פסק דין תביעה לפיצויים ולתגמולי ביטוח בשל גניבת חפצים של התובע. בחודש פברואר 99' ביקש התובע לאחסן חפצים שונים שמצויים היו בדירתו, וזאת לתקופה קצובה ועד לקבלת דירה חדשה אותה רכש. לשם כך שכר מכולה מאת הנתבעת מס' 1 ("ישרא-מרין"), הכניס את החפצים למכולה שאותה הפקיד בחצריה של ישרא-מרין. הנתבעת 2 ("המבטחת") היא חברת ביטוח שביטחה את התובע בפוליסת ביטוח לכסוי נזקי פריצה וגניבה של החפצים שבמכולה. בחודש יולי 99' נפרצה המכולה, כשהיא בחצריה של ישרא-מרין, ותוכנה נגנב. התובע העריך את שווי החפצים שנגנבו בסכום של 70,000 ש"ח, ואת עגמת הנפש שנגרמה לו בשל גניבתם של חפצים אישיים ומזכרות משפחתיות ב- 50,000 ש"ח. סכום התביעה הועמד איפוא על 120,000 ש"ח. התובע תולה את חבותה של ישרא-מרין במעמדה כשומרת שכר, ברשלנות שהתרשלה בפיקוח ובשמירה על המכולה, ובמצג שוא שהציגה כאילו קיימת הייתה שמירה של שומר בחצריה בכל עת. את חבותה של המבטחת מוצא התובע בהוראות חוזה הביטוח. הנתבעות כופרות בחבותן, כל אחת מטעמיה: ישרא-מרין טוענת כי כל שעשתה היה להשכיר את המכולה לתובע, ולאפשר לו, "לפנים משורת הדין" וללא תשלום, לאחסן את המכולה בחצריה; מכאן שלא קיבלה עליה חיוביו של שומר שכר. ישרא-מרין מכחישה כי הציגה לתובע מצג לפיו מתקיימת שמירה בחצריה, אדרבא, לטענתה היא הבהירה לתובע שאין היא אחראית לגורל החפצים, כי אין בחצרים שמירה, וכי ההגנה כנגד פורצים וגנבים מתבצעת על ידי מערכת אזעקה אלקטרונית מצומצמת המקושרת למוקד אבטחה. ישרא-מרין מוסיפה כי המליצה לתובע לבטח את תכולת המכולה באמצעות מבטחת וכך אכן עשה. המבטחת טוענת כי חבותה כלל לא קמה משום שלפי הוראות הפוליסה, "תנאי מוקדם לכיסוי פריצה ו/או גניבה הינו בקיום שמירה במקום 24 שעות ביממה". לטענתה הסכימה עם התובע בדבר תנאי זה על יסוד הצהרתו בפני סוכן הביטוח ש"במקום קיימת שמירה 24 שעות". אין חולק כי ישרא-מרין לא העסיקה שומרים ללילה, ומכאן שהצהרתו של התובע הייתה הצהרה שאיננה נכונה, והתנאי המוקדם לחבותה של המבטחת לשלם תגמולי ביטוח לא התקיים. מוסיפה המבטחת וטוענת כי אלמלא הצהרתו של התובע לא הייתה מוכנה ליטול עליה את ביטוח תכולתה של המכולה. אלה הפלוגתאות: א. מה נאמר לתובע על ידי ישרא-מרין באשר לאופן השמירה בחצריה. האם נאמר לו כי מתקיימת שמירה של שומר במשך 24 שעות (כגרסת התובע) או שנאמר לו כי קיימים רק שירותי מוקד אבטחה באמצעות אזעקה אלקטרונית (כגרסת ישרא-מרין). ב. מהות התחייבויותיה של ישרא-מרין בקשר לשמירת המכולה ומעמדה כשומר. ג. פרשנותו של התנאי המוקדם שבפוליסה לעניין המונח "שמירה". האם יש לפרש מונח זה בדרך הצמצום כמכוון לשמירה באמצעות שומרים המסיירים באתר או שיש לפרשו ככולל גם שמירה באמצעות שרותי מוקד. ד. שווי הרכוש שנגנב לרבות עגמת הנפש. הראיות: מהראיות שהובאו בפני מצטיירת התמונה הבאה: ישרא-מרין עוסקת בעיקר בתיקון ובייצור של מכולות ובהשכרתן. הלקוח העיקרי של ישרא-מרין היא חברת ספנות פלונית, שעבורה משמשת ישרא-מרין כמחסן ערובה, ושומרת באופן קבוע על מלאי מתחלף של כ- 500 מכולות ריקות. למטרת עיסוקה מחזיקה ישרא-מרין במגרש בשטח של כחמשה דונם ("החצרים"). המגרש מוקף בחומה (ובחלק מגבולו בגדר) בגובה של כ-2 מ', ומצוי בו מבנה המשמש כמשרדים. בחומה שניים או שלושה שערים המוגנים באמצעות מערכת אזעקה המחוברת למוקד אבטחה. המשרדים מוגנים אף הם באמצעות מערכת אזעקה הפועלת בעזרת גלאי נפח. אין במקום שמירה על ידי שומרים מחוץ לשעות הפעילות הרגילות. התובע שהתגורר באשקלון ביקש לאחסן תכולת ביתו במכולה עד שיעבור להתגורר בדירה חדשה שרכש. לשם כך שכר מכולה מישרא-מרין והסכים עימה כי המכולה ובה חפציו תאוחסן בחצריה. המכולה נשלחה לביתו של התובע ולאחר שזה הכניס לתוכה את חפציו, והיא הוחזרה לחצריה של ישרא-מרין באמצעות רכב ונהג שזו שלחה. יחד עם המכולה הגיע גם התובע שנעל את המכולה במקום. המכולה אוחסנה במרכז החצר, מעל מכולות אחרות, באופן שמצויה הייתה מעל 4 מכולות המונחות זו על זו. התובע לא מסר לישרא-מרין רשימה המפרטת את תכולת המכולה, וזו לא ביקשה רשימה כזו ולא התעניינה בפרטי התכולה. ההסכם הכתוב שבין התובע לישרא-מרין הינו טופס שכותרתו "הזמנה/הצעת מחיר" לשכירות מכולה (נ/1). מהכתוב בטופס ברור כי התובע הזמין שכירות של המכולה לשלושה חודשים, לרבות הובלה הלוך וחזור מאשדוד לאשקלון. אין בטופס דבר לגבי שמירת המכולה, אך אין חולק כי בעלי הדין הסכימו כי זו תמצא בחצריה של ישרא-מרין. כן עולה מהעדויות כי ישרא-מרין המליצה לתובע לבטח את תכולת המכולה באופן עצמאי, ולא הציעה לו לעשות כן באמצעותה. התובע אכן ביטח את המכולה באמצעות המבטחת. באחד מימי יולי 99' התברר לישרא-מרין כי בלילה שקדם לו נפרץ תוכנן של מספר מכולות ונגנב מהן רכוש, לרבות עיקר חפציו של התובע. ישרא-מרין לא התלוננה במשטרה בדבר הפריצה, ונוצר הרושם כי היא עצמה חשדה שהגניבה בוצעה על ידי אנשים שהייתה להם גישה מורשית לחצריה. דבר הגניבה נודע לתובע רק בחודש ספטמבר 99, כאשר הגיע למקום עסקה של ישרא-מרין כדי ליטול את חפציו. ישרא-מרין טוענת כי לאחר שהתגלתה הגניבה ניסו אנשיה ליצור קשר עם התובע אך לא איתרו אותו, שכן פסק מלהתגורר בכתובת שמסר בעת הפקדת המכולה. דיון: התובע טוען כי התקשר בעסקה עם ישרא-מרין הן לשכירות המכולה והן לשמירה עליה, וכי נאמר לו במפורש כי ישרא-מרין מקיימת שמירה על החצרים לרבות על ידי שומר במשך הלילה. ישרא-מרין עומדת על גרסתה כי הודיעה לתובע שאין היא עוסקת בשמירה, כי האבטחה בחצריה מתבצעת על ידי מוקד שמירה בלבד, וכי היא אינה אחראית לשמירת החפצים. בתצהירו אומר התובע את הדברים הבאים: "במהלך חודש 2/99 יצרתי קשר עם [ישרא-מרין] ו/או מי מנהליה … בעת ההתקשרות עם [ישרא-מרין] דרשתי ואף הובטח לי מפורשות כי המקום מוגן ע"י שמירה למשך כל שעות היממה ואף נאמר לי, כי ישנו שומר במקום אשר הינו מסייר באתר". אין בעדות התובע אודות דברים שנאמרו לו על ידי מי מטעם הנתבעת באשר לקיום שמירה בשעות הלילה כדי לשכנע במידה הראויה כי אכן כך היה וכך נאמר. עדותו של התובע היא עדות בעל דין המוכחשת על ידי בעלת הדין שכנגד, ובנסיבות העניין אין בה די כדי להוכיח את גרסתו במחלוקת זו. עיון בתצהיר העדות הראשית שעשה התובע איננו מגלה פרוט של תשתית עובדתית מספקת. כך לדוגמא אין אנו יודעים מי אמר לתובע את שאמר. טענת התובע בתצהירו כי יצר קשר עם ישרא מרין "ו/או מי ממנהליה" מצביעה על עצלות מחשבתית, כלשונו של השופט ח. כהן. (ר' ח. כהן, סכלות ו/או איולת, לשוננו לעם מחזור ל"ב, קונטרס א' תשמ"א עמ' 3; פורסם גם בספר חיים כהן מבחר כתבים עמ' 387). כפי שמוכיח השופט ח. כהן הצרוף "ו/או" לקוי מכל הבחינות, הלשונית, האסתטית-פסיכולוגית והמשפטית. במיוחד פסול צרוף זה כשהוא מופיע בעדות, שאם נקבלו כלשונו נימצא קובעים עובדה והיפוכה בהעלם אחד. בענייננו דרך התנסחות זו אינה מציבה גרסה עובדתית ברורה, ואגב השימוש בה נמנע התובע מלנקוב בפרטים העשויים לזהות את האדם עמו שוחח - שבוודאי לא שוחח התובע עם ישרא-מרין יצירת החוק, אלא עם אדם בשר ודם. התובע לא פרט את שצריך היה לפרט, ובכך ייתכן ומנע מישרא-מרין להביא את גרסתו של אותו אדם שלטענת התובע שוחח עמו. לכאורה נתמכת עדותו של התובע בעדות סוכן הביטוח המצהיר כי התובע אמר לו כי ברר עם עובדי הנתבעת וכי קיימת שמירה מתמדת בחצרים כולל פטרול של שומר. אולם, עדותו של סוכן הביטוח היא עדות מפי השמועה, ובנסיבות העניין אין בה כדי להוות תוספת ראויה לעדותו של התובע. איני יכול איפוא לקבוע כי ישרא-מרין הודיעה לתובע כדבריו כי קיימת בחצריה שמירה מתמדת של שומר. מאידך גיסא, טענת ישרא-מרין כי מי מטעמה אמר לתובע שאין היא נוטלת על עצמה אחריות לגורל החפצים לא נזכרה כלל בכתב ההגנה ואף לא הוכחה במידה משכנעת. שני העדים מטעמה של ישרא-מרין מתארים בשפה אחת ובלשון זהה לחלוטין כי: "במעמד ההתקשרות, נאמר לנתבע [צ"ל התובע - א.ש.ש] במפורש, כי מעבר להסכמתה של החברה לאחסן את המכולה בשטחה ללא כל תמורה, אין היא מקבלת על עצמה כל אחריות ביחס לתכולתה". דא עקא, כבר למקרא המלים "נאמר לתובע" מתעוררת תמיהה; מדוע לא נאמר מי אמר ומי נכח ב"מעמד ההתקשרות" ? כך גם לא ברור אם "מעמד ההתקשרות" ארע כאשר הזמין התובע את המכולה, או כאשר הביא אותה לחצרה של ישרא-מרין. העדה גב' לוי אכן משיבה בחקירה שכנגד כי היא זו שאמרה את הדברים ועשתה כן "בתחילת ההתקשרות". העד מר אלברט סרויה מעיד כי שוחח עם התובע קודם להתקשרות, אך אינו מעיד מי אמר לתובע כי אין ישרא-מרין אחראית לחפצים. בכל נסיבות העניין איני יכול להעדיף את גרסתה של ישרא-מרין על גרסתו של התובע בסוגיה זו, ואיני יכול לקבוע כי ישרא-מרין אכן פטרה עצמה מכל חבות למקרה גניבה. אפילו הייתי סבור כי אכן אמרה הגב' לוי שאין ישרא-מרין מקבלת על עצמה כל אחריות ביחס לתכולה, עדיין ספק בעיני אם בנסיבות העניין היה בדבריה אלה כדי לפטור את ישרא-מרין גם מרשלנות ואדישות שהפגינה באי הגשת תלונה למשטרת ישראל. מעמדה של ישרא-מרין כשומרת ישרא-מרין פעלה כשומרת לפי חוק השומרים, התשכ"ז - 1967 ("החוק"), שסעיף 1(א) הימנו מורה אותנו: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". כאשר פונים אנו לשאלת היקף אחריותה של ישרא-מרין כשומרת מתעוררת השאלה אם מעמדה היה כשל שומר חינם, שאין לו בשמירת הנכס טובת הנאה לעצמו (ס' 1 (ב) לחוק), כטענת ישרא-מרין, או שמא היה מעמדה כשל שומר שכר "המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו [של הנכס - א.ש.ש.] טובת הנאה אחרת לעצמו ...", כטענת התובע. הטעם לצורך בקביעת מעמדה של ישרא-מרין נעוץ כמובן בהוראות ס' 2 לחוק הקובעות את אחריותו של שומר בהתאם למעמדו: "2. (א) שומר חינם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו. (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו." ישרא-מרין טוענת כזכור כי כל שעשתה היה להשכיר לתובע את המכולה, ואילו את הרשות שנתנה לתובע להצבת המכולה בחצריה רואה היא כטובה אישית החורגת מעסקיה הרגילים. היא ביקשה לטענתה להיטיב באופן אישי עם התובע "לפנים משורת הדין". התובע סבור כי ישרא-מרין פעלה כשומרת שכר שכן מעבר לתמורה שקיבלה הייתה לה טובת הנאה אחרת בשמירת המכולה. כדי לעמוד על התחייבותה החוזית של ישרא-מרין עלינו לברר את תכלית החוזה ולעשות כן לאור התנאים המוסכמים של החוזה ונסיבותיו. במיוחד כך הדברים בחוזה שבפנינו שחלקו הכתוב (נ/1) איננו כולל את כל התנאים המוסכמים, וכאשר ברור לעין כי הטופס הכתוב הוכן לצרכים אחרים ולאו דוקא למקרה של השכרתה של מכולה. אם ניתן ללמוד דבר מנוסחו של המסמך הרי זה כי לצדדים ברור היה שהאחסון יהיה בחצריה של ישרא-מרין וההובלה תעשה "הלוך וחזור" מאשקלון לאשדוד ולאשקלון. תכליתו של החוזה דנן הייתה למצוא פתרון לאחסון חפציו של התובע לתקופת מעבר מדירה לדירה בדרך של השכרת מכולה. ברור שאחסון החפצים צריך היה להעשות בדרך המבטיחה כי בתום התקופה יוחזרו החפצים לבעליהם. אולם באחסנת החפצים במכולה לא סגי. יש להשיב גם לשאלה היכן תמצא המכולה במשך תקופת האחסון. לשאלה זו שני פנים: האחד הוא המיקום הפיזי של המכולה, שלא ניתן להניח את המכולה אלא במקום שלתובע יש זכות להניחו בו. הפן האחר הוא כי אותו מקום בו תונח המכולה צריך להיות בטוח דיו, באופן שיישמרו גם המכולה וגם החפצים שבתוכה. בדרך כלל אדם מן היישוב השוכר מכולה איננו בעל מגרש שבו יכול הוא לאחסנה, ומן הסתם נזקק הוא למקום מתאים לשם כך. ישרא-מרין שעיסוקה בין היתר בהשכרת מכולות, והמחזיקה בשטח מתאים לאחסון, היא זו המתאימה להציע פתרון למקום האחסון, והיא גם זו ששוכר של מכולה ממנה יפנה אליה כדי לקבל פתרון שכזה. יש גם עניין לישרא-מרין בשמירת המכולה תחת פיקוחה, שכך מבטיחה היא גם את המכולה גופה ואת השבתה לידיה בתום תקופת השכירות, וגם את תשלום מלוא דמי השכירות לאחר סיומה של תקופת השכירות המקורית, אם זו תוארך. אכן לא בכדי לא טרחה ישרא-מרין לדאוג בטופס ההזמנה להבטחת החזרתה של המכולה לידיה, ולקבלת פקדון או בטחון אחר להחזרת המכולה. שמירת המכולה בחצריה של ישרא-מרין ועל ידה הייתה איפוא חלק מתנאי החוזה שבין התובע וישרא-מרין. האם הייתה ישרא-מרין שומר חינם או שומר שכר ? בבואנו להכריע בשאלת מעמדו של שומר שלא נשכר במיוחד כשומר, ולא קיבל תמורה ישירות בעד השמירה, עלינו לבחון את תכלית החוזה ואת הנסיבות השונות האופפות את הקשר שבין השומר לבין בעל הנכס. אומר ד"ר מישאל חשין במאמרו "שמירה ושומרים - לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967", משפטים ג', 137: "מבחן עזר לקביעתה של טובת הנאה ימצא בשאלה, אם היחסים בין הצדדים הם אישיים או מסחריים. ביתר דיוק: האם עושה השומר את השמירה כטובה אישית לבעל - בחינת אהבה שאינה תלויה בדבר - או אם נעשית השמירה באורח טפל למסגרת עסקית שמנהל השומר. במקרה האחרון, להבדיל מהמקרה הראשון, עשויה לקום הנחה שהשמירה היא שמירת שכר ... (שם, עמ' 165) עיסוקה של ישרא-מרין הוא בתקון מכולות והשכרתן ומשמשת היא כמחסן ערובה להחזקתן. ישרא-מרין רשאית כמובן לפעול לשם שמיים ולטובת הצבור ויחידיו, אך בדרך כלל חזקה היא שכחברה בערבון מוגבל נעשים עיסוקיה למטרת רווח. הקשרים שבין התובע לבין ישרא-מרין יוסדו והתקיימו על בסיס מסחרי, ואלמלא הסכימה ישרא-מרין לשמור על המכולה יכול והעסקה כלל לא הייתה יוצאת לפועל. מכל מקום בשמירת המכולה בחצריה הבטיחה כאמור ישרא-מרין גם אינטרסים שלה. טענתה של ישרא-מרין כי כלל לא ידעה מהי תכולת המכולה איננה פוטרת אותה מאחריותה כשומרת שהיא אחריות לפי חוק. ר' לעניין זה מאמרו של פרופ' ג. טדסקי "השומר על פי דין", משפטים ח' (התשמ"ח), 430: "כיוון שלא דרוש במשפטנו ,ANIMUS POSSIDENDI הכוונה להחזיק קיימת גם כאשר מודע המחזיק שהוא מחזיק עבור הזולת ולזולת יצטרך למסור, בסופו של דבר, היא קיימת אף אם אינו יודע מהו בדיוק החפץ שממציאים לו ומניין בא, אם הוא בעל ערך, או שאינו בעל ערך, אם היה שלו מקודם וכעת מחזיקים אותו לו או ששולחים אותו למתנה, להשאלה, למכירה או למטרה אחרת - או אם הוא טועה בנסיבות כאלה. רצון המחזיק קיים בתור רצון להחזיק אף כאשר אין המחזיק מסכים לקבל על עצמו את עול השמירה: החוק מטיל אותו עליו, גם כאשר אין הוא נוטל אותו על עצמו". (שם, עמ' 435). הנסיבות מצביעות איפוא על כך שמעמדה של ישרא-מרין היה של שומרת שכר. במה נבדל שומר השכר משומר החינם ? אין צריך לאמר כי אחריותו של שומר שכר רחבה ומקיפה יותר מזו של שומר חינם, ואף נטלי ההוכחה משתנים ומכבידים על שומר השכר. לפי הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) לסעיף 2 לחוק שהובאו לעיל, בעוד ששומר חינם אחראי רק אם נגרם האבדן או הנזק לנכס ברשלנותו, הרי ששומר שכר אחראי לכל אבדן או נזק שנגרמו "זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן". כאשר מטרת שמירתו של הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו יופטר שומר השכר אם יוכיח כי האבדן או הנזק נגרמו שלא ברשלנותו. נסיבות הגניבה במקרה דידן היו ניתנות לצפייה מראש, וניתן היה למנוע תוצאותיהן בשמירה מתאימה, ואולי גם באמצעות תלונה למשטרה וחקירה משטרתית לאחר מעשה - חקירה שיתכן והייתה מגלה להיכן הגיעו חפציו של התובע. ישרא-מרין לא הוכיחה כי לא התרשלה בשמירת המכולה, אדרבא, רשלנותה ניכרת על פני הדברים. מכאן שאפילו היינו רואים בישרא-מרין שומרת חינם, עדיין ייתכן והייתה חבה כלפי התובע. על אחת כמה וכמה כאשר מצאנו כי מעמדה הוא של שומרת שכר. לפיכך מוצא אני את ישרא-מרין אחראית לאבדן ולנזק שנגרמו לתובע בגין הגניבה בחצריה. אחריות המבטחת: שונה דינה של המבטחת. זו העמידה תנאי מוקדם מפורש לחבותה ועשתה כן על פי הצהרה של התובע כי קיימת שמירה במקום במשך 24 שעות ביממה. שמירה כזו לא התקיימה. שרותי המוקד קיימים היו לכל היותר בפתחי החצרים ובמשרדיה של ישרא-מרין, ולא הגיעו לכלל שמירה כמובנה בהצהרתו של התובע בפני סוכן הביטוח ובפוליסה. אין חולק כי בהעדר שמירה בהיקף האמור לא הייתה המבטחת מסכימה לבטח את התובע. ייתכו ובנסיבות אחרות הייתי אומר כי "שמירה" פרושה גם שמירה באמצעות מוקד שמירה ואבטחה, אך לא כן בנסיבות שבפנינו שבהן הצהיר התובע במפורש בפני סוכן הביטוח כי מדובר בפטרול של שומר 24 שעות ביממה. מכאן שדין התביעה נגד המבטחת להדחות. לשאלת הנזק: התובע טען בכתב התביעה לנזק לחפציו בסכום של 70,000 ₪; בתצהירו אף העמיד את הנזק על 70,000 - 80,000 ש"ח. הוגשה כראייה חוות דעתו של שמאי (נ/3) שבדק את המקרה מטעם המבטחת ומצא כי שווי התכולה היה 68,500 ₪. לא הובאו ראיות לסתור והתובע לא נחקר בעניין זה. גם בסיכומים שהגישה ישרא-מרין היא לא חלקה על גובה הנזק. יש לקבוע איפוא כי שווי החפצים שנגנבו היה 68,500 ₪ במועד גניבתם. בנוסף לכך זכאי התובע לפצוי בגין חפצים אישיים כגון תמונות ומזכרות שאין להם ערך כספי. אין בפני נתונים מפורטים להערכת הנזק בסעיף זה ויש לאומדו, כפי שיש לאמוד כל נזק שאינו ממוני. דומה כי סכום של 15,000 ₪ יהיה בבחינת פצוי מתאים. פסיקתא: התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת והנני מחייבה לשלם לתובע סכום של 83,500 ₪ בצרוף ריבית כחוק מיום 1.7.99 וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 12,000 ₪. התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת 2 ובשכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪. ביטוח פריצה / גניבה