תביעה נגד איבריה על איבוד מצלמה – איבוד טלפון נייד
פסק דין
עניינה של תביעה זו באובדנם של פריטים מסוימים מתוך כבודתה של התובעת, במהלך תובלה אוירית על ידי הנתבעת.
ביום 24.10.06 טסה התובעת מישראל לבואנוס-איירס שבארגנטינה, בטיסה מטעם הנתבעת. הטיסה כללה חניית ביניים והחלפת מטוס בעיר מדריד שבספרד. לטענת התובעת, בעת שעמדה היא לעלות לטיסת ההמשך במדריד, פנה אליה נציג של הנתבעת, ביקש ממנה להמתין בצד בזמן שנוסעים רבים אחרים עלו למטוס, ולבסוף אסר עליה להעלות לתא הנוסעים את מזוודת היד שלה (להלן: "המזוודה"). נציג הנתבעת נטל מידי התובעת את המזוודה ומסר לה בתמורה תג ידני בדבר הפקדת כבודה, אשר צילומו צורף לכתב התביעה כנספח א' (להלן: "כרטיס הכבודה"). משנמסרה המזוודה לידי התובעת בארגנטינה התברר, כך לדבריה, כי פריטים מסויימים וביניהם מכשיר טלפון יעודי לחו"ל, מצלמה דיגיטלית, מכשיר הקלטה וסוודר קשמיר, נעלמו וככל הנראה נגנבו מהמזוודה. התובעת דורשת מהנתבעת לפצותה בגין אובדנם של הפריטים הנ"ל וכן בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה.
כתב ההגנה מטעם הנתבעת אינו כולל התייחסות כלשהי לטענותיה העובדתיות של התובעת, למעט הכחשה כללית שלהן. כל כולו של כתב ההגנה מתרכז בטענות משפטיות שנועדו לשכנע את בית המשפט כי גם אם אבדו או נגנבו הפריטים המפורטים בכתב התביעה, הרי שאין לפסוק לתובעת פיצוי לפי ערך הפריטים שאבדו, שכן הפיצוי המרבי אותו ניתן לפסוק לתובעת בגין פריטים אלה מוגבל מכח החוק ומכוחן של האמנות הבינלאומיות הרלבנטיות, לסכום של כעשרים דולרים של ארה"ב לכל קילוגרם ממשקלם.
התובעת העידה בפני והותירה בי רושם מהימן ביותר. התובעת תיארה כיצד אסר עליה עובד הנתבעת לעלות למטוס במדריד והורה לה להמתין לצידו בעת שיתר הנוסעים עלו למטוס. התובעת סיפרה גם על תחושות הפחד שליוו אותה פן תישלח על לא עוול בכפה חזרה לישראל ותחמיץ את הנסיעה לארגנטינה. בסופו של דבר מסר לה נציג הנתבעת כי המזוודה גדולה מדי וכי אין להעלותה לתא הנוסעים, והוא נטל ממנה את המזוודה ומסר לידיה בתמורה את כרטיס הכבודה. בהגיעה לארגנטינה המתינה התובעת מספר שעות בשדה התעופה אך המזוודה לא נמצאה. בסופו של דבר נמסר לה כי המזוודה תגיע רק למחרת היום ותובא אליה למקום שהייתה. המזוודה אכן נשלחה למחרת ע"י הנתבעת ונמסרה לתובעת, אך כשפתחה התובעת את המזוודה התברר לה כי חסרים בה הפריטים שפורטו לעיל.
התובעת אף מסרה בעדותה כי לעניות דעתה, גודלה של המזוודה לא הצדיק את נטילתה ע"י עובד הנתבעת, וכי נוסעים אחרים עלו לטיסה עם מזוודות ותיקים גדולים לא פחות, ולא נתקלו במגבלות דומות. כמו כן, מסרה התובעת כי בטיסתה חזרה לישראל באמצעות הנתבעת, בתום הביקור בארגנטינה, לא נתקלה בכל הגבלה דומה, ונציגי החברה איפשרו לה להעלות המזוודה לתא הנוסעים ללא כל קושי.
בהמשך למדיניות שהתוותה בכתב ההגנה, נמנעה הנתבעת מהבאת עדים כלשהם גם בדיון בפני. לנציגת הנתבעת הגב' דלל, אשר הופיעה בפני, לא היה כל מידע ממקור ראשון בקשר לאירועים שהביאו להגשת התביעה, והיא טענה באופן כללי כי הסיבה היחידה האפשרית לכך שלתובעת לא הותר להעלות את המזוודה לתא הנוסעים נעוצה בגודלה החריג של המזוודה. ברי כי לטענה סתמית מאין זו, אשר אינה מתבססת על בירור עובדות המקרה הספציפי כהוויתן, לא ניתן לייחס משקל ראייתי של ממש. בנסיבות אלה, משטענותיה העובדתיות של התובעת לא נסתרו כלל ע"י הנתבעת, ולאחר שמצאתי את דברי התובעת ראויים לאמון, לא נותר לי אלא לקבוע כי הפן העובדתי של התביעה הוכח בפני כדבעי, ועל כן אעבור עתה לדון בסוגיות המשפטיות המתעוררות במקרה זה.
חוק התובלה האוירית, תש"ם – 1980 (להלן: "החוק") קובע כי על תובלה אוירית כגון זו בה עסקינן, יחולו הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר, שנחתמה בורשה ביום 12.10.1929, כפי שתוקנה בפרוטוקול המתקן שנחתם בהאג ביום 28.9.1955 ובפרוטוקולים מתקנים מאוחרים יותר, שהחשוב שבהם הנו הפרוטוקול המתקן הרביעי שנחתם במונטריאול ביום 25.9.75 (להלן: "האמנה").
סעיף 10 לחוק קובע כי אחריותו הנזיקית של המוביל האוירי לפי האמנה תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי שלא על פי הוראות האמנה. לפיכך, צודקת הנתבעת בטענתה כי החוק מגביל את עילות התביעה המוקנות לתובעת, לעילות מכח האמנה בלבד. נבחן איפה את ההוראות הרלבנטיות של אמנת ורשה המתוקנת.
אחריותו של המוביל האוירי לנזק שנגרם במקרה של אובדן פריטי כבודה, מעוגנת בסעיף 18 לאמנה, הקובע כדלקמן:
סעיף 18
(1) (1) המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אובדן או נזק לכל כבודה רשומה, אם האירוע שגרם לנזק שנגרם כך התרחש בזמן ההובלה באוויר.נ
(2) (2) ...ב
(3) (3) ...ו
(4) (4) ההובלה באוויר, כמשמעותה בס"ק הקודמים של סעיף זה, מורכבת מפרק הזמן שבו מצויים הכבודה או המטען באחריות המוביל, בין אם בנמל התעופה או במטוס, או במקרה של נחיתה מחוץ לנמל תעופה, בכל מקום שהוא.
(5) (5) פרק הזמן של הובלה באוויר אינו כולל כל הובלה ביבשה, בים או בנהר שבוצעה מחוץ לנמל תעופה. אולם, אם מתקיימת הובלה כאמור במהלך ביצוע חוזה להובלה באוויר, למטרות טעינה, מסירה או שינוע, ההנחה היא שכל נזק, כל עוד לא הוכח ההיפך, הוא תוצאה של אירוע שהתרחש תוך כדי ההובלה באוויר.
לנוכח הוראותיו המפורשות של סעיף 18 הנ"ל, ברי כי בין אם אובדנם של הפריטים מהמזוודה התרחש עובר לעליה על המטוס במדריד, ובין אם התרחש במטוס עצמו או בעת פריקת המזוודה מהמטוס בבואנוס-איירס, ואפילו התרחש במהלך הובלת המזוודה משדה התעופה אל מקום שהייתה של התובעת בארגנטינה, אחראית הנתבעת לנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מאובדן הפריטים.
למעשה, אף הנתבעת עצמה אינה טוענת כי בנסיבות כגון אלו אין היא חבה בנזקיה של התובעת, אלא שלטענתה חבותה מוגבלת בהתאם להוראות סעיף 22(2) לאמנה. סעיף זה מגביל את הפיצוי המרבי המגיע לנוסע בגין אובדן כבודתו הרשומה, או כל חלק ממנה, לסכום השווה ל- 17 "זכויות משיכה מיוחדות" (SDR) – כ-97 ₪ על פי שער החליפין הנוכחי – לכל קילוגרם ממשקלם של הפריטים שאבדו. בהתחשב בכך שמשקלם של הפריטים שאבדו לתובעת אינו עולה על 3 ק"ג, הרי שסכום הפיצוי המרבי אותו ניתן לפסוק לתובעת לפי סעיף 22(2) הנ"ל עומד על כ- 291 ₪ בלבד. במהלך הדיון בפני, הציעה נציגת הנתבעת לפצות את התובעת, לפנים משורת הדין, בסכום המשקף את אובדן המזוודה כולה, שמשקלה כעשרה ק"ג, כך שהפיצוי שינתן לתובעת יגיע לכדי 970 ₪ לערך, אך לא היתה מוכנה בשום מקרה לחרוג מהוראת סעיף 22(2) הקובעת פיצוי מוגבל בהתאם למשקל הכבודה, וזאת ללא שום קשר לשווים הריאלי של הפריטים שאבדו.
בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפני הנני סבור כי הנתבעת אינה זכאית להנות מהגבלת אחריותה לסכומים המפורטים בסעיף 22(2) הנ"ל וזאת לנוכח הוראות סעיף 4 לאמנה. סעיף זה עוסק בכרטיס הכבודה הנמסר לנוסע בעת הפקדת כבודתו בידי המוביל האוירי, ומבהיר את הכללים הנוגעים לכרטיס הכבודה ואת המידע שעל המוביל לפרט בו. בין היתר, מחייב סעיף 4(1)(ג) לאמנה את המוביל האוירי לכלול בכרטיס הכבודה הודעה לנוסע, לפיה אם כרוכה בהובלה האוירית נחיתה במדינה שונה ממדינת המוצא, בין אם מדובר ביעד הסופי ובין אם בחניית ביניים, עשויות לחול על ההובלה הוראותיה של אמנת ורשה, אשר מסדירה ובדרך כלל אף מגבילה את אחריות המוביל לאובדן או היזק לכבודה.
ראוי לציין כי בהתאם לאמור בסעיף 4(1) לאמנה, אין המוביל מחויב ברישום הודעה מעין זו על כרטיס כבודה, המשולב בכרטיס נסיעה שנושא עליו הודעה בנוסח דומה. במקרה הנוכחי לא הוכחו בפני כלל מהותם של הרישומים שנכללו בכרטיס הנסיעה של התובעת, כך שאין באפשרותי לקבוע מסמרות בנושא זה. ואולם, דומה כי גם הוראה זו אינה יכולה לסייע לנתבעת במקרה הנוכחי, שכן ניכר בכרטיס הכבודה, שצורף לכתב התביעה, כי אין המדובר בכרטיס המשולב בכרטיס הנסיעה או מוצמד אליו באופן ההופך אותם למסמך אחד.
עיון בצילומו של כרטיס הכבודה שנמסר לתובעת ע"י נציג הנתבעת במדריד, בעת שלקח ממנה את המזוודה, מגלה כי אין הוא כולל הודעה כלשהי בדבר אפשרות תחולתה של אמנת ורשה או בדבר הגבלת האחריות אשר עשויה לחול בשל כך. אמנם, כפי שגם ציינה נציגת הנתבעת, מתנוססות על גבי כרטיס הכבודה המילים "limited release", אך עיון בכרטיס הכבודה כולו מבהיר כי הכוונה היא להגבלת אחריות הנובעת ממאפייניה המיוחדים או החריגים של הכבודה הספציפית, ולא להגבלת האחריות הכללית הנובעת מהוראות האמנה. למען הסר ספק יובהר כי לכתב התביעה צורף צילומו של צד אחד בלבד מכרטיס הכבודה, ואולם נציגת הנתבעת אישרה, בהגינותה, כי צידו האחר של הכרטיס ריק מכל כיתוב (ראה עמ' 1 ש' 19 לפרוטוקול).
את התמונה משלימה הוראתו של סעיף 4(2) סיפא לאמנה אשר מורה, כי במקרים בהם מקבל המוביל לרשותו את הכבודה מבלי למסור כרטיס כבודה או שהוא מוסר כרטיס כבודה אשר אינו כולל את ההודעה האמורה בסעיף 4(1)(ג), לא יהיה המוביל זכאי להסתמך על הוראות סעיף 22(2) לאמנה. לנוכח הוראה זו ומאחר וכרטיס הכבודה שנמסר לתובעת בעת שקיבלה הנתבעת את המזוודה לרשותה, באמצעות אחד מנציגיה במדריד, אינו כולל את ההודעה הנדרשת, אין הנתבעת רשאית להסתמך על ההוראות המגבילות את סכום הפיצוי המרבי שבסעיף 22(2) לאמנה.
צודקת הנתבעת בטענתה העקרונית כי אין המוביל אמור לשמש כחברת ביטוח לכבודת הנוסע, וכי כל עוד הנוסע אינו מצהיר הצהרת ערך מיוחדת, כפי שהוראות האמנה מאפשרות לו, ומשלם תשלום נוסף להבטחת כבודתו, אין למוביל כל ידיעה בדבר תכולת הכבודה ועל כן מוצדקת ההוראה המגבילה את הפיצוי כאמור בסעיף 22(2) לאמנה. ואולם, על מנת שיוכל להנות מאותה אחריות מוגבלת, על המוביל לעמוד בכללים שנקבעו ואשר מטרתם לוודא כי הנוסע מודע לקיומה של אחריות מוגבלת ויוכל לכלכל את צעדיו בהתאם, ולוודא כי לא ימצא ניזוק במקרה של אובדן או נזק לכבודה. במקרה הנוכחי לא עמדה הנתבעת במוטל עליה עפ"י הוראות האמנה בהקשר זה, על אף שאין מדובר בהוראות המטילות נטל כבד במיוחד על הנתבעת – ההפך הוא הנכון - ועל כן אין היא זכאית לטעון להגבלת האחריות שבסעיף 22(2) לאמנה. ודוק, אין המדובר במתן פיצוי לתובעת תוך חריגה מהוראות האמנה, אלא בקביעת הפיצוי ההולם על פי תנאיה וכלליה של האמנה עצמה.
הנה כי כן, מכח הוראת סעיף 18 לאמנה, אחראית הנתבעת אחריות מלאה לנזק שנגרם לתובעת בשל אובדנם של הפריטים מתוך כבודתה, ולנוכח הוראות סעיף 4 לאמנה אין הנתבעת זכאית להנות מהגבלת האחריות המעוגנת בסעיף 22(2) לאמנה. לפיכך, לא נותר לי אלא לקבוע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין מלוא נזקיה, ללא מגבלה כלשהי באשר לגובה הנזק או לסוגו.
הפריטים אשר אבדו לתובעת במהלך ההובלה האוירית כללו מכשיר טלפון נייד, מצלמה דיגיטלית מתוצרת חברת אולימפוס (דגם 715), מכשיר הקלטה של חברת פנסוניק וסוודר קשמיר. התובעת צירפה אישורים לפיהם נדרשה לשלם סכום של 991.95 ₪ בגין אובדן מכשיר הטלפון וכן סכום נוסף של 787.74 ₪ בגין שיחות שבוצעו ממכשיר הטלפון בארגנטינה, עוד בטרם נמסרה המזוודה לידי התובעת ומכל מקום בטרם היה סיפק בידה להודיע לחברת הטלפוניה על אובדן המכשיר. לגבי יתר הפריטים, לא היה בידי התובעת להציג חשבוניות או קבלות בגין רכישתם, שכן מדובר היה בחפצים אשר הוחזקו ברשותה מזה זמן מה. לפיכך, ובהתחשב במפורט בענין זה בכתב התביעה, הנני אומד את נזקיה בשל אובדן המצלמה, מכשיר ההקלטה והסוודר בסכום של 1,200 ₪, וסך נזקיה הישירים של התובעת עומדים, אם כן, על 2,980 ₪. לסכום זה הנני מוצא לנכון להוסיף פיצוי בסך 1,500 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת לנוכח אובדנם של הפריטים, אשר היו אמורים לשמשה במהלך שהייתה בארגנטינה, וכן הוצאות משפט בסך 500 ₪.
בשולי הדברים אציין כי במהלך הדיון שנערך בפני לא עמדה עוד נציגת הנתבעת על הטענה כי לבית משפט זה לא היתה נתונה הסמכות המקומית לדון בתביעה, והעדיפה לטעון לגוף התביעה עצמה, ועל כן רואה אני את עצמי פטור מלדון בסוגייה זו.
לאור כל האמור לעיל הנני מורה לנתבעת לשלם לתובעת סכום כולל של 4,980 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
חיפוש פנימי באתר
