צבירת ימי חופשה עובד מדינה - פיצויי פיטורים מעל 100% - תקשי"ר
צבירת ימי החופשה עובד מדינה - פיצויי פיטורים מעל 100% - תקשי"ר, הינו נושא בדיני עבודה אשר נדון בבית הדין לעבודה בנצרת, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת שפר ורד
הקדמה
התובע עבד בשירות הנתבעת כגזבר בתקופה שמחודש ינואר 1994 ועד לחודש אוקטובר 2002.
עם הפסקת עבודתו, טען התובע כי פוטר שלא כדין, והגיש תביעה בבית דין זה בה עתר לביטול פיטוריו והשבתו לעבודה.
תביעת התובע, אשר נדונה במסגרת תיק עב' 2189/02 נדחתה, והתובע הגיש ערעור לבית הדין הארצי, אשר גם הוא נדחה (עע 268/03), אולם בפסק הדין צוינו הדברים הבאים –
"... עם זאת נציין כי המשיבה הסכימה שמדובר בפרישה מוסכמת ואכן כך עולה מחומר הראיות, אי לכך תנאי פרישתו של המערער צריכים להיגזר מעובדה זו. המשיבה הסכימה שהמערער זכאי בנסיבות העניין לפיצויי פיטורים ותנאי פרישה כפי שיאושרו על ידי הגורם המוסמך".
לא נחה דעתו של התובע, והוא הגיש עתירה לבג"צ כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי
גם עתירה זו נדחתה, תוך שבית המשפט העליון ציין כי –
"הטענות שהעלה העותר אינן מעוררות שאלה משפטית מהותית בעלת חשיבות כללית, המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה ... לפיכך דין העתירה להידחות על הסף. יחד עם זאת, ראינו לנכון לחזור ולציין את שכבר צוין בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כי המשיבה 2 הסכימה לשלם לעותר פיצויי פיטורין ותנאי פרישה על פי קביעת הגורם המוסמך".
בתביעה שבפנינו, עתר התובע לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים וזכויות נלוות נוספות אשר לטענתו היה על הנתבעת לשלם לו עם סיום עבודתו
במעמד הדיון המוקדם שהתקיים בפני בית הדין, הצדדים הודיעו כי הגיעו לידי הסכמה כדלקמן –
"הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים:
בעבור פיצויי פיטורים - 18543 שקלים.
בעבור פדיון חופשה - 7812 שקלים.
בעבור קיזוזים מכח עידוד צמיחה - 9231 שקלים.
בעבור השלמת משכורת 10/02 - 3900 שקלים.
בעבור דמי הבראה - 1325 שקלים.
הסכומים האלה ישולמו עם הצמדה וריבית החל מחודש 10/02.
נותרה מחלוקת בשני עניינים: האחד – האם זכאי התובע לפדיון חופשה מעבר ל- 55 ימים. הנתבעת תמציא לתובע בתוך 10 ימים מהיום נתונים לגבי ניצול החופשות וכרטיס חופשה.
כמו כן נותרה מחלוקת האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים מעבר ל- 100% שאותם קיבל
בשתי הנקודות האלה יבקשו הצדדים לסכם בקצרה ובית הדין יכריע בהן". אין חולק כי בעקבות השלמת ההתדינות בערכאות בנוגע לעצם סיום עבודתו של התובע, פנה ראש המועצה הנתבעת לאגף לכ"א ושכר ברשויות המקומיות, בבקשה לקבוע תנאי פרישתו של התובע, וביום 01/01/04 שוגר לו, ע"י הגב' רוית קלמפנר, ראש ענף פיקוח וביקורת ברשויות המקומיות מכתב שתוכנו כהאי לישנא -
"1. מר זועבי ג'ואד – גזבר המועצה היוצא – הועסק בדרוג ודרגה ובפנסיה צוברת.
לפיכך העובד זכאי לקבל אך ורק את הכספים שנצברו לזכותו בקופ"ג מנהלים, בקרן ההשתלמות והשלמה ל- 100% פיצוי פיטורין.
