פסק דין הרקע העובדתי 1. ביום 09.02.99 הנפיקה הנתבעת לתובע פוליסת ביטוח "אדירה - לדירה ולתכולתה" שמספרה 27030741/99 ותוקפה מיום 02.09.99 ועד ליום 31.01.2000. לטענת התובע, הוא פנה לסוכן הביטוח ליאור לוי וביקש לבטח את דירתו מפני שריפה בלבד, אך הסוכן המליץ להרחיב את הכיסוי גם לעניין התפרצויות וגניבות, והתובע הסכים להצעת ההרחבה. ביום 10.02.99 שלחה הנתבעת סוקר מטעמה לביתו של התובע - גמודן שמאות אלמנטרית וסקרי סיכונים בע"מ על מנת להעריך את תכולת ביתו של התובע ואת ההגנות הקיימות. הסוקר הכין דו"ח הערכת תכולה, הכולל רשימת תכשיטים. לטענת התובע, ביום 14.03.99 בין השעות 17:00 ל- 19:00 בעת שהתובע שהה מחוץ לביתו נפרצה דירתו ונגנבה תכולת הכספת הממוקמת במרצפות חדר האמבטיה. התובע הזעיק את המשטרה לביתו והגיש תלונה על התפרצות וגניבה. התובע דיווח על הפריצה לסוכן הביטוח שלו ולמחרת היום הגיעו לדירת התובע חוקר ושמאי מטעם הנתבעת. במהלך החקירה, אשר הוקלטה בהסכמת התובע, ביקש החוקר לדעת באם לתובע יש רישום פלילי במשטרה ולאחר שנענה בחיוב ביקש את רשותו של התובע לקבל רישום זה. ביום 18.04.99 הודיעה הנתבעת לתובע כי מהממצאים הנמצאים ברשותה עולה כי אירוע הפריצה לא התרחש כפי שדווח לה וכי בשל כך נדחית תביעתו. ביום 11.04.99 הודיעה הנתבעת לתובע כי הפוליסה נשואת הדיון מבוטלת לאלתר. התובע עתר בתביעתו לתשלום סך של 37,790 ₪ לפי הפוליסה הנזכרת לעיל. הנתבעת מתכחשת לחבות התשלום לפי הפוליסה נשואת הדיון. האם התובע העלים עובדות או פרטים מהותיים העשויים להשפיע על הערכת הסיכונים של התובעת? 2. הנתבעת טוענת כי הפוליסה נשואת התביעה בטלה מיום הוצאתה הואיל והתקשרה בחוזה הביטוח כתוצאה מטעות שהיא הטעייה שהטעה אותה התובע. לטענת הנתבעת הפרטים המהותיים הבאים לצורך הערכת הסיכונים המבוטחים הוסתרו ע"י התובע, בכוונת מרמה, לפני כריתת חוזה הביטוח: א. כי לתובע עבר פלילי הכולל נסיון לרצח, גניבה וסחר בסמים ב. כי התובע ביקש לבטח את דירתו על רקע חששו מפגיעה ברכושו ע"י יריביו בעולם התחתון ג. כי התובע חי תחת איום מתמיד ד. כי התובע ביקש לבטח את דירתו לראשונה אחרי 16 שנים מאז החל להתגורר בה מתוך חשש לנקמה על היותו עד מדינה. ה. כי בעבר פרצו את דירתו וגנבו ממנה מזומנים ואף עשו צרכים בחדר השינה שבדירתו. ו. כי התכשיטים שביקש התובע לבטח אצל הנתבעת אינם תכשיטים לשימושו העצמי אלא תכשיטים שרכש ממהמרים והוא מתעתד למכרם. הנתבעת טוענת כי התובע הפר את עקרון גילוי הלב, דהיינו גילוי על עובדה שהיתה עשויה להשפיע על אומדן הסיכוי של מבטח סביר וזהיר. לטענתה, על התובע היה למסור לה כל מידע מהותי כגון הנזכר לעיל אף שלא נשאל שאלות ספציפיות לגביו בהצעת הביטוח. עוד טוענת הנתבעת כי מבטח סביר לא היה מתקשר עם התובע אף בדמי ביטוח מרובים יותר אילו ידע את המצב לאשורו. בטענותיה נסמכת הנתבעת על הוראות סעיפים 6 ו- 7 לחוק חוזה הביטוח. לטענת התובע הנתבעת לא הביאה ראיה להוכחת טענתה כי פוליסת הביטוח בטלה בשל הטעייה ואי גילוי פרטים מהותיים. בעת שהגיש את הצעתו לביטוח הדירה נשאל התובע "האם נגרמו במשך 5 השנים האחרונות, נזקים כתוצאה מהסיכון המוצע לביטוח המפורט בהצעה?" על שאלה זו ענה בשלילה. בעדותו טען, בתשובה לשאלת בית המשפט כי לא הבין למה מתייחסת השאלה כוון ש"העברית שלי דלה" וכי לא היתה לו שום כוונה להסתיר את מקרה הפריצה לביתו שאירע סמוך להגשת הצעת הביטוח. לטענת התובע אף בעדותה של החתמת הראשית מטעם הנתבעת לא ניתן להבין לאיזה סיכון מתייחסת השאלה. לפיכך, לטענת התובע לא יעלה על הדעת ליצור חיוב ביחס לשאלה שהחתמת עצמה אינה יודעת כיצד להתייחס אליה. עוד טוען התובע כי השאלה הנזכרת היא שאלה גורפת כהגדרתה בסעיף 6(ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981, ולפיכך אינה מחייבת תשובה אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. לפיכך, התובע לא היה חייב בתשובה לשאלה זו, ואין לקבוע כי שיקר בה הן בשל חוסר הבנתו והן בשל היותה שאלה גורפת שאין להשיב עליה. ואמנם, אין להתעלם מכך שהשאלה אינה שאלה ברורה וכי אף נסיונותיה של החתמת להבהיר למה הכוונה בשאלה זו לא עלו בידה. אפשר אף שהשאלה נכנסת בגדרי סעיף 6(ב) לחוק חוזי הביטוח, ואין ספק ששינוי נוסח עשוי למנוע בלבול וטעויות בין הנתבעת ללקוחותיה בעתיד. אולם, אף אם נקבל את עמדתו של התובע לעניין זה כי השיב על השאלה בשלילה כוון שלא הבין אותה, אין להסיק מכך כי התובע פטור היה מלגלות לנתבעת על אירוע הפריצה. כך קבע השופט כהן בע"א 493/77 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' סעיד מחמוד משייך, פ"ד לב(1), 477 , עמ' 485-486: ".. הן לפי הפסיקה הענפה אשר קבעה שחוזי ביטוח הם חוזים המחייבים נאמנות מיוחדת ביחסים שבין שני הצדדים .. העובדה שהמבטח מנסח שאלות בהצעת ביטוח איננה פוטרת את המבוטח מחובת הגילוי של עובדות נוספות שעליהן הוא לא נשאל ושהן בבחינת עובדות חשובות לפי ההגדרה הנ"ל". וכן השופט לוין בע"א 282/89 - שמואל רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2), 339, עמ' 349-350: "כך נאמר בפסיקת בית משפט זה .. על ידי השופט בך, אשר אמר כי "העובדה שחברת הביטוח מציגה שאלות אחדות, מפורשות, לפני המבוטח המיועד, אין פירושה שלא יוכלו להיות נושאים אחרים, בלתי קשורים לחלוטין בשאלות האמורות, אשר הנוהג או הנסיבות מחייבים את מבקש הביטוח לגלות לחברה פרטים אודותם, המצויים בידיעתו המיוחדת (ע"א 770/81 רגומי בע"מ נ' אררט בע"מ, פ"ד לט(1) 617). דברים אלה, אף שהתייחסו למצב המשפטי שקדם לחקיקת חוק חוזה הביטוח, לא פג תוקפם וריחם עם כניסתו לתוקף של החוק הנ"ל, אשר הוראותיו חלות, כמובן, על המקרה דנן, שכן בהם אמת מבחן ראויה להבנת רוחו של הכלל, לתכלית החוק וכוונת המחוקק. אפילו נאמר שאין הדבר כך מכוח דיני הביטוח PER-SE, כי אז בודאי שכך הוא מכוח תחולתו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, אשר ודאי חל על המקרה דנן בהיות חובת הגילוי חלק מן המשא ומתן לקראת כריתת חוזה, שהרי חוזה ביטוח - חוזה הוא. ..כשהמידע לוקה בחסר, איננו מלא, או מעלים עובדות מהותיות, הרי עלול הוא להטעות ולהכשיל את המבטח בהוצאת פוליסה אותה לא היה מוציא אילו היו ידועות לו עובדות הסיכון אותו הוא עומד לבטח לאשורן. הנה כי כן, חובת הגילוי אינה מצטמצמת ומסתכמת במענה לשאלות, והיא מחייבת לא פעם נקיטת יוזמה מצד המבוטח לקום ולחשוף בפני המבטח הפוטנציאלי נתונים שהם חיוניים כדי שהמבטח יוכל לשקול האם ובאילו תנאים יהא הוא מוכן לבטח את המבוטח הפוטנציאלי הניצב בפניו. סעיף 6 לחוק קובע את העקרון של חובת הגילוי שהוא בסיסי ורחב, מגבש ומיישם תפיסת היסוד של יושר, הגינות ותום לב ביחסים המשפטיים הנקשרים בין אדם לחברו ביחסי מסחר וכלכלה - בין צדדים לחוזה מחייב." גם אם התובע לא נשאל על כך היה על התובע, לפי סעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח לגלות לנתבעת את הפרטים המהותיים לביטוח הדירה. היה עליו לגלות לנתבעת את עברו הפלילי ואת חששו כי על רקע עברו הפלילי הוא צפוי לאיום ולסיכון. היה עליו לגלות את העובדה כי נפרצה דירתו בסמוך למועד הצעתו לחברת הביטוח וכי התכשיטים המבוטחים הם תכשיטים שהוא משיג בהלוואות לאנשים בעת מצוקה. לגבי הפריצה הקודמת, זו וודאי עובדה מהותית, ואף אופי הפריצה מלמד על כך שכנראה הפורצים ביקשו להתנכל דווקא לתובע ומטרת פריצתם לא היתה גניבה בלבד, אלא גם פגיעה בכבודו של התובע על ידי עשיית צרכיהם בחדר השינה, כאשר יש שירותים. עובדה זו היא עובדה מהותית ביותר, שעשויה להשפיע על גובה הפוליסה ואף על רצון המבטח להתקשר בחוזה ביטוח עם התובע. 3. בהקשר זה, אני דוחה את גירסתו של התובע, כאילו ביטוח הגניבה נעשה אגב אורחא לביטוח שריפה שביקש לעשות. התובע נכשל שוב ושוב בסתירות בעדותו ובדברים שאינם סבירים. כך לגבי השריפה שהניעה אותו לעשות ביטוח, הוא טוען בעדותו כי שריפה קטנה של ילדים בחצר הניעה אותו לעשות ביטוח שריפה. ואולם, בדבריו המוקלטים לחוקר שריפה ובעדותו החתומה אמר כי הסיבה לכך שהחליט לעשות ביטוח היא מחשש לשריפה או מילכוד כנקמה על היותו עד מדינה (עמ' 3 לעדות). כך, לגבי השאלה אם מישהו ידע על הכספת, העיד התובע בעמ' 4 שורה 25 כי יכול להיות שאנשים ידעו כי היו אצלו והוא נכנס לאמבטיה ויצא עם פריט יקר או נכנס עם תכשיט ויצא בלעדיו. ואולם בעדותו החתומה בפני החוקר, בעמ' 1 הוא אומר שלא סיפר לאיש שיש לו כספת ולמראית עין קשה לדעת שיש כספת והוא שובר את הראש איך ידע הפורץ שיש כספת, מה עוד שהוא מעיד שהיה מגיע אל אנשים לקנות ואף אחד לא היה מגיע אליו והוא מתגורר בגפו. כך, לגבי רכישת התכשיטים, העיד בסעיף 6 לעדותו הראשית כי לא נתבקש להציג בפני החוקר כל קבלה שהיא, ואילו בסעיף 16 הוא מעיד שהציג את הקבלות. כאשר העיד בפני, ענה (בעמ' 5) "לשאלתך כמה מתוך התכשיטים מקורם במשכון וכמה היו שלי מקודם אני לא יכול להגיד במדויק. 80% היו שלי. קניתי אותם ממזמן. בישראל. אני לא יכול להגיד איפה. חנויות בת"א. לא נסעתי לשם במיוחד לקנות. אני לא זוכר כמה פריטים היו לי. לשאלתך על מקום אחד שקניתי אני לא יכול להצביע על מקום ספציפי כי לא חשבתי שישאלו. המסקנה היא שאין קבלות ולא היו קבלות והתובע לא יכול להצביע על מקום כלשהוא שקנה תכשיטים אפילו בלי קבלות, למרות עדותו. כך, לגבי שימושו בתכשיטים, ענה בעמ' 5: "התכשיטים היו גם לשימוש אישי וגם למשכון. כל תכשיט אם אני רוצה אני אשים אותו. אני הייתי לובש ואני לובש. לא באופן קבוע. בפעם האחרונה לבשתי תכשיטים לפני המקרה ואני לא זוכר כמה בדיוק. זה היה בהזדמנות שבא לי. יכול להיות שבוע יכול להיות חודש. לא חייב להיות חתונה. בפעם האחרונה אני לא זוכר איזה תכשיט שמתי עליי. אני לא זוכר גם לפני כן איזה תשיט שמתי עליי." לעומת גירסה מעורפלת זו, עומדת וסותרת אותה גירסה ברורה וחד משמעית שאותה העיד בעדותו בפני החוקר "אני לא רכשתי אותם לצריכה עצמית" (בעמ' 3 למעלה) ובקלטת (עמ' 22 לתמליל) "ש. זאת אומרת אני מבין אתה אתה לא רוכש אותם כדי לענוד אותם? ת. לא, לא אין לי את זה, אני... ש. לא אין צורך.. ת. זה לא זה כמו שעל כל התכשיטים כן כי אני לא אני אני אישית..מבחינתי אני אוהב זהב. ש. הבנתי. ת. אבל שלא יהיה עלי. ש. הבנתי. ת. אין לי טבעת, הנה אין לי שרשרת, אין לי גורמט אני אוהב זהב אבל שלא יהיה עלי". התובע חוזר שוב לאחר מכן על אמירה זו שהוא אוהב זהב אבל שלא יהיה עליו. זו, בסתירה לעדותו בפני. כך, לגבי עיסוקיו, ענה התובע תחילה שהיה מובטל והתקיים מביטוח לאומי (עמ' 3 שורה 28). לאחר מכן העיד כי "אבי עזר לי והסתדרתי בכסף יש דברים שאני לא יכול למשכן כי אין לי מספיק כסף. אם זה דברים קטנים אני לקוח ואבי עזר לי בכסף" עמ' 4 שורה 28). ועוד בעמ' 5 שורה 2 - "אני כמובטל הייתי הולך למקום של משחקי קוביות לא בשביל לשחק בשביל למצוא מציאות של אנשים מפסידים את הכסף והוא רוצה למכור או למשכן את השרשרת ויש לי אפשרות כספית. נכון שאמרתי שלקחתי הלוואה של 5,000 ש"ח בשביל הדולרים. הכסף בשביל המשכונות הייתי לוקח מאבא שלי אני בן יחיד ויצאתי מפונק. אבא שלי בן 75. בשנת 99 הוא היה גמלאי של אבן וסיד.. לא אמרתי לו למה אני לוקח הלוואות אמרתי לו שאני תקוע וחסר לי כסף והוא היה נותן." ואולם, מתברר שעד 1998 ישב התובע בכלא, ולפני 3 או 4 שנים נפטר אביו. לכן נשאל התובע אם בשנת 1999, אחרי שאביו נפטר היה לו כסף, והעיד שאביו השאיר לו ירושה והיה לו כסף (עמ' 5 החל משורה 24). אחר מכן, בתשובה לשאלה למה לקח הלוואה כדי לקנות מטבע זר אם יש לו כסף וירושה , כדאי לצטט את התשובה הפנטסטית: "אנחנו שניים אני ואחותי. גיסי מהמר כבד מאד. אם הייתי אומר לו שנשאר לי כסף הוא היה מלווה ממני לכן אמרתי לו שאין לי כסף ולוויתי ממנו. נתתי לגיס שלי להבין שאין לי כסף." איני בטוח שהתובע עצמו יודע, בסופו של דבר, מהי גרסתו לגבי מקור כספו ודרך עיסוקו. כך, העיד התובע בעדותו בכתב בפני החוקר כי עסק במישכון "עד לפני שבוע שבועיים" (עמ' 2 למעלה) "הייתי נותן הלוואות לשבוע, עשרה ימים" (עמ' 5 שורה 17) "תכשיטים שהיו ממשכנים הייתי מוכר אם לא היו מוצאים ולא תמיד. הזמן הוא לפי מועד ההלוואה" (עמ' 5 שורה 16). "מיום 10.2.99 עד למועד האירוע לא מכרתי תכשיטים בכלל" (עמ' 5 שורה 22). יוצא איפוא שלמרות שבתקופה קודמת הצליח לצבור זהב ותכשיטים, הרי בתקופה האחרונה לפני מועד האירוע, כל ההלוואות נפרעו והוא לא היה צריך למכור שום משכון. למרות זאת, פרש התובע מהמקצוע, ותמוה למה, לאור שיעורי הגביה הגבוהים. שיטה אחרונה, על פי עדותו של התובע בפני ועל פי ראיות נוספות שפירטתי, איני נותן אמון כלל בעדותו של התובע ולא ניתן לקבוע על פי עדותו ממצא כלשהוא. להסיר ספק, וזאת אני מוסיף עקב רגישותו של התובע לנושא זה, אי מתן האמון בעדות התובע אינו בגלל שהתובע הוא בעל עבר פלילי. אדם בעל עבר פלילי יכול להיות אמין, וגם אדם בעל הווה פלילי יכול להיות אמין. האם הוכחה כוונת מרמה בהסתרת המידע המהותי? 4. עפ"י סע' 6(ג) לחוק, הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה. כדי שהנתבעת תוכיח את טענתה כי לא נקשר חוזה מחייב בין הצדדים עליה לעבור שלב נוסף ולהראות כי התובע הסתיר בכוונת מרמה את הפרטים שהסתיר, או כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח אף בדמי ביטוח מרובים אילו ידע את המצב לאשורו. תחילה נעסוק בכוונת המירמה. כוונה זו ניתן להסיק רק על פי הנסיבות, כאשר בית המשפט אינו בוחן כליות ולב. בתצהירו טוען התובע כי בפנייתו הראשונה אל סוכן הביטוח ביקש לבטח את הדירה מפני שריפה בלבד, וכי בשל המלצת הסוכן להרחיב את הכיסוי גם להתפרצויות וגניבות, עשה כך. אף בעדותו בפני בית המשפט חוזר התובע על מניע זה וטוען כי ביקש לבטח את דירתו מפני שריפה בלבד בשל "שריפה של ילדים קטנים" בשטח הכורכר מול ביתו (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 18-20). ואולם, כפי שהוזכר לעיל, בקלטת נתן טעמים אחרים: בעמ' 23-24 לתמליל טוען התובע כי ביטח את דירתו מחשש שישרפו את ביתו בשל היותו עד מדינה, וחששו כי ירצו להתנקם בו. בעמ' 26 לתמליל אומר התובע כי לדעתו אירוע הפריצה הוא נקמה ואפילו נקמה מתוקה. בעמ' 27-28 לתמליל שוב חוזר התובע על אמירתו כי ביטח את דירתו כוון שחשש משריפה או מלכוד, כגון רימון בדלת. כך גם בעדות שנגבתה מהתובע (נ/ 3) עולה כי סיבת ביטוח הדירה קשורה לחששו של התובע שישרפו את ביתו בשל היותו עד מדינה: "ברצוני לומר כי את הביטוח עשיתי בחודש ינואר או פברואר 1999, במטרה להגן על עצמי מנזקי שריפה, מחשש שישרפו לי את הבית היות ואני עד מדינה ואני חושש שירצו לנקום בי ובאותה הזדמנות עשיתי ביטוח פריצה וגניבה". מן האמור על ידי התובע עצמו ניתן להסיק כי עברו הפלילי והיותו עד מדינה הם הסיבה בשלה ביטח את דירתו. זאת אומרת, שהתובע עצמו קישר בין עשיית הביטוח לעברו, שאותו לא גילה. לכך שייכת גם הסתרת הפריצה הקודמת, שעל פי אופיה יש להניח שהיתה על רקע העבר של התובע, ובעיניו הצביעה על סיכון. אין מדובר באדם שביקש לבטח את הרכוש בביתו מפני פגיעה מן הטעמים הרגילים, אלא באדם שחשש לרכושו בשל עברו. התובע לא גילה לנתבעת עובדה זו, ומכיוון שהיא מקור רצונו של התובע להתקשר בחוזה הביטוח, הרי לא ניתן להסיק כי עברו הפלילי היא עובדה שנשתכחה מליבו בהיסח הדעת בעת שעסק בביטוח דירתו, אלא סביר יותר להניח כי התובע הסתיר במתכוון עובדה זו, בין אם חשש שלא יבוטח, אם תדע הנתבעת על כך, ובין אם חשש שלגילוי העובדה תהיה השפעה על הפרמיה שידרש לשלם. לפיכך, המסקנה היא כי באי-גילוי עובדות אלה על ידי התובע, אף שלא נשאל במפורש, יש משום כוונת מרמה כמשמעותה בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח. האם הנתבעת לא היתה מבטחת את התובע אף בדמי ביטוח מרובים יותר? 5. בת"א 67786/96 ברמפר דן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, דינים ועוד (שלום) יז, 39, כתבתי בעניין זה כך: "על פי סעיף 6 (ג) התוצאה במקרה שהתקיים האמור בסעיף היא שדינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה. האם דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה בכוונת מירמה? בסעיף 6 יש איזון בין אי מתן תשובה לשאלה שנשאלה, שאז אין צורך בכוונת מירמה, לבין גילוי יזום כשלא נשאלה שאלה, שאז יש צורך בכוונת מירמה כי להגיע לתוצאה של אי מתן תשובה לשאלה. כאשר עוברים לסעיף התוצאה, סעיף 7, סעיף א' עוסק בביטול הפוליסה על ידי המבטח לפני קרות מקרה הביטוח, ואילו סעיף ג' עוסק במקרה שבו כבר קרה מקרה הביטוח. במקרה זה, יש צורך באחת משתי מדרגות נוספות על מנת שתהיה התוצאה הקשה של אי תשלום הפוליסה. המדרגה הראשונה היא כוונת המירמה, והשניה היא שהמבטח לא היה מבטח גם בדמי ביטוח מרובים יותר. אם נפרש שאותה כוונת מירמה שהביאה אותנו להשוות את הגילוי היזום הנדרש עם אי מתן תשובה תקפיץ אותנו מדרגה נוספת לאי תשלום הפוליסה, כאשר יש צורך במדרגה נוספת, נראה שזו לא מטרת החוק, שכוון להגן על המבוטחים, ולכן במקרה של סעיף 6(ג) החלופה שיש לשקול היא האם המבטח הסביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח זה אף בדמי בטוח מרובים יותר. דבר זה נקבע על ידי בתי המשפט (פ"ד הלמן הנ"ל)" הנתבעת הגישה את תצהיר החתמת הראשית של החברה גב' חנה ביטון (נ/ 5). בסעיף 7 לתצהיר זה, נאמר כדלקמן: "אילו המציע היה מוסר את הפרטים הנוגעים לעברו הפלילי, לפריצות שאירעו בדירתו (המוצעת לביטוח), להיותו עד מדינה וחששו מנקמה מיריביו בעולם התחתון, אני וכל חתם סביר אחר לא היינו מקבלים את ההצעה ולא היה נחתם הסכם ביטוח". בחקירתה הנגדית לא נשאלה על כך חתמת החברה דבר, ולשאלה היחידה בנושא זה שהיתה מדוע בטופס ההצעה אין התייחסות ספציפית לעברו של המציע, ענתה כי בסעיף א' לסעיף הערות המציע, (שהוא הסעיף בו מצהיר המציע כי כל תשובותיו בטופס הן נכונות וכי לא העלים עובדות או פרטים מהותיים), יש התייחסות כללית לעברו של האדם. אמנם, הגב' ביטון לא אמרה שחברת הביטוח לא היתה מבטחת אף בדמי ביטוח מרובים, אך זו המסקנה היחידה שניתן להסיק מכך שבמקרה שהיתה חברת הביטוח יודעת את המצב לאשורו לא היתה מבטחת כלל. לפיכך, לא נסתרה טענתה של הנתבעת כי לא היתה מבטחת את התובע אף בדמי ביטוח מרובים יותר לו היו ידועים לה הפרטים על עברו הפלילי, היותו עד מדינה והפריצה לדירתו סמוך למועד ההצעה. לאור האמור, הוכיחה הנתבעת את טענתה כי המקרה הנ"ל עומד בתנאי סע' 6 לחוק חוזה הביטוח ויש להפעיל את סע' 7 (ג) שבהתקיים התנאים המנויים בו, הנתבעת פטורה מתשלום תגמולי הביטוח. הנתבעת עתרה לביטול מעיקרא של החוזה, ובסיכומיו טוען ב"כ התובע כי דרישה זו עומדת בניגוד לאמור בסע' 7, המאפשר זאת רק לפני קרות מקרה הביטוח, אולם אני מקבל את הטענה לביטול רק בהסתמך על סעיף 7 (ג) (2) ולא עקב כוונת מירמה נוספת, כפי שפירשתי את סעיף 7. מכוון שהחוזה בוטל מעיקרא ועל פי דיני החוזים הכלליים, אצווה על השבת מלוא הפרמיה ששולמה, מעיקרא. כיצד אירע מקרה הביטוח? 6. לגרסתו של התובע, אלמוני טיפס לעבר גג הבניין דרך פתח היציאה מחדר המדרגות אשר היה מוגף ונעול במנעול תלייה ששובר, מן הגג השתלשל אל מרפסת השירות, הסיט את תריס ההזזה, שבר את החלון ונכנס. הפורץ השחית בגדים, ובאמצעות פטיש וגרזן פרץ כספת סמויה ברצפת האמבטיה. יחד עם שללו יצא בעד דלת הכניסה, אותה הותיר לא נעולה, תוך שימוש במפתח רזרבי אותו מצא בכספת. לטענת הנתבעת מקרה הביטוח הנטען אינו סביר והתובע לא הרים את נטל ההוכחה בגינו. התובעת סומכת טענתה זו על העובדה שמקרה הביטוח אירע חודש לאחר עריכת הסכם הביטוח, ועל חוות דעתו של השמאי מטעמה, מר יונתן המאירי, על עדות השמאי לפי חוות דעת זו, ועל תצהיר העדות הראשית של החוקר, לפיו שכניו של התובע לא שמעו כל רעש מדירת התובע בעת האירוע. עדות זו, לפיה השכנים לא שמעו, נתמכת גם בעדותו של התובע בעמ' 4 שורה 21. העובדה שמקרה הביטוח אירע סמוך לעריכת הסכם הביטוח אין בה כדי ללמד או להצביע על דבר. עובדה זו יכולה להוות חיזוק לעובדות אחרות העשויות להצביע, כטענת הנתבעת, כי מקרה הביטוח לא אירע כבגירסת התובע, אולם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוכיח את טענת הנתבעת. בחוות דעתו (סומנה נ/ 6) מציין השמאי מטעם הנתבעת מספר נקודות שיש בהן כדי להעלות ספק באם מקרה הביטוח אירע כפי שמתאר אותו התובע. יצויין, כי כל אלה תמיהות שאינן עדות של השמאי, שאינו יודע דבר מידיעתו האישית אלא מה שסיפרו, ולא דיבר עם איש מלבד התובע. ראשית, למרות מיקומה הסמוי של הכספת, שלדברי התובע איש לא ידע על קיומה, טרחו הפורצים והביאו עמם כלי פריצה לכספת וידעו לאתרה ושנית,כיצד פריצת הכספת שהיתה כרוכה בשימוש בפטיש ובגרזן לא נשמעה ע"י השכנים. כמו כן בעדותו מעלה מר המאירי תמיהה על שיטת פריצת הכספת, לטענתו, בכל שלושים שנות נסיונו כשמאי, לא ראה פריצת כספת בעזרת גרזן ופטיש. תמיהה זו אין לה משמעות, "לא ראיתי" אינה ראיה. מנגד, יש להוסיף את גירסאותיו השונות של התובע ביחס לידיעת אנשים על הכספת. על כל פנים, גירסתו של התובע, אף שהיא מסופקת, ולא הוכחה ברמה הדרושה, גם לא נסתרה. נטל הוכחת תביעת הביטוח. 7. בע"א 391/89 וייסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 854, כותבת השופטת נתניהו: "ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא בטוח של סכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין ... גניבה על פי הגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין תשל"ז-1977, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל". כך גם שוד ופריצה, שהגניבה היא אחד מהיסודות שלהם לפי הגדרתם בסעיף 402 ובסעיף 407. הם אינם מתיישבים לכן עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לפיכך על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו". פוליסת הביטוח של התובע היא פוליסת ביטוח תכולה שאינה כוללת ביטוח "כנגד כל הסיכונים" לתכשיטים או לפריטים אחרים. על כן, על התובע להוכיח הן כי אירע מקרה פריצה והן כי לא היתה לו יד בדבר. אמנם גרסתו של התובע לאופן קרות הפריצה לא נסתרה אולם עולים ממנה ספקות, ולאור אי אמינותו של התובע כפי שקבעתי לעיל, התובע לא הוכיח במידה מספקת את קרות מקרה הביטוח. לפיכך, אף אם הנתבעת לא היתה פטורה מתשלום תגמולי הביטוח לפי סעיפים 6 ו- 7 לחוק חוזה הביטוח, הרי היתה פטורה מהם במקרה דנן כיוון שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח את מקרה הביטוח. האם התכשיטים שנגנבו מהווים חלק מתכולת הדירה או שמא מלאי עסקי? 8. לטענת הנתבעת, התכשיטים המופיעים בדו"ח חברת גמודן כחלק מתכולת הדירה אינם מיועדים לשימושו האישי של התובע, אלא נרכשו במסגרת משלח ידו כמשכונאי, לפיכך התכשיטים מהווים מלאי עסקי ואינם מבוטחים ע"י פוליסת הביטוח. התובע אינו מכחיש כי עסק במשכונאות. לטענת התובע, למרות שחלק מן התכשיטים נרכש במסגרת משלח ידו, הרי מיום עריכת הסקירה ע"י שמאי לשם הערכת תכולת הדירה לביטוח ועד ליום הפריצה, לא נמכר אף תכשיט והתובע השתמש בתכשיטים לצרכיו האישיים. כפי שהראיתי לעיל, התובע לא הראה ראיה אחת שתצביע על רכישה עצמאית, למרות שנשאל על כך בהרחבה, וגירסאותיו לגבי דרך עיסוקו נמצאו לא אמינות. לפי עדותו של התובע, אני קובע כי רוב התכשיטים נרכשו כחלק ממשלח ידו של התובע. על כן התכשיטים נחשבים למלאי עסקי. סע' 5 בפרק ב' לפוליסת הביטוח מוציא מתחולת הפוליסה ציוד ומלאי המשמשים לעסק והנמצאים בדירה: "לעניין פוליסה זו "תכולה" משמעותה- כל דבר וחפץ הנמצאים בדירה, למעט... 5.10 ציוד ומלאי המשמשים לעסק". לפיכך, אף אם היה התובע מוכיח את קרות מקרה הביטוח, ולא היה היו חלות הוראות סעיפים 6 ו- 7 לחוק חוזה הביטוח, הרי לא היה זוכה בתגמולי הביטוח על גניבת התכשיטים, שכן אלה הוצאו מתחולת הפוליסה. במקרה זה, היה התובע, כמובן, זוכה בפיצוי על הדברים האחרים שנגנבו לטענתו. טענת חוסר תום הלב של הנתבעת 9. לטענת התובע הנתבעת התנהגה בחוסר תום לב מרגע הגשת הצעת הביטוח וכלה בסירובה לשלם את תגמולי הביטוח. אין בידי לקבל טענה זו זאת מכוון שכל מעשי "חוסר תום הלב" המיוחסים לנתבעת ע"י התובע בסיכומיו נובעים לא מחוסר תום לב אלא מעמידת הנתבעת על זכויותיה החוזיות כדין. לכל היותר ניתן לשער שבשאלת הפוליגרף, לאחר שהנתבעת החתימה את התובע על הסכם פוליגרף, שלא היה מותנה בשום תנאי, היה עליה לכבדו. חברות ביטוח עושות שימוש בהסכם פוליגרף שלא כובד על ידי מבוטחים כדי לדחות את תביעותיהם, ולא הוגן שלא יכבדו הסכם פוליגרף שהתובע ונציג הנתבעת חתמו עליו. אלא שזו אינה עילת התביעה ואינה קשורה לעובדות המקרה אלא זו מכשלה דיונית בדרך בירור העובדות. אילו היה התובע תובע לאכוף את הסכם הפוליגרף, אפשר שהיה צריך להיענות לתביעתו, ובמקרה זה היה על הנתבעת לפי סעיף 4 ב להסכם לשלם לו את המגיע לו לפי הפוליסה, אך גם אז היה צורך לדון בשאלת תחולת הפוליסה על התכשיטים, ובשאלת המירמה במתן פרט מהותי. התובע לא תבע אכיפת הסכם הפוליגרף אלא אכיפת הסכם הביטוח ועל כן אין מקום לדיון זה כעת. סיכום 10. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן הוצאות המשפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי. לאור התוצאה של ביטול הסכם הביטוח מעיקרו, על הנתבעת להשיב לתובע את דמי הפרמיה ששולמו על ידו מתחילת הביטוח. סכומים אלה לא הוכחו כראוי בפני ועל כן אני מסתפק בקביעת העקרון, וחזקה על הנתבעת שתקיים אותו כראוי. איומיםביטוח עסק