פיטורים מעבודה יציאה לימודים - מכתב אולטימטום סמנכ"ל
פיטורים מעבודה יציאה לימודים - מכתב אולטימטום סמנכ"ל, הינו נושא בדיני עבודה אשר נדון בבית הדין לעבודה בנצרת, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט חיים ארמון
הקדמה
המחלוקת בתובענה שבפנינו היא בשאלת זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. מחלוקת זו נובעת מהמחלוקת בשאלה אם התובעת פוטרה מעבודתה או שמא התפטרה. התובענה נדונה על דרך של "דיון מהיר". הדיון המקורי שנקבע - לא היה יכול להתקיים, מאחר שהתברר כי לא הוזמנו נציגי ציבור. הדיון הנדחה - התקיים ובו נשמעו עדויות התובע ושני עדי הנתבעת, כן נשמעו בו סיכומי ב"כ התובעת, אך ב"כ הנתבעת ביקש להגיש סיכומים בכתב, וכן
אכן עשה. מאז הגשת סיכומי הנתבעת ועד למועד מתן פסק דין זה חלף זמן רב, ועל כך - שלוחה
לצדדים התנצלותו של אב בית הדין
הערות טרם קביעת העובדות
בטרם נפרט את העובדות שאותן אנו קובעים, נעיר כי - ככלל - העדפנו את גרסתה של התובעת על פני גרסאותיהם של עדי הנתבעת.
בין הטעמים לכך מצויים אלה:
א. התובעת היתה עקבית בגרסתה, ונותרה כך גם כאשר חלק מהגרסה לא היה נוח לה ואף לא התיישב עם מה שנטען בשמה על ידי בא כחה (שהתקשורת בינה לבינו כנראה שלא היתה משובחת). התובעת לא ניסתה "לייפות" את הגרסה על מה שארע. כך למשל, היא העידה כי היא הודיעה בעצמה, ביום 9/6/05, שהיא מתפטרת מהעבודה, בעת שהיתה נסערת, וזאת - למרות שנראה לנו שאין היא מודעת למשמעות המשפטית של התפטרות ב - עידנא דרתחא
ב. עדויותיהם של עדי הנתבעת - לא התיישבו זו עם זו, במספר עניינים מהותיים. נביא כאן שתי דוגמאות לכך:
(1) בעוד שמנהל הסניף שבו עבדה התובעת, מר שרון עבאדי (שייקרא להלן: "שרון") העיד כי התייעץ עם הממונה עליו, סמנכ"ל התפעול של הנתבעת, מר יקיר אלון (שייקרא להלן: "יקיר"), על ענין לימודיה של התובעת עוד טרם יום 9/6/05, העיד יקיר כי שמע על הענין רק ביום 9/6/05.
(2) בעוד ששרון העיד כי התובעת עזבה את עבודתה ביום 9/6/05, לאחר שהוא (שרון) העביר לה את מכתבו של יקיר, העיד יקיר כי הוא שלח את המכתב האמור רק לאחר ששרון פנה אליו בעקבות העובדה שהתובעת עזבה את העבודה
ג. עדותו של שרון על התנהגותו בענין לימודיה של התובעת, לא היתה עקבית.
