התנכלות לעובד בגלל סכסוכים פוליטיים - הפחתת שכר

התנכלות לעובד בגלל סכסוכים פוליטיים - הפחתת שכר, הינו נושא בדיני עבודה אשר נדון בבית הדין לעבודה בנצרת, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת שפר ורד

הרקע העובדתי
התובע, יליד 1939 ותושב הכפר דיר אל אסד (להלן: "הכפר"), עבד שנים רבות כמורה וכיועץ חינוכי בכפר ובשנת 1985 התמנה מטעמה של המועצה המקומית דיר אל אסד למנהל בית הספר התיכון בכפר. המועצה המקומית דיר אל אסד אוחדה עם שתי מועצת מקומיות אחרות – מג'ד אל כרום ובענה – תחת הנתבעת, עירית אלשאג'ור (להלן גם: "העיריה"), והתובע כנגדה כנגדה עשר תביעות שונות שאוחדו לבסוף בהסכמת הצדדים לתביעה אחת

מאחר והתביעות שונות זו מזו, נדון בהן להלן אחת לאחת תוך פריסת טענות הצדדים, בחינתן של הראיות והכרעת הדין. נעיר, כי לדבריו של התובע עד לשנת 1993 הכל התנהל כשורה ומאז ואילך החלו סכסוכים על רקע פוליטי, שבגינם החלה הנתבעת במתכוון ובמזיד להתנכל לתובע ולהפחית את שכרו בכל דרך אפשרית. כבר בשלב זה נדגיש כי על אף שבחלק מהתביעות ציין התובע כי רצונו לתבוע פיצוי גם על נזק שאינו ממוני בגין עגמת נפש, הרי שלא מצאנו יסוד לטענותיו והן לא הוכחו בפנינו

בפנינו העידו התובע וכן מר אברהים ח'טיב, מנהל כח אדם במועצה (להלן: "מר ח'טיב"). מר ח'טיב התייחס לטענותיו של התובע בדבר התנכלות מכוונת כלפיו ושלל אותן. לדבריו, חשבת השכר של המועצה, הגב' לטיפה דבאח, היא זו שערכה את משכורות העובדים לפני שנת 93' ולאחריה. בשנת 1998 התחלף ראש המועצה והוא דווקא קרוב משפחה של התובע כך שאין מקום להניח כי ביקש להתנכל לו

לדבריו התקיימו במועצה ישיבות רבות באשר לבית הספר ובחלקן השתתף התובע. אנו מקבלים את גרסתו של מר ח'טיב ודוחים את טענת התובע בכל הקשור להתנכלות מכוונת, שהנטל להוכחתה לא הורם על ידו. קודם לעיסוקנו בתביעות לגופן נדון בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת ולפיה כל התביעות שמתייחסות לתקופה שקודם לשבע שנים למועד הגשת התביעה התיישנו מכח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 להלן: חוק ההתיישנות

חוק ההתיישנות חל גם הליכים המתנהלים בבית הדין לעבודה. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה "עילת התביעה" (סעיף 6 לחוק), שפירושה: "מכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד" (דב"ע (ארצי) מב/61-3 ינאי – המועצה המקומית באר טוביה, פד"ע יד 149 (1982)). התובע התייחס לטענת ההתיישנות כבר במכתב אותו שיגר למר אחמד דאבח, ראש המועצה המקומית שאעור ביום 8.6.04 (נספח נ-א3 לכתב התביעה המאוחד) בעניין ה"תרמית" כביכול המיוחסת לנתבעת על ידי התובע בכל הקשור לגמול הניהול אותו לגרסת התובע שילמה הנתבעת בחסר, ובו כתב התובע בסעיף 6 כי: "...כל עוד קיים קשר עובד-מעביד לא חל חוק ההתיישנות". טענה אחרת שהעלה התובע בנושא הייתה כי לא ידע על "התרמית" שביצעה הנתבעת והיא נודעה לו רק לקראת יציאתו לפנסיה בשנת 2004, אז בדק את זכויותיו והתברר לו כי שולם לו בחסר. כך גם טען בדיון המוקדם שהתנהל ביום ה- 19.2.06 (עמ' 4, ש' 14 לפרוטוקול הדיון). ברי הוא כי אין בסיס לטענותיו אלה של התובע ודינן להידחות

אין הבדל אם נותקו יחסי העבודה בין הצדדים או לא לעניין חלוּת חוק ההתיישנות בכל הנוגע לזכויות עובד המתחדשות מידי חודש בחודשו עם קבלת שכרו מהמעביד. רכיבים שהיה בידי התובע לבדוק אם שולמו לו כדין מתיישנים כל עוד אינם עולים לכדי התנאים המופיעים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ("התיישנות שלא מדעת"), המאפשרים דחיית מועד ההתיישנות אם הוגשה התביעה לאחר שבע השנים מיום היווצרות העילה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בידי התובע היה לבדוק את זכויותיו מידי חודש בחודשו אם במדריך לזכויות המורה שמופץ על ידי ארגון המורים העל יסודיים ואם על ידי מדור כח אדם בהוראה במשרד החינוך. משלא עשה כן בעבר אלא רק ערב פרישתו, אין לו להלין אלא על עצמו

יועַר, כי לאחרונה חיווה בית הדין הארצי את דעתו בסוגיית ההתיישנות בע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים – ברקוביץ (לא פורסם, 4.10.2006). בניגוד לדעתו של כב' השופט צור שם, כי יש להאריך את מועד תקופת ההתיישנות בנסיבות שונות (ובוודאי ברשויות מקומיות הכפופות לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה לצורך העלאת טענת התיישנות), הרי שדעת הנשיא כב' השופט אדלר הייתה, כי יש מקום ליתן משקל כבד לתקופת ההתיישנות ו- "רק במקרים של חוסר תום לב קיצוני יש מקום לערוך את האיזונים הללו ולהגיע לשלילת זכותו של נתבע, כפי שהיא עולה מהוראות חוק ההתיישנות, להתגונן על ידי העלאת טענת ההתיישנות". מאחר ובמקרה דידן לא טען התובע טענות כבדות משקל כנגד טענת ההתיישנות, הרי שנראה ברור כי מקום יש לה לטענת ההתיישנות ואכן אין לתובע לעתור לסעדים שהתיישנו

