפנינו. לאור המבואר לעיל נפנה להלן לדון במחלוקות נשוא תביעה זו, ותחילה לשאלת זכאותם של התובעים לתשלום עבור כוננויות, כנתבע על ידם התביעה לתשלום כוננויות : בכתב תביעתם, עתרו התובעים לתשלום תמורת הכוננויות כדלקמן: התובע שגב עתר לתשלום תמורת כוננויות בסך כולל של 17,560 שקלים, מחושבת לפי תעריף כוננות -81.3 שקלים לכוננות בת 8 שעות מוכפלת ב-3 כוננויות למשמרת של 24 שעות X 3 כוננויות בממוצע לחודש X 24 חודשי עבודה. התובע אלטמן עתר לתשלום תמורת כוננויות בסך כולל של 10,965 שקלים, מחושבת לפי תעריף כוננות -71.6 שקלים לכוננות בת 8 שעות מוכפלת ב-3 כוננויות למשמרת של 24 שעות X 3 כוננויות בממוצע לחודש X 17 חודשי עבודה התובע שחר עתר לתשלום תמורת כוננויות בסך כולל של 7310 שקלים מחושבת לפי תעריף כוננות -71.6 שקלים לכוננות בת 8 שעות מוכפלת ב-3 כוננויות למשמרת של 24 שעות X 2 כוננויות בממוצע לחודש X 17 חודשי עבודה. לטענת התובעים, מחד מקור הזכות לתשלום הנ"ל בגין כוננות מצוי בנוהלי הנתבעת, ובכל מקרה לשיטתם לפי ההלכה הפסוקה, המדובר בשעות בהן עמדו התובעים לרשות הנתבעת ולפיכך חלה חובה על הנתבעת לשלם לתובעים שכר עבודה בגין כל שעה בה עמדו לרשות הנתבעת כאמור לעניין תמורת הכוננויות מכח הסכם, מבססים התובעים את תביעתם, על נוהל משאבי אנוש של הנתבעת מס' 16-03-04, אשר קובע בפתיח לו: "1. רקע החברה מפעילה כוננויות לשם שמירה על אספקת חשמל סדירה בכל שעות היממה. 2. מטרה קביעת הזכאות וההליכים לתשלום כוננות במחוזות ובאגפי החברה". בהמשך הנוהל, נקבע בין היתר, כי: "5.1. כונן זכאי לתשלום בעד כוננות בת 4,8,12,16 ו-24 שעות, על פי התעריף שבנספח 2" וכי: "6.1. התעריף לכל כוננות בית בת 8 שעות, יחושב לפי מחיר ממוצע לשעת עבודה של אנשי אחזקה בתחה"כ כפול 3.5 שעות" לנספח 2 לנוהל צוינו תעריפי הכוננויות כאמור, ובין היתר, התעריף לכוננות בית בת שמונה שעות לשם ההמחשה, החל מיום 1.4.99 עמד התעריף של כוננות בית בת שמונה שעות על 87.84 שקלים. מנגד, טוענת הנתבעת כי נוהל הכוננות אותו הציגו התובעים אינו חל על עבודתם של התובעים. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי בכל מקרה, ואף אם תתקבל טענת התובעים, הרי שבמקרה זה התובעים ויתרו על זכאותם זו, ובהינתן כי מדובר בויתור על זכות חוזית בשונה מזכות קוגנטית, מנועים הם מלתבוע בדיעבד תשלום בגין כוננויות. מעיון בנוהל הנתבעת לעניין העסקת עובדים ארעיים במשמרות מס' 11-05-04 (ראה: מוצג ת/2), עולה כי המדובר בנוהל מפורט ביותר לגבי התנאים להעסקת עובדים אלו חרף זאת, אין התייחסות בנוהל לביצוע כוננויות או לתשלום בגין כוננויות. הנה כי כן, השאלה המונחת לפתחנו, האם יש לראות את נוהל הכוננויות מס' 16-03-04 כחל על התובעים בבחינת תנאי מכללא בהסכם העבודה עם כל תובע. לטענת עדי הנתבעת, נוהל זה אינו חל על העסקת התובעים, שכן המדובר בנוהל שמעצם מהותו חל על היחידות העוסקות בהבטחת הסדרת חשמל סדירה ולא על התובעים, על פי הנוהל הסמכות להקצות כמות כוננויות מסורה לאגף משאבי אנוש ורק לאחר הקצאתן לכל יחידה, ניתן לקבוע את איושן על ידי עובד פלוני או אלמוני באותה יחידה. במקרה זה לא הוקצו כוננויות לתפקידם של התובעים ומכאן שאין תחולה לנוהל על התובעים התובעים מצידם, ועל מנת לסתור את גירסת הנתבעת, הציגו רשימת בעלי תפקידים בנתבעת הזכאים לכוננות, הגם שאינם עוסקים בהבטחה סדירה של חשמל (ראה: מוצג ת/3). לאחר שעיינו בראיות הצדדים וטענותיהם, אין בדינו לקבל את טענת התובעים לפיה נוהל מס' 16-03-04, חל על תנאי העסקתם של התובעים, ונבאר. בע"ע 1089/02 יוסף ברנע נ' "בזק" - החברה הישראליתלתקשורת בע"מ עבודה ארצי כרך לג(90) 48 , נפסק לגבי המקור הנורמטיבי ל הזכאות לכוננות, כדלקמן: "מקור הזכות לדמי כוננות הוא חוזי. בהסכם, רשאים הצדדים לקבוע את תנאי מתן הזכות, לרבות היקפה ותחומיה. להיקף הזכות לדמי כוננות יש משמעות תקציבית. אילולא התנאי המסייג את היקף הזכות, אפשר שלא הייתה מוענקת הזכות כלל. הפה שהתיר במקרה זה את תשלום דמי הכוננות, הוא גם הפה שגדר את תחומה. מבחינה זו יש לתת תוקף מלא לסייג, כל עוד אינו גורע מזכויות, להן זכאי עובד מכח משפט העבודה המגן, שעליהן לא ניתן להתנות. כל זכות אחרת שמקורה בהסכם, ואין חובה שבדין לתיתה לעובד, אפשר להתנות עליה ולהגבילה." [ראה לענין זה גם: עב 5391/01 (תא) אמיר טיטו נ' מד"י משרד החוץ (לא פורסם)]. הנה כי כן, על מנת לזכות את התובעים בענייננו, בתמורה בגין אותן כוננויות נשוא כתב התביעה, מכח אותו נוהל, שומה על התובעים להוכיח כי על פי אותו הסדר חוזי הנהוג בנתעת התקיימו בהם תנאי הזכאות המקנים להם את התמורה הקבועה באותו הסדר ברם אולם בעניינו, על פניו עולה כי אותו הסדר חוזי אליו מפנים התובעים, עוסק בכוננויות "לשם שמירה על אספקת חשמל סדירה בכל שעות היממה" ובענייננו לא הוכח ודוק אף לא נטען כי עיסוקם של התובעים נכלל בגדר "שמירה על אספקת חשמל סדירה בכל שעות היממה". זאת ועוד, סעיף 4.2 לנוהל קובע כי: "סדור כוננויות מירבי קבוע, בכפוף לאישור שניתן על ידי אמ"א לכל יחידה באמצעות מנהל מחלקת כח אדם, בהתאם לנוסח ההודעה שבנספח מס' 1". נספח 1 הינו טופס הקצאת כוננויות, שבו נקבע: "הריני להודיעך כי אושרה כוננות ביחידות שבטיפולך כמפורט להלן: ובהמשך הטופס יש מקום לפירוט מספר הכוננים, שעות הכוננות וסה"כ מירבי של כוננויות בחודש. בענייננו, לא הוכח כי הוקצו לעובדים המועסקים כמאבטחים, דוגמת התובעים, מכסת כוננויות כלשהי אלא שכאמור, על מנת לסתור את גירסת הנתבעת בדבר תחולת הנוהל, מפנים התובעים לרשימת בעלי תפקידים בנתבעת הזכאים לכוננות, הגם שאינם עוסקים בהבטחה סדירה של חשמל (ראה: מוצג ת/3), ובהם קצין עיתונות, דובר וצלם החברה. בהמשך לכך, הותר לנתבעת להציג את רשימת הכוננויות המלאה, ממנה נלקח מוצג ת/3 הנ"ל. מעיון ברשימה זו המעודכנת ליום 12/8/03 עולה כי היא כוללת רשימת תחנות הכח, מספר כוננים בכל אתר שבה, פירוט שעות הכוננות בצד נקיבה בבעלי תפקידים שיאיישו את הכוננות ומספר הכוננויות המירבי לחודש בהמשך לכך, ותחת אותו פירוט נקובים מפעלי הולכה