חוות לולים פריצה גניבת תרנגולות – ביטוח ?

פסק דין

1. התביעה שבפני הוגשה בעקבות פריצה לחוות לולים במושב מתתיהו שבבעלות "אפרוחי כביר בע"מ" (להלן: "המבוטחת") בלילה שבין ה- 5 ל- 6 לדצמבר 1994, בה נגנבו תרנגולים ונגרם נזק שהוערך ע"י השמאי מטעם התובעת, ד"ר יצחק ויזל, בסך של 83,635 ש"ח. התובעת פיצתה את המבוטחת, לטענתה, עפ"י הפוליסה, בסך של 23,105 ₪ ביום 19.2.95, וכן שילמה שכ"ט השמאי בסך 1,603 ₪ ושכרו של חוקר פרטי בסך 1,630 ביום 15.1.95, והיא הגישה תביעת שיבוב עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981.

2. עיקר טענות הנתבעת הינן כדלקמן:

א. בעת הגניבה לא היתה בין התובעת לבין המבוטחת פוליסת ביטוח המכסה את הנזק נשוא התובענה, והתובעת שילמה למבוטחת פיצוי כמתנדבת. עיקרה של הטענה הוא כי הפוליסה היא לביטוח אש שאינה מכסה את אירוע הנזק. מכאן שאינה זכאית להגיש תביעת שיבוב. כן נטען כי הפוליסה לא חלה בשטחים המוחזקים.

ב. המבוטחת לא שילמה לנתבעת שכר בגין שירותי מוקד, אלא החלה לשלם עבורם רק במאי 1995, דהיינו כחמישה חודשים לאחר האירוע, ולכן בעת הגניבה, לא הייתה הנתבעת חייבת באבטחת הלולים.


ג. המבוטחת העסיקה עובדים מהבית ליקיה הידועים כעברייני רכוש, ומאחר ולטענת הנתבעת מאופן ביצוע הפריצה ניתן ללמוד שהיא נעשתה ע"י מי שהכיר את המקום, רבים הסיכויים שהפריצה נעשתה בעזרתם, ומכאן שהמבוטחת התרשלה בכך שהעסיקה אותם.


ד. הנתבעת לא התרשלה במתן שירות האבטחה למבוטחת. מערכת האזעקה הותקנה עפ"י החלטת המבוטחת לאחר שקיבלה את כל האינפורמציה הרלבנטית, ואין במערכת אזעקה כדי לתת מענה מוחלט נגד פריצות. המבוטחת לא הציבה שומר, דבר שיש בו כדי לתת מענה לפריצות; תקופת האחריות למערכת האזעקה תמה; מדובר בשטח גדול ולא מישורי, וגנב יכול לראות את אורות מכונית הסיור ולהסתתר עד שהסייר עוזב את המקום.


הכיסוי עפ"י הפוליסה.


3. התובעת הגישה את הפוליסה שכותרתה "פוליסה "לביטוח אש"" (ת/2), וכן את הרשימה לפוליסה (ת/1). עת/2, דינה שוורץ, עובדת בתובעת, העידה כי כל האמור בתצהירה של דינה אסף, עובדת מחלקת תביעות בתובעת - נכון, ובין היתר כי עפ"י הפוליסה והרשימה שילמה התובעת למבוטחת פיצוי, כאמור לעיל, בהתאם לדו"ח השמאי. העדה עמדה על גרסתה בחקירתה הנגדית והעידה כי את הפוליסה עצמה הוציאו החתמים של התובעת ליבוביץ את שטרייכמן, וכי הפוליסה והרשימה (ת/2 ו- ת/1), מהוות יחד פוליסה שלמה אחת, ושתיהן נמצאו בתיק הפוליסות של המבוטחת.