התובע הגיש את תביעותיו במועדים שונים, ועל כן וככל שיידרש נתייחס לקמן בדברינו לתקופת ההתיישנות לגבי כל תביעה בנפרד. טרם דוננו בתביעות לגופן אנו מוצאים לנכון להזכיר כי על עובדי חינוך ברשויות המקומיות חלות הוראות התקנון לעובדי הוראה (בדומה לתקשי"ר עובדי המדינה) וכן הוראות חוקת העבודה לרשויות המקומיות. (וראה: דב"ע מט/107-3 רביב – מועצה אזורית מרחבים, עבודה ארצי א(1), 463 (1989). כמו כן חלות עליהם הוראות ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בין השלטון המקומי, המייצג את הרשויות המקומיות לבין משרד האוצר וארגוני המורים

התביעה להפרשי שכר בגין גמול ניהול
התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 54,238 שקלים המהווים את הפרשי השכר שנמצאו לטענתו בגין גמול הניהול ששילמה לו הנתבעת בחסר במהלך עשר השנים שבין אוקטובר 1994 ועד מועד פרישתו, אוגוסט 2004. לגרסת התובע, בתחילת שנת 2004 (או בסופה, לפי דבריו בדיון בפני בית הדין) הוא ערך בדיקה של זכויותיו והתברר לו כי גמול הניהול ששולם לו היה פחוּת מזה שהגיע לו. הנתבעת, בכתב ההגנה שהגישה, טענה להתיישנות בכל הנוגע לתקופה שקודמת לשבע השנים שקדמו ליום הגשת התביעה (21.2.05). כמו כן טענה הנתבעת כי התוספת של 2.4% שהתווספה לגמול הניהול הוספה רק החל מיום ה- 1.9.98 וזאת בהתאם לאמור במדריך זכויות המורים. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה המתוקן, הסכום המגיע לתובע לפי חישוביה עומד על סך של 24,988 שקלים בלבד

כנגד טענות אלה השיב התובע כי אין הבדל בין חישוביו לבין חישובי הנתבעת למעט פער של 50 שקלים לערך שנובע, לטענתו, מטעות של הנתבעת. כמו כן, לטענתו זכותו לקבלת תוספת גמול הניהול נובעת מהסכם השכר שנחתם ביום 16.1.91 (נספח נ-2 לתגובתו לכתב ההגנה). הסכמי השכר בין ארגוני המורים לבין הממשלה, מרכז השלטון המקומי (המייצג את הרשויות המקומיות) ובין שלש הערים הגדולות התייחסו פעמים מספר לנושא גמולי הניהול. לנוכח תקופת ההתיישנות אנו דנים בתביעה לקבלת גמול השתלמות לתקופה שבין מרס 1998 ועד למועד סיום עבודתו של התובע, אוגוסט 2004 להלן: התקופה

הצדדים נחלקו בשאלה מה שיעור האחוזים בו הוגדל הגמול החל מ-1.1.98, אולם עיון בטבלאות שהציגו הצדדים מעלה כי אין נפקות לשאלה זו וכי הם שניהם מסכימים כי שיעור הגמול שהגיע לתובע החל ממרס 98' עמד על 43.7%, מספטמבר 00' הועלה ל-49.5% ושוב הורד לשיעור של 43.7% בספטמבר 02'. כך הדבר גם בנוגע לוותק הניהול שמתווסף לגמול, שאף בדידו לא נחלקו הצדדים. בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת כי: "ע"י הנתבעת נערכה טבלה מסודרת בהתאם לנתונים האמיתיים והאחוזים המגיעים בפועל אשר בה מפורט את הסכומים 'המדויקים' המגיעים לתובע". בהתאם לטבלה הגיעה הנתבעת למסקנה כי היא חבה לתובע סך של "24,988 שקלים בלבד". הנה כי כן הנתבעת ראתה בטבלה שצירפה לכתב הגנתה המקורי שצורף לתיק את הבסיס הנכון לחישוב ההפרש המגיע לתובע בגין גמול הניהול וותק הניהול. אשר על כן אנו מקבלים את התביעה בגין הפרשי גמול הניהול וקובעים כי הנתבעת חבה לתובע סך של 41,754 שקלים בגינם

פיצויי הלנת שכר
התובע עתר לתשלום פיצוי מלא בגין הלנת שכר, והנתבעת טענה בכתב ההגנה המתוקן כי היא לא שילמה את הסכומים לנוכח מצבה הכלכלי הקשה שנובע מאיחוד שלש הרשויות תחתיה ומגרירת חובות גדולים של המועצה מג'ד אל כרום (מעל 40 מיליון). טענה זו חזרה בכתב ההגנה פעמים מספר ואנו נתייחס אליה כעת. מצב כלכלי קשה כסיבה לאי תשלום שכר במועדו נדון בפסיקה לא אחת בהקשר לשיקול הדעת שנתן המחוקק לבית הדין בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") להפחית או לבטל את פיצויי הלנת השכר

כך למשל התבטא בית הדין בע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות - מימון תק-אר 2000(3), 486 ,עמ' 490: "בעשותה שימוש בשיקול דעתה קבעה הפסיקה כי מצב כלכלי קשה אינו נימוק להפחתת פיצויי הלנה. הסיבה לכך היא שעל המעביד לתת עדיפות לתשלום שכרו של עובד וכן להבטחת מצבו הכספי של העובד לאחר פיטוריו. יש למנוע מצבים בהם מעבידים מעסיקים עובדים ביודעם שמצבם הכלכלי קשה והם לא יוכלו לעמוד בתשלומים לעובדים. יחד עם זה יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי

מצב כלכלי קשה של רשות מקומית עלה לדיון מעמיק בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד – דהן וארגון עובדי עיריית לוד, תק-אר 2005(3) 33 (2005) – להלן: "הלכת עיריית לוד"). בהלכת עיריית לוד החליט בית הדין הארצי כי "משנמצא האור בקצה המנהרה" כלשונה של כב' השופטת ארד, בתכנית הבראה שהתגבשה ובהסכם קיבוצי שנחתם בין העובדים לבין העירייה, ניתן להפחית את פיצויי ההלנה לשיעור של 25% שנתי

בית הדין הארצי שב ודן בסוגית פיצויי הלנת שכר במקרה של אי הפרשות לקרן השתלמות בע"ע 437/03 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מועצה מקומית כפר כנא (לא פורסם, 1.1.07) – להלן: "ע"ע 437/03", שם ערערה הקרן על גובה פיצויי ההלנה שהופחתו לריבית חשב כללי בלבד. ונדגיש כי על אף שהמחוקק עיגן בחוק הגנת השכר הן את חובת פיצויי ההלנה לעובד ששכרו הולן והן את החובה לפצות קרן השתלמות שהכספים לא הועברו אליה במועד, ראתה הפסיקה לנכון להפריד בין השניים. אולם לענייננו יפים דבריו של בית הדין הארצי בפסק דינו זה ככל שיש בהם כדי ללמד על היחס להלנת שכר מכל סוג שהוא ברשויות המקומיות

סגנית הנשיא (כתוארה אז) כבוד השופטת ברק, מנתחת בפסק הדין את התפתחותה של הגישה המתירה לבית הדין להפעיל את שיקול דעתו בכל הנוגע להפחתה או לביטול פיצויי הלנת שכר. השופטת ברק מונה את השיקולים וכותבת: "בין השיקולים שעל בית הדין לקחת בחשבון הוא סוג הגוף המלין, מצבו הכלכלי, אם המצב הכלכלי קשה - מהו המקור, הנימוק, לקשיים הכלכליים, האם היה בידו של המעביד לגבור על המצב הכלכלי, האם העדיף המעביד לדאוג לכלכלתו ולצרכיו הוא על פני תשלומים לעובד או לקרנות. עלינו לבחון באיזה סוג של הלנה עסקינן. האם מדובר בהלנת שכר או בהלנת הפרשות לקופת גמל

לאחר שהגיעה למסקנה כי מצב כלכלי קשה צריך להישקל תוך בחינת השיקולים דלעיל, מתייחסת השופטת ברק לרשויות המקומות ואומרת: "אנו דנים במועצה מקומית. מצבן של המועצות המקומיות בימים אלו הוא בידיעתו השיפוטית של בית הדין. רבים התיקים המגיעים לפתחנו תוך שהרשויות המקומיות עושות מאמצי הבראה. על מצבן הקשה של הרשויות המקומיות עמדו השופטת נילי ארד והנשיא סטיב אדלר בפסק דינם המקיף והממצא בעניין עיריית לוד הנ"ל. הרשויות המקומיות בעזרתו של משרד הפנים עושות עתה מאמצים משותפים על מנת להתגבר על הגירעונות. יש לרשויות קושי לשלם את משכורות עובדיהם... בלקחנו בחשבון את מכלול הנסיבות, את מצבה של המועצה ואת העובדה שפיצויי הלנה ישיגו את המטרה ההפוכה של פגיעה קשה בתקציבה של המועצה, את העובדה שהמועצה מנסה להתגבר על הקשיים על מנת להתנהל כראוי וממילא ייטב גם מצבם של העובדים, את העובדה שמדובר בקרן השתלמות ברי לנו שפיצויי הלנה, הסנקציה הקשה כל כך, לא רק שלא תפתור את הבעיה אלא אך תחמירה. פיצויי ההלנה ישולמו מכספי ציבור על חשבונם של המועצה ועובדיה

אין בכך כמובן כדי לזלזל בחומרת הפיגור בתשלומים. אך בבואנו לאזן בין האינטרסים השונים, כשמדובר במעביד שאינו מזלזל בניסיונות הבראה, אלא נהפוך הוא, עושה מאמצים להתגבר עליהם, הרי שצדק בית הדין האזורי כאשר הוא הפחית את פיצויי ההלנה". גם כבוד הנשיא אדלר מתייחס בפסק הדין שם לעניין מצבן הכלכלי הקשה של הרשויות ועל אף שחשב כי נכון הוא לחייב את הרשות המקומית בתשלום פיצויי הלנה הגבוהים מריבית חשב בגין אי ההפרשות לקרן של חלק העובד, השאיר את החלטת בית הדין האזורי על כנה תוך שהוא כותב: "עם זאת, מצויים אנו בימים של משבר כספי עמוק בשלטון המקומי, ואנו עדים למאמציהם של כלל הגורמים הצריכים לדבר להתגבר על משבר זה ולהביא לאיזונן התקציבי של הרשויות באופן שיאפשר תשלום שכר שוטף לעובדיהן. בנסיבות חריגות אלה, ונוכח התחייבויותיהם של כל הגורמים הנוגעים בדבר למצוא פתרון לבעיה חמורה זאת, סבורני, שאין להטיל מעמסה נוספת על הקופה הציבורית בדמות פיצויי הלנה, אף שכאמור, בימים כתיקונם ראוי היה לעשות כן

מן הכלל אל הפרט
הנתבעת צירפה את רשימת העיקולים הארוכה המוטלים עליה. לגרסתה בשל החובות הרבים שספגה כתוצאה מאיחוד שלש הרשויות המקומיות ובמיוחד לנוכח החובות הרבים של מג'דאלכרום, ניתן אישור על ידי שרת המשפטים לפירוק הנתבעת לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 בהתאם לצו המועצות המקומיות. דא עקא, שהנתבעת לא דאגה לצרף לכתבי טענותיה אף לא מסמך אחד המעיד על תהליך הבראה שהיא עוברת . הנתבעת לא צירפה את אישורה של שרת הפנים לפירוק הנתבעת בהתאם לסעיף 39א לפקודת המועצות המקומיות ואין לפנינו נתונים ברורים באשר לזהות מבקש בקשת הפירוק - שר הפנים או נושה אחר של העירייה

יצוין, כי הנתבעת גם לא התייחסה להוראותיו של חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 31 והוראת שעה), התשס"ד-2004, הכולל פרק שלם שכותרתו "הוראות שעה בקשר לרשויות מקומיות שאושרה לגביהן תכנית הבראה". ההסדר שבתיקון 31 לא יחול על כל רשות מקומית אלא על "רשות מקומית בהבראה" שהיא רשות מקומית ששר הפנים אישר לגביה תכנית הבראה, מונה לה חשב מלווה והיא הודיעה לשר הפנים על רצונה שיחולו לגביה הוראותיו של הפרק שבתיקון 31 (סעיף 31ו(א) לחוק יסודות התקציב). אין אנו באים להקל ראש במצבה של הנתבעת שהוא כאמור "בידיעתו השיפוטית של בית הדין", כדבריה של כבוד סגנית הנשיא ברק, אך יחד עם זאת רשות מקומית אינה יכולה להלין שכר לעובד ולטעון למצב כלכלי קשה מבלי לפרוס בפני בית הדין את התשתית העובדתית ואת המאמצים שהיא עושה בכדי לשפר ולהיטיב את מצבה. בית הדין אינו חותמת גומי, אך נכון הדבר כלפיי שני הכיוונים, וכמו שבית הדין רשאי לעשות שימוש במצב כלכלי קשה כדי להפחית את פיצויי ההלנה, כך הוא אינו מחויב לקבל טענה זו הנטענת באופן סתמי ולהפחית או לבטל את פיצויי ההלנה

