פוליסה ביטוח חיים - דלקת

פסק דין זוהי תביעה לתשלום פיצוי בגין חוזה ביטוח. על פי האמור בכתב התביעה, בפוליסה הראשונה התחייבה הנתבעת לשלם לתובע פיצוי במקרה של נכות צמיתה כתוצאה מתאונה (נספח 301) עד לתקרה של 323,792 ש"ח לנכות מלאה ובתוספת הפרשי הצמדה מחודש ספטמבר 1992 ואשר נכון ליום התביעה, עומדים ע"ס 564,652 ש"ח. עוד טוען התובע כי במקרה של מחלה או תאונה, בה נשלל מהתובע הכושר להמשיך במקצועו או בעיסוק אחר בו עסק בשיעור של 75% לפחות, ושבעקבותיהן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו, זכאי התובע לתשלום פיצויים חודשיים, נכון ליום הגשת התביעה בסך 4,467 ש"ח מתום שלשה חודשים מתחילת אי הכושר, וכל עוד הוא נמשך, עד הגיעו לגיל 65 וכן שחרור מתשלום פרמיות עבור הפוליסה בתקופת אי הכושר. עוד נטען בכתב התביעה, כי על פי הפוליסה השניה, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע פיצויים במקרה של נכות צמיתה כתוצאה מתאונה עד לתקרה של 47,740 ש"ח לנכות מלאה, שערכם ביום הגשת התביעה 70,821 ש"ח, וכן לפטור את בעל הפוליסה מחובת תשלום פרמיות עבור הפוליסה בתקופת אי הכושר. על-פי הנאמר בכתב התביעה עבד התובע כמנהל עבודה בחברה לעיבוד אלומיניום, אבץ ונחושת ועבודתו היתה כרוכה במגע יומיומי עם שמנים, דלקים, נוזל-קירור ואטרגנטים. בתחילת 1997 החלה להתפתח אצל התובע דלקת עור בשתי ידיו וביום 13.3.97 הוצא התובע לחופשה. בבדיקות שנערכו ע"י המחלקה לרפואה תעשייתית נקבע כי התובע לקה בדלקת עור ממגע וכי המחלה נגועה כתוצאה מחשיפתו לחומרים הכימיים איתם בא במגע וכי אין הוא מסוגל להמשיך בתפקידו כמנהל עבודה בחברה בה עבד, ואף לא בעבודות אחרות הכרוכות במגע עם חומרים כימיים. המל"ל הכיר במחלה כמחלת מקצוע וקבע לו נכות רפואית בת 10% והופעלה תקנה 15 במלואה, מאחר ואין הוא יכול לשוב לעבודתו והומלץ להעבירו הסבה מקצועית. ד"ר וולף, מומחה למחלות עור, העריך את נכותו של התובע ב - 20% וגם הוא הדגיש כי התובע איבד לחלוטין את מקצועו ואין הוא רשאי לשוב לעבודה הכרוכה בחשיפה לשמנים או לדלקים. כתב התביעה מוסיף כי גם מומחה לרפואה תעסוקתית מטעם הנתבעת קבע כי לא יהיה ביכולתו של התובע להמשיך ולבוא במגע ישיר עם מתכות וחומרים כימיים, והמליץ כי התובע יעזוב את ענף הבניה ויעבור הסבה מקצועית. עד להגשת כתב התביעה נטען בו, כי התובע נמצא באי כושר מלא, לפיכך נטען בכתב התביעה כי התובע זכאי לפיצוי החודשי עפ"י הפוליסה הראשונה ולשחרור מפרמיות הביטוח עפ"י שתי הפוליסות. עוד טוען התובע כי נכותו תימשך גם לאחר שיקומו. התובע טוען כי יש לפרש את זכותו גם עפ"י הפירוש למילה "תאונה" בשתי הפוליסות גם יחד. עוד טוען התובע כי הפיצוי צריך להיות מחושב לפי המשמעות התפקודית של הפגיעה ולא לפי דרגת הנכות הרפואית. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי רופא מטעמה קבע כי התובע יוכל לעבוד כמנהל עבודה בכל תחומי התעשיה והיצור ללא מגע עם חומרים כימיים, להם הוא אלרגי. התובע לא איבד את כושרו לעבוד. התובע אף השתקם מבחינה מקצועית. הנתבעת הכחישה כי המדובר בתאונה כהגדרתה בפוליסה. הראיות מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר רוני וולף, מומחה למחלות עור ומין מיום 15.3.98. ד"ר וולף הגיע למסקנה כי כתוצאה מהמגע עם החומרים בעבודתו, פיתח התובע פריחה מסיבית וחריפה שהוגדרה "רגישות אלרגית ממגע". התלקחות הפריחה איננה תלויה במינון ובמשך המגע, אלא די בקמצוץ של חומר, כדי להביא להתלקחות הפריחה. המדובר באלרגיה לחומר. התובע אינו יכול לחזור לעבודתו מאחר וההתבטאות הקלינית של המחלה אינו תלוי במשך ואינטנסיביות המגע, ומאחר, וכאמור, די בקמצוץ של חומר, לעיתים אפילו באדים של