פסק דין 1. יסודה של התביעה שבפני בתאונת דרכים שארעה לרכבו של הנתבע אשר בכל הזמנים הרלבנטים לתביעה היה בעליה של מכונית מסוג סיטרואן zx מ.ר. 51-570-04 ששנת יצורה 1994. את המכונית רכש התובע מס' חודשים עובר לתאונה נשוא התביעה. במועד התאונה ובכל הזמנים הרלבנטים לתביעה היתה המכונית מבוטחת בביטוח מקיף באמצעות הנתבעת 1. הנתבעת 2 היא מוסך הסדר שתיקן את המכונית בעקבות התאונה נשוא התובענה. 2. ביום 8.3.98 נפגעה המכונית, כשהיתה נהוגה בידי התובע, ע"י רכב שפגע בה מאחור, ונגרם לה נזק. לאחר התאונה, ובתיאום בין התובע לנתבעת 1, ומכח הפוליסה לביטוח מקיף, הוכנסה המכונית לתיקון אצל הנתבעת 2 שהיא, בין היתר, מוסך מורשה של יצרן המכונית לתקן כלי רכב מסוג זה, ועוסק בתיקון כלי רכב מזה 25 שנים. 3. המכונית נבדקה ע"י שמאי מטעם הנתבעת, דוד קוסובסקי, שבחן את הנזקים שנגרמו לה, ומצא כי נפגעה בחלקה האחורי. השמאי קוסובסקי בדק את המכונית, הן עם כניסתה למוסך עובר לביצוע התיקונים, והן במהלך התיקון, ונתן חוו"ד בדבר ממצאיו ביום 22.4.98 (נ/1). 4. אין חולק, הן עפ"י חוו"ד השמאי, הן עפ"י עדותו של התובע, והן מעדותו של העד רוסו, כי המכונית לא נפגעה כלל בחלקה הקדמי, וכך גם עולה מעיון בצילומי הנזק. 5. בחוות דעתו קבע השמאי קוסובסקי כי למכונית נגרם נזק (כולל עבודה וחלקי חילוף) בסך 14,498 ₪ המהווה נזק גולמי בשיעור של 43.9% (אחוזי ערך הנזק משווי הרכב בשוק המכוניות המשומשות שעמד אותה עת על סך של 33,000 ₪), וכן קבע כי נגרמה לרכב ירידת ערך בשיעור של 12% דהיינו בסכום של 3,960 ₪. 6. גם השמאי שבדק את המכונית מטעם התובע, מוהר, לא חלק בחוות דעתו על ערך התיקון, אם כי לשיטתו, נגרמה לרכב ירידת הערך בשיעור של 20% (ת/1). 7. התובע והנתבעת 1 חלוקים בשאלה האם יש מקום לתקן את הרכב, כטענת הנתבעת 1 לאור חו"ד השמאי מטעמה, או שיש להכריז עליו כאובדן להלכה, כפי שטוען התובע, ולמכרה במצבה הניזוק (כעולה ממכתבו של התובע מיום 15.3.98 - ת/3). לצורך זה יש לבדוק מהו הנזק הגולמי ומהי הגדרתו של הנזק הגולמי שנגרם למכונית שמכוחו ניתן ללמוד האם היה מקום להשביתו כגרסת התובע או לתקנו כגרסת הנתבעת 1, וכן את טענת הנתבעת 1 לפיה ניסה התובע להיבנות מהתאונה ולהשבית את המכונית שנקנתה מספר חודשים קודם לכן, ועל-פי הטענה היו מצבה הכללי ותחזוקתה גרועים עובר לתאונה. 8. על מצבה של המכונית ניתן ללמוד מדו"ח דינמומטר שהוגש מטעם התובע, וממנו לא עולה כי המכונית, לאחר תיקונה, לא היתה כשירה לנהיגה. כך גם עולה מעדותו של אשר חזן מהמכון הבודק. אין חולק כי המכונית לא נפגעה בחלקה הקדמי. ואולם, מדו"ח הבדיקה עולה שמדובר ברכב שתחזוקתו לקויה וקיימים בו פגמים רבים שבינם לבין התאונה אין מאומה. במנוע (הנמצא בקדמת הרכב) נתגלו נזילות שמן, רעש מערכת תיזמון ושסתומים, רעש אביזרי מנוע נילווים, קורוזיה בבלוק מנוע וסימני שריפת שמן בעומס. במערכת הקירור - קורוזיה בצינורות ואביזרי קרור, במערכת פליטה - דליפות, במערכת סרן קדמי ומערכת היגוי - נקישה בהגה, נדרש תיקון וכיוון ציר קדמי ואחורי, צמיגים - סדוקים ויבשים, העברת כח - בלאי במצמד, נזילת שמן במערכת ההילוכים, שילוב הילוכים לקוי + חריקה, בורר הילוכים לקוי, נזילה מדיפרנציאל + חופש, חופש יתר וציריות רועשות. כן נמצא כי מד המהירות פגום. מקורם של פגמים אלה אינו בתאונה נשוא התובענה. בדיקה זו מצביעה על מצבה הכללי של המכונית, מעבר לנזק שנגרם למכונית בתאונה, ואשר מסימני התיקון שנגרמו בעקבותיהם והבאים לידי ביטוי בדו"ח דינמומטר, לא התעלם גם השמאי קוסובסקי, בקבעו כי לרכב נגרמה ירידת ערך בשיעור של 12%. מאידך יצויין כי גם חזן העיד מפורשות כי הרכב לא היה במצב כזה, לרבות נזקי התאונה, בו הוא מוצא לנכון להודיע לבעל הרכב כי הרכב אסור בנהיגה (ראה עמ' 16 שורה 18 לפרוטוקול). עוד יצויין כי הרכב נבדק ע"י דינמומטר לאחר שהוצא מתיקון אצל הנתבעת 2, והתובע הרגיש, לדבריו, כי הרכב רועד על הכביש. לא מצאתי בעדויות, גם לא בעדותו של חזן, ובוודאי שלא בעדותו של השמאי מוהר כי מדובר ברכב שלאחר תיקונו הינו בבחינת סיכון בטיחותי, ויש להשביתו ולהורידו מן הכביש כרכב מסוכן. לעדותו של השמאי מוהר בעניין זה אתייחס בהמשך. 9. כאמור, השאלה המרכזית השנויה במחלוקת היא האם היה מקום להכריז כי המכונית במצב של אובדן גמור או אובדן להלכה, להשביתה, ולפצות את התובע במלוא ערכה. מקור סמכותו של שמאי רכב להכריז על רכב כאובדן גמור מצוי בתקנה 266 לתקנות התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1981, הקובעת (כנוסחה בעת התאונה) כי: "רכב באובדן גמור (total loss) - רכב ששמאי רכב קבע לגביו אחד מאלה: (1) הוא יצא מכלל שימוש והנזק הגולמי בו הוא 75 אחוזים ומעלה משווי הרכב. (2) הנזק הגולמי בו הוא 55 אחוז ומעלה משווי הרכב, אינו ניתן לשיקום עוד והוא נועד לפירוק בלבד". התקנה קובעת גם מהו "נזק גולמי" כדלקמן: "נזק גולמי - נזק ישיר שנגרם לרכב ללא קשר לאמור בכל פוליסת ביטוח שהוצאה לרכב". 10. אין חולק כי למכונית נגרם נזק של עלות תיקונו בשיעור של 43.9%. לטענת התובע הנזק הגולמי, או כפי שהוא מכנה אותו - הנזק הישיר - מורכב משניים: מערך התיקונים בשיעור של 43.9% וירידת הערך, לשיטת הנתבעים, בשיעור של 12%, סה"כ הנזק הישיר, עולה, באופן זה, על 55% (ומגיע כדי 55.9%), ולפיכך, מן הראוי היה להכריז על המכונית כאובדן גמור. 11. ב"כ התובע הרחיב בסיכומיו בסוגיה שנדונה בשעתו האם על חברת הביטוח לפצות את מבוטחה גם בגין ירידת הערך כדין נזק ישיר שנגרם לרכב או שירידת הערך הינה בגדר נזק עקיף. הפסיקה, ובעקבותיה הפוליסה התקנית, קבעו כי על המבטח לפצות את המבוטח גם בגין ירידת ערך שנגרמה לרכב, שאינה בגדר נזק תוצאתי, ואולם, מעצם היותה נזק ישיר ולא תוצאתי לצורך פיצוי עפ"י הפוליסה, אין להסיק בהכרח, כי הינה בבחינת נזק גולמי כלשון תקנות התעבורה. כידוע רווחה בשעתו הדעה כי ירידת ערך הרכב בתאונה מהווה נזק תוצאתי שאינו מכוסה עפ"י הפוליסה לביטוח כלי רכב שהוצאה עפ"י הפוליסה התקנית. באותה עת קבעה הפוליסה התקנית כי הפוליסה אינה מכסה נזק תוצאתי, ותו לא. ביום 18.8.94 ניתן פס"ד ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. אהרון מוריאנו פ"ד מח (4) 70, ונקבע כי המבוטח זכאי לפיצוי הן עבור הוצאות תיקון המכונית והן עבור ירידת הערך שנגרמה לה בתאונה. הפוליסה קבעה כי היא אינה מכסה נזק תוצאתי, וכב' הנשיא דאז מ. שמגר קבע כי נזק ישיר הוא נזק שנגרם לנכס בעת התאונה, בעוד שנזק תוצאתי נגרם בעקבות אותו נזק, בבחינת חוליות מאוחרות יותר, כגון הפסד רווחים עקב השבתת פונדק או כלי שיט, הפסד עמלה עקב אובדן מטענים וכדומה. עוד נקבע כי כחלק מהתממשות הסיכון המבוטח, עלול להיגרם נזק לנכס המבוטח, "הנזק עשוי להיות בר תיקון באמצעים פיזיים או בר תיקון אך ורק ע"י אמצעים ממוניים. כל הנזקים הללו מכוסים באשר הם "נזק ישיר"" וכן: "הנזק בגין ירידת ערך המכונית בשל עצם התאונה הוא נזק ישיר. הנזק נגרם במישרין לנכס עצמו עקב אירוע התאונה. אין נפקא מינה כי אפשר וביטויו בפועל יהיה במועד מאוחר יותר (כגון - מכר המכונית או אחרי שיסתבר מה התיקונים הנדרשים). הוא קיים במציאות, על אתר, כפועל יוצר מהתאונה" (יש לציין כי בהמשך קובע כב' השופט שמגר כי לא תמיד ירידת ערכה של מכונית יהיה נזק ישיר, ואף נותן לכך דוגמה, ואולם אין חולק כי בעניינינו מדובר בירידת ערך שנגרמה למכונית בשל עצם התאונה, אשר עפ"י פס"ד מוריאנו מהווה נזק ישיר). מכאן מסקנתו של כב' השופט שמגר בעניין מוריאנו לפיה: "הנזק הוא נזק ישיר (להבדיל מ"תוצאתי") המכוסה על ידי פוליסת הביטוח התקנית כלשונה בתקופת הביטוח". ב"כ הנתבעת 1 המלומד סקר בסיכומיו באופן יסודי את ההתפתחות החקיקתית בעניין זה, כאשר עוד בטרם ניתן פסה"ד בעניין מוריאנו שינה המחוקק את נוסח הסייג שבפוליסה התקנית לנוסח כדלקמן: "פוליסה זו אינה מכסה: (1) נזק תוצאתי לרבות ירידת מחיר הרכב המבוטח בשוק הנובעת מטעמים מסחריים בלבד, שאינם קשורים לאי תיקון מלא של הרכב" (תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) (תיקון) התשנ"ג - 1993 (פורסם ק"ת 5536 התשנ"ג - עמ' 995 מיום 8.7.93). באשר לתיקון האמור ציין כב' השופט שמגר בפס"ד מוריאנו כי: "הריבוי... סותר את טענת המערערת, כי ירידת הערך היתה כלולה ממילא, מעיקרו, במסגרת המונח "נזק תוצאתי", היינו אף לפני שהורחבה ההגדרה. מענה אפשרי לסברה זו הוא, כי הריבוי בא להסיר ספק בלבד. אם כך הדבר, נוהגים, לא אחת, לציין זאת במפורש. אולם אין לשלול הפרשנות החלופית האפשרית לחלוטין". בעקבות תיקון הפוליסה התקנית והפוליסות שהוצאו על-פיה, לא היתה ירידת הערך שנגרמה למכונית בתאונה, מכוסה בפוליסה. ביום 12.3.95 נעשה תיקון נוסף בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) (תיקון) התשנ"ה - 1995 שמחק את הסיפא לסעיף 18(ב)(1) המתחילה במלים "לרבות ירידת מחיר הרכב". (ק"ת 5673 התשנ"ה עמ' 1318) דהיינו היה למבטח פטור לנזק תוצאתי, כאשר ירידת ערך לא נכללה בגדר נזק תוצאתי. ביום 3.11.96 פורסמו תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) (תיקון) התשנ"ז - 1996 (ק"ת 5792 התשנ"ז עמ' 96) הכוללות הוראות לעניין השתתפות עצמית של המבוטח לעניין ירידת הערך, להן כפופות כל הפוליסות שהוצאו מאז, לרבות הפוליסה נשוא התובענה. לטענת ב"כ הנתבעת 1, מכאן שהפוליסה התקנית, ומכוחה הפוליסה נשוא התובענה, מכילה כיסוי עבור שני סוגי נזק הנגרם למבוטח עקב תאונה: האחד החזר כספי על ההוצאות שנגרמו לו בשל תיקון המכונית, והשני פיצוי בשל ירידת שוויה של המכונית. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי הכיסוי הביטוחי שניתן עפ"י הפוליסה הינו כיסוי של נזק נוסף הנגרם למבוטח להבדיל מהנזק שנגרם לגוף המכונית עצמה (סעיף ג(1) עמ' 4 לסיכומים), ובעוד שהנזק למכונית ניתן לתיקון, לעיתים באורח מלא, ואפשר להעריכו במדויק, ירידת ערך שנגרמת למכונית הינה נזק שאינו ניתן לתיקון פיזי, אלא רק ניתן לפיצוי בתשלום. עוד טוען ב"כ נתבעת 1 כי ירידת הערך מקבלת ביטוי ממשי בעת מכירת המכונית, ולכן קביעת ירידת הערך בסמוך לקרות התאונה הינה הערכה ערטילאית הנעשית בדרך של אומדן, והמחוקק ראה בכיסוי הביטוחי לירידת ערך מרכיב נזק בפני עצמו בכך שמצא לנכון לאפשר למבטח לגבות מהמבוטח דמי השתתפות עצמית בגין תשלום זה בנוסף לדמי ההשתתפות העצמית שעל המבוטח לשלם מסכום תגמולי הביטוח שהוא זכאי לקבל עבור הוצאות התיקון. יש להעיר לגבי הטענה כי ירידת הערך הינה נזק ערטילאי בסמוך לקרות התאונה כי, כאמור, עפ"י פסק דין מוריאנו, ירידת הערך נגרמת למכונית בתאונה עצמה, ורק הביטוי שלה מתרחש מאוחר יותר בעת מכירתה. כאמור, בתקופה הרלבנטית לתובענה קבעה תקנה 266 לתקנות התעבורה כי: "נזק גולמי - נזק ישיר שנגרם לרכב ללא קשר לאמור בכל פוליסת ביטוח שהוצאה לרכב". (ראה תקנות התעבורה (תיקון מס' 4) התשמ"ב - 1982. תקנה זו תוקנה בתקנות התעבורה (תיקון מס' 4) התשנ"ט - 1999, לאחר אירוע התאונה בעניינינו, כך שבסופה הוסף: "למעט ירידת ערך", וכיום היא קובעת: ""נזק גלמי" - נזק ישיר שנגרם לרכב ללא קשר לאמור בכל פוליסת ביטוח שהוצאה לגבי הרכב, למעט ירידת ערך הרכב;" אין תימה בכך שהתקנה תוקנה על מנת להתאימה לכך שנזק ישיר בתאונה כולל גם ירידת הערך שנגרמה למכונית בשל עצם קרות התאונה מחד, וכוונת מתקין תקנות התעבורה, מאידך, שלצורך הודעת אי שימוש ברכב, ישמש רק הנזק הישיר ללא ירידת ערך, ויש רק להתפלא שהדבר ארך עד לשנת 1999. ככל הנראה, הטעם לכוונה זו של מתקין התקנות, אותו ציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו (סעיף ג(3) עמ' 6 לסיכומיו פיסקה רביעית מלמעלה) שהבסיס להורדת רכב מהכביש הוא עלות תיקונו ביחס לשוויו, שהוא קנה המידה המצביע על תקינותו, ולא ירידת הערך, אשר לטענת ב"כ הנתבעת 1 אין לו דבר עם הכרזתו של רכב כזה כאובדן גמור. לכאורה, מאחר ונזק גולמי הוגדר במועד הרלבנטי לתביעה כנזק ישיר, ונזק ישיר, כפי שקבע פס"ד מוריאנו, כולל בחובו גם ירידת ערך שנגרמה בתאונה - הרי שיש לכלול בנזק גולמי גם את ירידת הערך. כעולה מחומר הראיות, , לא נהגו לקחת בחשבון, גם במועד הרלבנטי לתובענה, לצורך מתן הודעה על אי שימוש את ירידת הערך, וכך אף נהגו שמאי שני הצדדים, שלא הורו על הורדת הרכב מהכביש, וכך אף התייחס לכך הבודק מטעם דינמומטר. מכאן שתיקון תקנה 266 בשנת 1999, נתן ביטוי למצב שהיה קיים כל העת. השמאי מוהר ציין אף הוא בחוות דעתו מיום 12.4.98 בעניין הפחתת הערך של המכונית, כי למכונית נגרם "נזק ישיר" של 42%, ו"ערך פחת". בנוסף, לא היתה כל התייחסות בחוות דעתו של מוהר על סמך מה יש לצרף את שיעור ירידת הערך לשיעור הנזק הישיר, לא בחוות דעתו הראשונה ולא בשנייה, למרות שמלכתחילה נסבה המחלוקת על עניין זה. למרות שתי חוות דעת שנתן השמאי מוהר, ביקש ב"כ התובע להשלימן בחקירה ראשית בע"פ, ומוהר העיד בתשובה לשאלה כי לטענת הביטוח ירידת ערך לא נחשבת לצורך טוטאל לוס כי: "היום זה נכון כי שינו את הנוהלים בהתאם להוראות שקיבלתנו ממשרד התחבורה, הורידו מ- 75% נזק טוטאלי ל- 60% לכן ירידת ערך והנזק אינו אקטואלי, השינוי נעשה ב- 4/99". כל ראיה לאותן הנחיות של משרד התחבורה לא הוגשו ע"י התובע, למרות, שכאמור, זו היתה השאלה העיקרית מלכתחילה, ולמרות שתי חוות דעת שמאי שהוגשו מטעמו, ולמרות שאף השמאי מטעמו עשה הפרדה בין הנזק הישיר לירידת הערך, ולמרות השלמת חוות הדעת בחקירה ראשית בע"פ. כמו כן צודק ב"כ הנתבעת כי אין קשר בין טענה זו לבין שינוי האחוזים המתייחס לנזק טוטאלי, אליו התייחס מוהר בעדותו. כאמור המסקנה אליה הגעתי היא כי תיקון הגדרת הנזק הגולמי בתקנות התעבורה, שנועד לצורך הורדת כלי רכב מסוכנים מהכביש, בשנת 1999, רק נתן ביטוי למצב שהיה קיים בפועל. 12. מתקנה 266 (2) לתקנות התעבורה עולה כי ישנם שני תנאים מצטברים, דהיינו: נזק העולה כדי 55% ומעלה, והרכב אינו ניתן לשיקום והוא נועד לפירוק. 13. מחומר הראיות לא הוכח כלל ועיקר כי הרכב בעניינינו לא היה ניתן לשיקום. ההיפך הוא הנכון. מעדותו של חזן עולה כי הרכב לא היה במצב שיש להשביתו, וגם מחוות דעתו של השמאי מוהר לא ניתן ללמוד כאמור. בחוות דעתו השניה, מיום 5.1.99, שניתנה לבקשת התובע, בה פירט את הוצאות השבתת הרכב, הוסיף השמאי מוהר הערה שלא נמצאה בחוות דעתו הראשונה מיום 12.4.98, לפיה "הרכב הנדון עלול להוות סיכון בטיחותי". בחקירתו הנגדית (עמ' 5 משורה 7 לפרוטוקול) העיד השמאי כי הרכב היה כשיר לנהיגה וכי הוא רק הזהיר את בעל הרכב שיסע בזהירות, ובעמ' 5 לפרוטוקול העיד השמאי "שהאוטו מהווה קצת סיכון בטיחותי" (עמ' 5 לפרוטוקול, למטה). אין בדברים האמורים כדי ללמד כי הרכב לא היה בר שיקום כדרישת התקנות, עד כי היה על השמאי להכריז עליו כאובדן גמור. הראיה, שהשמאי מוהר לא הפקיד את רשיונותיו של הרכב במשרד הרישוי, וטענתו כי סמך על השמאי קוסובסקי שיעשה כן, מוטב היה לה שלא תטען, שכן השמאי מוהר בדק את הרכב לאחר השמאי קוסובסקי, ואם היה סבור מבחינה מקצועית כי דינו של הרכב להיות מושבת, מן הראוי היה שיבצע את חובתו כשמאי. דא עקא שמבין השיטין עולה כי גם השמאי מוהר סבר כי, ראשית, הנזק הגולמי לרכב אינו מגיע כדי 55% אלא עומד על 43.9%, ושנית, כי הרכב הינו בר שיקום, לכן לא מתקיימים שני התנאים המפורטים בתקנה 266 (2) לתקנות התעבורה, ולפיכך אין להכריז על הרכב כאובדן גמור. 14. לאור האמור לעיל, אינני מקבלת את תביעתו על התובע להשבתת הרכב, והפיצוי שהוצא לו בנסיבות ע"י המבטח, שיקף למעשה את הנזק שנגרם למכונית בתאונה נשוא התובענה. חבותה של הנתבעת 1 קמה מכח הפוליסה שהוצאה לתובע. הפוליסה הוצאה עפ"י סעיפים 38 ו- 39 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח התשמ"א - 1981 (והיא תואמת את הוראות הפוליסה לביטוח רכב פרטי (נזקי רכוש ונזקי רכוש צד ג') המופיעה בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) התשמ"ו - 1986 (להלן: "הפוליסה התקנית"). עפ"י סעיף 4 לתנאים הכללים שכותרתו "דרכי הפיצוי" והנמצא בפרק 1 "ביטוח רכב - מקיף" רשאית המבטחת עפ"י שיקול דעתה לבחור בין כמה חלופות פיצוי; תשלום ערך הנזק או האובדן במזומן, תיקון הרכב, החלפתו ברכב מסוג ואיכות דומים או החלפת חלק ממנו. אין מדובר בסייגים או בחריגים הצריכים הבלטה שכן כאמור מדובר בתנאי הפוליסה התקנית ובתקנות. סעיף 5 לתנאים הכלליים בפוליסה תואם את הוראות סעיף 56(א) לחוק חוזה ביטוח, וסעיף 6 לתנאים אלה הנושא את הכותרת "רכב באובדן גמור" ס"ק 1 קובע: "הוא יצא מכלל שימוש והנזק הישיר שנגרם הוא 55 אחוז ומעלה משווי הרכב כולל מיסים". סעיף 6 לתנאים הכלליים משקף במדויק את נוסח תקנה 266 (2) לתקנות התעבורה, וכאמור ברכב נשוא התובענה לא התמלאו תנאים אלה: הנזק הגולמי אינו כולל בחובו את ירידת הערך, ולא היה מקום לקבוע כי דין הרכב להשבתה. לפיכך הפיצוי שהוצא ע"י הנתבעת 1 עבור ירידת ערך הרכב, לאחר שהיא שילמה למוסך ההסדר, הנתבעת 2, את סכום התיקון, היה בו כדי לשקף את הנזק האמיתי לרכב בפריט זה, ואם עמד התובע על דעתו, אין לו אלא להלין על עצמו. 15. אשר לתביעה נגד הנתבעת 2 - מוטב היה שלא תוגש, באשר היא אינה נסמכת על חוו"ד מומחה להוכחת עילת התביעה, אלא על אמירתו הסתמית של התובע מחד ושל השמאי מוהר מאידך, ואף זאת רק בחוות דעתו השניה, על דרך הערת אגב, שלא בשלה גם בחקירתו הנגדית. התביעה נגד הנתבעת 2, הינה תביעה בגין רשלנות מקצועית, שהנטל להוכיחה מוטל על התובע. תביעה זו אינה נסמכת על ראיות כלשהן, ודינה להידחות. 16. לאור כל האמור לעיל, מצטמצם נזקו של התובע בשאלת ירידת הערך אשר עפ"י חוות דעת השמאי קוסובסקי, עומדת על 12%, דהיינו 3,960 ₪, ועפ"י חוות דעת השמאי מוהר על 20%, דהיינו 6,500 ₪. תמוהה בעיני קביעתו של השמאי מוהר על ירידת הערך בשיעור של 20%, שאינה עולה בקנה אחד עם האמור בדו"ח ועדת ששון בנושא ירידת הערך, והמגביל ירידת ערך ברכב נשוא התובענה לשיעור של 15%. לאור הפירוט שניתן בחוות דעתו של השמאי מוהר מטעם התובע לקביעת ירידת הערך על ידו, אל מול חוות הדעת של השמאי קוסובסקי בעניין זה, יש לפצות את התובע בירידת ערך בשיעור של 15% מערך הרכב שהיה באותה עת 33,000 ₪, ובניכוי השתתפות עצמית עפ"י הפוליסה, בסך 495 ₪. אשר לפיצוי בגין אובדן השימוש ברכב וחוות דעתו השנייה של השמאי מוהר - אין בחוות הדעת כדי לבוא במקום הוצאות בפועל שהוציא התובע מכיסו, ומקבלות שהיה עליו להגיש כראייה להוכחת הוצאה זו. יתרה מזו, גם אם היה התובע מוכיח הוצאות שנגרמו לו כנדרש, לא היה מקום לזכותו בפיצוי בפריט זה. הנתבעת 1 שילמה לנתבעת 2 את דמי התיקון, ואף שלחה לתובע את הסכום בגין ירידת הערך בסך 3,465 ₪ (דהיינו 3,960 ₪ בניכוי השתתפות עצמית בסך 495 ₪), אך זה הוחזר לה ע"י התובע. משדחיתי את טענות התובע לפיהן היה זכאי לקבל את ערך הרכב כאובדן מוחלט, ובהעדר הוכחה להוצאותיו, גם אילו היה זכאי להן, דין התביעה בפריט זה להידחות. 17. לאור כל האמור לעל, על הנתבעת 1 לפצות את התובע בגין ירידת הערך בלבד, בשיעור של 15%, דהיינו 4,950 ₪ בניכוי 495 ₪ השתתפות עצמית, סה"כ 4,455 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 8.3.98 ועד לתשלום בפועל, בצירוף 15% שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין, וכן סכום האגרה היחסי לסכום הנזק שנפסק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה ע"י התובע ועד למועד התשלום ע"י הנתבעת 1. 18. מאחר והתביעה נגד הנתבעת 2 נדחתה, וכאמור לא הונחה לה תשתית ראייתית כלשהי, ישלם התובע לנתבעת 2 הוצאות בשיעור המגיע לו עפ"י סעיף 17 לעיל (ללא הוצאות האגרה שנפסקו לתובע). מוסך