והשנאה, ומחלקות אחזקת הרשת במחוזות השונים, ובסופה (החל מעמ' 16 ואילך) תחת אותו פירוט, חלוקה של מכסת כוננויות ובעלי תפקידים בחטיבות/אגפים שונים, ובין היתר חטיבת ארגון ולוגיסטיקה, מערכות מידע ותקשוב, אגף אספקה ואחסנה אגף לוגיסטיקה ונכסים ולבסוף אגף המינהל הכללי הוא מוצג ת/3. הנה כי כן, והואיל ובהסדר חוזי מדובר, ניתן ללמוד מתוך רשימה זו, כי גם אם הפירוש שנתנה הנתבעת למונח שמירה על אספקת חשמל סדירה, כולל לא רק את העוסקים בפעל בתחנות הכח באספקת חשמל, אין המדובר בהחלה כללית של הנוהל לכל דורש, כי אם בהקצאה מפורטת ומוגדרת מראש של האתרים, בעלי התפקידים ומספר הכוננויות המירבי לכל יחידה כהגדרתה באותה רשימה ודוק, להשלמת התמונה נציין כי בעמ' 16 לנוהל תחת פרק: "חטיבת ארגון ולוגיסטיקה" הוקצו במפורש לבעלי תפקידים מסוימים מתחום האבטחה, כוננויות כדלקמן: "מנהל מחלקת בטחון" עד 5 כוננויות לכל מנהל מחלקת בטחון ובהסה"כ עד 25 כוננויות לחודש לבעלי תפקיד זה בנתבעת. "קצין בטחון" עד 10 כוננויות לכל קצין בטחון בסה"כ עד 100 כוננויות לחודש לבעלי תפקיד זה בנתבעת "עוזר קצין בטחון" עד 4 כוננויות לכל עוזר קצין בטחון בסה"כ עד 104 כוננויות לחודש לבעלי תפקיד זה בנתבעת. "אחראי משמרת בטחון" עד 4 כוננויות לכל אחראי משמרת בטחון בסה"כ עד 104 כוננויות לחודש לבעלי תפקיד זה בנתבעת. הואיל ובהסדר חוזי עסקינן, הרי שכמבואר לעיל בעניין ע"ע 1089/02 הנ"ל "הפה שהתיר במקרה זה את תשלום דמי הכוננות, הוא גם הפה שגדר את תחומה". הנה כי כן, ודווקא מתוך האסמכתא שצירפו התובעים, נמצאנו למדים בסופו של יום, כי אין עסקינן בהסדר עקרוני אשר "כל דיכפין ייטה ויכלל בו", כי אם בהסדר קונקרטי מוגדר ומפורט עד אחרון פרטיו, הקובע את מכסת הכוננויות המירבית לבעלי התפקידים באתרים הנקובים בו, ובמחלקות ובחטיבות המוגדרות בו אין חולק, כי תפקידם של התובעים אינו נכלל ברשימת בעלי התפקיד להם הוקצתה כוננות על פי נוהלי הנתבעת, ומכאן שאין בידינו לקבוע כי התובעים זכאים לתמורת הכוננות מכח הנוהל. זאת ועוד, לאור תוכנו של הנוהל במלואו ומידת הפירוט שבו, אף אין בידינו לקבוע כי יש לראות בנוהל זה בבחינת תנאי מכללא בחוזה העבודה של כל אחד מן התובעים. משכך, אין לנו אלא לדחות את טענתם של התובעים לפיה הם זכאים לתמורת כוננות מכח נוהל מס' 16-03-04. למעלה מן הצריך נציין, כי אין בידינו לקבל את טענת התובעים לפיה ביטול כוננויות הסטודנטים המאבטחים בנתבעת לאחר הגשת תביעות אלו, היא ראיה לזכאותם לתמורת הכוננות על פי הנוהל אכן, לא נעלמה מעינינו עדותו של מר פוקס מטעם הנתבעת, לפיה כרך את הביטול בתביעות מסוג זה שהגישו התובעים, אלא שבאותה מידה לא נעלמה מעינינו עדותו לפיה הטעם העיקרי לביטול נובע מכך שעקב שינוי העיתים: "השתנה המצב של הזמינות של האנשים...היום אין דבר כזה של כוננות. היום אם יש בעיה מתחילים להתקשר לטלפונים הניידים של כולם". (ראה עדותו: בעמ' 18 לפרוטוקול ש' 12-9). מכל מקום, עצם הביטול של הכוננות, אין בו כדי לסייע לבחינת השאלה האם הנוהל המדובר חל על התובעים נכון למועד העסקתם, אם לאו, וכפי שקבענו לעיל, לא שוכנענו כי על פי מהותו ניתן לראות בנוהל זה בבחינת תנאי מכללא בחוזה העבודה של כל תובע ודוק, אף אם היינו מקבלים את טענת התובעים ורואים בנוהל בבחינת תנאי מכללא בהסכם העבודה של התובעים, הרי שבנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון כפי שהתבררו בפנינו, היינו רואים קושי להחיל את תנאי הנוהל על התובעים, ונבאר. שלושת התובעים העידו כי היה ברור להם בתחילת העסקתם שלא יהיו זכאים לתמורה כספית בגין אותן כוננויות, כי היו ערים מתחילת עבודתם לכך שהם אינם מתוגמלים בגין אותן שעות כוננות, ואף חלקם סבר בזמן אמת כי אין זה הוגן. כך, התובע שגב העיד: "לא שאלתי את הקב"ט לגבי נושא התשלום עבור כוננויות. אחרי השיחה עם כח אדם אני הבנתי שאני מקבל תשלום על עבודה שמתבצעת בפועל" (ראה: עמ' 3 לפרוטוקול ש' 8,9). התובע אלטמן העיד: "בסוף החודש השכר שקיבלתי לא נראה לי בסדר, הוא תאם את המשמרות אבל מבחינת ההגינות זה נראה לי תמוה שלא משלמים על כוננות בזמן שאני לא יכול לעבוד בעוד עבודה, גם אם לא עבדתי בפועל שכן תיאורטית לא יכולתי, אבל הייתי סטודנט והייתי צריך להחזיק את עצמי וזו היתה עבודה יחסית נוחה ולא רציתי לעורר גלים והדים. אני לא פניתי לאנשים בחברת חשמל להגיד שזה לא הוגן" עמ' 6 לפרוטוקול ש' 28-26 ועמ' 7 לפרוטוקול ש' 1,2. התובע שחר העיד: " נכון שראינו שלא קיבלנו תשלום על הכוננויות והנושא עלה בשיחות בין החבר'ה אבל לא זוכר שפניתי למישהו מחברת חשמל בענין זה בתקופת העבודה או מייד לאחריה, בסוף כן פניתי." (ראה: עמ' 10 לפרוטוקול ש' 9-7) והוסיף: "לשאלתך, לא קיבלתי את ההסדר הזה כמספק אבל לא נקטתי בהליכים משפטיים נגד החברה למרות שזה לא נראה לי תקין הנה כי כן, לא רק שהובהר לתובעים עם קבלתם לעבודה כי לא יקבלו תמורה נוספת בעד הכוננויות עד כי לא ניתן לראות בתנאי זה בבחינת תנאי מכללא בחוזה עבודתם, אלא שכעולה מעדותם של התובעים בפנינו, לא רק שהם היו מודעים לקיומו של הנוהל בדבר כוננויות ולכך שקיימים עובדים אחרים בחברה הזכאים לתמורה בגין כוננויות, אלא שחרף שיחות שניהלו בינם לבין עצמם במשך תקופת עבודתם, איש מהם לא העלה טענה בנדון, לא במשך תקופת עבודתו בנתבעת, לא בסיומה ודוק אף לא בסמוך לסיומה בנסיבות אלו, לא רק שאין אפשרות לראות בנוהל הנ"ל בבחינת תנאי מכללא בחוזה העבודה של כל תובע לאחר שהובהר לתובעים עם קבלתם לעבודה, אף לשיטתם, כי אינו חל עליהם, אלא שאף אלמלא כן ואף אלמלא קביעתנו לעיל כי הנוהל אינו חל על התובעים מבחינה מהותית, הרי שמתוך התנהגותם של התובעים במשך כל תקופת עבודתם, סיומה ואף בסמוך לאחריה, עולה כי התובעים ויתרו ביודעין על אותה זכות נטענת בנסיבות אלו, ואפילו היו התובעים מתגברים על הקושי שבהוכחת קיומו של תנאי מכללא בחוזה העבודה שלהם, לא היה בכך כדי להתגבר על טענת המניעות הרובצת לפתחם בכל הנוגע לתחולת הוראות הנוהל על תנאי העסקתם. סיכומם של דברים, לאור כל המבואר לעיל, במצטבר או בנפרד, אין בידינו לקבוע