וכך ביטאה זאת כבוד השופטת נילי ארד בע"ע 1529/04 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ – המועצה המקומית יאנוח ג'ת (לא פורסם, 8.11.2005) - להלן: "ע"ע 1529/04"), בהתייחסה לטענות היועץ המשפטי בעניין מצבן הכלכלי הקשה של הרשויות המקומיות: "אף אין אנו מקבלים כלל ועיקר את טענותיו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיהן המשבר התקציבי בו שרויות הרשויות מהווה שינוי נסיבות המצדיק הפחתת פיצוי הלנה מיוזמת בית הדין. אכן, אין אנו נעולים במגדלי שן ובית הדין בקרב עמו יושב. אולם, לא 'ידיעת דיינים' היא המנחה אותנו, כהצעת היועץ בטיעוניו. חובת הצדדים להליך להשמיע טענותיהם, להוכיחן ולבססן, היא מאבני היסוד של שיטתנו המשפטית בקיום ההליך המשפטי ועשיית הצדק במסגרתו. לפיכך, אף לא ישים עצמו בית הדין לפה לצד שלא טרח לטעון להגנתו, ולא יפטור את הצד 'הנעלם' מתשלום חוב על פי דין

וראוי לעיין בע"ע 437/03 הנ"ל, שם מציינת כבוד השופטת ברק כי: "על מצבה של המועצה למדנו מטענות המועצה, היועץ המשפטי לממשלה ודברי גזבר המועצה מר באסם חכרוש בפנינו. עולה מהמקובץ כי המועצה סובלת מגירעונות של מעל 50 מליון שקל חדש. משרד הפנים הורה לה להיכנס לתהליכי הבראה. מונה למועצה חשב מלווה המבצע בדיקה חשבונאית מקיפה. המטרה של המועצה היא להגיע להסכמי פשרה דוגמת ההסכם אליו הגיעו הצדדים בפנינו בהליך הקודם ובכך להתגבר על המצוקה הכספית". והארכנו בתיאור הפרטים כדי לסבר את האוזן בתשתית העובדתית הראויה המניחה את הבסיס לשיקול דעתו של בית הדין בקובעו את שיעור פיצויי הלנת השכר, בסיס שכאמור חסר לנו ולא הונח לפנינו על ידי הנתבעת

לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי מאחר והנתבעת לא טרחה להוכיח את מצבה הקשה, למעט צירוף רשימת עיקולים, הרי שבכל הנוגע להלנת רכיבים משכרו של התובע, לרבות הפרשי השכר בגין גמול הניהול, מוצאים אנו לנכון להפחית מפיצויי ההלנה שנושא שכרו של התובע שלא שולם כדי שיעור כולל של 40% שנתי. בהתאם לאמור בסעיף 17א לחוק הגנת השכר חלה התישנות מהותית על הזכות לקבלת פיצוי בגין ההלנה אם לא הוגשה תובענה לבית הדין לעבודה תוך שנה מהיום בו רואים את השכר כמולן

התובע עתר לקבלת הפרשי שכר בגין גמול ניהול שלא הופרש לו מידי חודש בחודשו עד למועד פרישתו – אוגוסט 2004. התובענה הוגשה ב-21.2.05, כך שביחס לתקופה שקודמת לפברואר 2004 אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר אלא רק בהפרשי הצמדה וריבית כחוק. רכיבי השכר ששולמו בחסר עבור התקופה שבין מרץ 2004 ועד אוגוסט 2004 והעולים לסך של 2400 שקלים (בהתאם לטבלה שפורטה לעיל) יישאו פיצויי הלנת שכר בשיעור כולל של 40% שנתי כאמור לעיל. באשר לפיצויי ההלנה שנתבעו בגין כספים שלא הועברו עבור התובע לקרן השתלמות או לקופת גמל, נתייחס להלן בהמשך

התובע עתר לקבלת סך של 4,000 שקלים בגין הכנת התחשיב. מנגד טענה הנתבעת כי היא לא התנערה מחובה כלפיי התובע והפנתה למכתב מיום 21.4.04 (וראו סיכומי הנתבעת, עמ' 3). המעיין במכתב ילמד ממנו כי הנתבעת טענה כלפיי התובע כי לא המציא לה מסמך המצדיק את טענותיו וביקשה ממנו לפרט את בסיס חישובו לסכום המבוקש. תשובתה של הנתבעת התייחסה למכתבו של התובע בה ביקש כי ישולם לו סכום של כחמישים אלף שקלים בגין הפרשי גמול הניהול וביקש להיפגש עם הפקיד האחראי לחישוב המשכורות למען הסדרת העניין. לבקשתו זו השיבה הנתבעת כי היא מעוניינת לקבל את בסיס החישוב ואת המסמכים המצדיקים את טענותיו

התובע השיב לנתבעת במכתב מיום 8.6.2004 וצירף לה חישובים משלו, אך לטענתו היא לא הגיבה כלל ועיקר והוא נאלץ להגיש את תביעתו, שלה צירף את התחשיב שערך עבורו חשבונאי ויועץ מס מוסמך. מהעובדות דלעיל וכן מהמסמכים שצירף התובע לכתב התביעה עולה בבירור כי הוא עשה מאמצים ניכרים להבהרת החוב ורק בגין מחדליה של הנתבעת, שאליהם כלל לא התייחסה בכתבי טענותיה, הוא נאלץ להשקיע מהונו ולהציג בפני בית הדין את הסכום המדויק שהגיע לו מהנתבעת. לפיכך ניקח בחשבון, לעניין ההוצאות שיפסקו במסגרת פסק הדין, הוצאות אלה שנאלץ התובע לשאת בהן

התביעה בגין אי העברת כספים לקרן ההשתלמות
התובע טען כי הנתבעת לא הפרישה בגינו כספים לקרן ההשתלמות של עובדי הוראה החל מאוקטובר 00' ועד אוגוסט 04', וגם את הסכומים שנוכו משכרו שלו לא דאגה הנתבעת להעביר לידי הקרן. התובע חישב את הסכום המגיע לו כפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות והעמיד אותו על סך של 82,794 שקלים