החומר, כדי להביא להתלקחות הפריחה, שלא תהיה אז פרופורציונלית לעוצמת המגע, ולכן התובע חייב להימנע לחלוטין מחשיפה לחומרים אליהם הוא רגיש. המומחה מעריך את נכותו של התובע ב20%- לפי קובץ תקנות המל"ל, ובאשר לנכותו התפקודית, הוא אינו יכול ואינו רשאי לחזור למקום עבודתו הקודם או להיחשף לחומרים אליהם הוא רגיש. המחלה היא תורשתית גנטית והיא יכולה להתפרץ לאחר חשיפה ממושכת לחומרים האלה. ד"ר וולף נחקר בחקירה נגדית והשיב כי התובע, בעת שנבדק על ידו, לא ציין כי היתה לו בעבר בעיה בידיים. המומחה לא ידע על כך שבשנת 1991, כפי שהוצג לו במסמך רפואי, היה לתובע ספחת העור. אך גם כך חוות דעתו לא תשתנה. המומחה שלל את הטענה כי גם כיום יש לתובע ספחת העור (פסוריאזיס). הוצג לד"ר וולף כי המומחה מטעם הנתבעת חווה דעתו כי לתובע גם כיום יש ספחת העור, אך ד"ר וולף עומד על דעתו כי לתובע, בעת שנבדק על ידו, היה ALLERGIC CONTACT DERMATITIS (להלן: "רגישות אלרגית למגע"). ד"ר וולף הסתמך על הסתכלות ועל מבחני-מטלית, אך לא שלח את התובע לבדיקות נוספות. אמנם המראה היה כמו פסוריאזיס, אך מראה זה מופיע גם בקונטקט דרמטיטס קשה. יתכן שגם בשנת 1991 היתה צריכה להיות אבחנה כזו. לא יתכן כי בשנת 1991 היתה לתובע רגישות אלרגית, שכן הדבר היה פורץ במהלך השנים עד 1997. הבדיקות שנעשו לו נלקחו מתוך ערכת שמני קירור לא כדאי שיגע בשמן רכב. יש גן שהוא שיבוש במערכת, וכאשר יש חשיפה לחומרים מסויימים מתפתחת התופעה האלרגית. המגע הוא המכריע, אין מדובר בחבלה. כאשר אדם בא במגע עם החומר באופן יומיומי, הרי השכבה המגינה נהרסת ומתאפשר מגע עם אותם תאים שיש בהם פגם ונגרמת התופעה האלרגית. התובע רגיש גם לחומרים משמרים, יתכן אף לסבון. אין הבחנה מהדסה עין כרם, באשר למה שהיה לתובע בשנת 1991. ההבחנה היא רק בטופס של קופ"ח. עד נוסף מטעם התובע היה מר אילן כהן שהוא מעסיקו הנוכחי של התובע. החברה עוסקת גבס ובמחיצות. התובע עושה סידור יום, הפקדות בבנקים וגביה. הוא משתכר שכר מינימום ואין לו כל הטבות ולא רכב צמוד. התובע עובד אצל העד כ8-7- חודשים אך הוא מכירו כ10- שנים. התובע אינו עושה עבודות כפיים. הוא ניסה להעסיקו בעבודת כפיים, כדי שישתכר סכום גבוה יותר, אך בגלל בעייתו, הניסיון נכשל. התובע נגע בפרופילים וכעבור יומיים היתה לו פריחה. בחקירתו הנגדית הוסיף העד, כי התובע עובד משעה 07:00 עד 12:00 ולפעמים עד השעה 16:00. התובע עצמו העיד. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר כי בשנת 1992 ביטחה אותו מעבידתו "רומאל ציפויי חוץ בע"מ" בפוליסה לביטוח חיים, בתוכנית ביטוח "מנהלים ועובדים שכירים" מס' 146191 בדולב, חברה לביטוח בע"מ. בחודש אפריל 1994 בוטח בפוליסה נוספת לביטוח חיים מס' 3293016 באותה חברה. התובע הינו יליד 19.10.51 ועבד בחברה זו החל משנת 1987, מכנהל עבודה. עבודתו היתה עבודת כפיים וכללה מגע עם נוזלי קירור, שמנים ודלקים וכן עם גריז. הוא זכה ליחס טוב והיה לו סיכוי לקידום. הוא נהנה מרכב צמוד שעמד לרשותו לאחר שעות הפעילות ומכשיר פלאפון. בתחילת 1997 התפתחה בשתי ידיו דלקת עור חריפה וביום 13.3.97 הוצא לחופשת מחלה. בבדיקות שנעשו לו במחלקה לרפואה תעסוקתית, נקבע שלקה ב"קונטקט בדרמטיטיס", שנגרמה מחשיפתו לחומרים שאיתם בא במגע בעבודה, והרופאים אסרו עליו להמשיך בעבודתו ובעבודות אחרות שיש בהם מגע עם חומרים כימיים. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לו נכות רפואית של 15% תוך הפעלת תקנה 15, ואף המליצה על הסבה מקצועית. עוד מצהיר התובע כי ישנן התפרצויות של המחלה, שנובעות ממגע עם החומרים האסורים. בתקופה של התלקחות המחלה, אין הוא יכול לתפקד עם ידיו. הוא סובל מפריחה קשה, קשקשים, יובש, קילוף וסדקים בעור הידיים. לפני שנת 1997 היה התובע בריא, לפי האמור בתצהירו, בערך לפני 10 שנים סבל מפריחה בכפות הידיים, שאובחנה כפסוריאזיס, ועל כך הצהיר לחברת דולב. הוא המשיך לעבוד עד שנת 1997. התובע מוסיף עוד כי לאחר שחרורו משירות סדיר עבד כ3- שנים בחברת בניה כפועל בנין, בבניה, תפסנות וברזלנות. לאחר מכן עבד עד שנת 1987 בשיפוצים ועסק בסיוד, יציקות, חפירות, נגרות, הריסת קירות ובנייתם. כמו כן עבר קורסים שונים בבנייה. עקב מחלתו לא היה מנוס מהסבה מקצועית במסגרת המוסד לביטוח לאומי. הוא השתתף בקורס "ניהול, הספקה, רכש, לוגיסטיקה ומלאי" בחודשים ינואר - יוני 1998 וסיים בהצלחה. עקב ההכשרה יכול היה לחזור למעגל העבודה, אך לא יוכל להפיק פרנסה הראויה לשמה. התובע מצהיר עוד כי בחודש יוני 1999 התחיל לעבוד כיועץ לוגיסטי בחברת בניה, בה הוא משתכר כ2,800- ש"ח לחודש, אך הוא ממשיך בעבודה כדי לא להתבטל. גם התנאים שקיבל ברומיאל אינו מקבל במקום עבודתו הנוכחי ואין לו גם קביעות. התובע פנה לחברת דולב, אשר דחתה תביעתו, אך שילמה לו פצויים חודשיים ושחרור מפרמיות קיבל עד ליום 13.12.97. דולב היתה מוכנה לשלם לו פיצויים חודשיים בעד 3 חודשים נוספים, בתנאי שיוותר על כל תביעה נוספת. בשלב מסויים הודיעה לו דולב על סילוק הפוליסה עקב אי תשלום פרמיות על ידי המעביד, ודרשה כי יפקיד מכתב בו הוא מבקש להמשיך את תוקף הפוליסות והוא עשה כן. לאחר מכן הודיעה לו דולב כי אין לכך משמעות מבחינת תוקף הפוליסה. בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי 10 שנים קודם לכן היה חשש לפסוריאזיס בידיו והוא קיבל טיפול במשחה והטיפול עזר לו. התובע אינו זוכר אם סיפר לד"ר וולף על המחלה מלפני 10 שנים. בסוף שנת 1996 ובתחילת 1997 עשו שינויים במפעל והוא נדרש להישאר בעבודה בתוך המפעל ולא לצאת להרכבות. לפיכך בא במגע עם החומרים הכימיים במשך 11 שעות ביממה. עוד ממשיך התובע בחקירתו הנגדית כי בדרך כלל עבד ללא כפפות. ברומאל הוא היה מנהל עבודה. במסגרת פרטית עבר קורס מנהלי עבודה וקורס בטיחות. הקורס שעבר להסבה מקצועית, מאפשר לו לעבוד כמחסנאי וכקניין. התובע ניסה למצוא עבודה קרוב ל6- חדשים וכל בקשותיו נדחו. במסגרת עבודתו הנוכחית, הוא נוסע למפעל, מעמיסים לו ולפעמים הוא עוזר. לפעמים עושה מדידות ולפעמים עולה על הפיגום לקחת פיגום אם צריך. בחקירתו החוזרת השיב התובע כי בשנת 1991 היו לו תופעות חוזרות של הפסוריאזיס וביקר במשך כשנה עד שנה וחצי כ4-3 פעמים אצל הרופא, שנתן לו משחה. מטעם הנתבעת העיד מר שי מדר, שהינו חוקר פרטי. העד זיהה את התובע כמי שיצא בבוקר ונסע לבנין מרקורי ביהוד. התובע נכנס לבנין ויצא כעבור חצי שעה עם 2 עובדים ונתן להם הוראות. בשלב מסויים ראה העד את התובע מרים פלטות מתכת גדולות ששימשו לציפוי הבנין. כעבור זמן נוסף הגיעה למקום משאית שהורידה מנוף והתובע דוחף את המנוף ואח"כ ראה העד את התובע על המנוף מפרק ומסדר משהו. על המנוף עבד כ4-3- שעות והעד ראה אותו יום אחד בלבד. במהלך העבודה נגע התובע בחומרים. התובע סיפר לו כי הוא עובד במקום כקבלן משנה של איזושהי חברה ומעסיק 3-2 עובדים. בחקירתו הנגדית השיב העד כי שמע את התובע מייעץ לפועלים כיצד להחליף לוח מתכת. העד לא נגע בפלטות וזוכר כי היו בצבע אפור, אך אינו יודע מאיזה חומר היו. העד אינו בטוח האם התובע היה בלי כפפות. העד עקב אחר התובע יותר מפעם אחת. עד נוסף מטעם הנתבעת היה פרופ' מיזאל דוד. עד זה הינו מומחה למחלות עור. בבדיקת העור בכפות הידיים ממצאי הבדיקה מתאימים לפסוריאזיס. בפרק הדיון והמסקנות, מציין המומחה כדלקמן: "מר טיאר שעבד במפעל לציפוי אלומיניום פיתח דלקת עור שאובחנה דלקת עור ממגע. בתבחיני עור נמצאה רגישות לחומרים הידועים כגורמים לרגישות אלרגית אצל עובדי מתכת החשופים לשמני קירור. מחלת העור הוכרה כמחלת מקצוע ונקבע כי אינו רשאי לחזור לעבודתו הקודמת. ועדה רפואית מטעם המל"ל העריכה את נכותו הרפואית בגין דלקת עור ממגע ב10%- והפעילה לגביו תקנה 15 במלואה. כאמור בתיקו הרפואי האישי כתוב כבר 1991- כי מר טיאר סבל מספחת העור (פסוריאזיס) בכפות הידיים והופנה לטיפול במחלקת העור בהדסה עין כרם. בבדיקת העור שנעשתה על ידי ב - 13.4.99 הממצאים התאימו לפסוריאזיס. לא מצאתי סימני פריחה המתאימים לדלקת עור ממגע. לאור כל זה נראה לי כי מר טיאר סובל עד היום מפסוריאזיס שהופיעה לראשונה כבר ב1991-. במהלך 1997 פיתח כנראה דלקת עור ממגע אלרגית שחלפה עם הפסקת עבודתו. יש לציין כי הרגישות שנמצאה לנוזלי קירור אינה רלוונטית לחומרת הפסוריאזיס. היות ולא מצאתי בבדיקת העור של מר טיאר שום עדות לדלקת עור ממגע אלרגית, אני מעריך את נכותו הכללית ב10%- על פי סעיף 80 (ב) לקובץ התקנות של המל"ל וזאת בגין הפסוריאזיס". בחקירתו הנגדית אישר המומחה כי אדם יכול לסבול מיותר ממחלת עור אחת בעת ובעונה אחת. פרופ' מיכאל דוד לא ראה את האבחנה של התובע מבית החולים, אלא רק בכרטיס קופ"ח. המומחה אף אישר שאין מחלוקת כי בשלב מסויים אובחן אצל התובע קונטקט דרמטיטיס, וכי התובע סובל ממחלה נוספת והיא פסוריאזיס. המומחה אף מאשר כי יכול להיות שכתוצאה מהמשחה עברה הפסוריאזיס עד שפרצה הקונטקס דרמטיטיס המומחה אף אישר כי יכול להיות מצב שרק לאחר שנים רבות מאובחנת דלקת העור ממגע. עם זאת, בשעה שבדק את התובע מצא פריחה המתאימה לפסוריאזיס ולא לדלקת עור ממגע. עד שלישי מטעם הנתבעת היה ד"ר מנחם פורט שהינו מומחה ברפואה תעסוקתית. בפרק הסיכום לחוות דעתו הוא מציין: "הנ"ל אינו כשיר לעבוד בעיסוקו הספציפי בחברת האלומיניום בשל המגע עם שמנים, מינרליים ונוזלי קירור. אך כבר בתאריך בדיקתי (15.6.97) היה סוגל לעבוד במגוון רחב של תחומים אחרים. לכן כבר בתאריך הנ"ל, על פי הערכתי, לא היה במצב של אבדן כושר עבודה כלל מכיוון שהיה מסוגל לעסוק בעיסוק סביר אחר כמפורט לעיל". העיסוקים הללו נזכרים בפרק הדיון של חוות הדעת והם: ניהול, הנדסאות בנין, בטיחות, עבודות משרד, מכירות, נהיגה ברכב ציבורי והסעות. בחקירה הנגדית השיב כי התובע יכול להיות טפסן וסייד, כאשר הצבעים על בסיס מים "אם לא יהיה לו מגע עם החומרים אליהם רגיש, הוא יכול לעבוד בעבודות כפיים. התובע יכול לעבוד באריזה וכמחסנאי רק במקום שאין שמן ואין מינרליים". בגיל בו נמצא התובע, הוא המליץ על הסבה מקצועית, כי קשה למצוא עבודה ועוד עם פגיעה בידיים. אין לתובע איסור לעבוד עם מתכות, אך המתכות מצופות בשמנים ושמנים אסורים עליו. גם בעגורנים וגם בצורפות אין התובע יכול לעבוד. נאמני בטיחות בד"כ צריכים להיות עובדים של המפעל ואז ממונים לתקפיד זה. גם במונית הרי מראה ידיו יכול להבריח לקוחות וכן גם בנהיגה ציבורית. לא סביר בעיני המומחה כי התובע, שהשתכר 14,000 ש"ח לחודש יעבור לעבודה בה משתכר 4,000 ש"ח לחודש. העדה האחרונה מטעם הנתבעת היתה הגב' סימונה ויזל, שהיא מנהלת תפעול במחלקת ביטוח חיים אצל הנתבעת. בתצהיר עדותה הראשית הצהירה כי ביום 13.9.92 חתם התובע על הצעה לביטוח חיים. הוצאה לו פוליסה 146191 לביטוח חיים, שכללה ביטוח נכות מתאונה, פיצוי חודשי ביגן אובדן כושר לאחר תקופת המתנה של 3 חודשים ופיצוי חודשי בגין אובדן כושר חלקי. סכום הפיצוי החודשי נכון ליום האירוע 4,200 ש"ח. הסכום היסודי לנכות מתאונה נכון ליום האירוע היה 336,138 ש"ח. ביום 4.4.94 התקבלה הצעה נוספת מהתובע לביטוח חיים. בעקבות ההצעה הנוספת, הוצאה לתובע פוליסת ביטוח 3293016 שכללה ביטוח נכות מתאונה ושחרור מתשלום פרמיות בגין אובדן כושר לאחר תקופת המתנה של 3 חודשים. הסכום נכון ליום האירוע היה סך של 47,534 ש"ח. העדה מציינת כי סכום הפיצוי הוא פועל יוצא מסכום הביטוח למקרה מוות. סכום זה אינו צמוד למדד אלא תלוי באירועים אחרים. הנתבעת שילמה לתובע פיצוי בגין אובדן כושר לגבי התקופה שבין 13.6.97 לבין 13.12.97 בסך של 25,968 ש"ח, לפי סכום חודשי של 4,328 ש"ח. העדה מוסיפה בעדותה הראשית, כי הואיל ועל פי המומחים הרפואיים מטעם הנתבעת, התובע אינו מצוי באובדן כושר, אין הוא משוחרר מתשלום הפרמיות. עוד מציינת העדה כי אם ימצא בית המשפט כי התובע מצוי באובדן כושר עבודה כהגדרתו בפוליסה, הרי הוא אינו זכאי לתשלום חד פעמי אלא לתשלומים חודשיים שוטפים. אין מקום לפסוק כי התובע ימשיך לקבל פיצוי חודשי עד תום תקופת הפוליסה, כיוון ששאלת החבות מתעוררת מחדש מידי חודש בחודשו ויתכנו שינוי נסיבות. יש להפחית גם סכומים שהתובע קיבל או יקבל בגין אובדן כושר עבודה מהמל"ל או מכל מקור אחר. סכום הפיצוי החודשי לאחר 25 החודשים הראשונים אינו צמוד למדד אלא תלוי בהוצאות ההשקעה, בהתאם לתנאי הפוליסה. בחקירתה הנגדית הסבירה כיצד נעשים החישובים בהתאם לנספחים של הפוליסה. בפוליסה מס' 146191 מיום 1.9.92 יש כיסויים נוספים הכלולים בנספחים 301 נכות מתאונה ובנספח 659 פיצוי חודשי. בפוליסה מס' 3293016 מיום 1.4.94 יש כיסוי נוסף עפ"י נספח 301 נכות מתאונה. נספח 301 שכותרתו "ביטוח נוסף למקרה נכות עקב תאונה" קובע בסעיף 1(א): "תאונה - לצורך נספח זה - פירושה חבלה גופנית, ללא קשר לסיבות אחרות, שנגרמה ע"י גורם חיצוני, בתנאי שלא גרמה למות המבוטח. אם התאונה אונתה בהשפעת מחלה או שינוי חולני שאין להם קשר לתאונה עצמה, תהיה החברה חייבת בתשלום רק אם השפעה זו לא היתה הגורם המכריע לנכותו של המבוטח". בתחילת הנספח ומתחת לכותרת נכתב כי: "נספח זה מעניק - במקרה נכות מלאה ותמידית של המבוטח, כתוצאה מתאונה - את סכום הביטוח המתייחס לנספח זה והנקוב בנספח הביטוח היסודי, בנוסף לכל סכום אחר שיגיע לפי פוליסה זו. במקרה נכות כללית חלקית ותמידית של המבוטח כתוצאה מתאונה ,מעניק הנספח חלק יחסי מסכום הביטוח האמור". נספח 659 המופיע רק בפוליסה הראשונה, כותרתו: "ביטוח נוסף משתתף ברווחי תיק השקעות לתשלום פיצויים חודשיים ולשחרור מתשלום פרמיות במקרה של נכות הגורמת לאבדן מוחלט של כושר העבודה". בסעיף 1 לנספח נקבעה ההגדרה של אי כושר עבודה מוחלט, כמפורט להלן: "המבוטח ייחשב כבלתי כשיר מוחלט לעבודה - לענין נספח זה בלבד - אם עקב מחלה או תאונה, נשלל ממנו, בשיעור של 75% לפחות, הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק, כמפורט בהצעה, עד אותה מחלה או תאונה, ושבעקבותיהן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו, זאת למשך תקופה העולה על שלושה חודשים, או שישה חודשים (להלן - "התקופה"), כנקוב בדף פרטי הביטוח". בהצעת הבטוח של הפוליסה הראשונה הצהיר התובע כי מקצועו "מנהל עבודה" וכי עיסוקו בפועל "הרכבה - ציפוי בנין חוץ - תיקון מכונות". בהצעת הביטוח של הפוליסה השניה הצהיר התובע כי עיסוקו בפועל הוא "מנהל עבודה, הרכבת ציפויי חוץ אלומיניום במבנים". האם התובע זכאי לפיצוי בגין נכות מתאונה (נספח 301)? ראשית יש לבחון את חוות הדעת הרפואיות. מחד יש לנו את חוו"ד של ד"ר וולף מטעם התובע, כי החל משנת 1997 יש לתובע דלקת עור ממגע אלרגית, וזאת על סמך בדיקות שערך. דלקת זו פורצת כאשר התובע בא במגע עם חומרים מסויימים וכשהוא מקבל טיפול היא נעלמת. גם המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' דוד, אשר קובע כי מצא על ידיו של התובע פסוריאזיס, אינו שולל את העובדה כי אובחנה אצל התובע דלקת עור ממגע אלרגית, אלא שבשעת הבדיקה הוא לא ראה סימנים לכך. ההסבר הוא כי בשעה שהתובע היה בבדיקה אצל פרופ' דוד, לא היתה לו התפרצות של המחלה, אך אין בכך כדי לשלול את הממצא כי אם התובע יבוא במגע עם חומרים מסויימים הדלקת תפרוץ. אשר על כן, אני קובע כי הוכח שלתובע ישנה דלקת עור ממגע אלרגית, אשר פורצת בכל פעם שהתובע בא במגע עם החומרים האסורים. האם המגע עם החומרים במפעל הוא הגורם הבלעדי לנכות? עפ"י חוות המומחים, האלרגיה לחומרים נגרמת ע"י גן פגום שנמצא בגופו של התובע. כאשר התובע בא במגע עם החומר פעמים רבות, ההגנות פוחתות ונמחקות ואז פורצות התופעות האלרגיות. מכאן ניתן להסיק כי החשיפה לחומרים אינו הגורם הבלעדי לנכות. עם זאת, בית המשפט העליון בע"א 300/97 בענין יהודה חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, קובע בעמ' 10 לפסה"ד כי: "הנכות הנגרמת כתוצאה מהתאונה ראויה אף היא לבחינה, שכן היא כרוכה בקשר בל יינתק במרכיביו האישיים של הנפגע. זאת ועוד, בקבלת פירוש המשיבה למונח "בלעדיות", הרי מלבד מקרים נדירים לא יוכל איש לקבל את הפיצוי הנקוב בפוליסה שכן תמיד יימצא גורם המיוחד לנפגע ולנפגע המבוטח בלבד, גורם שאלמלא היה קיים, היתה תוצאת התאונה שונה". בהמשך קובע בית המשפט כי המבחן הראוי לבלעדיות הוא הקשר הסיבתי הקיים בדיני הנזיקין. נדרשת הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי, דהיינו, שהנפגע אמנם נפגע עקב העוולה, כי העוולה היא שגרמה לנזק. בית המשפט העליון ממשיך וקובע בעמ' 11 לפסה"ד בסעיפים 12 ו13- כדלקמן: "שיקול משפטי שיש בו כדי לסייע בקביעת הקשר הסיבתי העובדתי הוא דוקטרינת "הגולגולת הדקה". על פי דוקטרינה זו, ייראה המזיק, כנושא באחריות לתוצאות עוולתו, אף אם עוולה זו לא היתה גורמת לנפגע, הנעדר אותן תכונות מיוחדות, נזק מהסוג שהתרחש אצל נפגע על התכונות הנדונות. על הפוגע לקבל את הנפגע כמות שהוא על "גולגלתו הדקה". אחריות המזיק חלה על כל פגיעה בניזוק עקב העוולה, ללא תלות בתכונותיו המיוחדות של אותו נפגע יהיו אשר יהיו.... כך אין לשמוע להגנת המזיק כאשר זה טוען כי הנפגע היה סובל פחות נזק או לא היה סובל נזק כלל אילו למשל "גולגלתו" לא היתה דקה באופן בלתי שכיח או "ליבו" לא היה יוצא דופן.... לענייננו על פי דוקטרינת "הגולגלת הדקה", יש לקבוע, כי חברת הביטוח בהתקשרה בחוזה עם המבוטח צריך שתקבלו על מעלותיו ועל חסרונותיו מבחינה בריאותית. הנכות הנגרמת כתוצאה מתאונה הגם שהיתה שונה לו הנפגע המבוטח היה אחר, ראויה לפיצוי. לא תשמע חברת הביטוח כאשר תטען כי לא היתה נגרמת הנכות אילו היה המבוטח אדם אחר. באמצנו את דוקטרינת "הגולגלת הדקה" אנו קובעים כי משהוכיח המבוטח כי ארעה תאונה וכי תאונה זו היא הגורם העיקרי והמכריע לנכות המבוטח, על חברת ביטוח לקבל את המבוטח על מגרעותיו וחסרונותיו הגופניים ועל הרקע הבריאותי או החולני שלו, זאת, כל עוד פגמיו הגופניים של המבוטח לא היו ידועים לו בזמן כריתת חוזה הביטוח וכי לא הסתיר פגמים אלו מהחברה המבטחת. לו עשה כן, הרי הוא אינו עומד בדרישת תום הלב הנובעת מהחוזה עצמו...". בית המשפט מוסיף, כי יכולה חברת הביטוח לדרוש כי לפני תחילת הביטוח, יעבור התובע בדיקות, כדי להחריג מחלות כאלה או אחרות, אך משלא עשתה כן, והתובע לא ידע על מחלתו, עליה לקבלו כמו שהוא. השאלה הנוספת הצריכה הכרעה היא: האם המדובר בתאונה? שכן תאונה פירושה חבלה גופנית. תאונה אף מאופיינת בפתאומיות. כאן מדובר באירועים רבים, אשר הצטברותם גרמה לחשיפה של מנגנוני ההגנה עד לפרוץ המחלה. ב"כ התובע מבקש כי נאמץ את פסיקת בית הדין לעבודה ,אשר כוללת בהגדרת "תאונה" גם מיקרוטראומה, דהיינו, הצטברות של פגיעות זעירות שנגרמו ע"י היחשפות התובע לגורם חיצוני, דהיינו, לשמנים. בתי המשפט קבעו לא אחת בעבר, כי מקרה כזה, הגם שלפי חוק הביטוח הלאומי, רואים בו כתאונה, הרי אין לראות בו תאונה עפ"י הגדרתה בפוליסת ביטוח, שכן מטרת חוק הביטוח הלאומי שונה ממטרת חוק חוזה הביטוח. בעוד שחוק הביטוח הלאומי מנסה להרחיב את המונח תאונה, כד להכניס תחת כנפיו גם מקרים של מיקרוטראומה, אך באשר לפוליסות ביטוח אין מקום להרחיב את הפרשנות של "תאונה". אני סבור כי יש לקבל גישה זו, שתאונה היא אירוע פתאומי ולא מיקרוטראומה. מאחר ועפ"י עדויות המומחים, במקרה שבפנינו מדובר במיקרוטראומה, אני קובע כי אין המדובר בתאונה. אשר על כן, לא חל כאן נספח 301 והתובע אינו זכאי לקבל את הטבות לפי נספח זה, דהיינו, התובע אינו זכאי לתשלום חד פעמי. האם התובע זכאי לפיצוי בגין נספח 659 שעניינו פיצויים חודשיים ופטור מתשלום פרמיות בגין אובדן כושר עבודה? נספח זה דן במחלה או תאונה, כך שאין ספק שהמקרה של התובע נכלל בתחומו. השאלה שיש לשאול, לפי סעיף 1 לנספח זה, היא האם עקב המחלה נשלל מהתובע, בשיעור של 75% לפחות, הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק כמפורט בהצעת הביטוח, ושבעקבות כך נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, השכלתו והכשרתו. כאמור לעיל, התובע הצהיר בהצעת הביטוח כי מקצועו מנהל עבודה ועיסוקו בפועל הוא הרכבה + ציפוי בנין חוץ + תיקון מכונות. מתוך חוו"ד המומחים הרפואיים והמל"ל, התובע נאלץ לעזוב את עבודתו בחברה בה עבד, שכן עבודתו היתה כרוכה במגע עם החומרים להם הוא אלרגי. מטעם התובע לא הוגשה חוו"ד של רופא תעסוקתי, באלו עבודות יכול התובע לעבוד. מאידך הנתבעת הגישה חוות דעת של מומחה תעסוקתי מטעמה, אשר נסקרה לעיל בהרחבה. יצויין כבר בתחילה, כי מחלת הפסוריאזיס שיש לתובע ואשר נתנה אותותיה בכפות ידיו, היתה קודם להצעת הביטוח. הקשקשת והסדקים בעור ידיו נובעים ממנה, כך עולה בממצאי הבדיקה הן של ד"ר וולף והן של פרופ' דוד. לפיכך, טענה בדבר אי יכולת עבודה בגלל הכיעור של כפות הידיים מפסוריאזיס אין לה רלוונטיות לענייננו. התובע עבר קורסים במסגרת הסבת מקצוע ע"י המל"ל וסיים בהצלחה ביום 30.6.98 קורס של "ניהול, הספקה, רכש, לוגיסטיקה ומלאי, במסגרת בית הספר להנדסאים של אוניברסיטת ת"א - המרכז הטכנולוגי. הוא העיד כי פניותיו למעסיקים שונים נדחתה בגלל גילו ומצב בריאותו. מעבר לעדותו אין לנו ראיות לכך. התובע עובד כיום כמנהל עבודה בחברה של העד אילן כהן בשם ב. תיקרו-קיר 1997) בע"מ. חברה זו עוסקת בגבס ומחיצות. התובע הינו כלבוייניק. מפקיד כספים, עושה סידורים ועבודות משרדיות. התובע בתצהיר עדותו הראשית מגדיר את עבודתו בסעיף 12 כדלקמן: "ביוני 1999 התחלתי לעבוד כיועץ לוגיסטי בחברת בניה, שם אני משתכר כ2,800- ש"ח לחודש. למרות שעבודה זו איננה הולמת את כישורי, והשכר זעום, החלטתי להמשיך ולעבוד כדי שלא להתבטל ולשבת בחוסר מעש בבית. למותר לציין, כי לא רק השכר מאד נמוך יחסית לשכרי ברומיאל, אלא כל מה שכרוך בעבודה. אין לי רכב צמוד, איני צפוי לקידום, אין לי קביעות בעבודה ולא בטוח כמה זמן יחזיקו אותי שם". המומחה התעסוקתי מטעם הנתבעת, ד"ר מנחם פורט בחוות דעתו משנת 1999 בקטע הדיון ציין כי: "הנבדק הינו בעל השכלה של 12 שנות לימוד והוא רכש נסיון רב בתחומי בניה שונים ועבר קורסים שונים למנהלי עבודה ,כולל קורסים בתחום הבטיחותי. מדובר בגבר עם רמת אינטליגנציה גבוהה, בעל הגיון רב, שמסוגל להשתלב במגוון רחב של תחומים (כגון ניהול, הנדסאות בנין, בטיחות, עבודות משרד). הוא גם מתאים לעבודה בתחום המכירות, לנהיגה ברכב ציבורי, להסעות ועוד". בסיכום חווה"ד מציין המומחה כי: "הנ"ל אנו כשיר לעבוד בעיסוקו הספציפי בחברת האלומיניום בשל מגע עם שמנים, מינרליים ונוזלי קירור. אך כבר בתאריך בדיקתי (15.6.97) היה מסוגל לעבוד במגוון רחב של תחומים אחרים. לכן כבר בתאריך הנ"ל, עפ"י הערכתי, לא היה במצב אבדן כושר עבודה כלל מכיוון שהיה מסוגל לעסוק בעיסוק סביר אחר כמפורט לעיל. בכל זאת ומכיוון שהוא היה זקוק לתקופה מינימלית של הסבה מקצועית, המלצתי אז על תקופה של שישה חודשי אי כושר עבודה". המומחה נחקר נמרצות על חוות דעת זו. כאמור, ענין העסקתו ברכב ציבורי וטענת ב"כ התובע נגד ענין זה אינה רלוונטית, כיוון שהמראה של ידיו אינו מדלקת העור ממגע אלא ממחלת הפסוריאזיס. החוקר מטעם הנתבעת העיד כי התובע, באותו יום בו ראה אותו, עסק בפריקת לוח ציפוי ומתן הוראות ובעזרה להחלפתו. אמנם התובע כלל לא נחקר על ידי ב"כ הנתבעת על מעשים אלה ,אלא רק אם הוא מכיר את אותה העבודה, אך כאשר עדות זו מצטרפת לתצהיר עדותו הראשית של התובע כי הוא עוסק כיועץ לוגיסטי, וכי הוא עושה עבודות משרדיות שונות, הרי שיש לבדוק האם כל זה נכנס בגדר "עיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו". יצויין כי גם עפ"י חוות דעת של ד"ר פורט, התובע אינו כשיר לעבוד בעבודתו הקודמת. די בכך להוכיח כי עקב המחלה נשלל מהתובע בשיעור של 75% להמשיך במקצועו או בעיסוק שבו עסק. האם נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, להשכלתו ולהכשרתו? על כך עונה ד"ר פורט, המומחה התעסוקתי היחיד שעדותו הובאה בפני בית המשפט, כי לא נבצר ממנו דבר זה, הן בגלל הכשרתו הרחבה והן בגלל המקצועות שפירט בחוות דעתו. כאמור גם עבודתו כיום עניינה מנהל עבודה ויעוץ לוגיסטי בענף הבניה, וגם מסייע בטיפול בציפוי קירות. אין לי ספק כי זה עיסוק סביר בהתאם לניסיונו, להשכלתו ולהכשרתו כמפורט לעיל. נותרה עוד השאלה: האם משכורתו בפועל של התובע בחברה בה הוא עובד עתה, שהיא כרבע ממשכורתו בחברה בה עבד קודם לכן, די בה בלבד ,כדי להצביע על כך שאין המדובר בעיסוק סביר? בפסה"ד שאוזכר לעיל בענין ע"א 300/97 יהודה חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, בעמ' 7 קובע כב' השופט אריאל כדלקמן: "אין צורך בזהות בין עיסוקו של המערער עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התואנה. יחד עם זאת צריך שה"עיסוק הסביר האחר", יהלום את השכלתו, הכשרתו ונסיונו של המבוטח, במובן זה ראוי שהעיסוק יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודתו הקודמת של המבוטח. עיסוק סביר הוא עיסוק שכל אדם סביר בעל נתונים ורקע הזהים למבוטח במקרה הנדון, היה רואה בו עיסוק חילופי שווה ערך לעיסוקו הקודם. כך גם ניתן להוסיף ולהגדיר "עיסוק סביר" ככזה שאינו פוגע באופן משמעותי בכושרו להשתכר וכן מתאים לאורח חייו של המבוטח". זוהי למעשה האסמכתא היחידה של בית המשפט העליון שהוצגה בפני לענין זה. יודגש כי עפ"י קביעה זו של בית המשפט העליון, הרי העיסוק הנוכחי הוא חילופי ושווה ערך לעיסוקו הקודם של התובע, למעט עבודה עם שמנים. הוא מנהל עבודה ,הוא עוסק בחברה שעוסקת בחיפויי בניינים, עובד בעיקר בעבודות ייעוץ ומשרד, אך גם עוזר בעבודות החיפוי. הדבר היחיד הוא ההשתכרות בפועל של התובע שאין ספק, על פי תלושי השכר שצורפו, כי הוא כרבע מהמשכורת שקיבל קודם לכן. בית המשפט העליון קובע כי המדובר בפגיעה באופן משמעותי בכושר להשתכר, דבר זה תואם את האמור בנספח, אך לא את ההשתכרות בפועל, שהיא גם פונקציה של מצב השוק. אשר על כן אני קובע כי לא נבצר מהתובע לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, השכלתו ולהכשרתו. התקופה שבה היה התובע בהכשרה מקצועית בגינה שולמו לו הסכומים הקבועים בפוליסה וזאת עפ"י המלצת ד"ר פורט. לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ביטוח חייםפוליסהדלקת