כי התובעים עמדו בנטל להראות כי הם זכאים לתמורת כוננות מכח הוראות הנוהל מס' 16-03-04. אלא שבכך לא תם דיוננו, שכן כמבואר לעיל בעניין ע"ע 1089/02 יוסף ברנע לעיל, בית הדין יתן תוקף מלא לסייגים שנקבעו בהסדר החוזי "כל עוד אינו גורע מזכויות, להן זכאי עובד מכח משפט העבודה המגן, שעליהן לא ניתן להתנות". ומכאן השאלה האם ההסדר החוזי שחל בנתבעת ואשר כאמור אינו כולל את התובעים גורע מזכויות להן זכאים התובעים מכח משפט העבודה המגן, ואשר לית מאן דפליג שעליהן לא ניתן להתנות ואמנם, לעניין זה טוענים התובעים, כי אף אם אין מקור הסכמי מחייב בנתבעת המזכה אותם בתמורת כוננויות ובענייננו, נוהל מס' 16-03-04 הנ"ל, הרי שיש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים תמורה בגין אותן כוננויות, מן הטעם שלטענתם, על פי הדין והפסיקה, המדובר בשעות בהן עמדו התובעים לרשות העבודה, ולפיכך מגיע להם שכר עבודה בגין אותן שעות. כך, לטענת התובעים, בעת שהיו בכוננות נמנע מהם לעבוד בעבודה נוספת, והם עמדו למעשה לרשות הנתבעת במשך כל שעות המשמרת אליה הוצבו ככוננים (לשיטתם 24 שעות הכוללות שלש משמרות), עת הוגבלו במרחק שביכולתם להתרחק ממקום העבודה. אי לכך לטענתם, על פי הדין והפסיקה, יש לראות בשעות אלו כשעות עבודה המזכות אותם בשכר עבודה בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 הוגדרו שעות עבודה כ: "שעות עבודה" פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה". בדב"ע לג/4-2 אברהם רון נ' המועצה המקומית מצפה רמון פד"ע ד 365 הגדיר בית הדין מהן "שעות עבודה" כהגדרתן בחוק: "חוק שעות עבודה ומנוחה, ענינו לא "שעות עבודה בפועל", אלא "שעות עבודה", והדיבור "שעות עבודה" באותו חוק הוא מונח המוגדר בחוק עצמו. בהגדרה נאמר "שעות עבודה", פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על-פי סעיף 20..." בדב"ע לד/4-3 רוברט יקואל - אליהו פלד פד"ע ה 328 נדונה תביעתו של מדריך במוסד לנערים עובדים, אשר הועסק בכל יום משעה 13.00 עד שעה 22.00. לאחר זאת היה לן במוסד, קם בשעה 6.00 ועובד עד שעה 8.00. העובד תבע תשלום שכר בגין עבודה בין השעות 22:00 לבין 6:00. בית-הדין קבע באותו מקרה: "נקודת המוצא לסווג שעות כ"שעות עבודה" מצויה בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 ובהמשך הבהיר: "בסעיף 1 שבחוק נקבע, כי "שעות עבודה" פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה. "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה", נאמר ולא הזמן שבו מצוי העובד במקום העבודה, ללמדך שיכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול ויימצא בבית והשעות תהיינה שעות עבודה. הקובע הוא אם העובד עומד "לרשות העבודה", או לרשות עצמו. ובהתייחס למקרה שנדון בפניו קבע בית הדין: "בשעות 13:00 עד 22:00 התנהלה הפעולה הרגילה של המוסד. עד שעה 20:00 היו הנערים במוסד, והפעולות היו קשורות בהגשת ארוחות ובהשגחה על הנערים. בשעה 20:00 נפסק כל הקשור בארוחות, באו שעות הערב והתנהלה פעולה רגילה, מכגון אלה הנהוגות במוסד שבו מצויים נערים מאלה שהיו במוסד, ונדרשה השגחה על הנערים, אם כי עצם נוכחות עובד במקום הספיקה לרוב. ההוכחה לכך שעד שעה 22:00 התנהלה פעילות רגילה במוסד, תמצא שבאותם הימים או באותו היום שבהם העובד, המערער, היה עוזב בשעות הערב את המוסד, היה בא במקומו "מחליף". לא כן משעה 22:00. באותה שעה נפסקה הפעילות והנערים שכבו לישון. לינתו של העובד במוסד היתה דרושה למעביד והתחייבה ממהות המוסד, אך "עבודה" בשעות הלילה לא היתה במוסד ועל כן לא עמד העובד, בשעות הלילה, לרשות העבודה אי לכך, קבע בית הדין: "בסיכום, שעות העבודה ליום של העובד היו מ-06:00 עד 08:00 ומ-13:00 עד 22:00; בסך הכול - 11 שעות". מאוחר יותר בדב"ע שן/84-3 מד"י נ' רון ראובן פד"ע כב 433 נדרש בית הדין פעם נוספת לבחינת המונח "עומד לרשות העבודה" לעניין הגדרת שעות עבודה כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, וזאת בהקשר למדריכים במוסד לנערים עובדים, לתשלום שכר בגין עבודה בין השעות 22:00 לבין 6:00, בהן שהו המדריכים במוסד מבלי שהוטל עליהם תפקיד מוגדר, בשונה מתפקיד ההדרכה שנדרשו למלא עד לשעה 22:00, כאשר לא היה חולק כי במהלך השעות כאמור, אף לנו המדריכים במקום בית הדין הארצי קבע כממצא באותו מקרה, שבין השעות 22:00 עד 24:00 שוהים המדריכים במוסד הגם שלא מוטלים עליהם תפקידים מיוחדים, כי בין השעות 24:00 לבין 6:00 המדריכים ישנים, כאשר בשעות אלו נדרש מהם לקום משנתם כאשר יש אירוע חריג, לטפל באירוע ולדווח עליו, וכי המדובר באירועים בודדים ביותר. עוד קבע בית הדין, כי מספר האירועים בין השעות 22:00 ל-24:00 הוא רב יותר בצורה משמעותית ביחס למספר האירועים שלאחר השעה 24:00. בהסתמך על אשר נפסק בעניין דב"ע לד/3-4 לעיל, קבע בית הדין הארצי באותו מקרה: "אף במקרה שלפנינו התרכז הדיון, למעשה, במשמעותה של שהיית המדריכים במקום העבודה בשעות 22:00 עד 6:00. הגענו למסקנה, כי הימצאותם של המדריכים במעון בשעות אלה אינה "עבודה", אך הם מבצעים פעולות שונות, בעיקר בשעות 22:00 עד 24:00, ועבורן הם ראויים לפיצוי. פיצוי זה הינו מירב התשלום עבור "עבודת לילה", או עבודת שעות נוספות, והפיצוי אותו מקבלים בפועל (4 שעות "רגילות") מביא בחשבון את הפעולות האמורות בשעות אלה, ואף בשעות הלילה, 24:00, עד 6:00". בדב"ע נב/2-1 עמרן דמורי נ. קרסני - חברה קבלנית לבנין בע"מ, עבודה ארצי, כרך א' (1) 750, נדון ענינו של שומר אשר נכח באתר הבניה ואשר תפקידו היה להזעיק במכשיר קשר את מנהל המשיבה ככל שהיה קורה ארוע חריג או שהיתה נשמעת אזעקה ממחסן הציוד בית הדין הארצי קבע באותו מקרה, כעובדה כי בשעות נוכחותו של המערער באתר הבניה, לא היו מוטלים עליו תפקידים כלשהם, למעט להודיע למנהל המשיבה על מקרה חריג, כגון פריצה או אזעקה. המערער לא היה פעיל כשומר במובן של ישיבה ליד השער ובדיקת הנכנסים והיוצאים. זאת ועוד, חדרו של המערער באתר לא השקיף על פני האתר, והוא לא נדרש לערוך סיורים ברחבי האתר, ולפיכך הגיע למסקנה כי בנסיבות אלה, לא היה המערער זכאי לשכר עבודה בגין שעות שהות באתר, אך היה זכאי לתשלום גלובלי בגין נוכחותו באתר בשעות הלילה בסכום גלובלי עליו הוסכם בין הצדדים, ולא מעבר לכך הנה כי כן, ועל אף ההלכה לפיה המקום הפיזי שבו שוהה העובד, אינו קובע לשאלת הזכאות לשכר עבודה, שכן כשם שיכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, יכול ויימצא הוא בבית והשעות תהיינה שעות עבודה, הלכה למעשה המקרים שנדונו עד כה בפסיקה התייחסו לאותם מקרים בהם שהו העובדים פיסית במקום העבודה. מקרה שבו התעוררה השאלה בהקשר לנסיבות בהן לא נכח העובד במקום העבודה הפיסי, (ואף זאת בהקשר לדעת המיעוט באותו עניין) הינו פסק הדין בדב"ע נג/188 -3 אי.בי.סי. ניוז אינטרנשיונל אינק - בנימין מור פד"ע כח 284, שם נדרש בית הדין הארצי בדעת מיעוט לשאלה מתי עמד העובד לרשות העבודה, בהקשר לתביעתו של צלם עיתונות לתשלום שעות נוספות, בגין שעות שמעבר למשרתו הכוללת, שעות בהן שהה מחוץ למקום העבודה באותו מקרה קיבל בית הדין הארצי בדעת רוב את טענת המעבידה כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על מתכונת העסקתו של התובע. שופט המיעוט באותו מקרה, קבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על תנאי עבודתו של התובע שם, ומשכך נדרש הוא לקבוע מהן אותן "שעות עבודה" בגינן זכאי התובע לשכר עבודה, תוך יישום המבחן בדבר עמידת העובד לרשות העבודה. באותו עניין דובר בעובד שהועסק כצלם עתונות של המערערת. עבודתו של העובד בוצעה ברובה המכריע מחוץ למשרדי המעסיקה. בסיס עבודתו היה בירושלים, אך הוא נשלח תכופות למשימות בסביבתה, ולעיתים גם במקומות אחרים. המעסיקה קבעה את מסגרת שעות העבודה של העובד, וכן קבעה לו את סדר היום מבחינת התחלה וסיום. בנוסף לכך יכלה המעסיקה לקרוא לעובד גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות, אם היה אירוע פתאומי בלתי-צפוי. בשבתות ובחגים שוחרר העובד מכוננות והוחלף על ידי קבלנים עצמאיים ודוק, אף בימים בהם לא היו משימות בשעות מסוימות היה העובד בכוננות. זאת ועוד, העובד צויד במערכת קשר מיוחדת בין משרד הדסק לבינו אשר כללה פלאפון, איתורית, רדיו דו כיווני וסורק ("סקנר") אשר באמצעותו יכול היה העובד לעקוב אחר המתרחש בתקשורת של הצבא, המשטרה והאמבולנסים. שעה שקלט אירוע חדשותי, היה עליו להגיע במהירות למקום כדי לכסותו. הסורק ניתן לו על מנת שיעקוב אחר המתרחש בתקשורת, בכל מקום, אליו הוא הולך בשעות העבודה, ובכלל זה בעת הפסקת האוכל, ישיבה בבית קפה, וביצוע סידורים פרטיים. ודוק, על העובד היה להקפיד, כי מכשיר האיתורית יפעל ויהיה צמוד אליו, וכן שציוד הצילום יהיה בקירבתו בכל שעות היממה כאמור, במקרים של התרחשות אירוע פתאומי כגון פיגוע חבלני, הודעה בלתי צפויה וכדו', יכולה היתה המעסיקה לקרוא לעובד גם מחוץ למסגרת שעות העבודה שנקבעה. נזכיר כי בניגוד לדעת הרוב, שופט המיעוט באותו מקרה קבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העובד, ולפיכך נדרש לקבוע מהן שעות עבודתו של העובד לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה, וכך קבע: "לאור האמצעים והמיכשור החדישים ומהות עבודתו של מור, יש להגדיר את הזמן שהוא עמד לרשות העבודה. גדר הזמן, אשר נחשב כזמן עבודתו של מור, כלל - הזמן שמור הסתובב ברכב המעביד, האזין (לסורק ("סקאנר") וחיפש "חדשות"; הזמן שמור ישב בבתי הקפה באמצע יום העבודה הרגיל - אף באותה עת, היה בתפקיד. אולם, השעות שמור ישב בביתו או בבית קפה לאחר שעות העבודה הרגילות שלו, נחשבות כשעות "כוננות". לגבי שעות אלו זכאי מור לתשלום רק בגין השעות שנקרא לעבודה, היינו - משקיבל קריאה לצלם, יצא מביתו או מהמקום בו היה, וצילם" הנה כי כן, אף לשיטת שופט המיעוט בעניין דב"ע נג/188 -3 מור הנ"ל, יש להבחין בין שעות בהן שהה העובד מחוץ ל"מקום העבודה בפעל" אך עסק "בתפקיד" כלשהו, לבין השעות בהן שהה בביתו וחופשי היה לעסוק בעיסוקיו הגם שהיה מוכן ומזומן להיות מוזנק בכל עת לעבודה עקב אירוע פתאומי מן הכלל אל הפרט : בענייננו, באשר לטיבה של הכוננות בה עסקינן, העיד שגב: "לשאלת בית הדין, בעקרון הייתי צריך להתקשר לפני כל משמרת, לרבות משמרת בוקר, למרות שבפועל לא קרה ששיבצו אותי למשמרת בוקר. עד כמה שזכור לי בכל אותם מקרים כשהתקשרתי אמרו לי שאין בעיה. ביום של כוננות הייתי צריך להתקשר שלוש פעמים לנתבעת... נכון שבדרך כלל אני זה שהייתי מתקשר אלא אם כן הודיעו לתחנה מראש שיש בעיה ואז הם היו מתקשרים אלי ואז הייתי צריך להגיע למשמרת, כמה שיותר מהר" (ראה: עמ' 2 לפרוטוקול ש' 9-6, וש' ,22-21). וכן העיד אלטמן: "לשאלתך, נכון שהאחריות שלי היתה להתקשר למשמרת לבדוק אם צריך שאגיע, עלי לציין שאם יצאתי מהבית השארתי הודעה בבית איפה אפשר למצוא אותי אם אני אצטרך לאייש את המשמרת. לשאלתך, זה לא מדויק שלא נדרשתי להיות במקום מסוים אלא רק להתקשר, כי לא יכולתי לצורך הענין לטוס לאילת או לעבוד באותו יום בעבודה נוספת. לשאלתך, הם צריכים להשיג אותי במקרה שיש בעיה ולכן צריך להגיע אלי"[ראה: עמ' 5 לפרוטוקול ש' 27-22). שחר העיד בענין זה: "לשאלת בית הדין, אני מאשר את דברי חברי לגבי החובה להתקשר בתחילת משמרת ערב ולילה אני לא זוכר שהייתי צריך להתקשר גם במשמרת בוקר ואני לא זוכר שהיתי שעבדתי במשמרת בוקר, לציין שאני עבדתי בעיקר במשמרת לילה עוד העיד שגב לגבי שאלת מקום המצאותו בזמן כוננות כאמור: "לשאלתך, אז לא היה פלאפון. לא הייתי חייב להיות בבית אבל הייתי צריך להיות בטווח של 20 דקות נסיעה לשאלת בית הדין, לא הייתי חייב להיות בבית ביום הכוננות אבל הייתי חייב להתקשר למשמרת"(ראה: עמ' 2 לפרוטוקול ש' 25-23). שחר העיד בעניין זה: "לשאלתך, כשהייתי כונן בנוסף לחובתי להתקשר, הייתי נמצא בבית או שהייתי אומר בבית איפה ניתן להשיג אותי והייתי נמצא בטווח נסיעה מחברת חשמל"(ראה: עמ' 9 ש' 6,7). הנה כי כן, לשיטת התובעים הם לא נדרשו לשהות במקום מסוים בעת הכוננות, אלא די היה בכך שיודיעו היכן הם נמצאים, וכי ימצאו במרחק סביר למקום העבודה. חיזוק לכך נמצא אף בעדותו של פוקס מטעם הנתבעת, עת העיד: "לא היה טווח מוגדר של זמן נסיעה או נוהל כתוב, זה היה ענין של הבנה בינינו שהוא מתקשר וגם אם ייקח שעה ורבע או שעה או שלושת רבעי שעה להגיע אנחנו הבנו את זה" (ראה: עמ' 16 לפרוטוקול ש' 9-7 ). זאת ועוד, באשר לחובה להתקשר בתחילת משמרת, הרי שבסעיף 7 לכתבי תביעתם טענו התובעים, כי היה עליהם להתקשר בכל יום למוקד בשעה 14:00 כדי לברר האם חסר אדם למשמרת לילה או ערב לעומת זאת, בסעיפים 7 לתצהיריהם, העידו כי נדרשו להתקשר למוקד לפחות פעמיים בכל יום בשעות הבוקר והצהריים. כמבואר לעיל, במסגרת חקירתם בפנינו, "נחלקו הדעות", בין התובעים באשר למספר הפעמים שנדרשו להתקשר, עת מחד העידו התובעים שחר ואלטמן כי נדרשו להתקשר בתחילת משמרת ערב ובתחילת משמרת לילה, ואילו שגב גרס כי נדרש להתקשר גם בתחילת משמרת בוקר, הגם שאין חולק, כי מתכונת העבודה של שלושתם היתה זהה וכי איש מבין התובעים לא הועסק במשמרת בוקר בנסיבות אלו, אין בידינו לקבל את גרסתו של שגב, ובשים לב לסתירה שבין הנטען בכתב התביעה לגבי החובה להתקשר פעם אחת ביום, לבין הנטען בתצהירי התובעים בדבר החובה להתקשר לפחות פעמיים ביום ועדותם בפנינו, נכונים אנו להניח כי למירב דובר בצורך להתקשר בתחילת משמרת ערב ובתחילת משמרת לילה, דבר שתואם את מתכונת העבודה של התובעים במשמרות ערב ומשמרות לילה בלבד. גם באשר לעיתוי שבו נדרשו התובעים להתקשר, "נחלקו הדעות". כך, התובע שגב העיד כי: "לשאלתך, נכון שהייתי צריך להתקשר כחצי שעה אחרי תחילת משמרת, שכן בדרך כלל לא ניתן לדעת לפני תחילת המשמרת אם הבנאדם הגיע או לא" (ראה: בעמ' 2 לפרוטוקול ש' 6,19 ). במקום אחר העיד כי היה צריך להתקשר לפני תחילת כל משמרת: "לשאלת בית הדין, בעיקרון הייתי צריך להתקשר לפני כל משמרת, לרבות משמרת בוקר, למרות שבפועל לא קרה ששיבצו אותי למשמרת בוקר.....ביום של כוננות הייתי צריך להתקשר שלוש פעמים לנתבעת" (ראה: עמ' 2 לפרוטוקול ש' 9-7). אלטמן העיד: "לשאלתך, נכון שהאחריות שלי הייתה להתקשר למשמרת לבדוק אם צריך שאגיע"(ראה: פרוטוקול עמ' 5 ש' 22). ואילו שחר העיד: "לשאלת בית הדין, אני מאשר את דברי חברי לגבי החובה להתקשר בתחילת משמרת ערב ולילה אני לא זוכר שהייתי צריך להתקשר גם במשמרת בוקר" (ראה: עמ' 9 לפרוטוקול ש' 3,4). מכל מקום, לא היה חולק בין הצדדים כי מטרת הכוננות ומטרת השיחה הטלפונית נועדו על מנת לוודא אם יש צורך להחליף עובד שנעדר באופן לא צפוי ממשמרת, אם לאו ודוק, אף לא היה חולק בין הצדדים כי במועדים הרלוונטיים לתביעה, התובעים שגב ואלטמן לא עבדו בעבודה נוספת מעבר לעבודתם בנתבעת וללימודיהם (ראה: עדותו של שגב עמ' 2 לפרוטוקול ש' 26; עדותו של אלטמן בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 16). בכל הנוגע לתובע שחר, העיד הלה: "קשה לי בדיעבד לזכור אם הייתה לי חפיפה עם העבודה נשוא התביעה, אבל יכול להיות שכן" (ראה: עמ' 8 לפרוטוקול ש' 17-16). ודוק, על סמך עדות עמומה זו, אין בידינו לקבוע כי הוכח שהתובע שחר עבד בעבודה נוספת מעבר לעבודתו בנתבעת מכל מקום, לא היה חולק כי מועדי הכוננויות כמו גם מועדי המשמרות עצמן, תואמו מראש עם התובעים לפי בקשתם, וכי ניתן היה לשנות שיבוץ, בתיאום עם הנתבעת. כך, התובע שגב העיד: "לשאלתך, נכון שהשיבוץ במשמרות היה בעקבות ימים שאנחנו מסרנו שנוחים לנו ונעשה ניסיון לשבץ אותנו באותם ימים... לשאלתך, נכון שבמקרים יוצאי דופן אם הייתי יכול להשיג משהו שיחליף איתי כוננות או משמרת, ניתן היה לעשות זאת בתאום עם הקב"ט, אבל בדרך כלל לא היתה בעיה כי נתתי סידור עבודה מראש" (ראה: עמ' 1 לפרוטוקול ש' 13,14, ועמ' 2 לפרוטוקול ש' 5-3). באשר לתדירות המקרים בהם נקראו לעבודה במסגרת כוננות כאמור, העיד התובע שגב: "לשאלתך, כמה פעמים הוקפצתי בפועל אני מעריך שבערך פעמיים בשנה...לשאלת בית הדין, מבין המקרים שהוקפצתי היה גם משמרת לילה וגם משמרת ערב, אני מעריך שפעמיים הקפיצו אותי להחליף משהו בלילה ופעמיים משהו בבוקר, ובאותם מקרים התקשרתי בתחילת המשמרת ואמרו לי שהמאבטח לא הגיע ושאני אגיע" (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול ש' 5-1). אלטמן העיד: "לשאלת בית הדין, קשה לי ממרחק של שנים לזכור אם היו מקרים שהביאו להחליף אותי משהו שהוקפץ מכוננות. אני זוכר שהיו מקרים שהוקפצתי לכוננות וגם אני זוכר שהיה מקרה שהתקשרו אלי לבית הורי באמצע הלילה. אני מעריך שהקפיצו אותי במשך התקופה שעבדתי כ- 3-או 4 פעמים בהערכה גסה. אני חושב שמתוך המקרים שציינתי לעיל מקרה אחד היה מקרה שבו אני התקשרתי ואמרו לי להגיע, זה מה שאני זוכר היום שחר העיד: "אני זוכר מקרה ששומר לא הרגיש טוב באמצע משמרת והקפיצו אותי שאני הייתי כונן בבית, זה היה בערך שעתיים או שעה וחצי אחרי תחילת המשמרת, זה היה משמרת לילה אם זכור לי טוב זאת למרות שטלפנתי לפני ואמרו לי שלא היו צריכים אותי. לשאלתך, היו מקרים שהגעתי לעבודה במסגרת הכוננות בין אם בעקבות שיחת הטלפון שלי ובין אם בעקבות הקפצה אני לא יכול לזכור מספר פעמים. אני מעריך שמה שהעידו קודמי הוא סביר " (ראה: עמ' 9 לפרוטוקול ש, 14-9). נזכיר, כי השאלה הנשאלת לענייננו היא האם יש לראות בשעות בהן שימשו התובעים ככוננים על פי מתכונת הכוננות שבנדון, בבחינת שעות עבודה? נקדים ונבהיר כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, לפיה על פי הפסיקה, הזכאות לתמורת כוננות, מותנית בהמצאות פיסית במקום העבודה. אמת הדבר, המקרים שנדונו בפסיקה, אכן התעוררו בהקשר לעובדים ששהו פיזית במקום העבודה, ברם מכך אין להסיק, כי תנאי מוקדם לזכאות לתמורה בגין כוננות, הוא שהות פיסית במקום העבודה כאמור, על פי הפסיקה יכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול ויימצא בבית והשעות תהיינה שעות עבודה (ראה: דב"ע לד/4-3 יקואל הנ"ל). הנה כי כן, והגם שלדידנו השהות או אי השהות פיסית במקום העבודה, הינה נתון שיש ליתן לו משקל במסגרת הכרעה בשאלה, האם יש לראות את העובד כעומד לרשות העבודה, הרי שאין בידינו לקבוע כמבוקש על ידי הנתבעת, כי אי הימצאות פיסית במקום העבודה, שוללת מניה וביה את האפשרות לראות את העובד כמי שהעמיד עצמו לרשות העבודה, ולעניין זה כאמור, יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו מנגד, לא נעלם מעינינו כי כעולה מגרסאות שני הצדדים, הכוננות שבה דובר היתה כרוכה במגבלה כלשהי מבחינת התובעים במובן זו שהיא חייבה אותם להימצא בטווח מסוים ממקום העבודה. ודוק, ברי כי מעצם העובדה שמהות הכוננות כרוכה באפשרות (גם אם אפשרות רחוקה כפי העולה בענייננו) של קריאה לעבודה, ברי כי בעת כוננות לא יכול העובד לנסוע אל מחוץ לעיר ולא יכול לעסוק בעבודה אחרת. ברם בכך לא סגי, שכן באותה מידה שבה אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת באשר לתנאי מוקדם כביכול של שהות במקום העבודה פיסית, כך אין בידינו לקבל את גרסת התובעים לפיה מידת עמידתו של העובד לרשות העבודה מוכרעת על דרך השלילה, דהיינו על ידי בחינת הדברים שאינו יכול לעשות בזמן הכוננות (עבודה במקום אחר באותה עת או "נסיעה לאילת" למשל). אילו כך היה, מן הסתם, בכל אותם מקרים שנזכרו לעיל, מעצם שהותם של העובדים במקום העבודה, היה נקבע בכל מקרה ומקרה כי העמידו עצמם לרשות העבודה ולפיכך זכאים הם לשכר עבודה בגין שעות אלו עינינו הרואות, כי לא כך נפסק, ללמדך שאין להכריע בעניין "העמידה לרשות העבודה" על דרך השלילה, אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. ובאשר לנסיבות המקרה שבפנינו, המדובר בסטודנטים אשר למדו במקביל לעבודתם בנתבעת. כאמור, לא הוכח בפנינו שהתובעים הועסקו בעבודה נוספת מעבר ללימודיהם ולעבודתם בנתבעת. יתרה מכך, באשר לתכיפות הכוננות בה מדובר, לא היה חולק כי המדובר בהיקף של שתי כוננויות לחודש, ולאור שקבענו לעיל, הכוננות התייחסה למירב למשמרות בהן נהגו התובעים לעבוד, היינו את משמרת הבוקר ומשמרת הלילה זאת ועוד, הכוננות שבנדון, נבחנת ממקרים אחרים של כוננות, לרבות זו הנקובה בנוהל מס' 16-03-04, בכך שכאמור, היא מצאה את ביטויה בין היתר בכך שהיה על התובעים להתקשר בתחילת המשמרת או בסמוך לאחר תחילתה, על מנת לברר האם נוכחותם דרושה, אם לאו. אכן, לא נעלם מעינינו, כי לשיטת התובעים, גם לאחר שנענו כי אין צורך להגיע למשמרת, עדיין היו מקרים נדירים ביותר שבהם התקשרו אליהם להגיע למשמרת, אלא שבעניין זה נראה לנו, כי אחרית דבר מעידה על ראשיתו, במובן זה שאף התובעים הסכימו כי מדובר היה במקרים נדירים ביותר. לא זו אף זו, גם לגבי אותם מקרים בהם נענו התובעים כי עליהם להגיע למשמרת, העידו התובעים כי מדובר היה במקרים נדירים ביותר, ובגינם כאמור שולמה להם תמורת משמרת מלאה יתרה מכך, לעניין זה, יש נפקות גם למטרת הכוננות. בענייננו וכפי אשר הוכח בפנינו, מטרת אותה כוננות צומצמה לאפשרות כי מאבטח שאמור להגיע לאותה משמרת, ייעדר עקב סיבה שהתבררה בסמוך לפני תחילת המשמרת או בתחילתה ממש, היינו אותם מקרים נדירים של היעדרות לא מתוכננת, שכן כאמור לגבי היעדרות צפויה מראש ניתן היה מבעוד מועד להחליף משמרות וכוננויות. הנה כי כן, עסקינן בנסיבות בהן על פניו ההסתברות שיתעורר צורך להגיע למשמרת היתה מזערית ואף צומצמה הלכה למעשה, על ידי שיחת הטלפון בתחילת המשמרת, אשר נועדה לוודא אם אמנם יש צורך להגיע למשמרת, ובעיקר אם אין צורך במידת סבירות גבוהה, להגיע למשמרת נזכיר, כי לא היה חולק בין הצדדים שהתובעים לא נדרשו לשהות במקום מסוים בעת הכוננות, אלא בטווח מסוים ממקום העבודה, וכל עוד השאירו מספר טלפון בו ניתן לאתרם, היה בכך סיפק. בנסיבות מסוימות אלו בהצטברם, והגם שאין בידינו לשלול את האפשרות שכוננות מסוג מסוים גם אם היא מתרחשת במחוץ לחצרי המעביד, תחשב כזמן שבו העובד העמיד עצמו לרשות העבודה לעניין הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה - איננו סבורים כי במקרה זה ניתן לראות את התובעים כמי שהעמידו עצמם לרשות העבודה לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה באופן המזכה אותם בשכר עבודה, לא למשך כלל שעות משמרת ערב ולילה, מקל וחומר שלא למשך 24 שעות בגין שלש המשמרות, ואף לא לגבי אותו פרק זמן קצר שעד לשיחת הטלפון בעניין דב"ע לד/4-3 שנזכר לעיל, בו נדרשה נוכחותו של העובד במקום העבודה החל משעה 22:00 ואילך והיתה חלק מתפקידו, לא הכיר בית הדין הארצי בשעות אלו כשעות עבודה, או בלשונו של בית הדין: "..אך "עבודה" בשעות הלילה לא היתה במוסד ועל כן לא עמד העובד, בשעות הלילה, לרשות העבודה" הוא הדין בעניין דב"ע נב/2-1 עמרן לעיל, עת נדרש העובד להזעיק אחרים בכל מקרה של אירוע חריג. כך, גם בדב"ע שן/84-3 רון לעיל, מצא בית הדין ארצי, כי הגם שהמדריכים שם שהו במעון משעה 22:00, והגם שבין 22:00 ל 24:00 הם טיפלו הלכה למעשה בחוסים וביצעו פעולות שונות, והגם שהוכח כי גם בשעת לינתם החל מן השעה 24:00 ואילך "הוקפצו" לטפל באירועים חריגים - אין המדובר בשעות עבודה לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, ובית הדין לא מצא לנכון לחרוג ממסגרת "התמורה החוזית" שהוסכמה שם. ודוק, בעניין דב"ע נג/188-3 מור לעיל, אף לשיטת שופט המיעוט, השעות בהן שהה העובד בביתו לאחר שעות העבודה הרגילות, הגם שהיה נכון בכל עת להיות מוזנק לאירוע פתאומי שהוא חלק ממהות תפקידו, לא נחשבו כשעות עבודה לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה מקל וחומר שכך הוא בענייננו, עת התובעים לא נדרשו להימצא במקום מסוים, היו חופשיים במהלך זמן המשמרות לעסוק בענייניהם (ודוק נזכיר כי המדובר בסטודנטים אשר אמורים להקדיש זמן ללימודיהם מעבר להרצאות הפרונטליות), מלכתחילה דובר במספר נמוך של כוננויות, כאשר מלכתחילה מבחינת מהות הכוננות ברור כי מדובר היה באפשרות רחוקה עד מאוד של הזקקות לשירותיהם של התובעים, כפי שהתברר אף בדיעבד, וכאשר נוסף לכל, עודכנו התובעים באמצעות שיחת הטלפון לגבי האפשרות הרחוקה ממילא של הצורך להיזקק לשירותיהם. בנסיבות אלו, אין בידינו לקבוע, כי התובעים הוכיחו שמדובר בזמן בו עמדו לרשות מקום עבודתם כהגדרת מונח זה בחוק שעות עבודה ומנוחה אכן, לא נעלם מעינינו כי בעניין דב"ע נב/2-1 עמרן ו דב"ע שן/84-3 רון לעיל, דובר בנסיבות בהן שולמה תמורה חוזית כלשהי בגין אותם שעות נשוא המחלוקת, ולא כך בענייננו. ברם אולם, יש לזכור כי השאלה המונחת לפתחנו היא השאלה, האם יש לראות את התובעים כמי שהעמידו עצמם לרשות העבודה בשעות הכוננות, כהגדרת מונח זה על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, ולעניין זה אין בידינו לקבוע, לאור נסיבות המקרה המסוימות שבפנינו ולאור הפסיקה, כי התובעים עונים על הגדרת מונח זה שבחוק. באשר לשאלה האם מן הראוי היה לקבוע תמורה חוזית כלשהי בגין אותן כוננויות, אם לאו, הרי שכאמור לעיל, שוכנענו כי תמורה כאמור לא נכללה בהסכם שבין הצדדים, ובית הדין לא יקבע תמורה חוזית, מקום בו זו לא נכללה בהסכם בין הצדדים למעלה מן הצריך, ובשולי הדברים נוסיף כי אף אלמלא מסקנתנו זו, לא היה בידינו להיעתר לתביעת התובעים ככל שזו מבוססת על הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, בהינתן כי כל התובעים ביססו את תביעתם שבנדון על אומדן בדבר היקף משוער וממוצע של כוננויות. על פי ההלכה, כפי שתידון להלן בהמשך, לא די בכך על מנת לפסוק בתביעה לשעות עבודה. סיכומו של עניין, לאור כל המבואר לעיל, אין לנו אלא לדחות את תביעתם של התובעים לגמול בגין הכוננויות נשוא תביעה זו תשלום עבור השעה השמינית בלילה : ברכיב זה לכתב התביעה, עתרו התובעים לתשלום גמול בשווי שעה נוספת עבור השעה השמינית במשמרת לילה. כך, התובע שגב עתר לתשלום הסך של 4,170.1 שקלים, בהתאם לדפי הנוכחות שצירף לתביעתו, לפי תחשיב של 110 שעות לפי תעריף של 37.91 שקלים בקיזוז הסך של 1,280 שקלים ששולם לו. התובע אלטמן עתר לתשלום הסך של 2,236.69 שקלים בקיזוז הסך של 1,390 שקלים ששולם לו, לפי תחשיב של 59 שעות לפי תעריף של 37.91 שקלים שחר עתר לתשלום הסך של 7,240 שקלים. להזכיר כי שחר לא צירף דוחות נוכחות ולפיכך, ועל על יסוד טענתו כי כמעט כל המשמרות בהן עבד היו משמרות לילה, ולפי חישוב של מספר המשמרות שעבד במשך כל תקופת עבודתו, העריך את היקף כלל השעות ה"שמיניות" ב-191 שעות לפי תעריף של 37.91 שקלים לטענת הנתבעת, בהתאם לנוהלי הנתבעת, משמרות העובדים הארעיים בשמירה, הן: משמרת בוקר: 7:00- 15:30 משמרת ערב: 15:30 - 24:00 משמרת לילה: 23:00 - 07:00 אלא שלדבריה, התברר כי אמנם במחוז צפון, שעות עבודת המאבטחים במשמרת ערב ולילה חולקו כדלקמן: משמרת ערב: 15:00 - 23:00 משמרת לילה: 24:00 - 07:00 אי לכך ובהתאם, ערכה הנתבעת חישוב לפיו הוסיפה לכל משמרת לילה שעה אחת בתעריף של 200% אך מנגד הפחיתה מכל משמרת ערב חצי שעה בתעריף 150% ואת ההפרש שילמה לתובעים שגב ואלטמן עם הגשת כתב ההגנה ודוק, הן בכתב תביעתם והן בתצהיריהם טענו התובעים כי שעות המשמרת במתקני הנתבעת בחיפה הינן בין השעות 23:00 עד 7:00 - משמרת לילה, ובין השעות 15:00 עד 23:00 למשמרת ערב (ראה: ס' 11 לכתבי התביעה, סעיף 12 לתצהיר שגב וסעיפים 13 לתצהירי העדים אלטמן ושחר). ברם אולם, וחרף האמור לעיל, טענו התובעים, כי על אף שעות המשמרת המוגדרות, היה עליהם להגיע למשמרת ערב כחצי שעה לפני תחילתה לצורך חפיפה שגב העיד: "לשאלתך, למשמרת ערב הינו צריכים להגיע חצי שעה קודם לחפיפה, דהיינו בשעה 14:30 והיא הסתיימה בשעה 23:00 משמרת לילה היתה משעה 23:00 ועד השעה 7:00 בבוקר. בהגעה למשמרת לילה לא היתה חפיפה כי במשך היום היו יותר עובדים היו צריכים יותר דברים שצריך להראות, ובלילה המקום סגור. מי שהכיר את המקום יכול היה להגיע 20 דקות לפני השעה 15:00 למשמרת ערב אבל דרשו מאתנו להגיע חצי שעה קודם" [ראה: עמ' 4 לפרוטוקול ש' 15-11]. אלטמן העיד: "לשאלתך, השעות של משמרת ערב היו משעה 15:00 עד 23:00. הייתי מגיע בין חצי שעה ל-20 דקות לפני השעה 15:00, הייתי צריך להגיע לצורך תדריך במשמרת לילה לא היינו צריכים להגיע קודם" [ראה: עמ' 7 לפרוטוקול ש' 10,11]. אכן כטענת הנתבעת, גרסתם זו של התובעים, לראשונה במסגרת חקירתם הנגדית, מעוררת תהיות אלא שמנגד, אף עדי הנתבעת לא ידעו להצביע על שעות העבודה בפעל באתר הצפון, והתברר כי איש מהם לא העיד מתוך היכרותו האישית את תנאי עבודת התובעים. זאת ועוד, לתמיכה בגרסתם, מפנים התובעים לנוהל שכר ותנאי שרות מס' 11-05-04 מיום 1.5.93 של הנתבעת (ראה: מוצג נ/2). התובעים מפנים לטבלה הראשונה, תחת תת סעיף 3.3. שבה מצוין כי שעות העבודה באבטחה (שעות פועלים) להבדיל משעות עבודה פקידים שבסעיף קטן 3.2 לנוהל הן: משמרת ערב: "שעות עבודה בפעל 15:30 - 24:00", בעמודה שלצידה, תחת הכותרת "תחום שעות עבודה" מצוין: "16:00-24:00", ובעמודה השלישית תחת הכותרת "שעות תשלום" מצויין: "*8 ש"ר + 1/2 ש"נ". בתחתית הטבלה בצד הסימון כוכבית נאמר: "1/2 שעה הקדמה למשמרת תשולם ב-150%" בהמשך הטבלה, לגבי משמרת לילה, מצוין: משמרת לילה: "שעות עבודה בפעל 07:00 - 24:00 ", בעמודה שלצידה, תחת הכותרת "תחום שעות עבודה" מצוין: "16:00-24:00", ובעמודה השלישית תחת הכותרת "שעות תשלום" מצויין: "7 ש" בהמשך ס"ק 3.3 מצויה טבלה נוספת תחת הכותרת "באתר שאין בו הסעות", שם מצוין: משמרת ערב: "שעות עבודה בפעל 15:30 - 23:30", בעמודה שלצידה, תחת הכותרת "תחום שעות עבודה" מצוין: "15:30-23:30", ובעמודה השלישית תחת הכותרת "שעות תשלום" מצויין: "*8 ש"ר". בהמשך הטבלה, לגבי משמרת לילה, מצוין: משמרת לילה: "שעות עבודה בפעל 06:30 - 23:30 ", בעמודה שלצידה, תחת הכותרת "תחום שעות עבודה" מצוין: "06:30-23:30", ובעמודה השלישית תחת הכותרת "שעות תשלום" מצויין: "8 ש" הנה כי כן על פניו, נראה כי משמרת ערב בפעל השתרעה על שמונה וחצי שעות, כאשר התמורה בגין חצי שעה של הגעה לפני המשמרת היתה בגובה 150%. זאת ועוד, עיון בדוחות הנוכחות של התובעים שגב ואלטמן, מעלה כי באותן משמרות ערב שבהן הועסקו התובעים, לא רק שנרשם הציון 8.5 שעות אלא אף צוין בנפרד הגמול בגין חצי שעה בשווי של 150%, דבר התומך במסקנה כי אמנם כטענת התובעים נדרשו להגיע חצי שעה או 20 דקות לפני תחילת תחום המשמרת אכן, לא נחה דעתנו משינויי הגירסה של התובעים בין הנטען בכתב התביעה ובתצהיריהם לבין עדותם בפנינו, אלא שמנגד יש לזכור כי למעשה בטענת קיזוז עסקינן (לאחר שהנתבעת קיבלה את גרסת התובעים בדבר העסקתם בהיקף של 8 שעות בלילה), כך שבנקודה זו, הנטל על הנתבעת להוכיח את הצדקת