2. השכר הקובע להשלמה – 100% פיצוי פיטורין:
דרגה 46+, גמול ניהול בשעור 30%, תוספת מיוחדת בסך 4,000 שקלים (תוספות חריגות לכאורה אשר הוכשרו במסגרת ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99).
3. 3 חודשי הסתגלות (כולל 2 חודשי הודעה מוקדמת).
4. נא להעביר לאישורנו את תחשיב ההשלמה לפיצוי הפיטורין
טענות התובע
להוכחת יתרת ימי החופשה ליום הפרישה, התובע צירף לכתב התביעה אישור הנתבעת על מאזן החופשה השנתית ולפיו יתרת ימי החופשה הנצברים לזכות התובע ליום 31.12.00 עומדת על 89 ימים.
ליתרה הנ"ל נוספו 44 ימים המגיעים בגין השנים 2002, 2001 ונגרעו 68 ימים בגין ניצול ימי חופשה בשנים 2002, 2001 ובכך יתרת ימי החופשה הנצברת ליום הפרישה מסתכמת ב- 65 ימים.
הנתבעת שילמה לתובע פדיון של 29 ימים והיתרה שטרם שולמה מסתכמת ב- 36 ימים.
הנתבעת לא צירפה מסמכים ו/או ראיות כגון נתונים לגבי ניצול החופשה וכרטיס חופשה של התובע המנוהל על ידה, לעומת זאת הסתפקה בטענה שיתרת ימי החופשה ליום 31.12.00 של 89 יום, כפי שנטען על ידי התובע, אינה נכונה לאור העובדה שעל פי דין אין עובד רשות מקומית יכול לצבור מעבר ל- 55 ימים והיתרה נמחקת
אין מחלוקת כי חוקת העבודה מגבילה את זכותו של העובד לצבור בסוף שנה יתרה העולה על 55 יום, הוראה זו סותרת בפועל הוראת חוק חופשה שנתית, הקובע כי התיישנות זכות לחופשה שנתית הנה 3 שנים, אין מחלוקת שהסכם קיבוצי או כל מקור משפטי אחר לא יכול לצמצם זכות שמקורה בחוק מגן.
לגופו של עניין, התובע יסתמך על הוראות סעיף 33.135 ב לתקשי"ר המאפשרים במקרים מסוימים צבירת ימי חופשה מעבר ל- 55 יום בקובעו:
"ב. מנהל כללי או מנהל יחידת סמך רשאי לאשר לעובד לצבור ימי חופשת מנוחה מעבר למספר המירבי של ימי החופשה שעובד רשאי לצבור בסה"כ, ביום ה- 31 במרס של אותה שנה לפי פסקה 33.132 בתקשי"ר, וזאת אם נוכח לדעת שנבצר מן העובד, מחמת לחץ עבודה, לנצל את מלוא מכסת ימי החופשה". פסק הדין של כבוד בית הדין הארצי לעבודה לא השלים את הפרטים בעניין גובה תנאי הפרישה, ולשם השלמת החסר, התובע יפנה בין השאר להוראות סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 הקובע:
"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".
לעניין אישור הגורם המוסמך השואב את סמכותו מחוק יסודות התקציב, התובע יטען שתכליתו נועדה למנוע מצבים שרשויות מתוקצבות ישלמו הטבות ותנאים מפליגים ל"מקורבים", דבר שאינו מתקיים במקרה דנן. חוק יסודות התקציב נועד למניעת מגמות של העלאת שכר מעבר לרמה הקבועה
המסקנה אליה הגיעו כל הערכאות הוא שיש לשלם מעבר למה שמגיע עפ"י החוק, אישור משרד הפנים כגורם מוסמך לפיצויים אינו מלמד על כך שהוא היה מתנגד לתשלום מעבר ל- 100% הקבוע בחוזר המנהל הכללי של משרד הפנים מבוסס על הסכם קיבוצי, עליו מסתמך התובע להשלמת הפרטים החסרים בפסק הדין של כבוד בית הדין הארצי לעבודה
טענות הנתבעת
שלא כטענת התובע, העבירה הנתבעת אליו נתונים לגבי ניצול החופשה של התובע.
בהתאם לרישומים אלה היה התובע זכאי עם סיום עבודתו ל- 29 ימי חופשה, אשר אין חולקין כי שולמו לו.
אכן, ביום 31/12/01 קוזזו מיתרת חופשתו של התובע 22 ימים, שהינם מעבר למיכסת הימים הניתנת לצבירה על פי התקשי"ר.
פסק הדין של בית הדין הארצי כמו גם בג"צ נהגו בלשון מפורשת:
"תנאי פרישה כפי שיאושרו על ידי הגורם המוסמך" ולא כפי שטוען התובע בסעיף 20 לסיכומיו דהיינו, כי מדובר בתנאי פרישה לפי החוק
הדיון
נפתח ונציין, כי איננו מקבלים את גישתו הפרשנית של התובע, ככל שהדבר נוגע להחלטות בית הדין הארצי ו/או בג"צ.
קביעת בית הדין הארצי, כפי שהותרה על כנה ע"י בג"צ, היתה כי מאחר והצדדים הסכימו כי מדובר בפרישה מוסכמת, ישולמו לתובע פיצויי פיטורים ותנאי פרישה כפי שיאושרו (בלשון עתיד), ע"י הגורם המוסמך.
אין מקום וצורך, בענייננו, לפנות להוראות ההשלמה בחוק החוזים, או לטענות בדבר נוהג כזה או אחר
משפנתה הנתבעת ל"גורם המוסמך", ולענייננו אין חולק כי הגב' קלמפנר היא הגורם המוסמך, (בתוקף תפקידה כראש ענף פיקוח וביקורת ברשויות המקומיות באגף לכח אדם ושכר ברשויות המקומיות במשרד הפנים), ומשאין חולק כי הגב' קלמפנר קבעה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של 100% בלבד ושלושה חודשי הסתגלות - לא נותר עוד מקום למחלוקת שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים או חודשי הסתגלות מעבר לשיעור האמור
למעלה מן הצריך נציין, כי אין ממש בטענת התובע, לפיה מכח חוזר המנכ"ל אליו הפנה - יש לראותו כמי שזכאי לשיעור גבוה יותר של פיצויי פיטורים.
שכן - חוזר המנכ"ל האמור מתייחס לעידוד פרישה מרצון, תוקפו מוגדר עד 09/07, ובכל מקרה הוא חל רק במקרה של עובדים הפורשים בנסיבות של ביטול משרות שהתפנו, ובהחלט לא לנסיבות המקרה דנן.
לסיכום - דין תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים בשיעור של מעבר ל - 100% ותנאי פרישה נוספים מעבר לאלה ששולמו לו – להידחות
פדיון חופשה
גדר המחלוקת בין הצדדים הוגדר כמתייחס לשאלה האם היה התובע זכאי לפדיון חופשה בגין יותר מ - 55 ימים.
לגישת התובע, יש מקום לחשב את פדיון החופשה אשר לו היה זכאי עם סיומם של יחסי העבודה שבין הצדדים על בסיס הנתונים הבאים -
א. בתום שנת 2000 עמדה לרשותו יתרת חופשה צבורה בגין 89 ימים, ובמהלך שנת 2001 ניצל 20 ימי חופשה מתוך ה - 22 שנזקפו לזכותו, ועל כן בתום אותה שנה עמדה יתרת חופשתו הצבורה על 91 ימים.
ב. בשנת 2002 ניצל התובע 48 ימי חופשה, ונזקפו לזכותו 22 ימים נוספים, כך שעם תום יחסי העבודה בין הצדדים עמדה חופשתו הצבורה על 65 ימים, ובגינם היה זכאי לפדיון חופשה
לגישת הנתבעת, לעומת זאת, היה מקום לחשב את פדיון החופשה לו היה זכאי התובע על בסיס הנתונים הבאים -
א. נכון ליום 31/03/01 עמדה יתרת ימי החופשה הצבורה של התובע על 61 ימים.
עד לסוף שנת 2001 צבר התובע 16.2 ימים נוספים, ועל כן נכון לסוף שנת 2001 צבר 77.2 ימים, מהם נמחקו 22.2 ימים שהיו מכל התקרה המותרת לצבירה של 55 ימים.
ב. בשנת 2002 ניצל התובע 48 ימים, ונזקפו לזכותו 22 ימים ועל כן עם סיום יחסי העבודה בין הצדדים נותרה לזכותו יתרה לפדיון בגין 29 ימים.
אין חולק שלתובע שולם פדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 29 ימים, וגם אין חולק שבשנת 2002 ניצל 48 ימי חופשה בתשלום
הדין
בסעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951 נקבע כי אין החופשה ניתנת לצבירה ואולם רשאי עובד, בהסכמת המעביד, לקחת 7 ימי חופשה לפחות, ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות. בפיסקה 33.132 לתקשי"ר נקבע כי במשרדים בהם נהוג שבוע עבודה בן חמישה ימים, זכאי עובד ל-22 ימי חופשת מנוחה בשנה. עוד נקבע כי לעובד המדינה מותרת צבירת חופשה שנתית מעבר לקבוע בחוק. המספר המירבי אותו רשאי עובד לצבור במשרדים בהם נהוג שבוע עבודה בן 5 ימים הינו 55 ימים, וללא הגבלת זמן
בקשר לצבירת ימי חופשה מעבר לקבוע בהוראת פסקה 33.132 נקבע בהודעה מס' נח/19 מיום 10.5.98 של נציבות שירות המדינה, כך:
"צבירת חופשת מנוחה – אצילת סמכויות.
במגמה להרחיב את הסמכויות הנתונות בידי הנהלות המשרדים ויחידות הסמך, הוחלט לאצול למנהל הכללי במשרד ולמנהל יחידת הסמך לאשר לעובד לצבור ימי חופשת מנוחה מעבר למכסה המרבית לצבירת ימי חופשת מנוחה, כאמור בפסקה 33.132 בתקשי"ר, וזאת אם נוכח לדעת שנבצר מן העובד, מחמת לחץ העבודה, לנצל את מלוא ימי החופשה".
הוראותיה של הודעה זו שולבו בפיסקה 33.135 תקשי"ר
בפיסקה 33.137 לתקשי"ר נקבע:
"לא ניצל עובד את מספר ימי החופשה שהוא חייב לנצל על פי פסקות 33.131 עד 33.136 יקבע הממונה עליו את מועד צאתו לחופשה לפני תום השנה. עובד שלרשותו עומד בתום השנה מספר ימי חופשה גדול מהמספר המירבי שנקבע באותן פסקות מפסיד את זכותו לימי החופשה העודפים".
כבר הפנינו להוראת ס' 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 לפיה אין החופשה ניתנת לצבירה ואולם רשאי העובד, בהסכמת המעביד לקחת רק שבעה ימים (לפחות) ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות
נמצאנו למדים כי בשירות המדינה (ולענייננו, גם בשירות הרשויות המקומיות מכח חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות) מותרת צבירת ימי חופשה מירבית, עד 55 ימים, שאיננה מוגבלת בזמן. בגין צבירה זו של ימים יהיה זכאי העובד עם סיום עבודתו לתשלום.
בסעיף 33.137 לתקשי"ר נקבע כי עובד שלרשותו עומדים בתום השנה מספר ימי חופשה, שהוא גדול מן המספר המירבי, מפסיד את זכותו לימי החופשה העודפים
על פי סעיף 34 לחוקת העבודה "אין לצבור חופשה אלא על פי הסכמת הרשות המקומית, אך לא יותר מאשר 65 יום למועסקים 6 ימים בשבוע ו - 55 ימים למועסקים בשבוע בן 5 ימים בשבוע" (כך לשון החוקה).
עיננו הרואות, אם כן, כי שלא כטענת התובע, לפיה התקשי"ר מצמצם את זכויותיו של העובד כפי שנקבעו בחוק חופשה שנתית, הרי שבהוראות התקשי"ר נמצא הרחבה משמעותית של אפשרות צבירת ימי החופשה לעומת זו הקבועה בחוק, אולם, גם להרחבה זו הושם גבול שהועמד על 55 ימי צבירה, שאם חרג העובד ממנה, ימחקו ימי החופשה העודפים
עם זאת, ומנגד, בעצם קביעת הגבול המותר לצבירה, באה לידי ביטוי המדיניות לפיה, ימי חופשה "נועדו לניצול בעין". עמד על כך השופט שמואל צור בפסק הדין ע"ע 1281/04, סמי בן חמו-המכון לפריון העבודה והייצור (ניתן ביום 3.1.05, טרם פורסם), בקובעו:
"אין זה ראוי ואין זה אנושי לעבוד שנים ארוכות בלא נטילת חופשה. משום כך, נקבע בתקשי"ר הוראות המגבילות את אפשרות הצבירה של ימי חופשה שלא נוצלו".
הנה כי כן, בהוראה בדבר הגבלת אפשרות הצבירה ובהעמדתה, ההסכמית, על מספר כזה או אחר של ימים, באה לידי ביטוי התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס הזכות לחופשה שנתית, הבאה לעודד יציאה לחופשה של עובדים לרווחתם ולרווחת משפחותיהם, ולא לצבירת חופשה ופדיונה שתוצאותיה כספיות ולא סוציאליות - ראה פסק הדין בע"ע 1273/01 צבאן - המועצה הדתית נתיבות, ניתן ביום 10.4.03, לא פורסם; בר"ע 1366/02 ולנטין שור - רשות העתיקות, ניתן ביום 02/10/02; עע 1365/04 אפיק - מדינת ישראל משרד התשתיות, ניתן ביום 13/12/05, לא פורסם
אין לקבל על כן את גישת התובע בדבר בטלותה של הוראת התקשי"ר הגוזרת על מחיקתם של ימי חופשה עודפים על המספר כפי שנקבע שם. קביעתו של מספר ימים כזה עולה בקנה אחד עם תכליתה הסוציאלית של הזכות לחופשה שנתית. ממילא אף ניתנה לעובדי המדינה אפשרות צבירה של חמישים וחמישה ימים שהיא מעל ומעבר למה שנקבע בחוק חופשה שנתית. מידתיותה וסבירותה של ההוראה אף באה לידי ביטוי בפרקטיקה שהונהגה בשירות המדינה למתן אישור לחריגה ממספר זה של ימים, ולהוראת נש"מ נח/19 ששולבה בהוראת סעיף 33.135 לתקשי"ר. אף אין לקבל את טענת התובע בדבר בטלותה של הפרקטיקה המחייבת קבלת אישור לצבירה וההוראה של מעבר ל-55 ימים. הפרקטיקה וההוראה האמורה משקפת איזון נכון ומידתי בין התכלית הסוציאלית העומדת ביסוד הקביעה בדבר צבירת 55 ימי חופשה ולא יותר, לבין אותם מקרים בהם אין באפשרות העובד לנצל ימי חופשה. מכל מקום, בהעדר הפרקטיקה או ההוראה האמורה, דינם של ימי החופשה העודפים על המותר, להימחק
זהו, אם כן, הכלל, ועל הטוען כי איננו חל עליו או התקיימו הנסיבות המצדיקות חריגה ממנו - מוטל נטל ההוכחה.
בענייננו, טען התובע שתי טענות בעלות אופי עובדתי - האחת - כי אושרה לו צבירה של מעל 55 ימים, והשנייה כי עומס עבודה חריג מנע ממנו לנצל את ימי חופשתו.
אשר לטענה לפיה אושרה לתובע צבירת חופשה בהיקף של מעל 55 ימים - להוכחת טענה זו הציג התובע "מאזן חופשה שנתית ליום 31/12/00", ממנו עולה כי נכון לאותו מועד עומדים לרשותו 89 ימי חופשה.
דע עקא שמדובר במסמך שהופק ע"י המועצה האזורית נוף הגליל, שבהמשך פוצלה למספר רשויות שאחת מהן היא הנתבעת, שהתובע המשיך לעבוד בשירותה
ודאי שאין ללמוד מאותו המסמך אסמכתא למתן אישור שתוקפו בלתי מוגבל בזמן לצבירת חופשה בכל היקף שהוא בכלל או מעבר להוראות התקשי"ר בפרט.
עוד מפנה התובע למסמך ששוגר לו מראש המועצה האזורית מרום הגליל ביום 22/05/01, ואשר שוגר לכל עובדי המועצה, ובו הוסבר שעקב שריפה שאירעה במשרדי המועצה, אבדו מסמכים ונוצרה אי בהירות אשר ליתר החופשה שעמדה לרשותו של כל עובד נכון למועד פיצול המועצה, ועל כן נערכה הערכה ביחס ליתרת החופשה שעמדה לרשות כל עובד, ומתבקשת הסכמת העובדים לאותה הערכה.
לגבי התובע, נרשם כי ההערכה הינה כי יתרת החופשה שצבר עומדת על 61 ימים
התובע טען כי מעבר לכך שבקשה זו "בוטלה" (בעל פה) כאשר הציג את האישור הקודם שהוזכר , הרי שעצם הבקשה להסכמתו ליתרה של 61 ימים - מעידה על מתן אישור לצבירת חופשה מעבר ל - 55 ימים.
איננו מקבלים גישת התובע, ושוב נחזור על האמור לעיל, לפיו לא ניתן ללמוד מהמשתמע לכאורה ממסמכים שהופקקו ע"י הגורמים המוסמכים במועצה האזורית נוף הגליל, נכון לשנת 2000 או תחילת 2001 ועד לפיצולה, כדי להוות אישור לצבירת כל חופשה בכל היקף ללא הגבלת זמן
אשר לטענת התובע לפיה היה נתון לעומס עבודה חריג שמנע ממנו לנצל חופשה - הרי שעילה זו, על פי התקשי"ר, מהווה רק מסגרת להפעלת שיקול דעתו של הגורם המוסמך ביחס לאישור צבירה מעבר ל - 55 ימי חופשה, ואין היא עומדת בפני עצמה.
מעבר לכך - התובע לא טען כי בתקופה עבודתו בשירות הנתבעת ביקש לצאת לחופשה והדבר נמנע ממנו, והעובדה כי בשנת 2002 ניצל 48 ימי חופשה היא הנותנת שהתובע לא הוגבל במיוחד בניצול חופשה, וזאת בלשון המעטה
התובע הפנה בהרחבה להלכות בדבר חובתו של המעביד להמציא עותקים מפנקס החופשה או כרטיס חופשה, וביקש לתת נפקות לעובדה שהנתבעת לא הציגה את המסמכים האמורים, אולם בהקשר בו עסקינן הצגתם לא הייתה מעלה ולא מורידה שכן אין חולק בדבר היקף ימי החופשה שהתובע ניצל, ולמעשה הנתבעת בחישוביה לא זקפה לחובתו של התובע ניצול חופשה בשנת 2001.
התובע טען כי לו היינו מעיינים באותם רישומים ניתן היה לראות כי לא "נמחקו" מהם ימי חופשה, אולם עצם אי ה"מחיקה" מהרישומים הממוחשבים לא היה בה, לדעתנו, כדי להוכיח מתן אישור פוזיטיבי לצבירה בלתי מוגבלת של ימי חופשה
בהתחשב באמור לעיל אנו קובעים כי החישוב שערכה הנתבעת באשר לפדיון החופשה לו היה התובע זכאי, שעמד על יתרה של 29 ימים על בסיס התחשיב שפירטנו לעיל - נערך כדין, והתובע אינו זכאי לפדיון חופשה מעבר לזה ששולם לו
סיכומו של דבר
סיכומו של דבר - אנו קובעים כי התובע אינו זכאי לכל תשלומים שהם מעבר לאלה ששולמו לו בהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין חלקי. לאחר ששקלנו בדבר, ומאחר ולאור הסכמת הצדדים התוע היה זכאי לחלק מהכספים שנתבעו בתביעה - החלטנו שלא לתת צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו
