זכאות פיצויי פיטורים על חודשי הסתגלות - תנאי פרישה ועדה פריטטית

זכאות פיצויי פיטורים על חודשי הסתגלות - תנאי פרישה ועדה פריטטית, הינו נושא בדיני עבודה אשר נדון בבית הדין לעבודה בירושלים, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת רונית רוזנפלד

הקדמה
התובעת עבדה אצל הנתבעת (להלן – המועצה) כמזכירה במחלקת הרווחה, עד שפוטרה מעבודתה בפיטורים שנכנסו לתוקף ביום 23.12.98. לטענת התובעת היא זכאית לפיצויי פיטורים מוגדלים ולתשלום עבור ארבעה חודשי הסתגלות, כמו גם לפיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב. לטענת המועצה התובעת פוטרה משיקולים עניינים ובתום לב על רקע בעיות שנתעוררו בתפקודה. פיטוריה אושרו בהחלטת הועדה הפריטטית, המהווה מעשה בית דין, והתובעת מושתקת מלטעון כנגד חוקיות פיטוריה. מוסיפה המועצה עוד, כי אין בסיס לתנאי הפרישה הנתבעים על ידי התובעת

עובדות
עיקרי העובדות הרלבנטיות העומדות בבסיס הדיון ואינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן אלו: התובעת, מזכירה במחלקת הרווחה במועצה, עבדה במועצה מיום 1.11.87 ועד יום 23.12.98. אין חולק כי פיטוריה של התובעת היו בסופו של יום על רקע מתיחות קשה ומשבר אמון בינה לבין מי ששמשה כממונה עליה מאז שנת 1992, הגב' ניקול זר אביב (להלן-ניקול). במשך תקופה ארוכה היו היחסים בין התובעת לבין ניקול יחסים טובים, והיתה שביעות רצון מתפקודה של התובעת. כך עד תחילת שנת 1998, שאז חלה התדרדרות ביחסים בין השתיים עד כדי מתיחות רבה, שהגיעה לשיאה במהלך חודש יוני 98, על רקע השתתפותה של התובעת בקורס למפעילי צימרים. על הסיבות למשבר ולהתדרדרות ביחסים יש מחלוקת בין הצדדים, עליה נעמוד בהמשך. בשל המתיחות הרבה ששררה ביניהן יצאה התובעת לחופשה בת חודשיים ימים מיום 1.7.98 ועד יום 31.8.98 (נספח נ/3 לתצהיר מגי מיודק). מחציתה של החופשה היתה חופשה בשכר ומחציתה חופשה ללא תשלום

במכתב מיום 5.8.98, במהלכה של החל"ת, הודיעה התובעת לראש המועצה דוד לוי, כי בשל חוסר האמון הרב השורר בינה לבין ניקול, היא החליטה שלא לחזור לעבודה במחלקת הרווחה. עוד היא ביקשה לקבוע פגישה בקשר להמשך עבודתה במועצה (נספח ת/11 לתצהיר התובעת, להלן – המכתב הראשון). בו ביום, ב- 5.8.98, הפנה ראש המועצה את המכתב הראשון לניקול ולמגי מיודק, מי ששימשה כמזכירת המועצה באותה עת (להלן – מגי), והנחה אותן במזכר שצירף כדלקמן: "לטיפולכן. יש לראות בכך מכתב התפטרות. יש לסכם עימה סיום עבודה וכו' יש להיערך לקליטת עובד/ת בתקן שהתפנה" (ת/100, להלן - המזכר). ביום 7.8.98, שלחה ניקול מכתב לועדת כ"א, בו פירטה את הליקויים בתפקודה של התובעת, שהובילו, לטענתה, למשבר ביחסים ביניהן. בסיכום מציינת ניקול במכתבה, כי התובעת לא תוכל להמשיך לעבוד איתה במחלקת הרווחה, וכי כך גם עולה מבקשת התובעת עצמה - נספח נ/6 לתצהירה של מגי

זמן קצר לאחר מכן חל שינוי אצל התובעת. ביום 26.8.98, לאחר שיחה שהתנהלה בין התובעת לבין מגי, שלחה התובעת מכתב נוסף לראש המועצה והודיעה, כי היא חוזרת בה מהאמור במכתבה הקודם. התובעת מציינת במכתבה, כי בכוונתה לשוב לעבודה במחלקת הרווחה ביום 1.9.98, עם תום החופשה (נספח נ/7 לתצהירה של מגי, להלן – המכתב השני). ואולם, ניקול התנגדה לבקשת התובעת לשוב לעבודתה במחלקה. בהתאם לכך, החליטו ראש המועצה ומזכירת המועצה מגי, כי התובעת לא תחזור למחלקת הרווחה, ותשב במתחם המרכזייה עד שימצא לה תפקיד חלופי (ס' 11-12 לתצהיר מיודק, נספח ת/13 לתצהיר התובעת). כך ארע שבמהלך חודשים ספטמבר – אוקטובר 1998, ישבה התובעת במתחם המרכזייה ולא שובצה לתפקיד כלשהו

בשלב זה החלה מעורבות של נציגות העובדים בטיפול בעניינה של התובעת. ביום 1.9.98, כתב יו"ר ועד העובדים דוד אלקיים לדני בן שטרית, מזכיר האיגוד המקצועי, כי הוא מבקש להוציא צו מניעה כנגד הפעולות החד צדדיות שבהן נקטה המועצה בעניינה של התובעת (ת/9 לתצהיר התובעת). יום למחרת, ה-2.9.98, פנה דני בן שטרית לראש המועצה בבקשה להחזיר את התובעת לעבודה. עוד ציין, כי ההסתדרות וועד העובדים יפעלו להוצאת צו מניעה כנגד ההחלטה וכי תזומן בימים הקרובים ועדה פריטטית בנושא נספח ת/14 לתצהיר התובעת

במכתב מיום 2.10.98, הודיעה מגי, מזכירת המועצה, לתובעת ולוועד העובדים על ההחלטה להפסיק את עבודתה של התובעת (נספחים ת/15, ת/16 לתצהיר התובעת). במכתב צוין כי אם התובעת מתנגדת לפיטורים עליה להשיג על כך בישיבה של מליאת המועצה שתתקיים 13.10.98. במכתב מיום 4.10.98 הודיע הוועד, כי הוא שוקל הכרזת סכסוך עבודה באם לא יוסר לאלתר המכתב בדבר הפסקת עבודתה של התובעת ויחל מו"מ מיידי בעניינה. עוד צוין במכתב, כי עתיד להתקיים דיון בוועדה פריטטית לעניין אי החזרתה של התובעת לעבודה לאחר סיומו של חל"ת מאושר נספח ת/17 לתצהיר התובעת

ביום 13.10.98 החליטה מליאת המועצה על הפסקת עבודתה של התובעת. ההחלטה התקיימה לאחר שראש המועצה ומזכירת המועצה פרטו בפני מליאת המועצה את הנימוקים לכך. התובעת לא הופיעה בפני המליאה אף שהוזמנה (ת/10 לתצהיר התובעת). ביום 3.11.98 התכנסה הועדה הפריטטית ואישרה את דרישת המועצה להפסקת העבודה של התובעת. הועדה קבעת את מועד סיום ההעסקה ליום 23.12.98. עוד החליטה הועדה להעביר מחלוקת שהתגלעה בין חברי הועדה בקשר לפנסיה ולפיצויי הפיטורים של התובעת להכרעת בורר. וכך קבעה הועדה לעניין זה: "מאחר וקיימת מחלוקת בין חברי הוועדה באשר לזכאות העובדת לפנסיה תקציבית, וזאת בהתאם לסעיף 79 לחוקת העבודה ולשיעורה כעמדת נציג הסתדרות הפקידים, לבין זכאות להקפאת זכויות הפנסיה ב"מבטחים" ו/או פיצויי פיטורין ושיעורם, כעמדת נציג מרכז המועצות האזוריות, מועברת ההכרעה בשאלה זו להכרעתו של בורר יחיד מוסכם אשר יקבע בין הצדדים על פי סעיף 84 לחוקת העבודה. גדר סמכותו הינה בקביעה – איזו עמדה מבין שתי העמדות חלה על העובדת ומהו שעור תנאי הפרישה המגיע לה" נספח ת/2 לתצהירה של התובעת

הבוררות התנהלה בפני עו"ד רינה גרוס, ס/הממונה הראשי על יחסי עבודה. ביום 12.5.99, ניתן פסק הבוררות (נספח טז' לכתב התביעה). פסק הבוררות בוטל על ידי בית הדין האזורי בירושלים (עב 1768/99, בש"א 1397/00). בקשר לכך הגישה הסתדרות המעו"ף (הפקידים) בקשת צד לסכסוך קיבוצי (ס"ק 11/03) ואולם היא חזרה בה מתביעתה, והתביעה נמחקה. לאחר כל אלה אין עוד מחלוקת בין הצדדים, כי אין התובעת זכאית לפנסיה תקציבית - ראה הגדרת המחלוקת שנותרה לבירור, כפי שהוגדרה על ידי הועדה הפריטטית

ביום 6.11.03, שלחה הסתדרות המעו"ף מכתב למרכז המועצות האזוריות (נספח ת/21 לתצהיר התובעת) בבקשה לשוב ולפנות אל הבוררת על מנת שתכריע בסוגיה שנותרה פתוחה והיא "סוגיית הקפאת זכויות הפנסיה במבטחים...ו/או תשלום פיצויי הפיטורים ושיעורם". הפניה לא נענתה. המועצה שילמה לתובעת, ישירות ובאמצעות שחרור כספים צבורים, 100% פיצויי פיטורים. שולמו לתובעת גם דמי הודעה מוקדמת

כאמור התובעת טוענת כי פוטרה בחוסר תום לב, ומשיקולים זרים, ובגין פיטורים אלה היא זכאית לפיצוי. ואלו הם עיקרי טענותיה: הסיבה לפיטוריה הינה שהתריעה בפני ראש המועצה על כך שהמחלקה איננה עומדת בתקנים לשם הגנה על עובדיה מצד מטופלים אלימים. פנייה זו, לטענת התובעת, היתה הגורם המרכזי למערכת היחסים העכורה שהתפתחה בינה לבין ניקול, אשר הובילה בסופו של דבר לפיטוריה. המועצה פעלה לפיטוריה שלא בתום לב בכך שנמנעה מלהחזיר אותה לעבודה לאחר החל"ת, הורתה לה לשבת במסדרון באופן מביש ומבזה, והתנתה את שיבוצה במקום אחר בכך שהיא לא תערב את ועד העובדים ותיתן את הסכמתה להסרת צו המניעה

חוסר תום הלב של המועצה מתבטא גם בכך שההחלטה לפטר את התובעת התגבשה בטרם הוזמנה התובעת לשימוע בפני הועדה הפריטטית, ובניגוד לחוקת העבודה. אין ממש בטענת המועצה, כי פיטרה את התובעת עקב ליקויים מתמשכים בתפקודה. טענה זו הועלתה על ידי המועצה לראשונה במסגרת ההליך המשפטי. בקשר לזכאותה לתנאי פרישה מעבר למה שקיבלה, משבוטל פסק הבורר ולא ניתנה החלטה בסוגיה שנותרה פתוחה (ראה לעיל פסקה 2ט'). בית הדין מתבקש לבוא בנעלי הבורר ולקבוע, כי על המועצה לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בהתאם לחוזר נש"מ 5/97 (נספח כ"א לכתב התביעה) בשיעור 150% וארבעה חודשי הסתגלות

עיקרי טענות המועצה
החלטת הועדה הפריטטית לאשר את פיטורי התובעת, היא בגדר "בוררות למעשה", והיא מהווה מעשה בית דין ומשתיקה את התובעת מלטעון כי הפיטורים לא נעשו כדין. לא יעלה על הדעת להתעלם מההסכמות שהושגו וגובשו בוועדה הפריטטית, בה נכחה התובעת ונציג מטעמה. התובעת פוטרה כדין, משיקולים ענייניים על רקע כשל מתמשך בתפקודה ויחסי אנוש רעועים

אין ממש בטענת התובעת, כי שאלת הזכאות לענין תנאי הפרישה נותרה פתוחה. לאחר ביטול פסק הבורר, הגישה ההסתדרות בקשה לסכסוך קיבוצי, ואולם חזרה בה מתביעתה ביום 20.10.03, הואיל ונקבע תקדים בעניין דומה (עס"ק 1007/01) לפיו לרשות המקומית עומדת הזכות לבחור במסלול של פנסיה צוברת, ובזאת באה הפרשה לסיומה. החוזר עליו מסתמכת התובעת לעניין זכאותה לפיצויי פיטורים מוגדלים ולארבעה חודשי הסתגלות אינו חוזר נש"מ אלא חוזר מנכ"ל משרד הפנים שעניינו עידוד פרישה מרצון בשל ביטול משרה. ואולם אין חולק, כי התובעת לא פרשה מרצונה וכי משרתה לא בוטלה, ומשכך לא חלות עליה הוראותיו של אותו חוזר. תנאי השכר והפרישה הנתבעים הינם תנאים חורגים במובן סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ולפיכך נגועה התביעה באי חוקיות ודינה להידחות על הסף

הדיון
הנה כי כן, עומדות לדיון ולהכרעה בפנינו שתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה הינה האם פוטרה התובעת בניגוד להסכם העבודה ובחוסר תום לב. לצורך כך יהיה עלינו להידרש, בין היתר, לנפקות החלטת הועדה הפריטטית, אשר אישרה את הפיטורים. השאלה השנייה נוגעת לזכאותה של התובעת לתנאי הפרישה אותם היא תובעת - פיצויי פיטורים מוגדלים ומשכורת בגין ארבע חודשי הסתגלות

בדיון שהתקיים להוכחות העידו לתובעת היא עצמה ושרית משה, אשר עבדה בתקופה הרלבנטית במחלקת הרווחה. למועצה העידו מגי מיודק שכיהנה בתקופה הרלבנטית כמזכירת המועצה וניקול זר אביב, המשמשת מאז 1992 בתפקיד מנהלת מחלקת הרווחה

הועדה הפריטטית
אין חולק, כי ביום 8.11.98 התכנסה הועדה הפריטטית בהסכמת הצדדים בהתאם לסמכויותיה על פי חוקת העבודה. ברשימת הנוכחים בדיון נמצא את התובעת, ניקול, ומגי. עוד נכחו בדיון נציגים של ועד העובדים, נציג הסתדרות הפקידים, נציג של מרכז המועצות האזוריות ומר דני בן שטרית ממועצת פועלי ירושלים. בגוף ההחלטה (נספח נ/15 לתצהירה של מגי) ציינה הוועדה כדלקמן: "הועדה נתכנסה לדיון בדרישת הרשות להפסקת עבודתה של הגב' שלומי בשל אי האמון ההדדי שנוצר בין העובדת לבין הנהלת הרשות במהלך התקופה שהאחרונה ובדרישתו הנגדית של וועד העובדים להחזרתה של הגב' שלומי לעבודתה במחלקת הרווחה או למקום עבודה אחר במו"א, וזאת מכיוון ולא היתה עילה מספקת להפסקת עבודתה מחד וכן מכיוון שהפסקת עבודתה נעשתה שלא על פי ההליך הקבוע בחוקת העבודה, מאידך. עמדת המועצה כי בעקבות יחסי אי האמון בין העובדת לבין המועצה, אין מקום להמשך עבודת העובדת במועצה. עוד טוענת המועצה כי העובדת פוטרה כדין במליאת המועצה וניתנה לה זכות שימוע שלא נוצלה, ולכן הפסקת עבודתה אושרה במליאה ביום 13.10.98 והפסקת עבודתה נכנסת לתוקפה ביום 13.12.98. לאחר דיון ממצה בו השמיעו כל הצדדים טענותיהם הגיעו חברי הוועדה למסקנה כי אין מנוס מניתוק הקשר בין הרשות לבין העובדת. החלטה א. הועדה מאשרת דרישת הרשות להפסקת העבודה וקובעת את תאריך 23.12.98 כיום סיום יחסי עובד-מעביד

המסגרת המשפטית
הלכה פסוקה היא, כי בהיותה של הועדה הפריטטית יציר כפיהם של הצדדים ליחסי העבודה, רבה חשיבותה ומשקלה. הועדה הפריטטית מעצם טבעה מורכבת מנציגי הצדדים להסכם הקיבוצי. העובד, שעניינו נדון בפני הועדה, אינו צד לה, ואולם מכוח עיקרי הצדק הטבעי יש לו זכות לטעון בפני הועדה (נה/3-186 (ארצי) שמעון נ' מדינת ישראל, פד"ע כט' 274; דב"ע לא/3-29 עיריית תל אביב יפו נ' סער ואח', פס"ד ג' 160; דב"ע נה/3-248 סלים חורי נ' בנק ערבי-ישראלי בע"מ, סעיף 6 ו' לפסק הדין, פד"ע כט' 514). החלטת הועדה הפריטטית מחייבת את הצדדים לה, כמו גם את העובד שהופיע בפני הועדה ולא כפר בסמכותה

בקשר לכך קבע בית הדין הארצי בפס"ד צביאל כדלקמן: "העובדת הופיעה בפני הועדה, טענה טענותיה לפניה ולא כפרה בסמכותה, וזאת בידיעה כי החברה דורשת את פיטוריה; בכך די כדי לקבוע כי העובדת מנועה מלכפור בסמכות הועדה (דב"ע לז/2-11, פד"ע ט' עמ' 32,39) והחלטתה מחייבת את העובדת (דב"ע לא/2-3 פד"ע ג' 60,62)" (דב"ע מה/30-3 צביאל נ' הוטל קוסמופוליטן בע"מ, פד"ע יז' 225). דברים דומים נמצא בפסק הדין בעניין מרקו בלילתי מן הזמן האחרון, ובזו הלשון: "אין ספק כי החלטת הועדה הפריטטית חלה על העובדים שעניינם נדון בפניה ומחייבת אותם, מכוח עקרונות היסוד של יחסי עבודה קיבוציים ומכוח ס' 19 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957 - עאח(ארצי) 72/05 מרקו בלילתי ואח' – חברת מלונות דן, בעמ' 8 לפסק הדין, ניתן ביום 8.12.05, להלן – ענין בלילתי

כלל הוא, בגדר מושכלות ראשונים, כי בית הדין אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ועדות פריטטיות, אלא מטיל עליהן ביקורת שיפוטית, בדומה לביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות. על היקף ההתערבות של בית הדין בהחלטת ועדה פריטטית עמד בית הדין הארצי בפס"ד צביאל, המוזכר לעיל, בזו הלשון: "בית הדין, אשר לו הפיקוח השיפוטי על פעולתן, ייתן להחלטותיהן נפקות מלאה, כל עוד מילאו אחר כללי הצדק הטבעי ולא חרגו מהסמכות שהוקנתה להם בהסכם שהקימן...". החלטתה של הועדה הפריטטית איננה בגדר בוררות למעשה או בגדר פסק בוררות. על כך עמד השופט צור בפסק הדין בענין מרקו בלילתי בזו הלשון: "החלטת הועדה הפריטטית אינה פסק בוררות מן הטעם הפשוט שועדה פריטטית אינה מסגרת של בוררות. ועדה פריטטית היא מנגנון מוסכם, בו לכל צד יש משקל זהה והחלטותיה מתקבלות פה אחד. ועדה פריטטית היא, בעיקרה, מנגנון חילופי לניהול משא ומתן והיא שונה, במהותה, מהליך של בוררות שהוא מנגנון להכרעה בין שני צדדים לסכסוך המתדיינים בפניו, בדומה להכרעה שיפוטית" ר' בפסקה 23 לפסק הדין

משאין ההחלטה בגדר פסק בוררות, ממילא אין היא יוצרת מעשה בית דין, באשר במישור ההתדיינות האזרחית אין מעשה בית דין אלא בפסק דין של בית המשפט או בפסק בורר (ר' דב"ע לז/11-2 מינץ ואח' נ' עיריית רמת גן, עבודה ארצי, כרך י' (1), 264, בעמ' 268; ר' גם בפס"ד צביאל המוזכר לעיל

נפקות החלטת הועדה הפריטטית
משהובהר כי ככלל החלטת ועדה פריטטית איננה בבחינת מעשה בית דין, ממילא, יש לדחות את טענת המועצה כאילו מנועה התובעת ומושתקת מלהעלות טענותיה כנגד מעשה הפיטורים, מחמת מעשה בית דין. דין טענה זו של המועצה להידחות על הסף. מעיון בטענותיה של התובעת בקשר להחלטת הועדה, מתברר כי אין בפיה טענה לעיוות דין בהחלטתה של הוועדה, או לחריגה מסמכותה. התובעת לא מצביעה על פגם שנפל בדיון שערכה הוועדה ועל פגיעה כלשהי בעיקרי הצדק הטבעי. אין חולק כי התובעת הופיעה בפני הועדה, ואין לה טענה כאילו לא ניתנה לה אפשרות להשמיע טענותיה

לטענת התובעת, פתוחה בפניה הדרך לקבל סעד מבית הדין, מאחר שהצדדים לוועדה הפריטטית היו ארגון העובדים וארגון המעבידים, בעוד שתביעה שבפנינו היא תביעה אישית שלה כנגד מעבידה. כבר עמדנו על כך, כי הועדה הפריטטית פועלת מכוחו של ההסכם הקיבוצי שחל על הצדדים לחוזה העבודה. החלטותיה של הועדה הפריטטית מחייבות גם את העובד שהופיע בפניה ולא כפר בסמכותה. כאמור, בית הדין נותן להחלטת הועדה נפקות מלאה כל עוד היא מילאה אחר כללי הצדק הטבעי ולא חרגה מסמכותה. הנה כי כן, אין לקבל את טענות התובעת כאילו אין החלטת הועדה מחייבת אותה מאחר שלא היתה צד לדיון

עוד מבקשת התובעת ללמוד מכללים בתורת "מעשה בית דין" על מידת המחוייבות שיש לה להחלטת הועדה הפריטטית. מטענות התובעת עולה, כי היא מבקשת "לעקוף" את ההחלטה בדבר אישור פיטוריה דרך העלאת טענות אודות אופן הפיטורים והיותם פיטורים בחוסר תום לב, טענות שלדבריה לא הועלו בפני הועדה (עמ' 4 ס' 6 לסיכומים). לשיטתה, משום שלא נמצא בהחלטת הועדה התייחסות מפורשת לטענות המועלות בפנינו כאן, פתוחה הדרך בפניה להעלותן ולתבוע על פיהן סעד. על האפשרות הזו העומדת בפניה היא מבקשת מאיתנו ללמוד מן הכללים כפי שפותחו בפסיקה בקשר ל"מעשה בית דין", אלא שבכך יש משום ערבוב מין שאינו במינו. החלטת הועדה אינה "יונקת" את תוקפה המשפטי מתורת מעשה בית דין. בבסיס החלטתה של הועדה הפריטטית עומדת הסכמה של הצדדים ליחסים הקיבוציים, ההסכמה שניתנה הינה בדבר אישור פיטוריה של התובעת מן המועצה. התובעת מחוייבת על פי הסכמה זו, ואותה היא רשאית לתקוף אך בכלים אותם פירטנו. בכלים אלה, בחרה התובעת שלא להשתמש. משאין בפי התובעת כל טענה בקשר לפגם שנפל בעבודתה של הועדה ולפגיעה בכללי הצדק הטבעי, התובעת לא הראתה כל עילה להתערבותנו בהחלטת הועדה

דינן של טענות התובעת בדבר היות פיטוריה שלא כדין, להידחות, גם לגופן, וכל זאת מן הטעמים כפי שנפרט להלן. אין חולק, כי החל מינואר 1998, התגלע סכסוך חריף בין ניקול לבין התובעת, שהוביל למשבר אמון בין השתיים. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לסיבות אשר הובילו למשבר זה. התובעת טוענת, כי בבסיס ההתדרדרות במערכת היחסים שביניהן עומדת תלונתה לגורמים המוסמכים במועצה בקשר לאי עמידה בתקנים למיגון המחלקה לשם הגנה על העובדים, וזאת לאחר שניקול לא פעלה בעניין (ס' 9-11 לתצהירה, עמ' 5 ש' 12-14). לגרסת המועצה, כפי שזו פורטה בתצהירה של ניקול, משבר האמון נבע מהתדרדרות בתפקודה של התובעת ובאיכות עבודתה, והגיע לשיאו עת שהתובעת נעדרה מהעבודה לצורך השתתפות בקורס יזמות עסקית בתחום הצימרים ללא אישור - ס' 8-12 לתצהיר ניקול

לאחר ששקלנו את העדויות ויתר הראיות שבתיק, הגענו לכלל מסקנה, כי עדיפה עלינו גרסתה של המועצה, שלא נסתרה, על פני זו של התובעת. לא הובאו בפנינו ראיות שיש בהן כדי לתמוך בגרסתה של התובעת לעניין השיקול הזר העומד ביסוד הפיטורים, והיא נותרה סתמית וכללית. אף שרית משה, שהעידה בפנינו מטעמה של התובעת מסרה, כי היו יחסים לא נעימים במחלקה, ולא הזכירה דבר בקשר לטענת התובעת בדבר הסיבה לפיטוריה (עמ' 9 ש' 18-25). וחשוב מכך - לטענת התובעת בדבר הסיבה העומדת ביסוד ההחלטה לפטרה אין כל אסמכתא במסמכים השונים שהוגשו לתיק, בין במכתבים שהוציאו נציגי הועד וההסתדרות, בין בהחלטת הועדה הפריטטית, ובין בכל מסמך אחר מטעם התובעת

עוד נזכיר, כי התובעת בחרה שלא להופיע בפני מליאת המועצה ולהשמיע טענותיה בקשר להחלטה שהועמדה לדיון בפני המועצה, בדבר סיום העסקתה. אף אם אכן, במועד כלשהו במהלך תקופת עבודתה התריעה התובעת על איום כלשהו שהיה מצד המטופלים (ר' עדותה של מגי בעמ' 13 ש' 9-13) והעדר מיגון מספיק, התובעת לא פרשה בפנינו כל תשתית עובדתית ממנה עולה, כי זה השיקול שעמד ביסוד ההחלטה לפטרה. לאור כל האמור, דין טענת התובעת להידחות

אף לא מצאנו ממש בטענת התובעת, כי המועצה פעלה שלא בתום לב משום שהתגבשה החלטה לפטר אותה בטרם הוזמנה לשימוע בפני מליאת המועצה ובטרם התכנסה הועדה הפריטטית (ס' 4 בעמ' 10 לסיכומים). אפילו נפל פגם בהודעותיה של מזכירת המועצה מגי מיודק לתובעת ולוועד העובדים מיום 2.10.98 (נספחים ת/15, ת/16) מהן משתמע כי כבר הוחלט לפטר את התובעת, פגם זה תוקן מאוחר יותר עת שהתכנסה מליאת המועצה, שהיא הגוף המוסמך מטעם המועצה, לדון בפיטוריה של התובעת. התובעת מצידה ויתרה על זכותה להשמיע עמדתה בפני מליאת המועצה

עוד טוענת התובעת, ולראשונה בסיכומים, כי מתוך גרסתה של המועצה עולה כי היא פוטרה בשל עבירת משמעת שביצעה עקב יציאתה לקורס צימרים ללא אישור. המועצה, כך מוסיפה התובעת וטוענת, כלל אינה רשאית לפטר עובד בשל עבירת משמעת והסמכות לכך נתונה לבית הדין למשמעת (ס' 6 לסיכומי התובעת). טענה זו דינה להידחות ולו מן הטעם שהועלתה לראשונה רק בסיכומים, כמו גם לגופה. לגופו של ענין נשוב ונזכיר, כי הפיטורים אושרו על ידי הועדה הפריטטית שנדרשה לשאלת פיטוריה של התובעת. למותר לציין, כי ראוי היה שטענה זו, ככל שיש בה ממש, תועלה על ידי התובעת או נציגיה בדיון בפני הועדה, ועל כך שלא הועלתה יש גם ללמד על המשקל שיש לתת לה. לפי גרסת המועצה, לא רק עבירת משמעת כזו או אחרת עומדת בבסיס הפיטורים

עמדת המועצה, שלא נסתרה היא, כי התובעת פוטרה בשל התדרדרות מתמשכת בתפקודה, ירידה באיכות עבודתה, איחור בביצוע משימות, העדר עניין, ונוכחות לא סדירה. אל כל אלו הצטרף אף חוסר שביעות הרצון שהביעה התובעת עצמה וחוסר האמון הרב ששרר בינה לבין הממונה עליה. הנה כי כן, המועצה מצביעה על שילוב של גורמים וטעמים שהביאו בסופו של יום להחלטת הפיטורים

על מצב דברים דומה עמד בית הדין הארצי בפסק הדין המנחה בענין חנוכי ובזו הלשון: ברור שיתכנו מקרים שאותו עובד, מצויים בו השניים:- אפשר להגיש נגדו תלונה לועדת משמעת על עבירת משמעת (סעיף 22 לחוק) ואפשר להעמידו לדין משמעת לפני בית-דין למשמעת (סעיף 33 לחוק), אך ללא קשר לאלה אין הוא מתאים לעבודתו, או שקיימת סיבה להפסקת עבודתו שכלל אינה קשורה בעובד... אשר יקבע במקרה זה הוא מה היתה למעשה הסיבה לפיטורין: - הבאו הפיטורין בשל עבירת משמעת, ואין כל משקל לטענות כי יש לאבחן בין פיטורין בגלל עבירת משמעת או פיטורין עקב עבירת משמעת או בקשר לעבירת משמעת, כפי שטענו. בהקשר הדברים כל אלה חד הם, או שהם באו למעשה, באמת ובתום לב, בשל כך שהעובד אינו מתאים לעבודתו ואותה אי-התאמה אינה מוצאת את ביטויה בעבירות המשמעת. 10. וכיצד יבחן בית-הדין אם פוטר העובד בגלל עבירת משמעת, ועל כן בניגוד לסעיף 68 לחוק המשמעת, או שהוא פוטר בשל "אי-התאמה לעבודה" מכוח סעיף 15 לדבר המלך במועצה? אבן הבוחן תהיה בנתונים שהיו לשר עת החליט על הפיטורין או אישר את הפיטורין (דב"ע לז/3-93 מדינת ישראל נ' יואל חנוכי פד"ע ט', עמ' 14, 21

בענייננו כאן עולה כי קיימים היו מקרים של אי מילוי אחר הוראות הממונה העומדים ביסוד החלטת הפיטורים (לכאורה, עבירת משמעת), וזאת במשולב עם ירידה בתפקוד ובאיכות העבודה, מתיחות, יחסי עבודה מעורערים ומשבר אמון קשה בין התובעת ובין הממונה עליה. בנסיבות אלה, אין לקבל טענה של עובד לפיה הוא חסין מפיטורי אי התאמה, משום שיש נגדו גם טענות הקשורות בהפרת המשמעת. אין על כן פגם בבחירת מסלול הפיטורים של התובעת, כפי שבוצע בפועל

תנאי הפרישה
בס' ג' להחלטת הועדה הפריטטית נקבע: "מאחר וקיימת מחלוקת בין חברי הוועדה באשר לזכאות העובדת לפנסיה תקציבית, וזאת בהתאם לסעיף 79 לחוקת העבודה ולשיעורה כעמדת נציג הסתדרות הפקידים, לבין זכאות להקפאת זכויות הפנסיה ב"מבטחים" ו/או פיצויי פיטורין ושיעורם, כעמדת נציג מרכז המועצות האזוריות, מועברת ההכרעה בשאלה זו להכרעתו של בורר יחיד מוסכם אשר יקבע בין הצדדים על פי סעיף 84 לחוקת העבודה. גדר סמכותו הינה בקביעה – איזו עמדה מבין שתי העמדות חלה על העובדת ומהו שעור תנאי הפרישה המגיע לה" נספח ת/2 לתצהירה של התובעת

על רקע המחלוקת הזו ניתנה החלטת הבוררת עו"ד רינה גרוס ונוהלו הליכים משפטיים שונים בין הצדדים החלטת הבוררת שקבעה כי אין התובעת זכאית לפנסיה תקציבית בוטלה (ראה לעיל בפרק העובדות המוסכמות). כיום, אין עוד מחלוקת כי אין התובעת זכאית לפנסיה תקציבית. אף אין חולק, כי פנייתה של התובעת לשוב למסגרת הבוררות על מנת להכריע "מהו שיעור תנאי הפרישה המגיע לה" לא נענתה. התובעת מבקשת כי בית הדין יכנס בנעליה של הבוררת ויקבע זכאותה לתנאי הפרישה, אותם היא מעמידה על פיצויי פיטורים בשיעור של 150%, ומשכורת בין 4 חודשי הסתגלות. בתביעתה זו היא נסמכת על חוזר 5/97 - נספח כא' לכתב התביעה, להלן – החוזר

את תביעותיה אלו מבקשת המועצה לדחות מכמה טעמים. המועצה סבורה כי שאלת תנאי הפרישה אינה עומדת עוד לדיון. זאת מאחר שהמחלוקת בן הצדדים כפי שהוגדרה בס' ג' להחלטת הועדה הפריטטית באה לסיומה עם הקביעה כי אין התובעת זכאית לפנסיה תקציבית. לגופו של ענין נטען כי הוראת ס' 29 לחוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985, אוסרת עליה להעניק תנאי שכר או פרישה החורגים מן המקובל, וכן, לא נתקיימו בתובעת התנאים שבאותו חוזר עליו היא נסמכת. המועצה מציינת כי החוזר עליו מסתמכת התובעת הינו חוזר מנכ"ל משרד הפנים ואין הוא חוזר נציב שירות המדינה

בין שנותרה עוד סוגיה פתוחה להכרעה בין הצדדים בקשר לתנאי הפרישה (כטענת התובעת) ובין שאין עוד סוגיה כזו (כטענת הנתבעת), דין תביעה של התובעת להידחות לגופה כפי שיפורט להלן. כאמור, התובעת מבקשת כי בית הדין יכנס בנעליו של הבורר (לפי ההסמכה שבס' ג' להחלטת הועדה הפריטטית), ויכריע בסוגית תנאי הפרישה שלה. בתביעתה היא נסמכת על החוזר שכותרתו: "פרישת עובדים בגין צמצומים ועידוד פרישה מרצון". בחוזר 5/98 עליו נסמכת התובעת, בין שהוא חוזר נש"מ, ובין שהוא חוזר מנכ"ל משרד הפנים (ראה נספח כא' לכתב התביעה), נקבעו הטבות שונות לעובד הפורש בהסכמה בשל ביטול משרתו והזכאי לפיצויי פיטורים. מצוין עוד, כי ההסדר יחול על עובדים שפרשו בתקופה מ- 1.5.97 ועד 30.9.97. התובעת פרשה שלא בהסכמה ומשרתה לא בוטלה

העסקתה אף הסתיימה בדצמבר 98. הנה כי כן, התנאים המפורטים באותו חוזר לא נתקיימו בתובעת, ואין התובעת מצביעה על שום טעם מדוע יש להחילו עליה. אף צודקת המועצה בטענתה, כי היא מנועה מלהעניק לתובעת תנאי פרישה שמעבר לקבוע בדין, לאור הוראותיו של ס' 29 לחוק יסודות התקציב. הנה כי כן, התובעת לא הניחה בפנינו תשתית נורמטיבית לביסוס תביעתה לתנאי הפרישה – פיצויי פיטורים בשיעור 150% ומענק ארבעה חודשי הסתגלות. לאור כל האמור, דין תביעתה להידחות

סוף דבר
התביעה נדחית. באשר להוצאות - לאחר ששקלנו את נסיבות העניין, ובשים לב לתקופת העבודה הארוכה שעבדה התובעת במועצה, ולהשתלשלות ההליכים שבין הצדדים במהלך השנים, הגענו לכלל החלטה שלא ליתן צו להוצאות