על הרשימה לפוליסה מופיע שם המבוטחת, ואם כי כותרת הפוליסה הוא "ביטוח אש", הלכה היא כי לא כותרת המסמך היא הקובעת את זכויות הצדדים אלא תוכנו (ראה: ע"א 3833/93 לוין נ. לוין פ"ד מח (2) 862. עפ"י תוכן הפוליסה והרשימה, התובעת ביטחה את המבוטחת גם בגין נזקי גניבה ופריצה, לרבות בשטחים המוחזקים, שם היה האירוע.


לפיכך דין טענתה של הנתבעת כי התובעת שילמה כמתנדבת ולא עפ"י פוליסת ביטוח המכסה את הנזק נשוא התובענה - להידחות. מכאן גם קמה זכותה של התובעת להגיש תביעת שיבוב כפי שעשתה.


לכך יש להוסיף כי הגם שזכות השיבוב מותנית בכך שהתובעת היתה חייבת בתשלומים שביצעה למבוטחת, הרי מששילמה למבוטחת תיבדק חובת התשלום לצורך זכות השיבוב עפ"י סבירות ההחלטה לבצע את התשלום, והנתבעת אינה רשאית לדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת החבות של התובעת כלפי המבוטחת כאילו היתה זו התדיינות בין התובעת למבוטחת. (ראה: הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי א. זמיר ואח' עמ' 772 והאזכורים שם).


כן ראה לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת ט. שטרסברג - כהן בע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ פ"ד נ(4) 567:



"מן המפורסמות הוא, כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן".


ובהמשך:



"לפיכך, משבוצע תשלום עולה השאלה עד כמה יש לאפשר למזיק להתגונן נגד חברת הבטוח, בטענות הנוגעות ליחסים שבינה לבין מבוטחה. השופט קמא השיב לכך באמרו: 'כאשר קיימת סוגיה הקשורה בפירוש הפוליסה והמבטחת באה לפרשה או להסכים לפרשה לטובת המבוטח מה לו למזיק שאינו חולק על אחריותו לנזק לנסות להחזיר הגלגל אחורנית ולחפש מפלט בפירוש נוגד'.


בכל הכבוד, מאמצת אני גישה זו". וכן שם, בעמ' 447:



"...ערה אני לכך, שלכאורה קיימת סתירה בין גישה זו ובין חובת חברת הבטוח להוכיח שהתשלום נעשה מכח אחריותה עפ"י הפוליסה. ממה נפשך: אם רובצת על חברת הבטוח חובה כאמור, כיצד תאמר שגם אם לא היתה חייבת לשלם זכאית היא לשיבוב? ...


במה דברים אמורים? אם קיימות אפשרויות לפרושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפיצוי על-פי הפוליסה, וחברת הבטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשיקולי חב' הבטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חב' הבטוח כלפי מבוטחה, כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח.


מששילמה חברת בטוח למבוטח, על-פי פוליסה בת תוקף, תיבדק חובת התשלום מצידה למבוטח - לצורך העמדת זכות השיבוב שלה - על-פי מידת סבירות שיקוליה, שהניעוה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום".


7. הייתי מוסיפה ואומרת, כי התנכרות להסדר סביר בין חברת הביטוח לבין המבוטח לצורך העמדת זכות למבוטח מכוח תיחלוף, תרתיע חברות ביטוח מלהגיע להסדרים עם מבוטחים ותאלץ אותן להתדיין אתם עד להכרעה שיפוטית. זאת ועוד, אם כך ייעשה, ייצא חוטא נשכר, שהרי אלמלא היה קיים ביטוח היה המזיק חייב לפצות את הניזוק על מלוא הנזק. משקיים ביטוח והניזוק קיבל תגמולי ביטוח, ששולמו בהסדר, הרי אם נכביד ידנו על חברת הביטוח שלא תוכל להישפות, ייצא המזיק פטור בלא כלום".


לא נטען שהיתה קנוניה בין התובעת למבוטחת או שנעשו ביניהן הסדרים שלא בתם לב, וכאמור, הגעתי למסקנה כי עפ"י הפוליסה השלמה קמה חובת של התובעת לפצות את המבוטחת.


אחריות הנתבעת.


4. לטענת הנתבעת, כל שעשתה לאבטחת המבוטחת, היה בהתנדבות שכן המבוטחת לא שילמה שכרה ולא עמדה בחוזה האבטחה. כך מצהיר מנכ"ל הנתבעת:

"ברצוני להדגיש כי לא קיבלתי שכר בגין שירותי בקרה וסיור אותם סיפקתי מ- 1.11.93 עד 40.4.94 דהיינו במועד האירוע לא קיבלתי שכר (דרישת תשלום מס' 56) מאת התובע ועל כן, עפ"י היעוץ המשפטי שקיבלתי כל התחייבויותי כלפיו היו כשל שומר חינם בלבד" (סעיף 16 לתצהירו).


ראשית יש לציין כי למרות שעד ההגנה מצהיר: "דהיינו במועד האירוע לא קיבלתי שכר" הרי שהמועדים בסעיף 16 לתצהיר אינם מתייחסים למועד האירוע, דהיינו הלילה שבין החמישי לשישי בדצמבר 1994.


מדרישת תשלום מס' 56 עולה כי היא נשלחה ביום 30.4.95 לתשלום עבור שירותי סיור מוקד לתקופה שתחילתה ביום 1.11.93 ללא ציון גמר התקופה. הנתבעת מייחסת לספרה 17 שבדרישת התשלום הוכחה לאי תשלום עבור שירות מוקד עד ל- 30.4.95 משך 17 חודש, דא עקא שבין 1.11.93 ל- 30.4.95 ישנם 18 חודשים.


גם אם המספר 17 מתייחס למספר החודשים, ונפלה טעות סופר בדרישת התשלום, אין בכך כדי להוכיח כי אכן לא בוצע בפועל תשלום. התובעת אמנם לא הגישה קבלות, אולם היא הגישה צילומי שיקים והספחים להם במועדים שונים בשנת 1992, וכן מ- 16.1.94 (ת/14), 21.3.93 (ת/15), 30.11.94 (ת/20), ואין חולק כי המבוטחת עמדה בכל התחייבויותיה האחרות לנתבעת - כולל תשלום עבור שירותי מוקד שניתנו לאחר חודש מאי 1995. עת/3, יוסי כץ העיד כי כל דרישת תשלום שנשלחה ע"י הנתבעת שולמה. גרסתו לא התערערה, ולמעשה הוא לא נחקר בעניין זה, למעט השאלה אם יש בידו קבלות (עליה השיב בשלילה).


דרישת התשלום מס' 56 נעשתה ע"י הנתבעת באיחור רב, ביום 30.4.95 ולאחר הגניבה, והדבר מעלה תהיות באשר לנכונות הדרישה וחשש כי כל שביקשה הנתבעת היה להתנער מחבותה.


הנתבעת לא הביאה כל עד מהנהלת החשבונות, ולא הגישה מסמכים כלשהם מהנהלת החשבונות שלה להראות את פרטי התשלום, ועבור מה נעשה, אם כטענתה עבור שירותי שמירה - מה פירוט אותם שירותי שמירה שניתנו ובאיזה תשלום, ועבור איזו תקופה בדיוק חייבת המבוטחת בתשלום ומתי הוצאו לה דרישות. הנתבעת לא הגישה את דרישת תשלום מס' 56 ע"י עורכה ולו על מנת להסביר את התהיות העולות ממנה.


בנסיבות, כאשר התובעת הגישה מסמכים מהם עולה כי שילמה עבור דרישות תשלום של הנתבעת ובעקבותיהם, ובהתחשב בכך שמשך כל התקופה סיפקה הנתבעת את השירות כפי שיפורט בהמשך, היה על הנתבעת להמציא ראיות כאמור - דבר שלא עשתה.


מנכ"ל הנתבעת לא נתן הסבר מדוע וכיצד למרות חוב ממושך של המבוטחת, המשיכה הנתבעת לתת למבוטחת שירותי מוקד וסיור, ומדוע לא דרשה שוב את התשלום משנפרעו חשבוניות שלאחר תקופה זו. כך העיד מנכ"ל הנתבעת בעמ' 10 לפרוטוקול:

"ש: למה לא חזרת וביקשת את התשלום הזה, למה לא דרשת דרישות תשלום נוספות ושחשבונית 056 לא כובדה?

ת: יש לי שתי תשובות. הראשונה, אני לא עוסק בגביה בחברה שלי. התשובה השנייה משום מה זה נפל בין הכסאות".


בתשובות אלה אין משום מתן הסבר להתנהגות הנתבעת.


מאידך גרסתו של עת התביעה, יוסי כץ היתה מפורטת ועקבית, וקבלתי את גרסתו, ולפיה שילמה המבוטחת עבור כל דרישת תשלום שהוצאה לה. כאמור, הוא לא נחקר על גרסתו זו בחקירתו הנגדית, ועדותו לא נסתרה. אכן לא הוגשה קבלה עבור תשלום זה, ואולם לא הוגשו קבלות כלשהן, וכאמור העדפתי את גרסתו של יוסי כץ שלא נסתרה.


מנכ"ל הנתבעת מאשר בתצהירו כי נכרת הסכם בשכר לשירותי מוקד וסיור לאבטחת חוות הלולים, וכל הטענה מסתכמת בכך שהמבוטחת נותרה חייבת בשכר הנתבעת עבור חלק מהתקופה.


מנכ"ל הנתבעת גם מאשר בעדותו כי גם בעת הגניבה סיפקה הנתבעת שירותי מוקד וסיור למבוטחת:



"ש: ממתי עד מתי סיפקת שירותי מוקד למבוטחת.
ת: ממחצית 92 עד שהם עזבו את המקום. אני לא זוכר אם 97 או 98" (עמ' 10 לפרוטוקול) (לאחר מכן הוא מתקן ואומר כי הנתבעת נתנה את השירות עד לעזיבת המבוטחת בשנת 1996).


אין חולק, שבליל האירוע בין ה- 5.12.94 ל- 6.12.94 סיפקה הנתבעת שירותי מוקד וסיור ללולים של המבוטחת, כי התקבלה קריאה במוקד ומי מטעם הנתבעת יצא לשטח, ומכאן שגם הנתבעת ראתה עצמה מחוייבת בהסכם עם המבוטחת, גם אם קיים היה אותה שעה חוב.


מכל האמור לעיל עולה כי בין הנתבעת למבוטחת נקשר חוזה למתן שירותי אבטחה בהתאם לחוק חוזה קבלנות תשל"ד - 1974, חוזה שהיה בתוקף גם בעת הגניבה מחוות הלולים. באותה עת לא באה לעולם דרישת תשלום מס' 56 או כל דרישת תשלום אחרת, ואפילו לגרסת הנתבעת, ועל הנתבעת היה לספק למוטחת שירותי מוקד וסיור, והיא, כאמור, אף עשתה כן.


גם אילו הפרה המבוטחת את ההסכם עם הנתבעת, היה על הנתבעת להודיע לה על ביטולו, בדרך הקבועה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970, דבר שלא עשתה. כאמור, היא הוסיפה לתת את השירות, ובכך גילתה דעתה שהחוזה נותר בתוקפו. נראה כי ביטול החוזה בדיעבד ובנסיבות אלה, אינו בתם לב (ע"א 2825/97 אבו זייד נ. מקל פ"ד נג(1) 402).


מאחר ומדובר בחוזה קבלנות, לא בנקל יתיר ביהמ"ש לבטלו מבלי שניתנה התראה, וממילא, במועד הגניבה, לא ניתנה ארכה לביצוע התשלום. ראה לעניין זה ספרו של א. זמיר חוזה קבלנות עמ' 173:



"מקום שמדובר בחוזים ארוכי טווח ומורכבים, ניתן לצפות ליתר התחשבות וגמישות לא רק מצד המזמין כלפי הקבלן אלא גם מצד הקבלן כלפי המזמין. לכן, בחוזי קבלנות כאלה תפחת הנכונות להכיר בכח הביטול המיידי ללא מתן אורכה".


כאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי במועד הגניבה היה החוזה שבין הנתבעת למבוטחת, למתן שירותי מוקד וסיור - בתוקף.


מעורבות עובד המבוטחת בגנבה.


5. משקבעתי לעיל כי התשלום ששילמה התובעת למבוטחת נעשה כדין והתחייבותה של הנתבעת לשירותי האבטחה, קמה חובת הנתבעת לפצות את המבטחת בשיעור הערך הריאלי של הסכום ששולם למבוטח (ראה: הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי שם בעמ' 772 - 773 והאזכורים שם).


טענות הנתבעת לגבי התרשלות המבוטחת, מקומן בהודעת צד ג' שלא הוגשה או בתביעה נפרדת שיכולה היתה הנתבעת להגיש כנגד המבוטחת.


6. טענת הנתבעת ולפיה היו מעורבים בגנבה מי מעובדי הנתבעת, הינה טענה כללית וסתמית שלא הוכחה ונטענה על דרך ההשערה - "כנראה" (סעיף 14 לתצהיר).


רשלנות הנתבעת.


7. כאמור, נקשר חוזה למתן שירותי מוקד וסיור בין הנתבעת למבוטחת ועל היחסים ביניהן חל חוק חוזה קבלנות תשל"ד - 1974, ולפיכך אין צורך בהוכחת רשלנות, ולתובעת הזכות לתבוע מכח שיבוב (ראה: ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ הנ"ל).


גם אילו נזקקים לעילה נזיקית - דין התביעה להתקבל. קיים ספק אם חוק השומרים תשכ"ז - 1967 חל על עניינינו, שכן חוק השומרים דורש "החזקה" בנכס שאינה קיימת במתן שירותי מוקד. ראה לעניין זה ש. רנר פירוש לדיני חוזים עמ' 76 - 77:

"טול אם כן את הדוגמה הבאה. הנח כי בעליו של בית פרטי שוכר שירותיו של שומר מקצועי שיסייר מסביב לבית כל יום החל מהשעה 20:00 ועד לשנה 08:00 על מנת למנוע פריצות לבית. עוד הנח כי בעת עריכת סיורים אלו מתגורר בעל הבית בביתו. בהנחה אחרונה זו לא ניתן לראות את השומר המקצועי כ"מחזיק" בבית במובן חוק השומרים. האם ראוי לראותו כשומר במשמעות החוק מכח הסכמת הצדדים? נראה לי כי גם בדוגמה זו יש להשיב על כך בשלילה.


הטעם לשלילת תחולתו של חוק השומרים במקרים האמורים טמון בכך שחוק השומרים בנוי סביב הנחת קיומה של זיקה מסוימת לנכס. ההצדקה להוראותיו השונות טמונה בזיקה זו. ייתכן כי חלק מהוראותיו של חוק זה ראוי שיחולו ב"מצבי שמירה" שאינם מקיימים את דרישת ההחזקה וזאת על דרך ההיקש, ואולם החלה אוטומטית מכוחה של ראיית ההסכמה כתחליף להחזקה, אינה רצויה בעיני. ייתכן כי עמדה זו אינה מתיישבת עם תחושות אינטואיטיביות על פיהן שומר מקצועי נושא יותר אופי של שומר משוכר רכב למשל. ואולם תחושה אינטואיטיבית זו אינה תואמת לדעתי את מהות המוסדר בחוק השומרים. חוק השומרים עוסק באחריותם של מחזיקים כדין ולא באחריותם של שומרים במובן ה"מילוני". אשר על כן, גם שמירה "קלאסית" עשויה שלא להיכלל במסגרתו של חוק זה.


חריג אחד אפשרי לעמדה על פיה הסכמה איננה תחליף להחזקה, עשוי להיות טמון באותו מקרה שבו הוסכם על ידי הצדדים כי השומר יטול בזמן מסוים וממקום מסוים נכס שהושאר עבורו, ואולם "השומר" אינו נוטל את הנכס. הנח כי כתוצאה מכך הנכס אובד. דוגמה זו שונה מהדוגמאות האחרות בכך שהצדדים הסכימו על רכישת ההחזקה על ידי השומר ואולם עקב מחדלו של האחרון לא נרכשה החזקה כאמור. לשון אחר, בנסיבות אלו ראוי היה להחיל את חוק השומרים אלמלא מחדלו של "השומר". ייתכנו מקרים מעין אלו שבהם אכן אולי ראוי לראות בהסכמה כתחליף להחזקה, ואולם לא תמיד מחדלו של השומר יספיק בנקודה זו. כך למשל נראה כי ראוי להבחין בין מקרה שבו השומר אינו נוטל את הנכס מאחר וברשותו הנכס, ובין מקרה שבו אינו נוטלו ממקום ציבורי בו הושאר. בגלל הקושי באפיון המקרים שבהם מוצדקת הטלת האחריות אף בהעדר החזקה, אני נוטה לדעה כי אין להרחיב את חוק השומרים אף לחריגים אלו, ועדיף להסתפק במקרים אלו בהטלת אחריות מכח החיוב החוזי".


דעה אחרת לעניין זה ראה: ע"א (חיפה) 4251/96 גל גיורא מערכות התראה ומוקד בע"מ נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ מפי כב' הנשיא מ. סלוצקי (אב"ד, בהסכמת כב' השופטים ש. פינקלמן ומ. נאמן).


לעניינינו די בפקודת הנזיקין ובעוולת הרשלנות כדי לחייב את הנתבעת, שכן התרשלה כמפורט להלן:


א. עד התביעה, צבי ליטמן, העיד ועדותו לא נסתרה:

"הממצאים היו שמערכת האזעקה היתה פגומה, ולא פעלה. כאשר חותכים כבלים של מערכת - האזעקה אמורה לדווח על כך" (עמ' 4 לפרוטוקול).
ובהמשך:

"ש: האם יכול להיות שהמערכת לא היתה תקינה?

ת: זה מה שאמרתי או שהמערכת לא היתה התקינה או שלא התייחסו אליה".


טענת התובעת בכתב התביעה היתה שנשלח סייר אחד שלא שם לב לפריצה, ולמרות שהתקבלו במוקד קריאות נוספות, לא הגיע סייר פעם נוספת, וכן לא נקטה הנתבעת פעולה אחרת כלשהי כגון הודעה למבוטחת או למשטרה.


בתצהירו מודה מנכ"ל הנתבעת כי הקריאה התקבלה במוקד, וכי הוא עצמו היה הסייר שיצא לשטח. מכאן שהתקבלה קריאה במוקד, עולה שהאזעקה היתה תקינה.


מחומר הראיות עולה כי עם ניתוק האזעקה מקבל המוקד קריאות חוזרות ונשנות. טענת התובעת כי למעט הסיור הראשון לא שלחה הנתבעת סיורים נוספים בליל האירוע לא הוכחשה בתצהירו של מנכ"ל הנתבעת, ורק בעדותו בחקירתו הנגדית, ניסה "לשפר עמדות" ולטעון בחצי פה, כי הוא מניח שהיה בלולים פעמים נוספות וכן הוא מניח כי באותו ליהל עבדו שניים שלושה סיירים נוספים. אילו כך היה, היה הדבר נכתב במפורש בתצהירו של מנכ"ל הנתבעת.


גרסה נסתרת גם בתצהירו של עד התביעה, החוקר הפרטי צבי ליטמן, אשר בסעיף 10 לתצהיר מעיד כי:

"בתאריך 20.12.94 נפגשנו עם דב עפרון מנהל דע אבטחה בע"מ הנ"ל מסר לנו כי ביום 3.12.94 בשעה 23:00 נתקבלה קריאה ממערכת האזעקה בחוות קוים טהורים מכפר מתתיהו. עם קבלת הקריאה יצא הוא בעצמו לחווה ובדק את החווה אך לא גילה כל פרט חשוד. במשך הלילה התקבלו מספר קריאות נוספות מהחווה אך לא ייחס לה חשיבות ובבקר עם אור ראשון יצא שוב לחווה וגילה את הפירצה בגדר...".


ב. מעיון בצילומים שהוגשו (ת/23) עולה כי אמצעי האבטחה הונחו ברישול, כשהם גלויים לעין, ולא היה קשה למצוא אותם על מנת לנטרלם. לא היה לשם כך צורך, כטענת הנתבעת, להכיר "מבפנים" את הלולים.


ג. בידי הנתבעת לא נמצא תיעוד כלשהו להתראות שהתקבלו אצלה ולפעולותיה בליל הגניבה. כך עולה מת/24א ומעדותו של מנכ"ל הנתבעת. העדר הרישומים מתייחס הן לרישומים באשר לקריאות האזעקה במוקד, והן לדו"ח הסייר. העדר רישומים מעביר את נטל השכנוע מהתובעת לנתבעת (ראה: ע"ע 8151/98 שטרנברג נ. צ'ציק תק - על 2001 (3) 2,281; ע"א 6160/99 דרוקמן נ. בי"ח לניאדו פ"ד נה(3) 117; א. פורת וא. שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים שיפוטיים של אי וודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 191).


מהאמור לעיל עולה כי במוקד הנתבעת התקבלו קריאות של האזעקה. הנתבעת ביצעה סיור רק בקריאה הראשונה, והבדיקה שעשתה לא היתה ככל הנראה מעמיקה שכן הסייר, מנכ"ל הנתבעת לא גילה דבר. אמנם, עפ"י עדותו מדובר בשטח גדול, אולם הוא העיד כי הקריאות המתקבלות הן כאלה שמפנות אותו למקום המסויים של הפריצה.


כן טענה הנתבעת כי קשה לאתר את הגנבים בשטח, ואולם מנכ"ל הנתבעת הודה, והדבר גם מסתבר, כי גניבת 185 תרנגולים, וכניסה ללולים גורמת לרעש רב.


קריאות נוספות של האזעקה לא נענו ע"י הנתבעת במשלוח סיור, וככל הנראה יצא מנכ"ל הנתבעת מההנחה שמדובר בקריאות שווא.


מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת התרשלה באבטחת המבוטחת, ודין התביעה להתקבל גם בעילה נזיקית.


8. הנתבעת לא טענה בסיכומיה לגובה הנזק כאמור בדו"ח השמאי, ולא חקרה אותו על חוות דעתו, וזאת בהתאם להודעתה בישיבת קדם המשפט מיום 9.2.99 כי היא לא חולקת על קביעתו. מכאן שדין התביעה להתקבל בכל האמור לסכום ששילמה התובעת למבוטחת, סה"כ 23,105.77 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 19.2.95.


כן חייבת הנתבעת בתשלום הוצאות השמאי בסך 1,603 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.1.95, שהן חלק מהוצאות המשפט.


לעומת זאת, הוצאות שהוציאה התובעת עבור חוקר היו לצורך בירור חבותה, ואין להשית אותם על הנתבעת.


9. לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכומים כדלקמן:
א. 23,105.77 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 19.2.95.
ב. הוצאות שמאי בסך 1,603 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.1.95.
ג. הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה מיום תשלום האגרה ע"י התובעת ועד למועד התשלום בפועל ע"י הנתבעת.
ד. שכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

חיפוש פנימי באתר