ניכויים משכורת הסכם עבודה - דמי חבר, סל ביטוח, קרן מתנות - האם מותר לנכות
ניכויים משכורת הסכם עבודה - דמי חבר, סל ביטוח ,קרן מתנות, הינו נושא בדיני עבודה אשר נדון בבית הדין לעבודה בחיפה, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת דלית גילה
הקדמה
זו תביעתו של מר רותם לוי (להלן - התובע) נגד מעבידתו לשעבר, חברת "כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ" (להלן - כפיר), לתשלום בגין הפרשי שכר, נסיעות ואי הפרשה לפנסיה וכן להחזר סכומים שונים שנוכו משכרו, שלא כדין, לדעתו. בתאריך 9.1.07 נדחתה התביעה, עקב אי הגשת סיכומי התובע במועד, אולם, משעה שהתבררה השתלשלות העניינים הנדירה, שגרמה לעיכוב - שנבעה מסיבות אישיות של ב"כ התובע - בוטל פסק-הדין, בהסכמה, ביום 11.6.07 ובהמשך התקבלו סיכומי הצדדים בכתב
התובע עבד בכפיר פחות משלושה חודשים - מיום 1.9.04 ועד 23.11.04 [כנחזה מדפי הנוכחות, שצורפו לכתב התביעה]; תביעתו הוגשה רק ביום 12.12.05. לדברי התובע - הוא התפטר מעבודתו "בעקבות הרעה מוחשית בתנאי העבודה ...", שהתבטאה באי תשלום שכר עבודה מלא בגין השעות שעבד בפועל או בגין "שעות נוספות" וכן החזר נסיעות לא מלא, אי ביצוע הפרשות לפנסיה "... וכיו"ב" [סע' 4 לתצהירו - ת/1].
כפיר טוענת - כי שולם לתובע כל המגיע לו בהתאם לחוזה שנחתם עימו [הנספח לתצהיר שנתן מנהל סניף חיפה-קריות, מר אורי קדוש (להלן: קדוש) - נ/2, (להלן: החוזה)] - ומוסיפה, כי בפועל שולם לתובע אף יותר מהמגיע לו ועל כן יש לקזז את תשלומי היתר מכל סכום שייפסק לזכותו, אם ייפסק
נקדים ונאמר, כי הואיל והתובע לא השלים שנת עבודה בכפיר, שכן, אף לא עבד שלושה חודשים מלאים, הרי, אין משמעות כספית לטענתו בסיכומיו - כי "התפטר בדין מפוטר" - הואיל והזמן הקצר בו עבד בכפיר אינו מקנה לו זכות לפיצויי פיטורים - כך או כך - והוא אף לא תבע תשלום כזה; וטוב עשה
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת להיקף שעות העבודה שעבד התובע ולערך המוסכם של התשלום בעד שעת עבודתו:
התובע טוען, כי הוסכם עימו על סכום של 21 שקלים לשעה - ומפנה לסעיף 3 בחוזה. מאחר שלפי תלושי השכר קיבל סכום של 18 שקלים, בלבד, עבור כל שעת עבודה - הוא תובע הפרשים, בהתאם לתחשיב שערך בתצהירו; בתחשיב זה הוכפל הסכום לשעה, לפי גרסתו, במכסת כל שעות העבודה שעבד, לטענתו, כמשתקף בדפי הנוכחות ובהפחתת הסכומים ששולמו לו. לעומתו טוענת כפיר, כי בחוזה הוסכם על שכר של 18 שקלים לשעה "וכן תוספת של 1 שקלים לשעה בגין שלושה רכיבי שכר" [סעיף 9 לתצהיר קדוש]; תשלום ששולם במלואו לפי עבודה בפועל
ערך שעת עבודה
בעניין ערך שעת העבודה מקובלות עלינו טענות התובע, ונבהיר להלן. עיון בחוזה מעלה, כי בסעיף 3 שלו הוסכם כדלקמן:
"עבור עבודתו/ה ישתכר העובד/ת בסך של 1+1+1+18 ש"ח מחיר ברוטו לשעה בתוספת נסיעות בהתאם לעלות כרטיס חופשי חודשי עבור משרה מלאה."
סיכום המספרים המצויינים בחוזה כשכר שעה מצטבר לכדי 21 שקלים. אמנם, מצויין בחוזה המספר 18 ולאחריו שלוש פעמים 1, ברם, אין פרוט בגין איזה רכיבים אחרים, אם בכלל, יינתנו אותם שלושה שקלים בודדים, שצויינו בנפרד - לא בסעיף האמור ואף לא בסעיף אחר בחוזה. למעשה, גם בתצהירו של קדוש אין הסבר למהותם של אותם שקלים: "1+1+1...". רק בעדותו לפנינו אמר קדוש, שהיתה בכפיר החלטת הנהלה לשלם בנוסף לשכר המינימום "שקל אחד לשעה עבור חופש, שקל עבור חגים ושקל עבור פיצויים
בתשובה לשאלת בית-הדין הודה קדוש, כי הפרוט שמסר לנו לא כתוב באופן מפורש בחוזה, וביקש להיאחז בעצם העובדה, שהסכום המופיע בו אינו הסכום הכולל לשעת עבודה, אלא - "1+1+1+18" [עמ' 4, ש' 31]. איננו מקבלים טיעון זה. בחוזה עבודה צריך להיות ברור מהם תנאי השכר של העובד. אין די בפרוק הסכום המוסכם למספרים שונים והיה על כפיר לציין עבור מה ישולמו השקלים הבודדים, אם רצתה שלא ייחשבו חלק משכר העבודה הרגיל
לעניין זה יפות הוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 - שהיו כבר בתוקף בעת שהחל התובע את עבודתו בכפיר - הקובעות:
"1. מעביד ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה - ההודעה).
2. (א) פירוט תנאי העבודה של העובד בהודעה יהיה בענינים אלה: ...
(5) סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר ...; ...
(8) סוגי תשלומים של המעביד ושל העובד בעבור תנאים סוציאליים של העובד, וכן פירוט הגופים שאליהם המעביד מעביר בפועל את התשלומים האמורים..."
בנקודה זו ניתן להקיש גם מסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר), הקובע איסור על "שכר כולל", בו נאמר במפורש:
"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד ... דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 - רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה"
לא למותר להוסיף גם את הוראות חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 והתקנות על פיו, שאינן מאפשרות תשלום "פיצויי פיטורים" לשיעורים, בדרך לה טוענת כפיר
מאחר שלא הוצג הסכם אחר ובחוזה כתוב שהתובע ישתכר את הסכום הנ"ל - "עבור עבודתו" - אנו קובעים, כי התובע היה זכאי לשכר עבודה של 21 שקלים לשעה, ולא פחות. יחד עם זאת - עיון בתלושי השכר שהציג התובע מעלה, כי מדי חודש, משך שלושת חודשי עבודתו, שולמו לו בנוסף לשכר הבסיסי, בסך 18 שקלים לשעה, גם אותם שלושה שקלים נוספים עבור כל שעת עבודה, ואף יותר מכך [תחת הכותרות: "ימי חופש", "ימי חג" ו"פיצויים"]. לפיכך - התובע קיבל, הלכה למעשה, את התשלום המוסכם של 21 שקלים לשעה ואין מקום להורות על תשלום הפרשים כלשהם - אלא אם תתקבל טענתו, כי שולם לו עבור פחות שעות מאשר עבד בפועל
היקף העבודה
את תביעתו לתשלום הפרשי שכר ביקש התובע לבסס על כך שעבד, לכאורה, רצוף מהבוקר עד הערב, כמשתקף מדפי הנוכחות שצרף לתביעתו, בהם מופיעה חתימתו ליד רישום שעת "התחלת משמרת" ושעת "סיום משמרת" בכל יום בו עבד; רישומים אשר אושרו בחתימת מנהל סניף הדואר בעכו, בו עבד כשומר. בתצהירו טען התובע, כי לפי דפי הנוכחות עבד כל יום יותר מ-8 שעות ולא שולם לו שכר עבור "שעות נוספות", על כן, ערך את חישוביו להפרשי שכר עבור מלוא מכסת השעות הנחזית מדפי הנוכחות. רק בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי עבד במפוצל ובימי עבודתו היו כ-3 שעות הפסקה, בהן שהה מחוץ לסניף הדואר
גם הודאה זו היתה מסוייגת לימים א' ו-ב' בלבד [עמ' 1, ש' 11-22], בעוד שלפי אישור רשמי של רשות הדואר - מוצג נ/1 - גם בימים ג' ו-ה' בשבוע היה יום העבודה בסניף הדואר בעכו "יום מפוצל" - עם הפסקה של 3 שעות, מהשעה 12:30 עד השעה 15:30. התובע העיד, כי קב"ט הדואר אמר לו שעל הפסקה כזו צריכים לשלם והשיב לשאלה, מדוע לא מצא לנכון לציין זאת בתצהירו - "זה ברור מאליו" [עמ' 1, שם]. איננו מאמינים לתובע בנקודה זו. הסברו אינו מניח את הדעת וסביר יותר, כי בהיותו מתגורר במושב אחיהוד, אכן, שעות העבודה בסניף הדואר בעכו לא היו נוחות לו; אולם, אין בכך די כדי לחייב את כפיר לשלם לתובע עבור שעות בהן הסניף היה סגור והוא לא הועסק בשמירה. מדובר בזמן הפסקה ארוך דיו על מנת שהתובע ינצלו כראות עיניו, לצרכיו האישיים. גם אם הדבר לא התאים לתובע ולכן העדיף להפסיק לעבוד במתכונת זו - אין להסיק מכך חובה כלשהי של כפיר לשלם לו עבור השעות בהן לא עבד. התביעה לתשלום הפרשי שכר - בגין כך - נדחית, אפוא
ניכויים מהשכר
התובע דורש החזר של תשלומים שונים אשר נוכו משכרו, מדי חודש, שלא כדין - לדעתו - בגין "דמי חבר" "סל ביטוח" ו"קרן מתנות". כפיר טוענת, כי תשלומים אלה נוכו כדין, בהתאם לחוזה ולחוק הגנת השכר. בסעיף 11 לחוזה הוסכם במפורש, כי כפיר תנכה משכרו של התובע 10 שקלים "לטובת קרן מתנות בחברה עבור מתנות לחגים" ובסעיף 12, שם, הוסכם על ניכוי 16.9 שקלים "לטובת ביטוח תאונות אישיות". אשר על כן - נדחית התביעה להחזר ניכויים אלה
סעיף 25(א)(3ב) לחוק הגנת השכר קובע, כי מותר לנכות משכר עבודה: "דמי טיפול מקצועי-ארגוני לטובת הארגון היציג כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, שיש לנכותם על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים ...". מר קדוש הצהיר, כי תשלום שנוכה בגין "דמי חבר" הועבר להסתדרות [סעיף 6 ל-נ/2]. אף אם המינוח הנכון של ניכוי זה היה צריך להיות "דמי טיפול" ולא "דמי חבר" - מדובר בסכומים קטנים, בין 20 ל-30 ש"ח לחודש, שנוכו 3 פעמים בתקופת עבודתו של התובע, באופן יחסי למשכורתו והם נמצאים בתוך המסגרת שנקבעה בתקנות הגנת השכר (מקסימום דמי טיפול מקצועי-ארגוני), תשמ"ח–1988. לפיכך - גם התביעה להחזר ניכויים אלה נדחית
נסיעות
התובע טוען, כי יש להחזיר לו הוצאות נסיעה "בעין" לפי הסכום שהוציא מדי יום, הנופל מהסכום ששולם לו ברכיב זה, ועל כן תובע הפרש בסך 518 שקלים. מנגד טענה כפיר, בכתב ההגנה, כי שילמה תשלום לפי עלות נסיעה בכרטיס "חופשי-חודשי ובאופן יחסי לימי העבודה", אך, בתצהיר קדוש נטען סתמית, שלא מגיע הפרש כלשהו, ללא כל נתון מספרי. צו ההרחבה בעניין השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קבע תקרה להשתתפות בהוצאה מסוג זה שהוא - "עד 20.76 שקלים חדשים ליום עבודה" [י"פ תשס"ג, עמ' 1865]. נכון, שלפי סעיף 4 לצו זה - "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ...", ברם, כאמור - כפיר לא הציגה את התעריפים של כרטיס "חופשי-חודשי" בתקופה הרלבנטית. בנסיבות אלה - אנו מקבלים את הצהרתו של התובע על עלות נסיעה יומית בסכום של 15.2 שקלים ליום
להבדיל ממקרה קודם אליו הפנתה כפיר בסיכומיה [דמ/2659/05 (חי) אסלטי - כפיר] - מהרישום בתלושי השכר כאן ברור, כי התשלום לתובע עבור נסיעות היה ללא קשר לעלות נסיעה יומית, אף לא לפי כרטיס מוזל, הואיל וקיבל תשלום השווה לסכום של 1 שקלים עבור כל שעת עבודה. נוכח זאת - מתקבלת תביעתו של התובע לתשלום הפרשים בגין נסיעות ואנו קובעים, כי היה על כפיר לשלם לו עוד 518 שקלים ברכיב זה. מדובר ברכיב שהוא "החזר הוצאות" ולא תמורה עבור עבודה ולפיכך אין הוא נושא זכות לפיצויי הלנה בגין אי תשלומו במועד. נתייחס לאופן תשלום ההפרשים כאשר נדון בהמשך בטענת ה"קיזוז" של כפיר
אי הפרשה לפנסיה
התובע טוען, כי כעובד שמירה היה על כפיר להפריש עבורו תשלומים לקרן פנסיה, החל מיום עבודתו הראשון - דבר שלא נעשה כלל - ולכן, הוא תובע פיצוי בגין אי הפרשת תשלומים לקרן פנסיה, עבורו, בניגוד להוראות צו ההרחבה בענף השמירה. הוא מעמיד דרישתו ברכיב זה על 6% מהשכר שקבל בכל תקופת העבודה, סה"כ - 638 שקלים. כפיר כופרת בחובתה להפריש תשלומים כלשהם לקופת פנסיה בטענה, כי חובה זו קמה רק לאחר השלמת תקופת נסיון של 3 חודשים, שהתובע לא עמד בה. עוד היא באה בטרוניה על כך שהתובע לא צרף את הצו עליו הוא מבקש להסתמך, אך, גם היא לא הציגה את ההוראה המגבילה את תשלום ההפרשות, כדבריה
ככלל, צווי הרחבה נמצאים בידיעתו השיפוטית של בית-הדין ואנו מניחים ששני הצדדים מתכוונים לצו הרחבה בענף השמירה [י"פ תשל"ד, עמ' 528], על תיקוניו (להלן: צו ההרחבה), שפורסם גם בספרו של מ. פסטרנק, הסכמים קיבוציים, כרך ראשון, עמ' 12.3.9. על אף שהנושא לא הורחב בכתב התביעה, בתצהירו של התובע או בסיכומיו - הוא מנסה להתבסס על הוראות סעיף יב' לצו ההרחבה, שקבעו, כי על מנת להבטיח תנאים סוציאליים עפ"י תקנותיה של מבטחים ישלם המעביד לסניפי מבטחים "פנסיה ותגמולים" בשיעור 5% מהשכר היומי המלא, שיעור שהוגדל ל- 6% מהשכר בצו הרחבה כללי במשק, בדבר הגדלת פנסיית יסוד, מיום 12.6.89 [י"פ התשמ"ט, עמ' 3411]. דא עקא, שזכות זו סוייגה בסעיף ד' לצו ההרחבה - ואליו כוונו, ככל הנראה, טענותיה של כפיר - בו נקבע, כי כל עובד חדש יתקבל לתקופת נסיון של שלושה חודשים ורק לאחר שהעובד עבר את תקופת הנסיון ייחשב כקבוע ויחולו עליו כל תנאי העבודה, הזכויות והחובות, הקבועים בהסכם הקיבוצי שהורחב, החל מיום כניסתו לעבודה
הנה כי כן - היה על התובע להשלים תקופת נסיון של שלושה חודשי עבודה ולהתמיד ולעבוד גם לאחריה, על מנת שיהא זכאי לזכויות לפי צו ההרחבה ובהן ההפרשה הפנסיונית, רטרואקטיבית ליום התחלת עבודתו ואילך. כיוון שלתובע אצה הדרך והוא עזב את כפיר קודם שמלאו 3 חודשים לעבודתו אצלה, מובן, כי הוא לא עבר את תקופת הנסיון ואינו זכאי לפיצוי על הפרשות פנסיוניות, כלשהן, שלא הועברו על שמו. התביעה לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה - נדחית בזאת
קיזוז
כזכור, כפיר ביקשה לקזז כל סכום שייפסק לזכות התובע מתשלומים ששולמו לו ביתר, בטעות. בנקודה זו יש לקבל את דרישתה, ולו בחלקה. כוונתנו להתחשבנות שיש לערוך עקב התשלומים ששולמו תחת הכותרות: "ימי חופש", "ימי חג" ו"פיצויים". אמנם, קבענו שיש לראות תשלומים אלה כחלק מהשכר הרגיל של התובע, אבל, בהתאם לחוזה יש להוסיף תוספת של 1 שקלים לשעת עבודה מכל כותרת, היינו - עוד 3 שקלים לכל שעה ולא יותר. אולם, עיון ברישום בתלושי שכרו של התובע מצביע על כך שבכותרות אלה קיבל סכומים גבוהים יותר: בחודש 9/04 עבד 123 שעות וקיבל שלוש פעמים 333 שקלים (במקום 123 שקלים X 3); בחודש 10/04 עבד 137 שעות וקיבל שלוש פעמים 347 שקלים (ולא 137 שקלים X 3); ובחודש 11/04 עבד 90 שעות וקיבל שלוש פעמים 300 שקלים
במצב זה - שולם לתובע תשלום יתר בסך 1,890 שקלים. לכן, יש הצדקה לקזז את החיוב בגין הפרשי החזר הוצאות הנסיעה - בסכום של 5,18 שקלים, כפי שקבענו לעיל - כנגד תשלום יתר זה, ששולם במהלך העבודה. בסיכומיה ביקשה ב"כ התובע, כי אם נקבל את טענות הנתבעת בקשר עם התשלום ששולם בגין הרכיב שהוגדר כ-"ימי חופשה" - נחייב את כפיר בתשלום "פדיון חופשה" של שלושה ימים, בסך 504 שקלים. גם תשלום זה מקוזז כנגד תשלום היתר הנ"ל. למעשה, יתרת תשלום היתר מכסה גם את עלות ימי ההכשרה שעבר התובע וביקש עבורם תשלום של 336 שקלים - עליו לא ויתר בסיכומיו - ועדיין שולמו לו כ-500 שקלים יותר מהמגיע (שניתן לקזז כנגד נסיעות כפולות); המסקנה מהמקובץ היא, כי - התובע לא זכאי לתשלום נוסף. הואיל ולא היתה לפנינו תביעה שכנגד - לא נדון בטענותיה של כפיר, לתשלומים שונים מכח החוזה, ומטעם זה, אף לא נתייחס לטענות התובע, שמדובר בהוראות מקפחות בחוזה אחיד
סיכום
נדחו רוב תביעותיו של התובע והתביעות שהתקבלו - בגין הפרשי החזר הוצאות נסיעה ופדיון חופשה - קוזזו כנגד תשלומי יתר שקיבל. על אף התוצאה הסופית - איננו עושים צו להוצאות נוכח העובדה, שכפיר לא השכילה לתת בידי התובע, מראש, חוזה עבודה, בו מפורטים כדבעי כל תנאי עבודתו, ולא ערכה עימו התחשבנות הולמת, מבעוד מועד, דבר שהיה מבהיר את התשלומים שקיבל, באופן שוטף, וחוסך, אולי, את ההתדיינות. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 יום מקבלת פסק-דין זה