על כן, כאמור, במקרים של סתירה בין גרסת התובעת לבין גרסת מי מעדי הנתבעת, העדפנו את גרסתה של התובעת
אלה העובדות
הנתבעת מפעילה סוכנויות להשכרת מכוניות ("באדג'ט"). אחת מהן - מצויה בסניף עפולה. סניף עפולה של הנתבעת נוהל - בתקופה הרלוונטית - על ידי שרון. שרון כפוף בעבודתו ליקיר. התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת, בסניף עפולה, ביום 22/9/02. התובעת שימשה כמזכירה וכפקידת קבלת קהל ואף עסקה בנקיון המשרד. בעת כניסתה של התובעת לעבודה, נערך עמה הסכם עבודה בכתב. בין התנאים שבהסכם נרשם כי היא תעבוד 6 ימים בשבוע - שעות העבודה - לא נרשמו
סניף עפולה של הנתבעת פתוח באופן רצוף, משעה 8:00 עד שעה 18:00. בנוסף לתובעת ולשרון עבדו בסניף פקידה נוספת, ששמה דורית (וכך היא תיקרא להלן (דורית), וכן עובד נוסף, שתפקידו היה יותר טכני (וכנראה לא עסק בקבלת קהל). שרון עבד באופן רצוף בכל שעות הפתיחה של הסניף. דורית עבדה באופן קבוע משעה 8:00 עד שעה 16:30. העובד הנוסף עבד משעה 10:00 עד שעה 18:00. התובעת עבדה בדרך כלל מסביבות השעה 10:00 עד סביבות השעה 18:00, אך לעתים - היא עבדה מסביבות השעה 8:00 עד סביבות השעה 16:00. התובעת עבדה לשביעות רצונה של הנתבעת. התובעת אהבה את עבודתה, ושרון היה מרוצה מהעבודה. עם זאת, מדי פעם היו לתובעת חיכוכים עם דורית. התובעת ראתה, לעתים, את התנהגותה של דורית כלפיה, כ"התנכלות". שכרה החודשי של התובעת בגין עבודות המזכירות והפקידות, אשר עם תחילת עבודתה היה בסך 3,300 שקלים, הגיע בשנת 2005 לסך של 3,369 שקלים. בנוסף לכך, שילמה הנתבעת לתובעת סך של 200 שקלים, באופן קבוע, כתמורה לנקיון המשרד. לפיכך, לדעתנו השכר הקובע של התובעת אמור להיות בסך של 3,569 שקלים, אלא שהתובעת טענה לשכר קובע בסך 3,500 שקלים בלבד, כך שלא נקבע שכר גבוה יותר ממה שהתובעת טענה לו, ולצרכי פסק דין זה נראה את שכרה הקובע של התובעת כשכר חודשי בסך 3,500 שקלים
בחודש מרץ 2005 או בסמוך לפני כן, התובעת החליטה כי היא מעוניינת ללמוד במכינה קדם-אקדמית. מדובר בקורס בן 3 חודשים, שהלימודים בו מתקיימים פעמיים בשבוע, בשעות אחה"צ.
התובעת הודיעה לשרון שכך היא מתכוונת לעשות. התובעת שוחחה עם שרון על כוונתה, עוד טרם שנרשמה ללימודים. היא אמרה לו שבכוונתה ללמוד שהיא טרם החליטה היכן, אך החלטתה תהיה בעיקר לפי העלות. שרון ניסה לשכנע אותה ללמוד במכללת הצפון, שלה יש סניף בעפולה.
התובעת, אמרה לשרון שלא מתאים לה ללמוד במכללת הצפון. שרון השיב: "בסדר".
התובעת הבינה מתגובתו זו של שרון, שהוא אינו מתנגד ללימודיה
משיקולים כלכליים, נרשמה התובעת ללימודים במכללת עמק הירדן. כדי להספיק להגיע ללימודים בזמן, היה על התובעת לצאת מהעבודה כבר בערך בשעה 14:30, פעמיים בשבוע (בימי שני ורביעי).
התובעת הודיעה על כך לשרון. התובעת החלה ללמוד ביום 16/5/05. עקב כך היא יצאה מעבודתה מוקדם (בסביבות השעה 14:30), במועדים הבאים: 16/5/05, 18/5/05, 23/5/05, 25/5/05, 30/5/05, 1/6/05, 6/6/05, ו-8/6/05. בחודש יוני, עם בוא הקיץ, גוברת העבודה אצל הנתבעת וגובר הצורך בקבלת קהל עד השעה 18:00. העדרויותיה של התובעת בשעות אחה"צ של ימי שני ורביעי - גרמו להכבדת הנטל על העובדים האחרים בסניף. הדבר הגביר את החיכוכים בין התובעת לבין דורית
לפיכך, שרון ביקש מהתובעת להפסיק את היציאה המוקדמת לצרכי לימודים. התובעת, שכאמור לעיל - הבינה משרון שהוא מסכים שהיא תצא ללימודים - סרבה, והמשיכה לצאת ללימודים טרם סיום יום העבודה. ביום 8/6/05, בטרם יציאתה של התובעת בשעה מוקדמת מהעבודה, הגיעו הדברים לויכוח סוער ואף לצעקות בין התובעת לבין דורית. התובעת, שסברה שבויכוח עם דורית הצדק עמה, פנתה לקבל את עזרתו של שרון (נעיר כי עצם הפניה מאששת את גרסת התובעת על כך שמבחינתה - יציאתה המוקדמת מהעבודה היתה מקובלת על שרון). שרון אמר לתובעת שב"הנהלה" מבררים את הנושא של הלימודים של התובעת. הוא ציפה ממנה שהיא תימלך בדעתה ולא תצא מוקדם מהעבודה
לאחר שהתובעת עמדה התובעת על דעתה לצאת מוקדם, החליט שרון להעמיד את התובעת בפני הברירה; להמשיך לעבוד בשעות העבודה הקודמות ולוותר על הלימודים, או - להפסיק לעבוד.
התובעת, כאמור, יצאה מהעבודה מוקדם ופנתה ללימודיה, למרות רצונו של שרון שהתובעת תישאר עד שעה מאוחרת יותר, כך שתיפתר הבעיה עם דורית. למחרת, ביום 9/6/05, באה התובעת לעבודתה כרגיל. שרון שוחח עם יקיר, תיאר בפניו את הבעיה שנוצרה בסניף נוכח יציאותיה המוקדמות של התובעת מהעבודה, וביקש את התערבותו (על פי עדותו של יקיר, האופן שבו הנתבעת מתנהלת - הוא ריכוזי. לפיכך, גם בעניינים של הפסקת עבודתו של עובד באחד הסניפים - מי שפועל הוא יקיר, ולא מנהל הסניף
יקיר, ששמע באותו מועד לראשונה את הבעיה, החליט לאמץ את האולטימטום ששרון העמיד בפני התובעת ביום הקודם. כלומר - לתת לתובעת לבחור אם להמשיך לעבוד (תוך ויתור על לימודיה) או אם להפסיק את העבודה.
לפיכך, כתב יקיר מכתב לתובעת, שבו העלה את האולטימטום על הכתב. כך נרשם במכתב:
" הנדון: התראה בדבר אי עמידה בתנאי הסכם ההעסקה
1. בשבועות האחרונים, מאז תחילת לימודיך, הנך מחסירה שעות עבודה רבות תוך עזיבת הסניף בימי ב' ו- ד' בשעה 14:30.
2. שעות חוסר אלה ועזיבתך המוקדמת לא תואמו עם הממונים עליך ואינן מקובלות עלי כלל ועיקר. יש בכך כדי לפגוע באופן משמעותי בפעילות הסניף וכן הדבר מהווה הפרה בוטה של תנאי הסכם ההעסקה בינך לבין חברתנו.
3. הרינו להודיעך כי הינך נדרשת לעמוד בתנאי הסכם העסקתך במלואם, לרבות ובפרט עבודה במכסת השעות המלאה הנדרשת.
4. אבקשך לאשר בכתב תוך 24 שעות ממועד מכתבי זה את כוונתך לעשות כן. אם לא- נראה בהתנהגותך התפטרות על כל המשתמע מכך.".
עינינו הרואות; המכתב ייחס לתובעת החסרת שעות עבודה "רבות", ייחס לה "הפרה בוטה" של הסכם העבודה (אף שההסכם בכתב לא כלל הוראה כלשהי בענין שעות העבודה), ייחס לתובעת אי-תיאום עם שרון (בלא לאפשר לתובעת לטעון מאומה בענין זה, טרם הוצאת המכתב), והורה לה לבחור בין אישור בכתב תוך 24 שעות על כך שהיא תעמוד ב"מכסת השעות המלאה הנדרשת", שאם לא כן - היא תיחשב כאילו היא התפטרה
יקיר שלח את המכתב לשרון בפקסימיליה. שרון מסר את המכתב לתובעת. התובעת היתה נסערת מאד עם קבלת המכתב. כך - העידה התובעת:
"ביום חמישי בבוקר באתי לעבודה כרגיל. הוא לא אמר לי כלום בבוקר.
במהלך היום, פתאום קיבלתי את המכתב הזה, הוא לא הכין אותי לקראת זה.
באותו רגע התפוצצתי ... צעקתי, בכיתי, אמרתי שזה לא יכול להיות.".
עדות זו - על ה"התפוצצות" של התובעת עם קבלת המכתב, מקובלת עלינו (מבחינה מטאפורית, כמובן). מהבחינה הסובייקטיווית של התובעת - המכתב סתר לחלוטין את האופן שבו היא ראתה את הדברים. התובעת סברה, כאמור לעיל, שהיא יוצאת מהעבודה מוקדם באישורו של שרון וסברה שהיא זו הצודקת בעימותים בינה לבין דורית. פתאום, התברר לתובעת שלא רק שלדורית יש טרוניות כנגדה, אלא שהיא נראית על ידי סמנכ"ל התפעול כמי שמפרה את הסכם העבודה ושהיא נדרשת, למעשה, להפסיק את לימודיה, כתנאי להמשך העסקתה, שאם לא כן - תיחשב כמתפטרת
נעיר כי עדותו של שרון, גם לגבי אופן ההתנהגות של התובעת כשהיא קיבלה את המכתב, לא היתה עקבית. שרון העיד תחילה כי התובעת הופתעה מהמכתב אך מייד שם לב שבכך הוא מחזק את עמדת התובעת (שכן גרסתו של שרון היתה שהתובעת ידעה כל הזמן שהוא לא אישר לה לצאת ללימודים), ועל כן חזר בו ואמר שהוא אינו יודע אם התובעת הופתעה מהמכתב.
בהמשך, ניסה שרון לגמד את עוצמת התגובה של התובעת. הוא העיד כי התובעת קראה את המכתב "ומייד קמה והלכה". רק בהמשך העדות אישר שרון שהתגובה של התובעת היתה עזה יותר מאשר לקום וללכת; הוא העיד כי יציאתה של התובעת באותה עת היתה "בהשתוללות של אדם עצבני".
על כן, כאמור, אנו יכולים לקבוע בבירור שהתובעת, אשר הופתעה מקבלת המכתב ומתוכנו, היתה נסערת מאד עם קבלת המכתב
תוך כדי אותה סערת נפש של התובעת, המלווה בבכי ובצעקות, אמר לה שרון שעליה לבחור אם להמשיך לעבוד בלא היציאה המוקדמת ללימודים, או אם להפסיק את עבודתה. התובעת קמה ממקומה, אמרה שאם זה מה שדורשים ממנה, אז היא מתפטרת מהעבודה, בגלל המכתב. לאחר מכן - התובעת עזבה את המשרד. התובעת פנתה למועצת פועלי עפולה והתייעצה עם מזכיר האיגוד המקצועי, מר אלי אבוטבול. מר אבוטבול שאל את התובעת אם היא מעוניינת להמשיך לעבוד. היא אישרה שאכן כך, והוא יעץ לה לחזור לעבודה. התובעת, קיבלה את עצתו של מר אבוטבול, וחזרה למשרד הנתבעת - מדובר בהפרש זמן של כשעתיים
כשהתובעת שבה למשרד, שרון לא היה בו. הוא יצא לארוחת צהריים. התברר לתובעת שפינת העבודה שלה נוקתה מכל חפציה. חפצי התובעת נארזו בשקיות, והועברו למטבח.
התובעת טלפנה לטלפון הסלולרי של שרון ואמרה לו שהיא חוזרת לעבוד. שרון אמר שהוא חוזר למשרד.
אכן, שרון חזר, אך כשחזר - הוא הורה לתובעת שלא לעבוד. הוא אמר לה שיש חשש שהיא תפגע בנתבעת אם היא תעבוד (שרון העיד כי הוא אכן חשש. לדבריו, לאור עצבנותה של התובעת בעת עזיבתה את המשרד לפני כן, הוא חשש שמא היא תיכנס למערכת הממוחשבת של הנתבעת ותגרום נזקים רבים).
שרון אמר לתובעת ש"ההנהלה" כבר יודעת שהתובעת התפטרה
התובעת, אשר - כאמור - היתה מעוניינת להמשיך לעבוד, טלפנה ליקיר. גם בעת השיחה עם יקיר היתה התובעת נסערת, והיא בכתה תוך כדי השיחה.
התובעת תארה את המצב בפני יקיר, הסבירה שהיא כבר התחילה ללמוד וכבר למדה כמחצית מהקורס, ושאלה כיצד דורשים ממנה לתת תוך 24 שעות תשובה שמשמעותה היא שהתובעת תוותר על המשך הלימודים. יקיר שאל את התובעת אם היא מעוניינת לקבל זמן רב יותר כדי לחשוב. התובעת השיבה בחיוב, ויקיר אישר לתובעת שהמועד שנקבע במכתבו (שצוטט לעיל) יוארך עד יום ראשון, 12/6/05. לבקשת התובעת, יקיר אף שלח בכתב את אישור הארכת האולטימטום. במכתבו הנוסף מאותו יום, ציין יקיר כי הוא מצפה לקבל מהתובעת שיחת טלפון עד יום ראשון (במכתב ציין יקיר כי מדובר ב-12/5/05, אך ברור כי כוונתו היתה ליום 12/6/05), בשעה 12:00. התובעת לא החזירה תשובה ליקיר ואף לא חזרה לעבוד במשרד. תחת זאת, שלחה התובעת מכתב שבו דרשה לקבל מכתב פיטורים ואת "המגיע" לה לפי החוק
היא ציינה כי נוכח התנהגותם של שרון ושל דורית, היא כבר לא תוכל לעבוד בסניף עפולה, אך היא מוכנה לעבוד בסניף אחר במשך תקופת ההודעה המוקדמת.
המכתב נשלח אל יקיר בדואר. יקיר השיב עליו במכתב מטעמו מיום 20/6/05, שבון דחה את תוכן המכתב, וציין כי הנתבעת מקבלת את התפטרותה של התובעת
האם יש לראות את התובעת כמי שפוטרה מעבודתה
לשם הכרעה בתובענה, עלינו לקבוע אם יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בדרך של פיטורים או שהם הסתיימו בדרך של התפטרות.
נבחן זאת בסעיפים שלהלן. הודעת ההתפטרות מיום 9/6/05
כאמור לעיל, ביום 9/6/05, הודיעה התובעת שהיא מתפטרת מעבודתה. לדעתנו, למרות אמירה זו, אין לראות את התובעת כמי שהתפטרה מעבודתה באותה אמירה. אמירה זו נאמרה "בעידנא דרתחא", כאשר - כפי שקבענו לעיל התובעת היתה נסערת מאד. גם חזרתה של התובעת לעבודה כעבור זמן קצר, יכולה ללמד שלא היתה לתובעת כוונה של ממש להתפטר מהעבודה. עמדתנו זו, מבוססת על ההלכה הפסוקה. כבר סמוך לאחר הקמתו של בית הדין לעבודה, נפסקה ההלכה שלא תמיד יש לתפוס עובד או מעביד על הודעת התפטרות או פיטורים, אשר נאמרו בשל כעס, בלא שהיתה כוונה אמיתית מאחורי הדברים
בדב"ע ל/1-3 זמל - דואיב, פד"ע א 18, נפסק:
"היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר. פטורים אנו במקרה זה מלדון בשאלות גבול כשלא ברור מה היתה הכוונה של הצד הפועל, כגון פליטת פה של המעביד בעידנא דריתחא 'הנך מפוטר' או פליטת פה דומה של עובד. כן פטורים אנו מלדון באותם המקרים שאפשר ללמוד בהם מעצם התנהגותו של אחד הצדדים כי הינו מתכוון להביא את הקשר לידי גמר, וייתכנו מקרים כאלה. הכלל הוא שתמיד יידרש קיום תנאי אחד, הוא ודאות שהצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד שני.".
מכאן, שכבר באותה עת, הכיר בית הדין הארצי לעבודה (אם כי בדרך אגב) באפשרות ש"פליטת פה" של עובד או מעביד הנאמרת בעידנא דרתחא, אינה בהכרח מלמדת על פעולת התפטרות או פיטורים.
באופן שאינו אגב אורחא, פסק בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע לב/26-3 חיים - אהרון ושות', פד"ע ד 149, כי כאשר בעת ויכוח, לאחר סרובו של העובד לבצע עבודה, אומר לו הממונה עליו "אל תבוא לעבודה מחר" - אין מדובר בהודעה חד-משמעית על פיטורים
כך, בין השאר, נאמר בפסק הדין:
"בוודאי שלא יהא זה לתקינותם ולקיומם של יחסי עובד ומעביד, אם כל אימת שנאמרים דברים בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה תחילה, יהא האומר נתפס על דברו, ויוציאו מסקנות מחייבות מהדברים. כאמור, גם פיטורים וגם התפטרות, כשהם מעשה חד-צדדי, חייבים לבוא כביטוי חד-משמעי לכוונת הפועל, להביא לידי סיים את יחסי העובד והמעביד. מכאן, שיש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ולראות אם אמנם התכוון האומר דברי פיטורים או התפטרות, להביא גם לתוצאה המתבקשת מהדברים שנאמרו, היינו לידי סיים היחסים.
כשהדברים נכתבים או נאמרים בתנאים רגילים, אין מקום לפקפוק שאכן הכותב או האומר התכוון לתוצאה המתבקשת, אולם משנאמרים דברים בעידנא דריתחא יש לבחון את הנסיבות כולן כדי לרדת לסוף דעתו של האומר, ולראות האם באמת ובתמים התכוון לדברים שאמר, וביקש להביא לסיים את היחסים.".
מכאן, שאין לתפוס עובד או מעביד על הודעת התפטרות או פיטורים, אשר נאמרת "בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה תחילה
בדב"ע לה/41-3 היגר - שווארץ, פד"ע ז 24, שב בית הדין הארצי לעבודה על ההלכה האמורה, וקבע:
"משאומר מעביד לעובד, כי 'אין לך יותר מה לעשות במקום העבודה' וכי 'הוא יכול ללכת', פשיטא שהוא מפטרו; כשם שפשיטא הוא שעובד מתפטר באומרו: 'אני עוזב את מקום העבודה ולא אבוא יותר לכאן'. אלא מאי? יש והדברים נאמרים ללא כוונה לתוצאה. ... משנאמרים דברים בעידנא דריתחא והצד השני מקבלם כפשוטם, תמיד נתונה האפשרות למי שאמר את אשר אמר, תוך זמן סביר, להעמיד את הצד השני על כוונתו האמיתית.".
מכאן, שניתן להשתמש בדברים שאומר צד למשנהו זמן סביר לאחר הדברים שלפי הטענה נאמרו בעידנא דרתחא, כדי לבחון מה היתה הכוונה האמיתית של הדברים. על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה גם בדב"ע תשן/6-3 ניהול רשת חניונים (א. מרקור) - לוי, פד"ע כא 309.
בדב"ע נד/220-3 גולן - לוי, פד"ע כח 377, נדון עניינה של עובדת אשר עברה טיפולי הפריה ומסרה למעבידהּ תעודות מחלה. המעביד סרב לשלם לעובדת דמי מחלה על אותה תקופה, ובמהלך הויכוח על כך, אמרה העובדת כי אם המעביד לא ישלם - היא תעזוב את העבודה
לאחר מכן, קיבלה העובדת תעודות מחלה נוספות, ולא שבה לעבודה. בעלה של העובדת מסר למעביד את תעודות המחלה מספר שבועות לאחר מכן. בינתיים, המעביד שכר לעבודה עובדת אחרת במקומה. עם תום תקופת אי-כושרה לעבודה, ביקשה העובדת לחזור לעבודה, אך המעביד סרב.
בית הדין הארצי לעבודה קבע שם כי הדברים שאמרה העובדת (על כך שהיא לא תחזור לעבודה אם המעביד לא ישלם לה), לא לימדו על כוונת התפטרות, וכי לפיכך, כאשר המעביד סרב לקבל את העובדת בחזרה לעבודה, הוא - למעשה - פיטר אותה. על כן, חייב בית הדין הארצי לעבודה את המעביד לשלם לעובדת פיצויי פיטורים
לדעתנו, יישום ההלכה הפסוקה על עניינן של התובעת ושל הנתבעת, אמור להביא בבירור למסקנה כי אמירתה של התובעת, ביום 9/6/05, על כך שלאור המכתב שבו הוצב לה האולטימטום - היא מתפטרת, לא היתה אמירה שיכולה לבסס קביעה של התפטרות.
התובעת אמרה זאת בעת שהיתה בסערת רגשות קשה, סערת הרגשות היתה גלויה לממונה עליה (שרון, שכזכור העיד כי התובעת עזבה בעת "השתוללות של אדם עצבני").
זמן קצר לאחר מכן (כשעתיים), חזרה התובעת לעבודה ואמרה שהיא מעוניינת להמשיך לעבוד.
גם הנתבעת לא ראתה את התובעת כמי שהתפטרה מהעבודה ביום 8/6/05 (למרות ששרון אמר לתובעת ש"בהנהלה" כבר יודעים שהיא התפטרה. עובדה היא כי גם לאחר שיחתה של התובעת עם יקיר, התייחס אליה יקיר כאל מי שעדיין עובדת
כל אלה, מלמדים שאין לראות את אמירתה של התובעת על התפטרותה, כאילו היא התפטרות של ממש. הצבת האולטימטום בפני התובעת והתנהגות התובעת לאחר השיחה הטלפונית עם יקיר
כאמור לעיל, הן באמירותיו של שרון לתובעת והן בשני מכתביו של יקיר לתובעת מיום 9/6/05 - הציבה הנתבעת אולטימטום לתובעת; התובעת נדרשה להמשיך בעבודתה בלא לצאת מוקדם פעמיים בשבוע לצרכי הלימודים (במכתבים היא אף נדרשה לאשר זאת בכתב), והובהר לה שאם היא לא תעשה כך - היא תיראה כמתפטרת מהעבודה
בעניין זה נקבע בהלכה הפסוקה כי מעביד אינו יכול להעמיד עובד במצב שפעולה שלו או מחדל שלו ייחשבו כ"התפטרות".
גם הלכה זו היא ותיקה, כמעט כמו בית הדין לעבודה עצמו. נזכיר כאן שוב את פסק הדין בדב"ע ל/1-3 זמל - דואיב, פד"ע א 18, שממנו כבר ציטטנו לעיל.
מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין האמור, נתן בית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף בענין ייחוס כוונת התפטרות לעובד. כוונתנו לדב"ע ל/6-3 שמואלי ואח' - שרייר, פד"ע א 69, שם נקבע, בין השאר, כך:
"הן הפיטורים והן ההתפטרות הם סיים חד-צדדי של יחסי עובד ומעביד.
השניים הם פעולה סובייקטיבית שתנאי לה הוא מתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונה להביא את יחסי העובד והמעביד לידי גמר. כוונה זאת צריך שתהיה של המביא את היחסים לידי גמר. מעצם היות כל כוונה עניין סובייקטיבי, לא יוכל אדם לכפות כוונה על הזולת. מלים כגון 'אם תנהג כך ולא אחרת - אראה בך מתפטר' או 'אם לא יובטחו לי תנאי עבודה אלה ואלה - אראה את עצמי כמפוטר' אין בהם כלל וכלל כדי להעיד על כוונתו של הצד השני להביא את היחסים בין השניים לידי גמר".
גם הלכה ותיקה זו נותרה על כנה, במשך כל השנים. ראו למשל דב"ע נא/195-3 תובנה מכונות תרגום בע"מ - סגל, פד"ע כג 74, דב"ע נה/122-3 זבון - מוצניק, פד"ע כט 228 ופסקי דין רבים אחרים
נדגיש כי ההלכה האמורה שרירה וקיימת גם כאשר התנהגותו של העובד שאותה מבקש המעביד לראות כ"התפטרות" היא התנהגות תוך הפרת משמעת. קל וחומר שיש ליישם הלכה זו כאשר התנהגותו של העובד היא התנהגות בתום לב, כשהוא מאמין בכנות שהוא מתנהג באופן המתיישב עם מה שהממונה עליו אישר לו. בנוסף, ברור שכאשר המעביד מציב בפני העובד את האולטימטום האמור, בלא שהוא מנסה לברר קודם עם העובד את פשר ההתנהגות - אין מקום לקבוע שכאשר העובד מתנהג בניגוד לאותו אולטימטום - הוא התפטר
התוצאה עד כה היא שאין לראות את התובעת כמי שהתפטרה בעת שאמרה שהיא מתפטרת, טרם עזיבת העבודה ביום 9/6/05, ואף אין לראות אותה כמי שהתפטרה בכך שלא נענתה לאולטימטום שהוצב לה, במכתביו של יקיר מיום 9/6/05.
לדעתנו, אף שיש טעם לפגם בכך שהתובעת לא דאגה לשוב אל יקיר, טלפונית, ולהודיע לו במפורש שהיא אינה מקבלת על עצמה את הדרישה שהוצבה בפניה - אין מחדל זה, לכשעצמו, עולה כדי התפטרות
לא ניתן להתייחס לענין זה בנפרד מההקשר הכללי של ההתדרדרות ביחסים בין הצדדים. באותו הקשר כללי יש להתחשב בהתנהגותה של הנתבעת שאותה נכון לראות כפיטורים. התנהגות זו כוללת את האמור להלן:
א. סרובו של שרון לאפשר לתובעת לעבוד בעת שהתובעת חזרה לעבודה ביום 9/6/05 (אותו סרוב יכול להיראות כפיטורים, כפי שנקבע בדב"ע נד/220-3 גולן - לוי, פד"ע כח 377, שנזכר לעיל).
ב. הצבת תנאי להמשך העבודה - התנאי שנדרש במכתביו של יקיר מיום 9/6/05, תנאי של אישור בכתב של התובעת שהיא תשוב לשעות העבודה הקודמות, כאשר תנאי זה הוצב בפני התובעת בלא שנעשה נסיון לשמוע אותה טרם הצבת התנאי וכשנאמר במפורש שאי-קיומה של הדרישה למתן אישור בכתב - תיחשב כ"התפטרות" של התובעת/ התוצאה היא, שיש לראות את התובעת כמי שפוטרה מעבודתה על ידי הנתבעת
זכאות התובעת לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת
משקבענו שהתובעת פוטרה ומשלא ניתנה לה הודעה טרם פיטוריה, הרי שהיא זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.
(במאמר מוסגר נעיר כי הנתבעת היתה מיטיבה לעשות אילו היתה מעמידה המחלוקת באופן שהיא באמת; כלומר - אם היתה מודה כי היא זו שאכן פיטרה את התובעתת, בהתנהגותה, אך טוענת כי פיטורים אלה באו בשל הפרת משמעת מצד התובעת, הפרת משמעת שהיתה בכך שהתובעת עזבה את העבודה בשעות מוקדמות, פעמיים בשבוע. אילו כך היתה מועמדת המחלוקת, היינו דנים בה לעומקה, ומבררים את שאלת הפרת המשמעת
משהמחלוקת הועמדה על עצם שאלת הפיטורים או ההתפטרות, הרי שלא עלה בידינו לבחון לעומק את שאלת הפרת המשמעת. עם זאת, נעיר כי מששוכנענו שהתובעת נהגה בתום לב סובייקטיווי, כשסברה בכנות ששרון אישר לה לצאת מוקדם, ומשהתנהגותה של הנתבעת, שהיוותה למעשה פיטורים, נעשתה בלא נסיון לשמוע את התובעת קודם לכן - אין מקום, לדעתנו, להפחית דבר מה מפיצויי הפיטורים ומתמורת ההודעה המוקדמת). כאמור לעיל, לצרכי פסק דין זה, שכרה הקובע של התובעת היה בסך 3,500 שקלים (אף שמצאנו שהשכר הנכון היה בסך 3,569 שקלים). התובעת עבדה אצל הנתבעת במשך שנתיים, תשעה חודשים ותשעה עשר ימים. על כן, פיצויי הפיטורים שהתובעת זכאית להם מגיעים לסך של 9,809.72 שקלים. התובעת היתה זכאית להודעה מוקדמת בת חודש אחד, ומשלא קיבלה אותה, היא זכאית לתמורת הודעה מוקדמת בגובה השכר החודשי - 3,500 שקלים
פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים
למרות שקיבלנו את עמדת התובעת, בשאלת הפיטורים ובשאלת הזכאות לפיצויי פיטורים, אנו סבורים שהיתה ממשות בחלוקי הדעות בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים. ממשות זו נובעת הן מהעובדה שהתובעת אמרה במפורש כי היא מתפטרת, והן מהעובדה שמצאנו כי הרקע לפיטורים היה נעוץ בעזיבתה המוקדמת של התובעת את העבודה (אף שהתובעת סברה שהיא פועלת באישור), עזיבה שגרמה להפרעות בתפקודו של סניף עפולה של הנתבעת.
לפיכך, אין אנו שוללים את האפשרות שהנתבעת האמינה בכנות שהיא אינה חייבת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים.
על כן, אנו סבורים שאין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים
סיכום
אנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 9,809.72 שקלים ותמורת הודעה מוקדמת בסך 3,500 שקלים. סכומים אלה, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/5/05 עד התשלום בפועל. על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1000 שקלים, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/11/07, אם לא ישולמו לפני כן. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 15 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו
