פסק דין 1. מערכת העובדות בתיק זה מוסכמת ברובה, ולמעשה אין בין הצדדים מחלוקת של ממש בענין זה. 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין: בתאריך 13.5.96 רכשה התובעת, בעלת מגרש למכוניות משומשות, מאת הנתבע, בעל מגרש למכוניות משומשות, במסגרת עיסקת חליפין, מכונית מסוג וולבו שמספרה 08-461-92 (להלן: הרכב). תמורת הרכב קיבל הנתבע מן התובעת מכונית מסוג מרצדס בנז. בין הצדדים נערך הסכם מכר בכתב. מוסכם, כי התובעת רכשה את הרכב מהנתבע בתנאי תקנת השוק (מוסכמה 2 לרשימת המוסכמות והפלוגתאות שערכו הצדדים ביום 27.1.00). במועד כלשהו בחודש יוני 1996, מכרה התובעת את הרכב למר יחיאל שמואל (להלן: שמואל) תמורת הסך של 112,000 ₪. הרכב נבדק ע"י שמואל עובר לרכישתו (מוסכמה 10). מוסכם, כי שמואל רכש את הרכב מהתובעת בתנאי תקנת השוק (מוסכמה 6). לאחר ששמואל החזיק ברכב כשנה נתפס הרכב ע"י משטרת ישראל בחשד כי הוא גנוב ומזוייף. בבדיקה שנעשתה במעבדת סימנים וחומרים במז"פ נמצא שהרכב אכן גנוב ומזוייף, ואף עובדה זו איננה שנויה במחלוקת בין הצדדים (ראה עמ' 19 לפרוטוקול). בכל הנוגע לפרטי הגניבה והזיוף, כעולה מחוות דעתו של מר יהודה נובוסלסקי מן המעבדה הנ"ל (להלן: המומחה) ומעדותו בבית המשפט, הרכב נשוא ענייננו הוא מכונית שמספרה 06-398-84, אשר נגנבה מן הגב' רחל זערור מקרית מוצקין בתאריך 23.11.95. המכונית הגנובה עברה "טיפול", כך שניתנה לה "זהותו" של רכב שמספרו 08-461-92 אשר עבר תאונה קשה בתאריך 2.5.95 (להלן: רכב התאונה). על פי ממצאיו של המומחה, זכה הרכב הגנוב למספר הרישוי של רכב התאונה וכן למספר השילדה של אותו רכב, אשר הוסר מרכב התאונה ורותך אל גוף הרכב הנבדק, הוא הרכב הגנוב. עוד מצא המומחה, כי נעשה נסיון להשחית גם את המספר המקורי של המנוע ברכב, אולם נסיון זה לא עלה יפה, שכן מספר המנוע נמצא על גבי מדבקה במקום נוסף. מספר המנוע היה הנתון אשר הוביל את המומחה לרכב שנגנב מן הגב' זערור. סיכומה של נקודה זו. הרכב שקנה שמואל מן התובעת הוא רכב שנגנב מן הגב' רחל זערור וזוייף, כך שניתנה לו "זהות" בדויה, היא זהותו של רכב שמספרו 08-461-92, אשר עבר תאונה קשה וחלקיו שימשו לבניית מכוניות משוכפלות (בענייננו נעשה שימוש במספר השילדה של רכב התאונה, ואילו במנוע של אותו רכב נעשה שימוש לשם זיוף רכב אחר אשר נמצא בצפון הארץ נושא אותו מספר רישוי - ראה עמ' 13 לפרוטוקול). אשר למועד ביצוע הזיוף, בשים לב לכך שרכב התאונה עבר תאונה בתאריך 2.5.95 ורכבה של הגב' זערור נגנב בתאריך 23.11.95, העריך המומחה כי פעולת הזיוף נעשתה בסמוך למועד המאוחר מבין תאריכים אלה, היינו, עובר למכירת הרכב לתובעת, ואולם הוא הוסיף ואמר כי אין דרך מדעית לדעת בוודאות מתי נעשתה פעולת הריתוך של מספר השילדה (ראה עמ' 13 לפרוטוקול בסופו). נזכיר, כי הנתבע מכר לתובעת את הרכב בתאריך 13.5.96, והתובעת מכרה אותו לשמואל זמן קצר לאחר מכן, בחודש יוני 1996. לאחר שהרכב נתפס על ידי המשטרה, פנה שמואל לתובעת. לכתחילה, העמידה התובעת לרשותו רכב חלופי, ובתאריך 15.9.97 השיבה לו את כספו בסך 112,000 ₪. חברת הביטוח "כלל", אשר פיצתה את הגב' זערור על פי פוליסה לביטוח מקיף לאחר גניבת המכונית, יזמה הליך בבית משפט השלום בירושלים, במסגרת בקשה לשחרור תפוס לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969. במסגרת אותו הליך הגיעו הצדדים (חברת "כלל", משטרת ישראל, מנהל התובעת ושמואל) להסדר פשרה, לפיו נמכר הרכב בסכום של 33,000 ₪, המהווה 45% מערכו, מהם קיבלה התובעת סך של 23,257 ₪ (לסיטואציה של העברת הבעלות בנכס לחברת ביטוח עקב חוזה ביטוח, ראה: ע"א 5664/93 כנען נ' UNITED STATES OF AMERICA, פ"ד נא(1) 114, 120 מול האותיות ד-ו). מוסכם, כי הצדדים לא היו מוכנים לרכוש את הרכב בעצמם בסכום גבוה יותר 3. התובעת טוענת, כי היא זכאית לקבל מן הנתבע פיצוי בגובה מלוא הסכום ששולם לשמואל בסך 112,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בשל הפרתו היסודית של הסכם המכר על ידי הנתבע, בכך שמכר לתובעת רכב גנוב ומזוייף בתמורה לרכב תקין שקיבל ממנה. מנהל התובעת מר זוהר חי, אשר העיד בבית המשפט אמר, כי כאשר הוא רוכש מכונית מחבר למקצוע, הבדיקה הנעשית היא שטחית, שכן "יש אמון במערכת שאם יש בעיה הכי קטנה מייד הכסף חוזר בחזרה, וכך נוהגים בדרך כלל" (עמ' 19 לפרוטוקול). הנתבע טוען, כי אינו קשור לזיוף ולגניבה. לטענתו, מכר לתובעת רכב תקין בתנאי תקנת השוק. התובעת בדקה את הרכב ואף שמואל בדק את הרכב, ואם נעשתה ברכב פעולת זיוף, היה זה לאחר שהוא יצא מרשותו של הנתבע. עוד נטען, כי התובעת התנדבה להשיב לשמואל את כספו ולא היתה עליה חובה לעשות כן, שכן גם שמואל קנה את הרכב בתנאי תקנת השוק, והוא רכש בו קניין מלא. בנסיבות אלה, אין לתובעת כל עילת תביעה כלפי הנתבע בגין התשלום שנעשה לשמואל. הנתבע העיד בבית המשפט ואמר, כי קנה את הרכב מאדם בשם עבד וואיל. לא היו בידי הנתבע כל פרטים מזהים אודות אותו וואיל. הנתבע לא יכול היה להציג הסכם מכר שנעשה עם וואיל, והוא אף לא זכר אם הודיע לוואיל על פרשת זיוף המכונית (עמ' 19 לפרוטוקול). לא למותר לציין, כי לא הוגשה הודעה לצד ג' נגד אותו וואיל על יסוד הסכם המכר שבין הנתבע לוואיל. לדבריו של הנתבע, "הכבוד בין הסוחרים [הכוונה לסוחרים במכוניות - א.א.ג.] הוא שכאילו אחד מכיר את השני טוב אז בגלל זה הוא נותן לו את הכבוד. כאשר אני קניתי את הרכב הזה אז תמיד הבעיה לא במי שמוכר אלא במי שקונה. מדוע שאני אעשה לו טובה אם הוא עשה את הבעיה הזאת, אולי מי שקנה את הרכב הוא שזייף את הרכב" (עמ' 20 לפרוטוקול). כאשר נשאל הנתבע, מה היה עושה לו היה במצבו של מנהל התובעת כאשר פנה אליו שמואל וביקש ממנו לקבל את כספו, אמר: "הייתי אומר לו שאני לא זייפתי ושאני לא מוכן לשלם לו" (עמוד 22 לפרוטוקול). 4. עיון בפסיקה מעלה, כי קיימים פסקי דין רבים ומעניינים בנושא תקנת השוק ומערכות היחסים המורכבות שהחלתה מצמיחה, לרבות מאמרי מלומדים שבאו בעקבות פסקי דין אלה (למשל, ע"א 5664/93, שהוזכר לעיל). ואולם, פסק הדין הרלבנטי ביותר לסוגיה שבפנינו, אשר דן בסיטואציה דומה, הוא פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 39/75 שמחון נ' רדינגר, פ"ד כט(2) 610 (להלן: פרשת שמחון). באותו עניין רכש המערער מן המשיב - סוחר במכוניות משומשות - מכונית, אשר התברר תוך זמן קצר כי נגנבה מן הגב' כצנלסון ארבעה ימים לפני המכירה. בהליך לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) , התשכ"ט-1969 קיבלה הגב' כצנסלון את המכונית לחזקתה, עד שתוכרע שאלת הבעלות בבית המשפט המוסמך. המערער - הקונה לא נקט בכל הליך נגד הגב' כצנלסון, אלא תבע את המשיב - המוכר בבית משפט השלום להשיב לו את תמורת המכונית. הצדדים הסכימו, כי המכירה מן המשיב למערער קיימה את תנאי סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר). לאחר דיון בשתי ערכאות באה הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון. בית המשפט (מפי כב' השופט עציוני) קבע, כי לנוכח הודאתו של המשיב בסיכול החוזה, הוא מנוע מלחזור בו מטענה זו. עוד ממשיך בית המשפט וקובע, כי על פי האמור בסעיף 18(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) יש לבית המשפט שיקול דעת אם לחייב את הצדדים במקרה של סיכול בהשבה הדדית. וכך נקבע שם: "כשהחזקה במכונית נשללה מהמערער בגלל הזנחה שלו וכאשר לא הובאו ראיות, שהמוכר לא פעל בתום לב, אין אני סבור שיש מקום לצוות על השבה חד צדדית לטובת הקונה" (בעמ' 615). ובהמשך: "....המערער לא עשה דבר כדי להשיב לו את המכונית. לו, במקביל לתביעתו נגד המשיב, היה המערער דואג להחזרת חזקתו במכונית עקב היותו בעליה מכוח סעיף 34 לחוק המכר על ידי הגשת התביעה גם נגד הגב' כצנלסון, הרי שיכול היה ליטול חלק בהשבה" (בעמ' 616). 5. על פרשת שמחון נמתחה ביקורת מלומדים. כך, במאמרם של דניאל פרידמן ונינה זלצמן, "תקנת השוק והשפעתה על יחסי מוכר קונה" ("עיוני משפט" ה', 1976, עמ' 122), כותבים המחברים המלומדים כך: "סעיף 7 לחוק המכר מחייב את המוכר להעביר לקונה את הבעלות בממכר וסעיף 18(א) מחייבו למסור את הממכר, 'כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול, וזכות אחרת של צד שלישי'. וכאן, לכאורה, נעוץ הקושי. כלום יכול מי שמכר נכס, שאיננו שייך לו ולא היה רשאי למכרו, לטעון, כי יצא ידי חובתו בכך, שמכר את הנכס בגדר תקנת השוק ובכך היקנה לרוכש בעלות מלאה ונקייה מכל שעבוד? לדעתנו, התשובה שלילית. היסוד לתקנת השוק היא תום ליבו של הקונה. תום הלב מבוסס על אמונה בזכותו של המוכר להקנות בעלות בממכר כשהיא נקיה מכל זכות של צד שלישי ... במילים אחרות, זכאי הקונה לטעון כי אין הוא חפץ לרכוש נכס, שהמוכר איננו רשאי למכרו ובוודאי שאיננו חפץ ברכוש גנוב, זאת אף אם בידיו להסתמך על תקנת השוק ולרכוש זכות טובה מזו של הבעלים המקורי. מסקנתנו היא, איפוא, כי כאשר המוכר לא היה רשאי להקנות בעלות, הוא הפר בכך את חיובו כלפי הקונה" (בעמ' 125 - 126). הפרת החיוב על ידי המוכר במקרה זה היא הפרה יסודית, המצמיחה לנפגע - הקונה את מגוון התרופות על פי חוק התרופות, ובהן ביטול ופיצויים. אשר לשאלת הדדיות ההשבה, המחברים אינם רואים בעיה מיוחדת בכך שהקונה החזיר את הנכס במישרין לבעלים המקורי (ולא למוכר), ובוודאי אין בכך כדי לשלול את זכות הקונה להשבה מן המוכר (בעמ' 133 - 134). סיכומה של נקודה זו. המחברים פרידמן וזלצמן סבורים, כי בידי הקונה - הנפגע מספר אפשרויות פעולה לנוכח הפרת הסכם המכר על-ידי המוכר. כך, הקונה רשאי להשאיר את הסכם המכר בתוקפו ולהסתמך על תקנת השוק. במקרה כזה, אין הוא זכאי להשבת דמי המכר, ואולם "הוא זכאי אולי לפיצויים על נזקים אחרים, שנגרמו לו עקב העובדה שהמוכר לא היה רשאי למכור את הנכס. אם תוגש נגד הקונה תביעה על ידי הבעלים המקורי הוא זכאי, לדעתנו, לדרוש כי המוכר יגן עליו בפני תביעה זו, ומכל מקום ראוי שיאפשר למוכר לנהל את ההגנה או לפחות להשתתף בניהולה" (עמ' 135). אפשרות נוספת היא, כי הקונה לא יחפוץ בהסתמכות על תקנת השוק, אלא בביטול הסכם המכר. במקרה כזה יוכל הקונה לתבוע מן המוכר פיצויים בגין הפרת ההסכם. כמו כן, הקונה יזכה להשבת דמי המכר - או במסגרת זכותו להשבה, אשר איננה נפגעת, כאמור, מכך שהנכס הוחזר לבעלים המקורי, או במסגרת חישוב סכום הפיצויים. "אף בסיטואציה זו ראוי, שהקונה יודיע למוכר על תביעתו של הבעלים המקורי ויתן למוכר אפשרות לנהל את ההגנה בפני התביעה או לפחות להשתתף בניהולה. אולם הפעם לא יהא המוכר רשאי להסתמך, במסגרת הגנה זו, על תקנת השוק, שהיתה עומדת לרשות הקונה אילו בחר לשמור על החוזה בתוקפו" (עמ' 136). אף המחבר א. זמיר בספרו חוק המכר, התשכ"ח - 1968 (במסגרת הפירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, 1987) מצדד בגישה הביקורתית על פסק הדין בפרשת שמחון. ואלה דבריו: "הקונה זכאי שלא 'ללכת בדרך היסורים' לשם הגנה על זכויותיו, ותחת זאת לחזור אל המוכר ולדרוש את התרופות בשל הפרת החוזה. שנית, ובזה העיקר, גם אם לא צפויה לקונה דרך יסורים בהגנה על זכותו, זכאי הוא להימנע מקבלת נכס שהמוכר אינו רשאי למכור ובוודאי להימנע מקבלת נכס גזול. מבחינה טכנית ניתן לקשור תוצאה זו לכך שחיוב המוכר לפי סעיף 18(א) מתייחס לרגע העמדת הממכר לרשות הקונה. תקנות השוק מעניקות לקונה את הזכות העדיפה מרגע קבלת הממכר, אך אין הן מרפאות את ההפרה שנעשתה כבר ברגע העמדת הממכר לרשות הקונה" (בעמ' 369 - 370). עד כאן הביקורת שראו מלומדים למתוח על פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת שמחון. עיון בפסיקה מעלה גם, כי לא נעשה שימוש בהלכה שנפסקה בפרשת שמחון בפסקי דין שניתנו לאחריה בסוגיות דומות. אך מובן, כי אין באלה כדי לפטור אותנו מכוחה המחייב של הלכת שמחון. 6. לאחר שחזרתי ועיינתי בפסק הדין בפרשת שמחון ובמערכת העובדתית בתיק זה, אשר נפרשה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבותיו של התיק שבפני ההלכה שנקבעה בענין שמחון כלל אינה חלה לנוכח השוני העובדתי בין שני העניינים. במה דברים אמורים. בענייננו, במובחן מעובדותיה של פרשת שמחון, כן התקיים הליך בין חברת הביטוח שבאה בנעלי "הבעלים המקורי" או "האמיתי" לבין התובעת, אשר באה בנעליו של שמואל - הקונה בתנאי תקנת השוק - לאחר שהשיבה לו את דמי המכר. בהליך זה - כפי שבואר לעיל - הגיעו הצדדים להסכמה, כי הרכב יימכר וכי מרבית התמורה בסך 23,257 ₪ תועבר לידי התובעת. דא עקא, לנוכח מצבו של הרכב וההוצאות הניכרות שנדרשו על מנת להחזירו לכשירות חוקית ומכנית (ראה, למשל, נספח יב לתצהיר התובעת וסעיף 11ג. לסיכומי ב"כ התובעת), המחיר שניתן היה לקבל עבורו היה נמוך ביותר (45% מערכו לפי המחירון). במלים אחרות, בענייננו, שלא כמו בפרשת שמחון, התקיים הליך בין חליפיהם של הבעלים המקורי ושל הקונה בתנאי תקנת השוק, בו, הלכה למעשה, על פי תוכן הפשרה שהושגה בין הצדדים, הוכרה זכותו של שמואל על פי תקנת השוק, והתובעת - מכוחו - זכתה בחלק הארי של התמורה שהתקבלה לאחר מכירת הרכב. הליך זה של מכירת הרכב הניב דמים מועטים לנוכח שאר נסיבות הענין, ובהן מצבו הפיזי והמשפטי של הרכב, ואולם המדובר בהליך שנוהל ומוצה. ניתן היה לתאר הליך אחר, דומה, בין שמואל לבין חברת הביטוח שבאה בנעליה של הגב' זערור, הבעלים המקורי, שבסופו היה שמואל זוכה ברכב - או בתמורתו-על יסוד בעלותו על פי תקנת השוק. האם ניתן היה לומר בנסיבות כאלה, כי תביעה של שמואל נגד התובעת לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב העיסקה הכושלת, שבסופה קיבל לידיו רכב ששוויו 45% מן הסכום ששולם עבורו, אינה באה בחשבון? אני סבורה, כי גם שופטי ההרכב בפרשת שמחון היו פוסקים לזכותו של הקונה בתביעה נגד המוכר בגין הנזקים שנגרמו לקונה - לאחר שמיצה את הטענות העומדות לו על פי תקנת השוק נגד הבעלים המקורי - עקב מכירתו של רכב גנוב ומזוייף על ידי המוכר. כך, ניתן לחשוב על סיטואציות רבות שבהן, בסופו של יום, יזכה הקונה בתנאי תקנת השוק בקניין בממכר, ואולם לנוכח הפגם בבעלות המוכר בו יפחת באופן משמעותי שוויו של הנכס לעומת המחיר ששולם עבורו, כפי שארע בענייננו. זאת ועוד. אף אם שומר הנכס על ערכו על אף טלטלת הבעלויות שהוא עובר, המדובר בהליך שאורך זמן ומסב הוצאות, אי נוחות וכו'. מי יפצה את הקונה על "דרך היסורים" שהוא עובר לשם הגנה על זכויותיו? אני סבורה, כי המוכר הוא הכתובת לתביעתו של הקונה בתנאי תקנת השוק, גם אם זכה בקניין בנכס, לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב ההליך שהתנסה בו, אשר יכול שיהא כרוך בטרחה ובהוצאות, או שיגרום לפחיתה בשווי הנכס לעומת המחיר ששולם עבורו. שהרי אין לשכוח כי המדובר, בבסיסם של הדברים, בסיטואציה של הפרת הסכם המכר שנעשה בין הצדדים לעיסקת המכר. המוכר חייב למסור את הממכר כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת של צד שלישי (סעיף 18(א) לחוק המכר), ומכירתו של רכב גנוב ומזוייף - למשל, כפי שארע בענייננו - מהווה הפרה של חובת המוכר כלפי הקונה. 7. בענייננו, שני הסכמי המכר שנעשו לגבי הרכב - הופרו. כך, התובעת הפרה את ההסכם עם שמואל להעביר לו רכב "נקי" ולא רכב גנוב ומזוייף (ראה: ע"א 607/83 אהרן נ' קרסנטי, פ"ד מב(1) 397), וכך גם הנתבע, אשר התחייב באותו אופן כלפי התובעת. בעניינו של הנתבע אין המדובר אך בחיוב מכוח הדין הנקרא לתוך הסכם המכר שבין הצדדים, אלא בחיוב מפורש שנטל על עצמו הנתבע בהסכם המכר שנעשה בין התובעת לבין הנתבע בתאריך 13.5.96 (ראה נספח א' לתצהיר התובעת). כפי שהוזכר לעיל, ניסה הנתבע לטעון, כי זיוף הרכב נעשה לאחר שמכר את הרכב לתובעת. לטענת הנתבע, הוא מכר לתובעת רכב תקין ולכן לא הפר את חובתו על-פי הסכם המכר למכור רכב "נקי מכל חוב שיעבוד או עיקול". אשר למועד הזיוף, מסקנתי היא, כי לצורך הדיון שבפנינו ניתן לקבוע במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, על פי מאזן ההסתברויות, כי הרכב נגנב וזוייף לפני שנמכר על ידי הנתבע לתובעת, כך שבעת המכירה לתובעת הייתה בעלותו של הנתבע ברכב פגומה. על כך יעיד, ראשית לכל, הסכם המכר שבין התובעת והנתבע, בו מצויין באופן מפורש מספר הרישוי של הרכב הנמכר - 08-461-92 - הוא מספר הרישוי של רכב התאונה, אשר ניתן לרכב שנגנב מן הגב' זערור. זאת ועוד. עדותו של המומחה בענין זה הייתה ברורה וחד משמעית. אמנם המומחה לא יכול היה להצביע על ראיה קונקרטית להוכחת תאריך הזיוף, ואולם כאשר המדובר ברכב שנגנב בתאריך 23.11.95 כבעל מספר רישוי פלוני ונמכר ביום 13.5.96 כבעל מספר רישוי אלמוני, של רכב אשר עבר תאונה קשה בתאריך 2.5.95, וכבעל מספר שילדה תואם, וכאשר נעשה נסיון לטשטש את מספר המנוע המקורי של הרכב, ניתן להניח כי הזיוף נעשה לאחר הגניבה, עובר למכירה לתובעת. 8. אשר להפרות הסכמי המכר, יש לזכור ולהזכיר כי אין באמירה כי המוכר הפר את הסכם המכר משום הטלת אשם במוכר. הפרת הסכם אינה דורשת יסוד נפשי או כוונה, ויכול המפר שלא לדעת כלל על קיומה של ההפרה. "הפרת סעיף 18(א) אינה תלויה בתום ליבו של המוכר. כלומר, סעיף 18(א) יופר בשל קיומה של תביעת זכות גם אם המוכר לא ידע עליה כלל, ולא היה עליו לדעת עליה" (א. זמיר, שם, בעמ' 367). השאלה היחידה הנשאלת היא - האם יש לפטור את המוכר מאחריות להפרת ההסכם על ידו, אף בהנחה שהוא תם לב לחלוטין ולא ידע על הפגם בממכר. אני סבורה, כי התשובה שיש ליתן בענין זה היא שלילית. ביחסים שבין המוכר לקונה אין הצדקה לפטור כזה, שאין לו אח ורע בסיטואציה אחרת של הפרת חוזה, רק בשל כך שהמכר נעשה בתנאי תקנת השוק. תכליתה של תקנת השוק היא להגן על הקונה ביחסיו עם הבעלים המקורי, והיא לא נועדה לנקות את המוכר מאחריות להפרת הסכם המכר על ידו. אכן ניתן, כפי שנקבע בפרשת שמחון, לחייב את הקונה להקטין את נזקו ולנקוט בהליכים למימוש זכות הבעלות שרכש על פי סעיף 34 לחוק המכר. ואולם, במקרה שנותר נזק, גם לאחר מיצוי ההליך להכרה בבעלות על פי תקנת השוק, הכתובת לתביעה לפיצוי בגין אותו נזק היא המוכר, על יסוד הפרת הסכם המכר בינו לבין הקונה. יש לזכור, כי זכותו של הנפגע מהפרת חוזה למלוא הפיצויים קיימת גם אם הוא נמנע מביטול החוזה או מאכיפתו. המדובר בתרופה עצמאית אשר יכולה להצטרף לתרופות אחרות או לעמוד בנפרד (ראה: איל זמיר, מרדכי א. ראבילו, גבריאלה שלו, הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי, מהדורה שניה, 1996, בעמוד 245 והאסמכתאות המובאות שם). בענייננו, נמנעה התובעת מלבטל את הסכם המכר עם הנתבע לנוכח הפרתו והסתפקה באיזכור זכותה לעשות כן בסיכומיה בכתב (סעיף 11 6. לסיכומים). 9. כאשר עיינתי בדברי הביקורת שהובאו לעיל בנוגע להלכה שנקבעה בפרשת שמחון, לא נשמטה מעיני סברתם של המבקרים, כי יש לקבוע סייגים ליכולתו של הקונה בתנאי תקנת השוק להסתמך על הפגם בזכות המוכר. כך, בספרו של זמיר נאמר בענין זה: "נניח שלוי גנב נכס ומכר אותו בתנאי תקנת השוק לשמעון. שמעון מכר את הנכס, בעודו תם לב, לראובן, אשר מכר אותו ליהודה, כאשר אף ראובן ויהודה פעלו בתום לב. בנסיבות כאלה, אף מבלי לראות בתקנת השוק כלל השולל אוטומטית את הסתמכות הקונה על סעיף 18, דומה שיהודה לא יהא זכאי לתרופות כלשהן בשל הפרת החוזה על ידי ראובן" (שם, בעמ' 370) (וראה גם: פרידמן וזלצמן, שם, בעמ' 137, ה"ש 70; ע"א 666/88 מדינת ישראל נ' מונוגיל תעשיות מזון בע"מ פ"ד מו(4) 1, בעמ' 16 מול האותיות א - ג). העולה מן האמור לעיל, כי כאשר המדובר בשרשרת מכירות בתנאי תקנת השוק, "מטהרת" המכירה בתנאי תקנת השוק את הנכס מכאן ולהבא ומונעת הסתמכות על הפגם בממכר בראשית הדרך על ידי חוליות מאוחרות יותר בשרשרת. בענייננו, על פי המוסכם בין הצדדים, נעשו שתי מכירות בתנאי תקנת השוק. אשר לעסקת המכר בין התובעת ושמואל, הסכימו הצדדים לעיסקה, ללא התערבות בית המשפט, על פיצוי הקונה (שמואל) על ידי המוכר (התובעת) בגובה מלוא מחיר המכירה. התובענה שבפני נוגעת למערכת היחסים שבין התובעת והנתבע. גם כאן, על פי המוסכם, המדובר במכירה בתנאי תקנת השוק. זאת, על אף שלאמיתו של דבר המדובר במכר של רכב בין שני סוחרים במכוניות משומשות, כאשר גם הקונה וגם המוכר נמצאים באותו מעמד ובאותה רמת ידע. אין המדובר בקונה הקלאסי תם הלב, אשר רכש נכס ממי שעוסק במכירתם של נכסים מסוגו של הממכר, אלא בעיסקה מסחרית, רגילה, בין שני אנשים העוסקים בסחר במכוניות, כאשר באותה מידה יכולים היו תפקידיהם להתחלף, כך שהנתבע היה רוכש רכב מן התובעת. ואכן, המדובר היה בעיסקת חליפין - וולבו תמורת מרצדס. במילים אחרות, אין המדובר בשרשרת "רגילה" של מכירות בתנאי תקנת השוק, אלא במכירה בתנאי תקנת השוק (המכירה לשמואל), שקדמה לה עיסקת מכר בין שני סוחרים במכוניות, העונה פורמלית על תנאי תקנת השוק. מכל מקום, ענייננו בחוליה הראשונה בשרשרת, אשר לגביה, אליבא דכולם, חלים דיני החוזים ודיני המכר ללא כל סייג. השאלה שבפנינו היא, האם זכאית התובעת, לאחר שפיצתה את שמואל ולאחר שגבתה את מרבית המחיר שהתקבל עבור הרכב בהליך מכירתו, לתבוע את נזקה מן הנתבע על יסוד הטענה, כי הנתבע הפר את הסכם המכר ביניהם בכך שמכר לה רכב גנוב ומזוייף. 10. כפי שהוזכר לעיל, גם על פי ההלכה שנקבעה בפרשת שמחון, אין מניעה שהקונה יתבע את יתרת הנזק שנגרם לו, אם נותר נזק כזה, לאחר שמיצה את זכויותיו מול הבעלים המקורי בהליך שיסודו בסעיף 34 לחוק המכר. דעתי היא, כי גם בענייננו רשאית התובעת - לאחר שפיצתה את שמואל - לתבוע את נזקה מן הנתבע. ניתן לתאר סיטואציה בה היה הרכב נטרף מידיה של התובעת - עוד לפני שנמכר על ידה במסגרת עיסוקה - בשל היותו גנוב ומזוייף. האם בנסיבות כאלה יכול היה הנתבע להשיב את פניה ריקם ולהפנותה לנקוט בהליך לשם הכרה בבעלותה על פי תקנת השוק? על פי ההלכה שנקבעה בפרשת שמחון, התשובה לכך היא חיובית. אני סבורה, עם כל הכבוד, כי תקנת השוק לא נועדה לתת מגן לצד לחוזה אשר נמצא מפר אותו, על מנת להסתתר מאחוריו ולהתנער מאחריותו כלפי בעל חוזהו. במיוחד, כאשר המדובר בחוזה בעל אופי מסחרי ובמכירה בתנאי תקנת השוק בין שני סוחרים במכוניות כבדוגמה שהבאתי. ואולם, בענייננו, כפי שהראיתי לעיל, ההלכה שנקבעה בפרשת שמחון באה על סיפוקה, שכן ההליכים נגד הבעלים המקורי מוצו והסתיימו במהלך ניהול התביעה, עוד בטרם הסתיים הדיון בה. על פיהם, כאמור, הגיעו הצדדים לפשרה במסגרתה קיבלה התובעת את החלק הארי של התמורה שניתן היה לקבל עבור הרכב במצבו. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי בפי הנתבע לא היתה כל טענה בנוגע לאותם הליכים שנוהלו מול חברת הביטוח "כלל", חליפתה של הבעלים המקורי. הנתבע לא טען כי ניתן היה לקבל עבור הרכב מחיר גבוה יותר, או כי התובעת יכולה היתה לקבל במסגרת הסכם הפשרה שיעור גבוה יותר מן התמורה. הנתבע אף הוזמן לרכוש את הרכב בסכום גבוה יותר מזה שהוצע עבורו, ואולם הוא לא היה מעוניין בכך. שוב יצויין, כי הנתבע לא ראה - בשום שלב - לצרף כצד להליכים את מוכר הרכב לו, אותו וואיל המוזכר בעדותו. 11. יישומם של הכלליים שהותוו לעיל לעובדותיו של תיק זה מעלה, כי התובעת זכאית לפיצוי מן הנתבע בגובה יתרת הנזקים שנגרמו לה לאחר קבלת הסך של 23,257 ₪ בעת מכירת הרכב. התובעת טענה, כי אין מקום לניכוי הסכום שהתקבל עבור הרכב בעת מכירתו (סעיף 15 לסיכומים בכתב שהוגשו מטעמה), ואולם טענותיה בענין נזקים נוספים שנגרמו לה (שיחות טלפון, הוצאות רכב חלופי, הוצאות משפט, פגיעה במוניטין וכדומה) לא הוכחו. לפיכך, יש לנכות מן הסכום של 112,000 ₪, אשר הושב לשמואל, סך של 23,257 ₪ שהתקבל על ידי התובעת בעת מכירת הרכב. מן היתרה יש להפחית סכום של 5,600 ₪ המהווים 5% מן הסך של 112,000 ₪, וזאת בגין פחיתת ערכו של הרכב במשך השנה שהיה בשימושו של שמואל מעת שנקנה על ידו (ביוני 1996) ועד שנתפס על ידי המשטרה (באוגוסט 1997). השיעור של 5% בא מפיו של מנהל התובעת (ראה עמ' 18 לפרוטוקול). במסגרת החובה להקטנת הנזק, היה על התובעת להפחית מן הסכום שהשיבה לשמואל את השיעור הנ"ל של 5%, המהווה את הפיחות בערכו של הרכב או את דמי השימוש בו במשך שנה. התובעת בחרה מטעמיה שלא להפחית סכום זה מסכום ההשבה, ואולם מאחר שהייתה זכאית לעשות כן, אין לחייב את הנתבע בתשלום שניתן היה להימנע ממנו. 12. בשולי הפסק אעיר, כי ניתן להשקיף על הסיטואציה שבפנינו באספקלריה נוספת, אשר לטעמי מתאימה פחות לעובדותיו של תיק זה, היא זו של דיני הטעות המשותפת (ראה: ע"א 5664/93 הנ"ל, בעמ' 125). במצב של טעות, רשאים הצד הנפגע או בית המשפט לבטל את החוזה, ועל הצדדים להשיב זה לזה מה שקיבל כל אחד מהם על פי החוזה (סעיפים 14 ו-21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973). בענייננו, חובת ההשבה שחבה התובעת לנתבע באה על סיפוקה בניכוי הסכום שהתקבל עבור הרכב בעת מכירתו ובניכוי דמי השימוש עבור שנת השימוש בו או פחיתת ערכו במהלך תקופה זו, מן הסכום שהנתבע חב בהשבתו. סכום אחרון זה הוא הסך של 112,000 ₪, אשר בהעדר נתון אחר, מכמת את שוויו של מה שקיבל הנתבע על-פי הסכם המכר בינו לבין התובעת. כזכור, בין התובעת והנתבע נעשתה עיסקת חליפין, במסגרתה קיבל הנתבע מן התובעת מכונית מסוג מרצדס תמורת הרכב שמכר לה. 13. סיכומו של דבר, על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בגין הפרת הסכם המכר ביניהם בסכום של 83,143 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.9.97 (יום ביצוע התשלום לשמואל) ועד התשלום בפועל. כמו כן ישא הנתבע בהוצאות התובעת בגין אגרות (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומו של כל שיעור) ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ נכון להיום. תקנת השוק