הקיזוז של חצי שעה, למרות הרישום בדוחות הנוכחות ולמרות הנחזה מנוהלי העבודה של הנתבעת. בנסיבות העניין לנוכח מיעוט הראיות מטעם הנתבעת, אין בידינו לקבוע כי הנתבעת הרימה את הנטל להצדיק את הקיזוז של אותה חצי שעה. אי לכך, בנסיבות המקרה שבפנינו, אין לנו אלא לקבוע כי על הנתבעת להשיב לתובעים שגב ואלטמן את הסכומים שקיזזה בגין אותה חצי שעה בשווי של 150%, לעבודתם במשמרות ערב באשר לתביעתו של התובע שחר ברכיב זה, נזכיר כי התובע שחר לא צירף דוחות נוכחות ולפיכך בעניינו, לא שילמה הנתבעת הפרשים ואף לא קיזזה אותם. יתרה מכך, בעניינו של תובע זה, לא רק שהנטל נותר על כתפיו להוכיח את עבודתו בשעה השמינית בלילה, אלא שמתוך תצהירו ומאוחר יותר מתוך עדותו התברר, כי תביעתו שבנדון מבוססת כל כולה על אומדן והערכה, בהינתן כי לשיטתו עבד בעיקר במשמרות לילה. לא רק שנטל ההוכחה להוכחת רכיב זה מוטל בנסיבות אלו על התובע, אלא שלעניין תביעה לגמול עבודה בשעות נוספות נפסק במפורש, כי: "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" [ראה: דב"ע לב3-32/ מרלן פרומוביץ - ישראל בר אדון, פד"ע ד', עמ' , בעמ' 43-42; ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28]. הלכה היא שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך [ראה: דב"ע לב3-32/ לעיל; דב"ע לה2-12/ עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנהויסר, פד"ע ו, 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה - מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38]. דהיינו: "מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות - עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליחבכך - כמובן שתביעתו תידחה"(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.) [ראה: דב"ע 3-237/97 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו, עמ' 577]. בענייננו, המדובר בתביעה שכל כולה מבוססת בסופו של יום על אומדן, ולפיכך אין לנו אלא לדחותה ודוק, בשולי הדברים נציין כי באשר לטענת הנתבעת לפיה חלק ניכר מתביעתו של שחר, הן לעניין הכוננויות והן לעניין גמול השעה השמינית התיישנה ממילא, נזכיר כי סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי:" אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה "לאחר הגשת התובענה". בענייננו, הנתבעת לא העלתה טענה זו במסגרת כתב ההגנה, כך שאילו קבענו (ולא כך נקבע) כי התובע שחר זכאי לתמורה כלשהי בגין אחד הרכיבים הנ"ל, לא היה בידינו לקבל את טענת ההתיישנות במקרה זה באשר לשיעור התמורה בגין השעה השמינית, הרי שאין חולק בין הצדדים, כי גובה התמורה בגין משמרת לילה הינו בשיעור של 200% לכל שעה, אלא שלטענת התובעים יש לשלם להם את השעה השמינית כשעה נוספת, שכן על פי סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, נקבע כי אורכו של יום עבודה בלילה הינו 7 שעות. כך, סעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע: "(א) יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה. (ב) בעבודת לילה וביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג שהעובד אינו עובד בו, בין על פי חוק ובין על פי הסכם או נוהג, לא יעלה יום העבודה על שבע שעות עבודה". ודוק, ברכיב זה עתרו התובעים לתשלום הגמול בגין השעה השמינית לפי תעריף של 290% הגם שלא פירטו כיצד הגיעו לשיעור זה, בהינתן שאף לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, שיעור התמורה בגין השעה הנוספת הראשונה הינו 125%, היינו למירב ועל פי שיטת התובעים מדובר בתמורה המחושבת לפי 200% X 125% = 250% .מנגד, מפנה הנתבעת לתקנות שעות עבודה בשמירה תשי"א-1951 (להלן - התקנות), אשר קובעות: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 4 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, אני מתקינה תקנות אלה: יום עבודה בשמירה 1. תחומו של יום עבודה בשמירה הוא עשר שעות עבודה". וזאת ללא אבחנה בין בעבודת לילה לעבודת יום. להזכיר, כי סעיף 4 לחוק, אשר מכוחו הותקנו התקנות קובע: (א) שר העבודה רשאי לקבוע בתקנות - (1) יום עבודה שתחומו פחות מן הקבוע בסעיף 2 ושבוע עבודה שתחומו פחות מן הקבוע בסעיף 3 - לעבודות מסויימות, אם ראה צורך בכך מטעמים שבבריאות העובד או שבנסיבות העבודה; (2) יום עבודה שתחומו יתר על הקבוע בסעיף 2 ושבוע עבודה שתחומו יתר על הקבוע בסעיף 3 - (א) לעבודות מסויימות בחקלאות ועבודות הקשורות במישרים לטיפול בבעלי חיים; (ב) .... (ג) ... (ד) לשמירה; (ה) ... ובלבד שיום עבודה לא יעלה על עשר שעות עבודה, ושבוע עבודה לא יעלה, בממוצע לתקופה שתיקבע בתקנות, על ארבעים וחמש שעות עבודה" הנה כי כן ועל אף האמור בסעיף 2(ב) לחוק, בתחום עיסוקם של התובעים סויגה הוראת סעיף זה, בתקנות, ומכאן שאין בידינו לקבוע כי התובעים הוכיחו טענתם לפיה הם זכאים לתמורה בגובה 290% בגין השעה השמינית, ודוק אף לא בגובה 250 אחוז סיכום : סיכומם של דברים בכל הנוגע לרכיב זה לכתב התביעה, תביעתו של התובע שחר - נדחית, ואילו התובעים שגב ואלטמן זכאים להשבת אותו קיזוז בגין חצי שעה בשווי 150% שקיזזה הנתבעת מן הסכום שהגיע לתובעים אלו בגין השעה השמינית אי לכך, ועל יסוד מספר השעות שקוזזו כעולה מנספח ב' לתצהיר הגב' גלנטר מטעם הנתבעת, הנתבעת תשיב לתובעים את שווי השעות שקיזזה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום עבודתו של כל תובע כאמור ועד לתשלום המלא בפעל. חישוב ערך השעה יבוצע בהתאם לערך השעה נכון למועד סיום עבודתו של כל תובע כאמור סוף דבר - אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, התביעה לתשלום תמורה בגין כוננויות נדחית. תביעתו של התובע שחר לגמול בגין השעה השמינית- נדחית, ואילו התובעים שגב ואלטמן זכאים להשבת אותו קיזוז בגין חצי שעה בשווי 150% שקיזזה הנתבעת מן הסכום שהגיע לתובעים אלו בגין השעה השמינית, וזאת בהתאם למבואר לעיל. לאחר שנתנו דעתנו לחלק המזערי של התביעה בו זכו התובעים, איננו עושים צו להוצאותענף השמירההפרשי שכרכוננותשעות עבודה ומנוחהעובד אבטחה (מאבטח)