פסק דין א. כללי א.1 בתאריך 29.7.92 נהגה הגב' מיוריאל לביא, אשר בתקופה הרלבנטית היתה אשת הנתבע, ברכב מס' 87-652-11 , בבעלותו של הנתבע. הרכב, היה מבוטח באמצעות התובעת, בפוליסת בטוח מקיף, אשר הנתבע היה בעליה (להלן: "הפוליסה"). א.2 במהלך נהיגתה, נגרמה תאונת דרכים, אשר בעטייה, הגב' לביא נחבלה קשות בגופה ולרכב נגרם אובדן מלא. א.3 במועד התאונה, החזיקה הגב' לביא, אשר ארץ מוצאה, צרפת, ברשיון נהיגה שהוצא בצרפת וכן ברשיון נהיגה בינלאומי. עובר לתאונה, מקום מגוריה הקבוע של הגב' לביא, היה בארץ, מזה כשנתיים. א.4 הודעה על התרחשות התאונה, נמסרה לתובעת, על ידי סוכן הבטוח של הנתבע, מר ברדה, אשר מילא טופס "הודעה על תאונת רכב" (נספח ב' לתצהירי התובעת) (להלן: "ההודעה"). מתוך עיון בהודעה עולה, כי מרבית הפרטים בה, מולאו כנדרש, ברם, המקום המיועד לרישום מס' רשיון נהיגה, סוג הרשיון, שנת הוצאתו ומועד תוקפו - נותר ריק. א.5 בתאריך 25.11.92 או בסמוך לו, שילמה התובעת לנתבע את תקבולי הבטוח, בסך 49,602 ₪, אשר היוו את מחירו של הרכב לפי המחירון + מחיר התוספות שהיו בו (להלן: "תקבולי הבטוח"), בניכוי תמורת שרידי הרכב, אשר נמכרו. א.6 בחודש אפריל 93', הגישה משטרת ישראל כתב אישום, נגד הגב' לביא בו ייחסה לה עבירות תעבורה שונות, בין היתר, נהיגה ללא רשיון בר תוקף בישראל. העתק מכתב האישום הועבר לידי התובעת, סמוך למועד הגשתו. א.7 בתאריך 26.7.94, ניתן פסק דין בביהמ"ש המחוזי בירושלים, בת.א. 840/93, לפיו נדחתה תביעתה של הגב' לביא, לתקבולי פיצויים, אשר הוגשה, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") ונסמכה על פוליסה שהוציאה התובעת לרכב הנדון. התובעת היתה בין הנתבעות. א.8 בפסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי, כי עובר לאירוע התאונה, הגב' לביא לא החזיקה ברשיון נהיגה בר תוקף בישראל ולפיכך, ביטוח הרכב, שהוציאה המבטחת, קרי התובעת, אינו מכסה את נזקי הגוף שנגרמו לה ואין היא זכאית לתקבולי פיצויים. א.9 בתאריך 20.5.96 נדחה ערעורה של הגב' לביא, על פסק הדין הנדון בע"א 5631/94, בבית המשפט העליון, שם נקבע כי בעת קרות התאונה, לגב' לביא לא היה רשיון נהיגה תקף, על פי דיני התעבורה בארץ ולפיכך, אין היא זכאית לפיצויים, לפי חוק הפיצויים, אשר חל על בעל רשיון נהיגה תקף בישראל. (להלן: "הלכת מיוריאל"). א.10 על יסוד הלכת מיוריאל, הגישה התובעת, בתאריך 7.1.97 את תביעתה דנן, להשבת תקבולי הבטוח, ששילמה לנתבע, קרוב ל - 5 שנים קודם לכן. את תביעתה העמידה התובעת על סך 81,899 ₪. התובעת טוענת כי תשלום תקבולי הביטוח נעשה מתוך טעות ו/או הטעייה ולפיכך הינה זכאית להשבתו. לחילופין, לטענתה הינה זכאית להשבת הסכום, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. א.11 להשלמת התמונה, ראוי לציין, כי בשנת 1995, התגרשו בני הזוג לביא, לאחר שעולמם חרב, עקב אירוע התאונה, כך לטענת הנתבע. כלכלית, התאונה מוטטה את הנתבע, הוא רותק למיטת אשתו, אשר נפגעה קשה ונותרה נכה, עסקו קרס והוא נקלע למצוקה קשה, עקב ההוצאות הכבדות שנגרמו לו, בגין הטפול באשתו וילדו, שהיה תינוק בן 5 חודשים . ב. המצב המשפטי ב.1 תקבולי הבטוח שולמו לנתבע, על פי הפוליסה, אשר בין היתר, נקבעו בה בסעיף 15, התנאים לכיסוי הבטוחי, כדלקמן: "בני אדם הרשאים לנהוג ברכב, יהיו אחד או יותר מן המפורטים להלן, כפי שפורש במפרט, ובתנאי שהם בעלי רשיון נהיגה בר תוקף בישראל..." ב.2 בעת קרות התאונה, הנתבע איפשר לאשתו לנהוג ברכב, ביודעו כי ברשותה, רשיון נהיגה בינלאומי ורשיון נהיגה צרפתי. לטענתו, סבר לתומו, כי רשיון זה עונה על תנאי הפוליסה. ב.3 חרף העובדה שבהודעה, לא מולאו פרטי רשיון הנהיגה של הגב' לביא, וכעולה מהראיות שהוצגו, איש מבין עובדי התובעת לא דרש את מילויים - שילמה התובעת לנתבע את מלוא תקבולי הבטוח. ב.4 התובעת אישרה, כי החל מחודש אפריל 94' - ידעה כי בעת קרות התאונה, החזיקה הגב' לביא ברשיון צרפתי וברשיון בינלאומי. חרף זאת, היא השהתה את תביעתה, עד למועד בו ניתן פסק הדין בהלכת מיוריאל, כ - 3 שנים לאחר מכן. ב.5 העובדות כפי שהוכחו, מעלות לדיון את השאלות הבאות: ב.5.1 האם התובעת קיימה את חיוביה, בנוגע לבירור חבותה, טרם תשלום תקבולי הבטוח, כנדרש על פי חוק חוזה ביטוח התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה בטוח")? ב.5.2 האם התובעת טעתה לחשוב, בעת תשלום תקבולי הבטוח, כי אלו משולמים כדין, או שמא הוטעתה על ידי הנתבע? ב.5.3 מה דינו של השיהוי בהגשת התובענה והשלכתו על זכות ההשבה. ב.5.4 האם קמה לתובעת עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט? ג. דיון והכרעה ג.1 האם התובעת ביררה את חבותה כנדרש, על פי חוק חוזה בטוח התובעת טוענת כי על הנתבע חלה חובת דיווח, באשר לסוג הרשיון שהחזיקה אשתו ומשלא עשה כן, הטעה אותה. סעיף 23 לחוק חוזה ביטוח, קובע את חובתם של המבטח מחד ושל המבוטח מאידך, בבירור היקף חבות המבטח, כדלקמן: "(א) משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו. (ב) על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל להשיגם" סעיף 24 לחוק חוזה בטוח, קובע מהי "הכשלה של בירור החבות"; מקרה בו המבוטח, לא העמיד לרשות המבטח את המידע הנדרש, אשר היה בו כדי להקטין את חבות המבטח. נקבע, כי אי קיום חובת המצאת המידע, מפקיעה את הזכות לתגמולי הבטוח ובלבד שאי קיומה או האיחור בקיום החובה למסור מידע - היה בו כדי להקטין את חבות המבטח. עם זאת נקבע בסעיף 24 (2) כי הזכות לקבלת התגמולים לא תפגע אם: "אי קיומה או איחורה (של חובת מסירת המידע על ידי המבוטח - ו.מ.) לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור". ג.2 מתוך עדותה של עדת התביעה, הגב' פרסקו, עולות העובדות הבאות: ג.2.1 הגב' פרסקו המשמשת כראש צוות אצל התובעת, שימשה בתקופה הרלבנטית, כחתמת ולא נטלה חלק במשא ומתן שנערך, בין הנתבע, באמצעות סוכנו, מר ברדה לבין התובעת, בנוגע לתגמולי הבטוח. עדותה של הגב' פרסקו, נסמכת אפוא, על מסמכי תיק התביעה של התובעת ומרביתה, בבחינת עדות שמיעה. ג.2.2 אין ראיה לכך שהתובעת נקטה צעדים, לבירור סוג הרשיון שהגב' לביא החזיקה, טרם תשלום תקבולי הבטוח. ראה דברי הגב' פרסקו בעמ' 7 לפר': "ש: האם משהו בחברת הביטוח פנה ישירות לנתבע או לאשתו בעניין הרשיון ושאל שאלה מרגע כריתת הביטוח ועד לתשלום? ת: אני לא יודעת. אני אישית לא עשיתי כלום" ג.2.3 עד למועד בו הונהג תעריף דיפרנציאלי, התובעת כלל לא הקפידה על מילויה של חובת המצאת רשיון הנהיגה, על ידי המבוטח, כתנאי לקבלת תגמולי הבטוח. ראה דבריה של הגב' פרסקו, בעמ' 11: "מנסיוני בעבר, לא הקפידו על העברת רשינות נהיגה ותעודות זהות, מאז שנכנס עניין התעריף הדיפרנציאלי, לא משחררים תיקי תביעה, ללא קבלת העתק תעודת זהות ורשיון נהיגה. ש: בתקופה ההיא היה נוהל שמעבירים רשינות נהיגה? ת: לא". ג.3 יוצא אפוא, כי התובעת לא קיימה את חובתה, לפי סעיף 23 לחוק חוזה בטוח, לברר את היקף חבותה כלפי הנתבע. חרף סעיף 15 לפוליסה, אשר התנה את תגמולי הבטוח, בקיום רשיון נהיגה בר תוקף בישראל - התובעת לא עשתה מאומה, לבירור שאלת תוקף רשיון הנהיגה של הגב' לביא. כך נהגה במקרה הנדון וכך נהגה, דרך כלל. דומה, כי בהתנהגותה, התעלמה התובעת מקיומו של סעיף 15 לפוליסה, שאם לא כן, על שום מה נמנעה מלבחון את תוקפו של רשיון הנהיגה, טרם תשלום תקבולי הבטוח . בנסיבות אלו, אל לה לתובעת לבוא בטרוניה אל הנתבע, על כי הטעה אותה, לכאורה, ונמנע מלגלות לה עובדות. ג.4 אי קיום החובה הקבועה בסעיף 23 לחוק חוזה בטוח, בכל הנוגע לבירור תוקף רשיון הנהיגה של המבוטח, או מי מטעמו, הפכה אצל התובעת חלק משגרת יומה - משכך, קמה מלפניה מניעות, להעלות טענת טעות או הטעייה, כלפי הנתבע. חזקה על התובעת, כי אם היתה פונה אל הנתבע, בדרישה להצגת רשיונה של אשתו, כי אז, הוא היה ממלא אחר בקשתה,שהרי הוא כלל לא ידע כי הרשיון, לכאורה, לא עמד בדרישות החוק. ג.5 התובעת, כחברת ביטוח ותיקה ומיומנת, ידעה על דבר חובתה, לברר את מקור חבותה וכמו כן, ידעה על התנאי שעמד ביסוד הפוליסה, לפיו על רשיון הנהיגה של הנוהג ברכב המבוטח, להיות תקף בישראל. חרף זאת, היא לא עמדה על קיום החובה ונמנעה מלבצע את הבדיקות הדרושות, על אף שהיו בהישג ידה. בכך, כשלה התובעת וויתרה על זכותה להשבת תגמולי הביטוח, על יסוד הטענה כי אלו, לכאורה, שולמו שלא בהתאם לדין. ג.6 האם התובעת טעתה לחשוב, בעת תשלום תקבולי הבטוח, כי אלו משולמים כדין, או שמא הוטעתה על ידי הנתבע? די בממצא שנקבע לעיל, כדי לשמוט את טענת התובעת, כי טעתה או הוטעתה לחשוב, כי שילמה את תקבולי הבטוח כדין. היתה פתוחה בפניה הדרך, לברר את שאלת תוקפו של הרשיון ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. סעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 מגדיר את מהותה של הטעות והשלכותיה כדלקמן: "א. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות, לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת עלדך, רשאי לבטל את החוזה". טעות הינה הפער שנוצר, בין המצב העובדתי או המשפטי, כפי שמדמה אותו המתקשר, לבין המצב לאשורו. הטעות, לפי חוק החוזים, היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה, שאינה תואמת את המציאות. (ראה, "דיני חוזים"/ גבריאלה שלו, מהדורה 1990, עמ' 194, 195). על הטוען לבטולו של החוזה, להוכיח, כי הטעות נעשתה, עובר לכריתתו של ההסכם ובמקרה דנן, עובר למועד תשלום תגמולי הבטוח. ג.7 הטעות יכולה להיות טעות בעובדה או טעות בחוק. באשר ל"טעות בחוק" - זו מתרחשת כאשר המתקשר מסיק מסקנה משפטית מוטעית מן העובדות. שלא כמו בדין הפלילי, אין הדין האזרחי כולל חזקה שכל אדם יודע את הדין. אי ידיעת החוק וטעות לגביו, עשויה לפטור מחבות חוזית. עם זאת, יש להוכיח, כי הטעות בחוק, נעשתה אף היא, עובר לכריתתו של ההסכם. ג.8 במקרה דנן, המצב המשפטי, באשר למעמדו של רשיון הנהיגה הבינלאומי של הגב' לביא, אם הוא נכנס בגדר המונח "רשיון נהיגה בר תוקף בישראל" - המהווה תנאי לתשלום תגמולי הבטוח לפי הפוליסה - היה עמום. ככל הנראה, איש לא נתן דעתו לסוגיה זו ותשלום תגמולי הבטוח לנתבע, נעשה תוך עצימת עיניים מהמצב המשפטי. ראה עדותה של הגב' פרסקו בעמ' 9: "מאותו מועד ואילך, (אפריל 94 - ו.מ.) על פי כתב האישום ידענו שיש בעיה עם רשיונה של אשת הנתבע" ובעמ' 8: "כשהובאה בפני העובדה כי אשת המבוטח נהגה ללא רשיון ישראלי, דיברתי עם עו"ד בדנני והחלטנו לחכות לפסיקתו של בית המשפט ולאחר שזו ניתנה, הגשנו את התביעה". תחילה, נאחזה התובעת בטענה כי תגמולי הבטוח שולמו, בהעדר הידיעה, כי הגב' לביא החזיקה ברשיון נהיגה בינלאומי, אולם אף לאחר שהעובדות נגלו והונחו בפניה - היא נמנעה מלנקוט עמדה, באשר למעמדו ותוקפו של רשיון הנהיגה של הגב' לביא - ולפיכך, הסוגיה, אם טעתה, או שמא, שילמה את תגמולי הבטוח בסוברה כי אלו משולמים כדין - נותרה תלויה ועומדת. ג.9 הלכת מיוריאל, עליה נסמכת התובעת בתביעתה, פורסמה 4 שנים לאחר מועד תשלום תגמולי הבטוח. רק במועד זה, התחוור לתובעת המצב המשפטי לאשורו. לפיכך, אין לומר כי במועד התשלום -התובעת "טעתה לחשוב" כי שילמה כדין. התובעת האמינה שהתשלום נעשה כדין, הן בעת התשלום והן לאחריו, עם היוודע לה העובדות - אף אז, היא לא חזרה בה ודרשה את השבתם של התגמולים, אלא לאחר פרסום הלכת מיוריאל - אשר שינה את השקפתה, בדיעבד. ג.10 סעיף 14 (א) לחוק החוזים, מתנה את הזכות לבטולו של חוזה, בידיעת הצד השני, על דבר הטעות. ידיעת הצד השני, הנדרשת בסעיף 14 (א) לחוק החוזים, היא ידעה בפועל או ידיעה בכוח. מקום שלא מתקיים תנאי זה, על פי אחת מחלופותיו - לא קמה עילת ביטול. ג.11 הוכח, כי הנתבע ידע אומנם, כי אשתו מחזיקה ברשיון נהיגה בינלאומי, אולם לא ידע את המשמעות שיש לעובדה זו. אין לצפות מהנתבע, כי ידע את החוק ופרשנותו, קל וחומר, מקום, בו קיימת עמימות משפטית - אשר העמידה בספק את שאלת חבותה של התובעת, אף כאשר העובדות נודעו לה לאשורן. לפיכך, מקובלת עלי גירסת הנתבע, כי לא ידע ואף לא היה צריך לדעת, את המשמעות המשפטית שיש לעובדה, לפיה אשתו החזיקה ברשיון נהיגה בינלאומי וכי סבר לתומו, שאין כל פסול בכך שאשתו, אשר עלתה לארץ שנתיים קודם לכן מצרפת - נוהגת באמצעות רשיון בינלאומי. ג.12 יוצא איפוא, כי אף אם התובעת טעתה לחשוב כי שילמה את תגמולי הביטוח כדין, הרי שעל יחסי הצדדים חל סעיף 14 (ב) לחוק החוזים הקובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת. עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה". נוכח הקביעה, כי הנתבע לא ידע על דבר הטעות ולא היה עליו לדעת עליה ( עצם קיומה, מוטל, כאמור, בספק), יש לבחון, אם ראוי להעניק לתובעת את זכות הביטול, לפי הוראת סעיף 14 (ב) לחוק החוזים. זכות הביטול, לפי הוראה זו, נגזרת מאיזון האינטרסים, של שני הצדדים, אשר לכאורה ומבחינה מוסרית, אין להעדיף אחד מהם על פני רעהו. על שיקולי הצדק העומדים ביסוד ההכרעה לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים, עמדה פרופ' שלו בספרה "דיני חוזים" בעמ' 203: "כדי להביא את בית המשפט לידי ביטול החוזה, בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית המשפט, כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם, מצדיק ביטול. לשון אחר: העוול שייגרם לטועה אם יישאר קשור בחוזה שבו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שייגרם לצד השני על ידי עצם הביטול. " הנסיבות שהוכחו, מלמדות כי חובת הצדק - להשאיר את המצב הקיים על כנו. בכל מקרה, אין להעדיף את האינטרס של התובעת, אשר תביעתה נסמכת על שיקולים עסקיים, על פני זה של הנתבע, אשר עולמו חרב עליו, בעקבות התאונה והכספים שקיבל - הוצאו על הטפול במשפחתו שנפגעה. ג.13 דינו של השיהוי בהגשת התובענה והשלכתו על זכות ההשבה. העובדה, לפיה גב' לביא החזיקה ברשיון בינלאומי, נודעה לתובעת, לגירסתה, בחודש אפריל 94. חרף זאת, היא נמנעה מלהגיש את תביעתה, עד לשנת 1997, לטענתה, על שום שביקשה להמתין להחלטה סופית וחלוטה של בית המשפט העליון, בהלכת מיוריאל. שתיקתה של התובעת, לאורך שנים רבות, מהווה שיהוי. אף אם התובעת בקשה להמתין לפרסומה של הלכת מיוריאל, שומה היה עליה להודיע לנתבע, על דבר כוונתה, לבטל את ההסכם ולתבוע את השבת תקבולי הבטוח, אם וכאשר הלכת מיוריאל תאפשר לה לעשות כן. בדרך זו, היתה התובעת מאפשרת לנתבע לכלכל את צעדיו, על מנת שלא ייפגע. כך קבע המחוקק, בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 ולא בכדי, כי יש להודיע על בטול החוזה, בתוך פרק זמן סביר - על מנת שלא לפגוע פגיעת יתר בצד המפר. לעניין זה, ראה ספרה של פרופ' שלו, שם בעמ' 565, 566: "הדרישה למתן הודעת ביטול תוך זמן סביר נובעת מן השאיפה להבהרת המצב המשפטי ולמניעת מצב שבו ימתין הנפגע ו"ימשוך" את החלטתו אם לעשות שימוש בברירת הביטול או לדבוק בחוזה חרף ההפרה. לאחר חלוף הזמן הסביר, רואים את הנפגע כמי שוויתר על ברירת הביטול. דרישת הזמן הסביר מיועדת להגן על הציבור, על צדדים שלישיים וגם על הנפגע עצמו...." במקרה דנן, התובעת השהתה את תביעתה מעבר לזמן הסביר. אחת שנודעו לה העובדות לאשורן, היה עליה לנקוט את הצעדים, למימוש זכויותיה הנטענות. ברם, היא בקשה לאחוז את המקל בשני קצותיו; מחד גיסא, היא נמנעה מלהגיש את תביעתה, טרם פרסומה של הלכת מיוריאל, מהחשש שמא ערעורה של הגב' לביא יתקבל, ומאידך גיסא, היא בחרה לשתוק ולהמנע מהצגת כוונותיה בפני הנתבע. יש בהתנהגות זו משום חוסר תום לב. ראה דברי הגב' פרסקו, בעמ' 8: "ש: פסק הדין של המחוזי ניתן ביולי 94'. התביעה הוגשה בשנת 93 בבית המשפט המחוזי, מדוע לא תבעתם אז? ת: כי זה היה שיקול הדעת, לחכות..." בנסיבות אלו, השיהוי הרב, של 4 שנים, מהווה מצג כלפי הנתבע, לפיו, וויתרה התובעת על זכויותיה הנטענות, לביטולו של החוזה ולהשבת תגמולי הבטוח. ג.14 עדותו של הנתבע, לפיה, הוא איבד את רכושו בעקבות התאונה ותגמולי הבטוח הושקעו בטפולים רפואיים ואחרים, באשתו וילדו התינוק, מקובלת עלי. נוכח השנים הרבות שחלפו, אין לצפות מהנתבע, כי יציג ראיות ומסמכים להוכחת גרסתו, אשר על פניה, הינה סבירה והגיונית. לעניין זה, ראה ספרו של ד"ר פרידמן, "דיני עשיית עושר ולא במשפט", מהדורה שנייה, פרק 29.19 בעמ' 823: "עשוי להיות קשר בין שיהוי לשינוי מצב. ככל שחלף פרק זמן ממושך יותר עד לדרישת ההשבה, כך גדלה ההסתברות שהנתבע אכן שינה מצבו בהסתמך על הכספים שקיבל. ניתן אף לתאר מקרים, שבהם מחמת משך הזמן שחלף, יניח בית המשפט, כמובן מאליו, שחל שינוי במצב או שיסתפק בהוכחה מינמילית לשם כך". אשר על כן, די בשיהוי הרב - כדי להוות טעם לדחיית התובענה. ג.15 האם קמה לתובעת עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט? התובעת סומכת תביעתה, בין היתר, על סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, אשר קובע כדלקמן: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן- המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". נוכח הממצאים שנקבעו, ספק רב אם ניתן להגדיר את הנתבע כמי שקיבל את תגמולי הבטוח, "שלא על פי זכות שבדין". הקביעה, לפיה רשיון הנהיגה של הגב' לביא, לא ענה על הגדרת הביטוי "רשיון נהיגה בר תוקף בישראל" - הובהרה בהלכת מיוריאל. בעת תשלום תקבולי הבטוח - המצב המשפטי לא היה ידוע לאשורו. בנסיבות אלו, אין להחיל את הלכת מיוריאל, רטרואקטיבית, על זכויות התובעת. ג.16 זאת ועוד, כפי שנקבע, התובעת התרשלה בקיום חיוביה, בכך שנמנעה לבדוק את רשיונה של גב' לביא, טרם ששילמה לנתבע את תקבולי הבטוח. אמנם, על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, לא כל רשלנות מפקיעה את זכות ההשבה. אולם, כאשר מדובר ברשלנות ובעיקר, הימנעות מבירור עובדות, או כאשר מדובר בטעות שבדין, שמקורה הימנעות מבירור שאלה משפטית, ומשימוש במקורות אינפורמציה, אשר עמדו לרשות התובעת - אין מנוס מהמסקנה, כי התשלום נעשה מתוך אי אכפתיות לגבי העובדות וכי התובעת בחרה לשלם - יהא המצב העובדתי, או המשפטי אשר יהיה. במקרה כזה, אין לזכותה בהשבת התגמולים. (ראה ספרו של ד"ר פרידמן, פרק 25.9). ג.17 סיכום העולה מכל האמור לעיל, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה. זאת ועוד, אף משיקולי צדק - דין התביעה להידחות. אשר על כן, התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ לרבות הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. משפט תעבורהרכבביטוח חובהרישיון נהיגה