הנתבעת הודתה בחבותה ומשכך אנו קובעים כי התובע זכאי לקבל מהנתבעת פיצוי בסך של 82,794שקלים בגין הסכומים שלא הועברו לקרן ההשתלמות על ידי הנתבעת. בהתאם לפסיקה, הזכות לפיצויי הלנת שכר בגין אי הפרשות לקופת גמל, המוכרת כשכר מולן לאור סעיף 19 לחוק הגנת השכר, נתונה לקופת הגמל עצמה (דב"ע נא/3-2 צח – דחף בע"מ, פד"ע כב 462). מאחר ומדובר על תביעת עובד שפרש וזכאי לקבלת הכספים לידיו, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד

תביעה בגין אי העברת כספים לקופת גמל – תעוז
התובע הצטרף לקופת הגמל "תעוז" ביום 1.9.1985 עת החל את עבודתו כמנהל בית הספר. לטענתו, הנתבעת הפסיקה להפריש עבורו לתעוז בתקופה שבין אפריל 1987 עד פברואר 1995 ולאחר מכן חידשה את ההפרשות עבורו. משפרש התובע לגימלאות וביקש לקבל את הכספים שנצברו עבורו בקרן התברר לו כי לאורך כל תקופת עבודתו הופרשו עבורו כספים בחסר, וכי הנתבעת חבה לו סך של 40,760 שקלים. הנתבעת הודתה בחובה (וראה סעיף 6.2 לכתב ההגנה) ומשכך לא נותר לנו אלא לקבוע כי התובע זכאי לקבל סך של 40,760 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק

הסעיף העוסק בחישוב פיצויי הפיטורים מונה את הרכיבים הבאים כרכיבים שיש לכוללם בחישוב השכר לצורך פיצויי פיטורים וממילא גם לצורך פדיון ימי מחלה: "רכיבי השכר שיובאו בחשבון: א. שכר משולב ב. הסכם מסגרת ג. גמול חינוך כיתה ד. גמול מקצוע והכשרות ה. גמול השתלמות ו. גמול פיקוח ז. גמול ניהול ח. גמול חינוך מיוחד ט. 1/12 קצובת הבראה שנתית י. גמול % 12 למורי סמינרים יא.תוספת שהייה (עד ה - 31.12.93) יב. גמול ייעוץ יג. גמול מורה-מדריך יד. 1/12 קצובת ביגוד (אך ורק למבוטחים בפנסיה תקציבית) טו. % 2 תוספת לגמול הכנה לבחינות בגרות טז. תוספת השתלמות בית-ספרית (עד ה - 31.8.94) יז. תוספת תגבור הוראה (מ - 1.9.94) יח. גמול תואר מ"א וד"ר יט. גמול למחנכי כיתה א'. כ. תוספת הסכם 1993 (עד ה - 31.12.93) כא. גמול חינוך למחנכי כיתות ז' עד ט' - בבתי-ספר היסודיים וחטיבות- הביניים

העיקרון הוא: כל תוספת שהוכרה כתוספת קבועה לצורך תשלום גִמלאות, תוכר גם כמרכיב במשכורת הכוללת האחרונה, לצורך חישוב פיצויי פיטורין, במידה שהעובד קיבל אותה ערב פרישתו". התובע עבד עד לחודש יוני 2004, אך מאחר ואין בידינו את תלוש השכר לחודש יוני 04' נעשה את חישוב השכר הקובע בהתאם לתלוש חודש מאי 2004: שכר משולב – 7768.65 גמול השתלמות – 636.65 גמול ביניים – 363.8 גמול חינוך כיתה – 606.3 הסכם הוראה 94 – עד משרה – 126.55 הסכם הוראה 94 – מעל משרה – 46 מסגרת 87 – 143.65 מסגרת 87 מעל משרה - 52.25 הסכם שכר מעל משרה – 62.15 גמול ניהול – 3163.25 הסכם שכר 2001 – 170.9 ת. יוקר 2003 – 68.6 1/12 קצובת הבראה – 375 1/12 קצובת ביגוד – 142.75 (בהתאם לתלוש השכר לחודש 8/04) 1/12 מענק יובל – 569 (לפי נתון שנמסר על ידי התובע בכתב התביעה. מענק יובל מוכר לצורך גימלאות, בהתאם לאמור בסעיף 13 להסכם הקיבוצי – נוסח משולב 77/96). סך הכל: 14,295 ש"ח. שכר יום: 571.8 שקלים. התובע זכאי לקבל פדיון בגין 128 ימי מחלה ובסך הכל 73,190 שקלים. לתובע שולם סך של 10,303 שקלים ומשכך אנו קובעים כי הנתבעת חבה לשלם לו בגין פדיון ימי מחלה סך של 62,887 שקלים

שנים עודפות
אין חולק כי התובע עבד במערכת החינוך החל משנת 1958, בתחילה כמורה ואחר כך כמנהל בית ספר. בהתאם לסעיף 79.1 לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל החלה על התובע (להלן: "חוקת העבודה"), יינתן פיצוי מיוחד למי שהשלים למעלה מ-35 שנות שירות הנושאות זכות לגימלאות וממשיך לעבוד ברשות מקומית. שיעור הפיצוי יהיה בגובה של משכורת חודשית אחת עבור כל שנת שירות נוספת, ושיעור "משכורת" הוגדר לעניין זה כרכיבי השכר עליהם משתלמים פיצויי הפיטורים. אין בחוקת העבודה התייחסות לשאלה אם חלק משנה מזכה אף הוא בפיצוי חלקי, אך מתוכן מכתבו של ישראל שפיצר, ראש מינהל שירות העובדים במשרד הפנים, שנשלח לראש המועצה דאז ביום 24.11.04 עולה כי התובע זכאי לפיצוי בגין שנים עודפות בגובה 10.8 משכורות על פי היקף משרתו

הנתבעת שילמה לתובע בגין הפיצוי האמור סך של 98,625 שקלים. לטענת הנתבעת חלה טעות במכתבו של מר שפיצר והתובע זכאי לפיצוי בגין 10 שנים עודפות בלבד. משכורתו הקובעת של התובע לעניין זה, לפי חישוביה של הנתבעת, הייתה 12,799 שקלים (בהתחשב בעובדה כי אין לכלול רכיבים פנסיוניים) ובניכוי מס הכנסה, אותו יכול התובע לתבוע מרשות המס, שולם לו לטענתה מלוא הסך המגיע לו (וראו סעיף 5.4 ס"ק 4 לסיכומי הנתבעת). התובע טען כי משכורתו הקובעת עמדה על 15,672 שקלים ומשכך חבה לו הנתבעת סך של 169,258 שקלים (10.8 משכורות). טענת הנתבעת כי מר שפיצר טעה היא טענה בכתב מול מסמך בעל פה, שלא הוכחה

יכלה הנתבעת להציג חוות דעת מתוקנת של מר שפיצר או לחילופין להוכיח כי אכן חלה טעות, אך היא בחרה שלא לעשות כן ועל כן טענתה נדחית. באשר לגובה המשכורת הרי שזו הוגדרה בחוקה כאותם רכיבי שכר הקובעים לעניין פיצויי פיטורים ומשכך כבר קבענו לעיל כי היא עומדת על סך של 14,295 שקלים. אשר על כן התובע זכאי לקבל סך של: 10.8 X 14295 = 154,386 שקלים. הנתבעת שילמה לתובע סך של 98,625 שקלים ולטענתה סך זה הוא "נטו" ואת המס יכול התובע לתבוע מרשות מס הכנסה

מאחר והנתבעת לא הציגה בפנינו כל מסמך המעיד כי אכן היא העבירה את המס בגין סכום זה לרשויות המס הרי שאנו קובעים כי היא חבה לתובע סך של 55,761 שקלים בגין פיצוי עבור שנים עודפות וככל שיש בפיה טענה בדבר מס ששולם תדאג היא לעמוד מול רשויות המס לקבלת החזר. יצוין, כי לפי הכתוב בתלוש השכר הסכום שניתן לתובע כפיצוי בגין שנים עודפות פטור ממס, וטענה זו מתיישבת עם האמור בסעיף 9(7א) לפקודת מס הכנסה

התביעה לתשלום משכורות ופיצויי הלנת שכר
התובע עתר לתשלום שכרו בתקופה שבין דצמבר 03' ועד נובמבר 04' (להלן: "התקופה מושא התביעה"). לטענת התובע שכרו בחלק מהתקופה מושא התביעה לא שולם כלל, חלק אחר שולם באיחור וחלק שולם במועדו. התובע צירף טבלה מפורטת ובה פירט את טענותיו שבסיכומן עולה כי הנתבעת חבה לו שכר בסך 14,579 שקלים. התובע עתר לפיצויי הלנה לפי הפירוט שבטבלה

בסיכומיו זנח התובע את טענותיו באשר לחודשים יולי, אוגוסט ואוקטובר 04' הואיל ובגינם הוא הגיש תביעה נפרדת לבית הדין האזורי בחיפה. הנתבעת ערכה טבלה משלה וחלקה על הסכומים הנטענים על ידי התובע. נתייחס ראשית לטענת התובע ולפיה חלק השכר המולן נקבע לפי קביעה של רכיבי שכר פנסיוניים למול רכיבי שכר שאינם פנסיוניים. הגדרת שכר מולן היא פרי הפסיקה ולא כל רכיב המשולם לעובד יחשב כחלק משכרו לצורך פיצויי הלנה. בסעיף 1 לחוק הגנת השכר הוגדר שכר מולן כשכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע, ושכר עבודה הוגדר על דרך הריבוי באופן שאינו מגדיר את המונח אלא מרַבֵּה תשלומים שונים הנחשבים שכר עבודה כשהכלל הוא "תשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו

כב' נשיא בית הדין הארצי, השופט אדלר, במאמרו "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה" (שנתון משפט העבודה ו 5 (1996)) התייחס לשאלת הרכיבים שאין לכוללם כשכר לצורך הגדרת שכר מולן ובתוכם מונה הנשיא "זכויות נילוות", בנימוק: " שאינן תמורה עבור עבודה שבוצעה אלא הן נלוות לעבודה" (דב"ע לז/131-3 קלר – האוניברסיטה העברית, פד"ע ט 305). זכות נלווית היא זכות לכסף או לשווה כסף שמשתקפת בעלות העבודה – labour coast – ומתקבלת בעקבות עבודתו של העובד. היא כוללת טובות הנאה רבות וביניהן: "חופשות למיניהם, תגמולי פרישה ופיצויים עקב סיום יחסי עובד-מעביד, 'משכורת 13', מענקי חגים...דמי הבראה, ביגוד, כיסוי הוצאות השתלמות..." (פסק דין קלר, 312-313). התובע חישב בין רכיבי השכר המולן רכיבים שאמנם נחשבים לרכיבים פנסיוניים, אך אינם נחשבים לשכר מולן בהיותם זכויות נילוות. כך אין לכלול קצובת הבראה, ביגוד ומענק יובל, שניתן כזכות נילווית למורים בעלי ותק של 30 שנות הוראה

דיון והכרעה
התובע טען כי היה זכאי לבסיס משרה של 20 ש"ש, אולם כבר קבענו לעיל כי על אף שבית הדין האזורי בחיפה קבע לשנת הלימודים 96/97 שבסיס המשרה היה 20 ש"ש, הרי שהצדק בנקודה זו עם הנתבעת ככל שעולה מתקנון עובדי ההוראה, ובסיס המשרה, בהתחשב בשעות ההוראה בפועל של התובע, צריך להיות 22 ש"ש

יחד עם זאת, משהתחייב בפניו ראש המועצה במכתב כי הוא ימשיך להיות מועסק בהיקף משרה של 150% אלא שהיחס בין שעות ההוראה והניהול לבין בסיס המשרה ישתנה, הסתמך על כך התובע והפחית את שעות עבודתו ל-30 ש"ש. התובע הועסק במהלך השנים בהיקף משרה של 150% (וראו לעניין זה את קביעת בית הדין האזורי בחיפה, עמ' 7 לפסק הדין, סעיפים 26-27). כך המשיך התובע להיות מועסק גם בספטמבר 2004, כשלימד 33 ש"ש ובסיס משרתו נקבע על 22 ש"ש ולמעשה במכתב המדובר לא שונה היקף משרתו אלא הוגדר מחדש, כשלצורך כך התבקש התובע להפחית משעות ההוראה שלו

הנתבעת טענה לחוסר סמכות של ראש המועצה דאז להתחייב בשמה שכן המכתב לא אושר, לטענתה, על ידי הגזבר או היועץ המשפטי (וראו סעיף 12.4 לסיכומי הנתבעת). אכן לא ניתן להתעלם מסעיף 203 לפקודת העיריות, ולפיו: "(א) חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחוייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". הנה כי כן, התחייבות שלא נחתמה כדבעי על ידי כל הגורמים הרלוונטיים לא ניתנה בסמכות ומשכך היא אינה מחייבת את הנתבעת

בית הדין הארצי התייחס לסוגיה זו פעמים מספר, ובחרנו להביא מדבריו בדב"ע (ארצי) נו/278-3 קיזמן – עירית גבעתיים (לא פורסם, 1997) – להלן: "פסק דין קיזמן", היפים גם לענייננו: "בית המשפט העליון הבהיר את הוראת החוק האמורה בע"א 11/71 עירית רחובות נ' פיני גולדמן, פ"ד כה(2) 381, 385:נ 'המחוקק ייחס חשיבות גדולה להוראות סעיף 203 בקבעו במפורש באותו סעיף שאם החוזה לא יערך בהתאם להוראותיו, לא יחייב את העיריה. אמנם ניתן לומר כי הוראה זו אינה ליברלית ואולי היא פורמלית מאוד, אבל יש לזכור כי מדובר בכספי ציבור ויש להזהר מאד בהוצאתם. אין לומר כי סעיף זה מכביד על מישהו. אין עיריה ללא מזכיר וגזבר וללא פנקסנות. היום דורשים מאדם המתקשר עם חברה, כי יכיר את התזכיר והתקנות כדי לדעת מי רשאי לחייב את החברה על ידי חוזה או שטר ואיך ייחתמו מסמכים אלה, ועל אחת כמה וכמה מותר לדרוש מן האזרח שיידע כי העיריה לא תחוייב על ידי נייר החתום על ידי ראש העיריה, אם לא הוספו החתימה של הגזבר והחותמת של העיריה, כאשר הוראה זו היא כתובה שחור על גבי לבן בספר החוקים של המדינה

התוצאה המתחייבת היא, כאמור, בטלותו של החוזה. היטיב להסביר זאת בית המשפט העליון בע"א 739/86 שם-אור נ' עיריית קרית-גת, פ"ד מד(2) 562, 566: 'מאחר שלא עמדו הצדדים בדרישות הצורה שהציב המחוקק, כאילו לא עשו דבר. לא בכדי השתמש המחוקק במילים 'לא יחייבוה', שמשמעותן, כי חוזה, שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העיריה, חסר נפקות משפטית... הדרישות הללו נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור, ולכן חשיבות רבה יש בשמירה עליהן. לפיכך הקפיד בית משפט זה שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות דין בשל כך' ". ומוסיף בית הדין הארצי וקובע כי: "לעניננו אין הבדל בין אם נראה בהתחייבות העיריה חוזה או הבטחה, שהרי גם הבטחה מנהלית אינה מחייבת אם ניתנה שלא בסמכות

היסודות להלכה המכירה בתוקפה המחייב של הבטחה אשר ניתנה על-ידי רשות מנהלית הונחו בבג"צ 135/75; בג"צ 321/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ, אומן מפעלי סריגה בע"מ, ו-21 אחרים נגד שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676, על ידי השופט צבי ברנזון: 'כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח ... הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה... כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה-יש לכבדה, ובית-משפט זה יצווה על מילויה

הלכה זו צומצמה בפסיקתו המאוחרת יותר של בית המשפט העליון. נקבעו בה ארבעה תנאים מצטברים, הדרושים על-מנת לקשור רשות מנהלית להבטחתה: א. נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתיתה; ב. לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב; ג. הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה; ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. (ראו בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואחרים, פ"ד מ(4) 523, 529; בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל ואחרים, פ"ד נד(5) 451, 478-477; ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 433, 457-456). עקרונות אלו חלים גם בבית-הדין לעבודה שכן עקרונות המשפט הציבורי חלים גם בו (ראה דב"ע מט/ 132-3 מדינת ישראל - מנשה נבעה, פד"ע כא 326, 331; עתירה לבג"צ נדחתה בבג"צ 1407/90 מנשה נבעה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואחרים, פ"ד מה

טענת הנתבעת היא כי במקרה מושא התביעה לא ניתנה ההבטחה השלטונית על ידי בעל הסמכות לכך. אכן, ועל אף העובדה כי אין לראות בראש המועצה כמי שאינו בעל סמכות, שהרי המחוקק הסמיך אותו לחתום על ההתחייבויות אלא שהצריך חתימה נוספת של המזכיר או הגזבר, לא ניתן לראות בהבטחה שנעשתה שלא בהתאם להוראות סעיף 203 כהבטחה שלטונית מחייבת. יחד עם זאת, בפסק דין קייזמן מעלה בית הדין מספר פתרונות אפשריים שבאמצעותם ניתן, במקרה בו הסתמך הפרט על ההבטחה או על ההתחייבות השלטונית, לחייב את הרשות לעמוד בהבטחתה או לפצות את מי שניזוק מכך

בית הדין אימץ למעשה את ההלכה שנקבעה בבג"ץ זגורי (בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 745), שם פסק בית המשפט פיצויי פרישה מוגדלים (אם כי פחותים מאלה שהוסכם עמו) מכח התחייבות שלטונית וזאת על אף העובדה כי הוכרז על בטלותו של ההסכם למתן אותם פיצויים

אחד הפתרונות שבית הדין הציע ושהוזכר בפסקי דין שונים של בית הדין (וראו: ע"ע (ארצי) 300353/97 מדינת ישראל – נהרי (לא פורסם,18.6.00); ע"ע (ארצי)1297/01 אביסידריס – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, (לא פורסם, 9.8.06)), הוא שימוש בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, האומר: "הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו". סעיף 30 לחוק קובע כי: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל

ההסכם שבפנינו הוא בלתי חוקי לאור סעיף 203 לפקודת העיריות ועל כן בטל, אך כאן נחלץ לעזרת הנפגע, הוא התובע, סעיף 31 לחוק שהותיר בידי בית המשפט את שיקול הדעת לחייב את הצד שלא ביצע את חיובו לפי החוזה בקיום חלקו וזאת בשעה שהצד השני לחוזה מילא אחר התחייבותו שלו. אמנם בתי המשפט נמנעו מלהכשיר מעשה לא חוקי ולתת לו תוקף, אולם דומנו כי במקרה דידן, אין מקום שלא לנצל את שיקול הדעת שניתן לנו בהתאם לחוק החוזים ולהורות על מילוי התנאי מצד הנתבעת

התובע דידן הוא מנהל תיכון על יסודי ששנים רבות עבד בתיאום מלא עם המועצה (שהפכה לחלק מהנתבעת) ועם העומדים בראשה אל מול הגורמים השונים במשרד החינוך. בית הדין האזורי בחיפה, בפסק דינו בעניינם של התובע ושל הנתבעת, תיאר בהרחבה את התרשמותו מפעילותו המדוקדקת והעומדת בסדרי מנהל תקין של התובע (וראו סעיפים 26-27 לפסק הדין). התובע הסתמך על ההבטחה השלטונית שניתנה לו ופעל בהתאם לחלקו בהסכם, עת צמצם את שעות ההוראה שלו ב-3 שעות. התובע האמין כי הצדק עם החלטת בית הדין בחיפה שקבע לעניין שנת הלימודים 96/97 כי בסיס המשרה שלו עמד על 20 ש"ש בהתאם לגילו ופעל לקבל את שלדידו הגיע לו בדין. עם זאת, התובע פעל עד לקבלת המכתב כדעתה של הנתבעת ובנה לעצמו מערכת שעות המבוססת על 22 ש"ש ועל כן העמיס על עצמו 33 שעות, באופן שהיקף משרתו – 150% - לא ייפגע. רק לאור הבטחתו של ראש המועצה, הפחית הוא את שעות הוראתו מ-33 ש"ש ל-30 ש"ש וראה לעניין זה דבריו בעדותו בפנינו, עמ' 24-25 לפרוטוקול

מכל האמור לעיל עולה, כי על אף שלא בנקל ייתן בית הדין את ידו לאכיפת מעשה לא חוקי, הרי שמאחר ומדובר בהחלטה שאין לה השלכה על העתיד אלא היא בעלת השלכות רטרואקטיביות בלבד ומאחר והתובע הסתמך בתום לב על ההבטחה השלטונית ומילא את התחייבותו להפחית את שעות ההוראה ל-30, יש מקום במקרה זה לחייב את הנתבעת למלא אחר חלקה בהסכם מכח סעיף 31 לחוק החוזים. התובע פירט בכתב התביעה את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרת ההבטחה שניתנה לו. התובע העמיד את תביעתו על סך של 14677 שקלים הכולל גם הפרשים לקרן ההשתלמות וכן הפרשים עבור גמולים אותם קיבל בחסר כחלק מרכיבי השכר

משלא נסתרו נתונים אלה על ידי הנתבעת אנו מקבלים את חישוביו של התובע וקובעים כי השתלום לו הוא יהיה זכאי יעמוד על סך 14,677 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.04 ועד ליום התשלום בפועל. נציין, כי לא מצאנו לנכון לחייב בפיצויי הלנת שכר כדרישת התובע וזאת לנוכח העובדה כי מדובר בפיצוי בגין הפרת התחייבות ולא בשכר עבודה

סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: עב 2165/05 – הנתבעת תשלם לתובע סך של 41,754 שקלים שמתוכם לסך של 2,400 שקלים יתווספו פיצויי הלנת שכר בשיעור כולל של 40% שנתי לפי הפירוט הבא: סך של 400 שקלים החל מיום 1.4.04 ועד מועד התשלום בפועל. סך של 400 שקלים החל מיום 1.5.04 ועד מועד התשלום בפועל. סך של 400 שקלים החל מיום 1.6.04 ועד מועד התשלום בפועל. סך של 400 שקלים החל מיום 1.7.04 ועד מועד התשלום בפועל. סך של 400 שקלים החל מיום 1.8.04 ועד מועד התשלום בפועל. סך של 400 שקלים החל מיום 1.9.04 ועד מועד התשלום בפועל. לאחר שקבענו כי חישובי התובע והנתבעת כמעט זהים, אנו מקבלים את הטבלה שהנתבעת הכינה ושעליה ביססה את הגנתה (נספח נ-1 לכתב ההגנה המקורי לתיק 2165/05). אשר על כן לייתרת הסכום יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממרץ 1998 ומידי חודש בחודשו ביום האחד לחודש שלאחריו בהתאם לסכומים המופיעים בטבלה

ככל שהצדדים לא יגיעו לידי הסכמה אשר לחישוב הפרשי ההצמדה והריבית יוכל כל אחד מהם להגיש את התחשיב לו הוא טוען תוך 60 יום מהיום ויינתן פסק דין משלים לעניין זה. עב 2166/05 – הנתבעת תשלם לתובע סך של 82,794שקלים בגין הסכומים שלא הועברו לקרן ההשתלמות על ידי הנתבעת. לאחר שהנתבעת הודתה בחבותה בהתאם לנתונים שהציג התובע, אנו קובעים כי הפרשי ההצמדה והריבית כחוק יתווספו לכל תשלום כמפורט בטבלה (נ-ב1 לכתב התביעה המאוחד) החל ביום האחד לחודש שלאחריו. ככל שהצדדים לא יגיעו לידי הסכמה אשר לחישוב הפרשי ההצמדה והריבית יוכל כל אחד מהם להגיש את התחשיב לו הוא טוען תוך 60 יום מהיום ויינתן פסק דין משלים לעניין זה

עב2167/05 - התובע זכאי לקבל סך של 40,760 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין הסכומים שלא הועברו לקופת גמל תעוז. לאחר שהנתבעת הודתה בחבותה בהתאם לנתונים שהציג התובע, אנו קובעים כי הפרשי ההצמדה והריבית כחוק יתווספו לכל תשלום כמפורט בטבלה (נ-ג1 לכתב התביעה המאוחד) החל ביום האחד לחודש שלאחריו. ככל שהצדדים לא יגיעו לידי הסכמה אשר לחישוב הפרשי ההצמדה והריבית יוכל כל אחד מהם להגיש את התחשיב לו הוא טוען תוך 60 יום מהיום ויינתן פסק דין משלים לעניין זה

עב 2168/05 – אנו דוחים את התביעה לקבלת הפרשי שכר בגין שעות ניהול לשנים 1997-1999. עב 2169/05 - הנתבעת תשלם לתובע בגין פדיון ימי מחלה סך של 62,887שקלים וסך של 55,761 שקלים בגין פיצוי עבור שנים עודפות. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.04 ועד מועד התשלום בפועל

הוצאות
הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובע לרבות התחשיבים שהציג ושלגביהם קבענו כי הוא זכאי לתשלום בגינם, בסך כולל של 6,000 שקלים וזאת בהתחשב בכך שהתובע לא היה מיוצג וכן בהתנהלות הצדדים בתיק. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין