פסק דין זוהי תביעה לתשלום פיצויים על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות בגין אירוע של פציעה במהלך משחק כדורגל, שארע לתובע לטענתו ביום 11.11.95. התובע היה אותה עת כדורגלן בקבוצת הכדורגל "עירוני ראשון לציון" וביטח עצמו מפני נכות ואי כושר עבודה. הפוליסה ת/1 שהוצאה עבורו ע"י הנתבעת חלה בתקופה הרלוונטית לפציעה. המחלוקות בין הצדדים הן: האם נגרמה לתובע נכות בפציעה נשוא התביעה ומה מידתה; האם עקב כך איבד את כושרו לשחק כדורגל לתקופה המכוסה בפוליסה; האם הפר התובע את חובת הגילוי כלפי הנתבעת בהצעת הביטוח באופן הפוטר אותה מהתחייבויותיה על פי הפוליסה. אין חולק כי הנתבעת פיצתה את התובע על פי נכות תמידית בשיעור של 5% בסך 14,259 ש"ח וכן פיצוי חלקי בגין אי כושר זמני מלא, העומד על פי הפוליסה על 1,500 ש"ח (צמוד מיום הוצאת הפוליסה) לשבוע, בסך כולל של 22,148 ש"ח (שווה ערך לכ-4 חודשי אי כושר, לאחר ניכוי השתתפות עצמית של 11 יום). התובע טוען כי יש לחשב את הפיצוי בגין נכות תמידית לפי 20% נכות ע"פ חוו"ד ד"ר פטיש מטעמו, או למצער לפי 10% נכות ע"פ חוו"ד ד"ר רופמן, מומחה מטעם בית המשפט שבדק את התובע בקשר לאותה נכות בתביעה כנגד חברת ביטוח נוספת שגם בה היה מבוטח בביטוח דומה. לטענתו, יש להשלים את הפיצוי בגין תקופת אי כושר עבודה מלא, לתקופה של 78 שבועות שמיום הפציעה ועד להגשת התביעה. הנתבעת טוענת כי לתובע לא נגרמה כל נכות בגין פציעה זו, והיא מסתמכת על חוות דעתו של ד"ר שטרן, מומחה שמונה ע"י בית המשפט בתיק זה ואשר קבע בחוות דעתו כי הנכות בקרסולו של התובע אינה קשורה לתאונה אלא נובעת מתהליך ישן שהחמיר בהדרגה, ללא קשר לתאונה. הפוליסה מחריגה מצבים של החמרת ליקוי קודם. לחלופין, טוענת הנתבעת כי יש להסתמך על חוות דעתו של פרופ' נרובאי שבדק את התובע מטעמה, וקבע לו נכות של 5% בגין הפציעה. הנתבעת טוענת עוד בהקשר זה, כי גם אם תתקבלנה כל טענותיו של התובע, אין הוא זכאי על פי הפוליסה לכפל פיצוי, גם בגין נכות תמידית וגם בגין אי כושר זמני, וזאת בהסתמך על סעיף 3.ד' לפרק 1 לפוליסה, לפיו "משנקבעה למבוטח נכות צמיתה חלקית או מלאה לא יהיה זכאי עוד לפיצוי על בסיס אי כושר זמני לעבודה עקב אותו מקרה ביטוח. כל סכום ששולם בגין תקופה שלאחר התגבשות הנכות כאמור ייזקף לחשבון הפיצוי הסופי בגין נכות צמיתה." הנתבעת טענה בסיכומיה כי משמעות סעיף זה היא שלילה מוחלטת של פיצויי אי כושר כאשר נקבעה לתובע נכות צמיתה (משמע, גם ביטול רטרואקטיבי של הפיצויים שכבר שולמו לפני קביעת הנכות הצמיתה). ברי כי פירוש כזה מנוגד לנוסח הסעיף, לפיו אין מדובר בהשבה רטרואקטיבית של פיצויי אי כושר שבועיים שכבר שולמו, אלא הוראה פרוספקטיבית, לפיה מיום קביעת הנכות ואילך, לא ישולמו עוד תשלומי אי כושר זמני, ואם שולמו - ייזקפו ע"ח פיצויי הנכות הצמיתה. מכאן, שמיום שקבע פרופ' נרובאי מטעם הנתבעת נכות של 5% לתובע בגין הפציעה, 16.12.96, אין הוא זכאי לפיצוי בגין אי כושר לתקופה שממועד זה ואילך. התקופה המירבית לקבלת הפיצוי בגין אי כושר היא, איפוא, ממועד תחילת החישוב (11 ימים לאחר הפציעה) ועד למועד קביעת הנכות. הנכות בגין הפציעה הנתבעת לא חלקה באופן ממשי על אירוע הפציעה עליו העיד התובע, עת נפגע מבעיטה בקרסולו במהלך משחק כדורגל ביום 11.11.95. המחלוקת המרכזית בנושא זה היא, האם נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבו פציעה זו, ומה שיעורה. באופן בלתי רגיל, ניצבות בתיק זה לא פחות מארבע חוות דעת של מומחים אורטופדיים בקשר לפגיעת הקרסול: ד"ר הגר פטיש, שהיתה האורטופדית של קבוצת הכדורגל בה שיחק התובע ונתנה חוות דעת מטעמו לפיה מצאה 20% נכות; פרופ' נרובאי, שבדק את התובע מטעם הנתבעת וקבע 5% נכות. חוות דעתו הוגשה ע"י התובע (ת/3); ד"ר שטרן, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט לנוכח הפער הגבוה בין חוות דעת הצדדים, אך מסקנתו היתה דווקא כי אין קשר בין הפציעה למצב הקרסול; וד"ר רופמן, שמונה ע"י בית המשפט בתיק אחר שבו תבע התובע תגמולי ביטוח בגין אותה פציעה, מחברת הביטוח שילוח שגם בה היה מבוטח בפוליסה דומה, וקבע 10% נכות בגין הפציעה. יצויין, כי מבין המומחים העידו בפני בית המשפט ד"ר פטיש וד"ר רופמן, אותם ביקשה הנתבעת לחקור בחקירה נגדית. ד"ר שטרן הוזמן כאשר תחילה ביקש ב"כ התובע לחקרו בחקירה נגדית על חוות דעתו, ולאחר מכן ביקשה ב"כ הנתבעת לזמנו כדי להגן על מסקנותיו, מול עדויותיהם של ד"ר פטיש וד"ר רופמן שהסבירו את מסקנותיהם הסותרות לזו של ד"ר שטרן. ברם, ד"ר שטרן לא התייצב לעדות, למרות שהדיון נדחה מספר פעמים לצורך תיאום מועדים הנוחים ליומנו. בשלב זה, ויתרו שני הצדדים על זימונו. לאחר שעיינתי בחוות הדעת, במסמכים הרפואיים שהוזכרו בהן ותוך שהתרשמתי מהמומחים שהעידו בפני, הנני מאמצת את ממצאיו ומסקנותיו של ד"ר רופמן, הנראות לי המבוססות והאמינות ביותר. ד"ר רופמן קבע בחוות דעתו ת/4 כי לתובע נותרה הגבלת תנועות של הקרסול הימני שמלווה בנפיחות הקרסול, כעדות לתהליך ארטריטי ניווני. ממצאיו הקליניים תואמים, לדבריו, לבדיקת ההדמיה MRI מאפריל 96' בה נמצא נזק לעצם הטאלוס ושינויים במרקם מח העצם ולממצאי הארטרוסקופיה ממאי 96' - דלקת מפושטת במעטפת הקרסול והתרככות הסחוס בחלק הלטרלי של הטאלוס. לפיכך נכותו הצמיתה עומדת על 10% לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות המל"ל שעניינו הגבלה ניכרת בקרסול (מקביל לסעיף 35(1)(ב)). ד"ר רופמן הסביר כי אין קשר בין ממצאים אלה לבין הנקיעות החוזרות בקרסול, עליהן התלונן התובע במהלך שירותו הצבאי, 11-8 שנים לפני הפציעה דנן. הוא הדגיש, כי בבדיקות שנערכו לתובע מספר פעמים במהלך שירותו הצבאי, לא נמצאו ממצאים פתולוגיים כלשהם באזור הקרסול. כשנשאל בחקירתו הנגדית האם יתכן שהפציעה דנן החמירה מצב קודם שהיה, הסביר ד"ר רופמן כי תאורטית זה יכול להיות, אך אם היה מדובר בתהליך התפתחותי משנת 84' ואילך, ניתן היה לצפות בסבירות לתלונות או ממצאים פתולוגיים במהלך 11 השנים שחלפו עד לפציעה. כמו כן, אין זה סביר שבמצב של תהליך ניווני היה התובע ממשיך לשחק כדורגל מקצועי במשך שנים (עמ' 31 לפרוט'). ד"ר רופמן הצביע גם על ממצאי בדיקות העזר עליהן הסתמך (מיפוי העצם וה-MRI), אשר אינם יכולים לנבוע מאותן נקיעות חוזרות שמהן סבל התובע עשר שנים קודם. יתר על כן, הסביר המומחה, אילו היתה לתובע בשנים שעובר לפציעה תופעה של נקעים חוזרים, ניתן היה לצפות שבבדיקות אלה תימצא פגיעה אופיינית של תזוזת גידים או רצועות, ותופעה זו לא נמצאה בבדיקות. לא מצאתי ביסוס במסמכים הרפואיים למסקנתו של ד"ר שטרן לפיה הפגיעה בעצם הטאלוס (העצם המרכזית בקרסול) הינה ישנה, ומסקנתו כי מדובר בתהליך הדרגתי שהחמיר מנוגדת לעובדות בשטח, עליהן העידו הן התובע והן ד"ר פטיש שליוותה אותו לאורך שלוש שנים כרופאה מטפלת של הקבוצה. לפי עדויותיהם, שיחק התובע כדורגל ברציפות ובאופן מקצועני בשלוש השנים שקדמו לפציעה, ללא כל מגבלה בקרסולו וללא נקעים (עמ' 18, 28, לפרוט'). בנוסף, העידה ד"ר פטיש כי ממצאי הבדיקות הראו תהליך דלקתי פעיל ומצב הסחוס לימד כי התהליך אינו ישן, שאז ניתן היה לצפות לממצאי סדקים או חסר בסחוס (להבדיל מהתרככות בסחוס שנמצאה בבדיקות). לא מצאתי קשר בין פגיעות קודמות של התובע בברכיים, בגב ובכף היד, אותן הזכיר ד"ר שטרן בחוות דעתו, לבין הפגיעה דנן, וההתייחסות במסמכים מתקופת שירותו הצבאי של התובע מהשנים 84'-92' (נ/3) אינה מלמדת אלא על כך שהתלונן בעבר על נקעים בקרסול (לא רשום של איזו רגל) והבדיקות לא מצאו כל ממצא פתולוגי או הגבלה בתנועות. גם התלונות עצמן הן מהשנים 84' - 87' (נ/1 - נ/2) ולא מעבר לכך. אינני מקבלת את מסקנות ד"ר פטיש מבחינת אחוזי הנכות שקבעה לתובע (להבדיל מהממצאים והמסקנות הרפואיות) שכן מעדותה עולה כי היא הגדילה את אחוזי הנכות בהסתמך על הערכה של הפגיעה התפקודית בתובע כשחקן כדורגל, ולא המגבלה הרפואית "נטו". היא עצמה הודתה, כי אם לא היתה משקללת את התפקודיות הפגיעה לשחקן כדורגל אלא "לאדם מבוגר ועוסק בעבודה פקידותית" - מסקנתה היתה זהה לזו של ד"ר רופמן, 10% נכות. (עמ' 19 לפרוט'). פגם נוסף שנפל בחוות דעתה של ד"ר פטיש הוא שהבדיקה עליה התבססה חוות הדעת נערכה במרץ 96', קרי כ-8 חודשים לפני מועד כתיבת חוות הדעת. אמנם, ד"ר פטיש העידה כי במהלך החודשים שחלפו מאז אותה בדיקה ועד לכתיבת חוות הדעת, נבדק התובע על ידה מספר פעמים במגרש במהלך הפעילות השוטפת של הקבוצה ואולם לדבריה בבדיקות אלה לא נערכו רישומים מסודרים ולכן לא התייחסה אליהן אלא לבדיקה המוקדמת. דעתי היא, כי נוכח חלוף הזמן בין מועד הבדיקה למועד מתן חוות הדעת, היה מקום לבצע בדיקה חדשה ולא להסתמך על הזכרון הבלתי מתועד של בדיקות במגרש, כפי שמודה גם ד"ר פטיש שמן הראוי היה לעשות. אשר לחוו"ד פרופ' נרובאי, הרי שגם מומחה זה מצא כי אין קשר בין ממצאי הבדיקות לבין התלונה על הפרעה בקרסול בזמן השירות הצבאי, ובכך הוא מחזק את מסקנות ד"ר רופמן וד"ר פטיש. ביחס להיקף המגבלה בתנועתיות הקרסול, הנני מעדיפה את חוות דעתו של ד"ר רופמן, שבדק את התובע שנתיים מאוחר יותר, שכן עסקינן בתהליך ארטריטי מתקדם והבדיקה המאוחרת מצביעה על השלכות הפגיעה והנכות הצמיתה בצורה מדוייקת יותר מבדיקה שנערכה סמוך יותר לפציעה. לפיכך הנני קובעת כי נכותו של התובע בשל הפציעה נשוא התביעה עומדת על 10%. תקופת אי הכושר המלא ד"ר רופמן חיווה דעתו גם לעניין אי הכושר לשחק כדורגל, ואמר כי ממועד הפציעה ואילך, עד למתן חוות דעתו, לא יכול היה התובע, על פי ממצאיו, לשחק כדורגל, חרף נסיונות טיפוליים וניתוחיים לשפר את מצבו. התובע העיד בהקשר זה כי לאחר תקופת ההתאוששות הראשונה ניסה לחזור לשחק, השתתף באימונים, אך הכאבים מנעו ממנו לחזור ולהשתלב בקבוצה. ממכתב של ד"ר ביין מאוגוסט 96' (ת/6א'-ב') עולה כי לדברי התובע שנבדק אצלו, מאז הפציעה שיחק התובע תקופה מסויימת תחת טיפול פיזיוטרפי והזרקות מקומיות, אך מחודש מרץ 96' אינו משחק בכלל. הנני מקבלת מכתב זה כראיה אותנטית לדברי התובע לרופא המטפל במועד קרוב יותר לאירועים, כאשר רצונו היה לשוב לשחק כדורגל, כעולה מהניתוח שעבר לצורך כך וממאמציו לשוב ולהשתתף באימוני הקבוצה, כעולה מהעדויות. בחודש מאי 96' בוצע בתובע ניתוח ארטרוסקופיה שלא פתר את הבעיה, וממועד זה ואילך מצאו הרופאים המטפלים ד"ר פטיש וד"ר ביין, כי אינו כשיר לחזור לשחק כדורגל או לעסוק בכל ספורט אחר, חרף רצונו בכך, והורו לתובע להימנע מכך (ת/7, ת/8, ת/9). אמנם, ד"ר ביין לא זומן להעיד על המסמכים הרפואיים שערך במהלך טיפולו בתובע, ואולם אינני רואה בכך סיבה שלא להתייחס אליהם כאל ראיות תמיכה בעניין מהלך הטיפול והתפקוד של התובע, לעדויות התובע וד"ר פטיש ולתעודות הרפואיות שערכה ד"ר פטיש, התואמות בתוכנן את הממצאים וההמלצות של ד"ר ביין. אציין כי העובדה שהתובע ניסה לחזור לפעילות שוטפת במסגרת הקבוצה, והשתתף חלקית באימונים תוך שהוא מטופל בזריקות ופיזיוטרפיה וסובל מכאבים, אינה עומדת לו לרועץ ואינה מלמדת כי שב לכושרו לשחק או להתאמן במסגרת הקבוצה, כטענת הנתבעת. ד"ר פטיש העידה, כי המליצה חד משמעית למאמן הקבוצה שלא לשתף את התובע במשחקים ממועד הפציעה ואילך, ועדותה היתה מהימנה עלי. מסקנתי היא, כי בחלק הארי של התקופה שלמן הפציעה ועד לקביעת הנכות הצמיתה ע"י ד"ר נרובאי היה התובע חסר כושר תפקוד כשחקן כדורגל, ולפיכך זכאי לתשלומי אי הכושר השבועיים. בשקלול חוות הדעת הרפואית של ד"ר רופמן, המקובלת עלי, עדויות התובע וד"ר פטיש, והתיעוד הרפואי שבפני, הנני מעמידה את תקופת אי הכושר על 50 שבועות (נובמבר-דצמבר 95', מרץ- מחצית דצמבר 96'). הפרת חובת הגילוי לענין הפרת חובת הגילוי, העידו עדי שני הצדדים - התובע וחברו דוד חפר מצד התביעה, סוכן הביטוח איתן לנציאנו ועוזרו אליעזר דהדי מצד ההגנה, לגבי דברים שנאמרו או לא אמרו ע"י שני הצדדים במעמד עריכת הצעת הביטוח נ/4, ואופן מילוי טפסי הצעת הביטוח. בהיותם מודעים לחוסר הסבירות של יכולת מי מהם לזכור פרטים משניים כאלה משיחה שגרתית שנערכה 6 שנים לפני מתן העדות (!), התמקדו העדים בעדויותיהם בתיאור אופן ההחתמה על הצעת הביטוח, כאשר עדי התביעה מנסים לשוות לאירוע אופי חפוז והמוני (סבב מהיר של החתמות בין שחקנים אחרים שערכו באותה הזדמנות הצעות ביטוח) ואילו עדי ההגנה משווים לו אופי מסודר, על פי נוהל קבוע הנקוט על ידי הסוכנים במילוי הצעות ביטוח, תוך ניהול שיחה אישית עם התובע. אינני מוצאת לתת משקל, בסוגיה הרלוונטית - כלומר, אזכורן או אי אזכורן של בעיות בריאות קודמות של התובע - למי מעדויות אלה. ברור לי, כי אף אחת מהן לא נסמכה על הזכרון האמיתי של השתלשלות המפגש, אלא על מה שנוח ורצוי לכל צד להאמין בו. גם ההתמקדות ב"חפזון" או ה"דקדקנות" של עריכת ההצעה, כפי שהציג כל צד על פי האינטרס שלו, אינה מעלה ואינה מורידה. סופו של דבר, בהעדר ראיה אותנטית ומהימנה לפרטי אותה שיחה, אין לי אלא להסתמך על הרשום בהצעת הביטוח עצמה, עליה חתם התובע, ולפיה הצהיר כי לא סבל מפגיעה גופנית בעבר ולא עבר ניתוח. יחד עם זאת, הנני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת, כאילו אי אזכור אותן בעיות מהן סבל התובע בשירותו הצבאי, ונקעים או פגיעות זמניות אחרות שארעו לו מפעם לפעם במהלך הקריירה שלו כשחקן כדורגל, נעשה במכוון ומתוך כוונת מרמה. ברור כי התובע היה שחקן כשיר לחלוטין למשחק כדורגל מקצועני, התובע כושר גופני ויכולת מאמץ וסיבולת ברמה גבוהה, בעת עריכת הצעת הביטוח, ולא סבל מכל מוגבלות כרונית או בעלת פוטנציאל ממשי לחבל בהמשך תפקודו כשחקן כדורגל. גם הנתבעת מודה, כי אזכור אותן בעיות קודמות ע"י התובע באותו מעמד, לא היה מונע ממנו להתקבל כמבוטח (ואף אינה מעלה טענה שהיה מתקבל בדמי ביטוח גבוהים יותר). המדובר בפוליסה שהוצעה לפלח שוק של שחקני כדורגל, ונראה לי כי קשה למצוא שחקן מקצועי שלא סבל במהלך הקריירה שלו מפציעות, נקעים או שברים כאלה ואחרים. הנתבעת מעלה טענה ספקולטיבית, לפיה התובע האמין - בטעות - כי אותן בעיות היו מונעות ממנו להתקבל כמבוטח, ועל כן "רימה". ספקולציה זו חסרת כל ביסוס בעובדות או בהגיון והנני דוחה אותה. סיכומו של דבר, גם אם השמיט התובע את הפרטים בדבר פגיעות קודמות, לא היה הדבר בכוונת מרמה, לא השליך על נכונותה של הנתבעת לבטחו או על תנאי פוליסת הביטוח ודמי הביטוח, וכאן שאין לעניין נפקות לשאלת חבותה של הנתבעת לתשלום תגמולי הביטוח. סוף דבר: התובע זכאי לתשלום פיצויי אי כושר זמני למשך 50 שבועות, על פי שיערוכם ליום 1.6.96 (מחצית התקופה) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד לתשלום בפועל, וכן לפיצוי בגין נכות צמיתה לפי 10%, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.97 ועד לתשלום בפועל. מסכום זה יש לנכות את התקבולים ששולמו לתובע ע"י הנתבעת בגין הפציעה בסך משוערך של 45,000 ש"ח. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות ששילם התובע למומחים הרפואיים שהעידו, ד"ר פטיש וד"ר רופמן, בהתאם לאישורים/קבלות. כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע ובשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח + מע"מ. אציין בשוליים כי ב"כ שני הצדדים האריכו בסיכומיהם מעל ומעבר להיקף שנקבע בהחלטת בית המשפט (5 עמ') והגישו סיכומים שנפרשו על פני 17-20 עמודים, ללא כל בקשת רשות לכך ותוך התעלמות מוחלטת מההחלטה. שקלתי אם אין זה מן הראוי להחזיר הסיכומים לשולחיהם כדי שיקצרו אותם להיקף הקצוב והסביר (בהתחשב בכך שאורך הפרוטוקול כ-50 עמ' בלבד) ואולם נוכח הארכות החוזרות שביקשו הצדדים להגשת הסיכומים, שגרמו לכך שסיכומי הנתבעת הוגשו 6 חודשים לאחר גמר שמיעת הראיות, החלטתי להימנע מכך כדי שלא להאריך את עינוי הדין של התובע. אין לי אלא להביע מורת רוח מהתנהגותם זו של עוה"ד המלומדים. נכותכדורגלדיני ספורטביטוח ספורט