גניבת רכב - חתימה על ייפוי כוח העברת בעלות חברת ביטוח

פסק דין נתוני רקע 1. התובעת היא חברת ביטוח שביטחה רכב דייהטסו אפלאוז מס' 88-177-07, שהיה בבעלותה של גב' אוסנת ביטון (להלן-"המבוטחת"). ביום 6/7/96 נגנב הרכב הנ"ל מהמבוטחת. המבוטחת תבעה תגמולי ביטוח מן התובעת, מכוח הפוליסה, והתובעת שילמה לה תגמולי ביטוח כאמור בסך 38,610 ש"ח. כמקובל במקרים אלו חתמה המבוטחת על ייפוי כוח להעברת מלוא הקניין ברכב לתובעת. 2. נקפו חודשים מספר. ביום 14/2/97 רכש הנתבע מאחד, יוסף עיסא (להלן"עיסא"), רכב מסוג דייהטסו אפלאוז שמספרו היה 90-876-07. כפי שיפורט להלן הנתבע התקשר בעסקת המכר לאחר שבדק את הרכב האמור ובחן את קניינו הנטען של עיסא ברכב במרשמי משרד הרישוי, ואף לאחר שהעביר את הבעלות על שמו ברכב הנ"ל במשרד הרישוי. לא חלפו אלא חודשים ספורים והנתבע נדרש ע"י משטרת ישראל למסור את הרכב לצורך בדיקה. בבדיקה הסתבר כי הנתבע אוחז ברכב מזויף בעל זהות שאולה. הכיצד? מחוות דעתו של מומחה המשטרה, מר יהודה לוי (נספח ד' לסיכומי ב"כ הנתבע), עולה שלגופו של רכב מס' 88-177-07 רותך מס' השלדה של רכב מס' 90-876-07, שהסתבר שהינו רכב שניזוק בתאונה ונמכר כגרוטאה למגרש. כבר כאן ראוי לציין כי פעולת הזיוף, כמסתבר, הייתה מקצועית. על-מנת להתחקות אחר מעשה הזיוף נדרש לוי לשורה של בדיקות. הוא מצא מסביב למספר השלדה תפרי ריתוך לא מקוריים. לאחר פתיחת תפרי הריתוך התגלה כי מתחת למשטח מספר שלדה פלוני נחשף המשטח המקורי ועליו סימני השחתה של מספר השלדה. רק לאחר ביצוע טיפול כימי ואלקטרו-כימי על המשטח הנ"ל נמצא מספר השלדה המקורי. בעקבות תגלית זו שוייך מספר השלדה למכונית הראשונה, היא בעלת המספר 88-177-07. בכך לא מסתיימת המסכת. ככל שעסקינן במנוע הסתבר כי הוא מנוע מקורי ואולם אף הוא שייך לרכב אחר הנושא לוחית רישוי מס' 57-538-07. 3. לכשהסתברו לנתבע הנתונים האמורים הוא פנה לביהמ"ש בבקשה להחזרת תפוס. לעומתו פנתה התובעת ודרשה למסור את התפוס, קרי הרכב הנ"ל, לחזקתה. כב' סגן הנשיא כמאל חיר הורה על החזרת הרכב לנתבע. בהמשך, חזר הנתבע ופנה לביהמ"ש ועתר כי יינתן צו למשרד הרישוי על-מנת לרושמו כבעל הרכב תחת מספרו המקורי הראשון, דהיינו המספר 88-177-07. ביהמ"ש נענה לבקשת הנתבע. 4. ולכשדומה היה שבאו דברים על תיקונם, הסתבר כי בכך לא מלאה הסאה. שמח וטוב-לב חזר הנתבע לנהוג ברכבו, תחת מספרו המקורי הראשון, כשהוא עורך ביטוח אצל המבטחת שלו. ואולם ביום 23/1/99 שוב נגנב הרכב, הפעם מן הנתבע עצמו. הנתבע פנה, איפוא, למבטחתו, ודרש תגמולי ביטוח. מבטחתו שילמה לו תגמולי ביטוח בסכום של 27,000 ש"ח. לא למותר לציין כי כאשר רכש הנתבע את הרכב מעיסא הוא שילם עבורו סכום של 41,000 ש"ח. 5. התובעת הגישה, תחילה, המרצת פתיחה בתיק ה.פ. 1494/98 ועתרה כי תוכרז בעלותה ברכב. כב' השופט גנון, בפסק-דינו מיום 14/12/99, לא ראה להידרש להמרצת הפתיחה לגופה. הוא סבר כי אין טעם ליתן פס"ד הצהרתי כאמור והפנה את התובעת להגיש תובענה מתאימה לסעד כספי. זו התובענה הנדונה בגדרו של פסק-דיני זה. הנתבע התגונן בפני התביעה והגיש הודעת צד ג' כנגד צד ג'. צד ג' הוא בוחן רכב מוסמך אשר ערך את בדיקת הרכב עובר לעסקה עם עיסא. הנתבע קובל כנגדו כי בדיקתו לא הייתה מקצועית וראויה שהרי אילו הייתה כזאת הוא אמור היה להבחין במעשה הזיוף של הרכב. צד ג' התגונן בפני ההודעה. בין היתר הוא טען כי בגדר דו"ח הבדיקה שערך הוא לא אמור היה לגלות זיופים אלא להצביע אך על ליקויים. 6. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות ואולם טרם שהוגשו אלו הגיעו ב"כ התובעת וב"כ הנתבע להסדר דיוני בגדרו הודיעו כי הם מוותרים על הגשת תצהירים וכי יוגשו סיכומי טענות "אך באשר לשאלת זכותה העקרונית של התובעת לפיצוי מן הנתבע כאמור בכתב התביעה". עוד הסכימו ב"כ הצדדים "ביחס לגובה הנזק, במידה ויידרש הנושא, הרי שאם ייקבע כאמור... כי לתובעת זכות עקרונית, ימנה כב' ביהמ"ש שמאי רכב מטעמו, אשר יקבע את שווי הרכב, וזאת עפ"י קריטריונים שיקבע ביהמ"ש בפסק-דינו, כמו גם את המועד הרלוונטי לחישוב. הצדדים יתייחסו בסיכומיהם לשאלה זו וביהמ"ש הנכבד יכריע בה". אחר הדברים הללו הונחו בפניי סיכומי הטענות. לאחר עיון בהם, וככל שעסקינן בנושא "גובה הנזק, ובמידה ויידרש הנושא", ניתנה החלטתי מיום 30/9/01. בעקבות החלטתי זו הגישו ב"כ הצדדים סיכומי השלמה לטיעוניהם. 7. נהיר, על יסוד החומר שבפניי, כי עליי להידרש, ביסודו של דבר, לשתי סוגיות: ראשית, לטעמו של הנתבע חלה עליו תקנת השוק, כמשמעותה בסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח1968- (להלן-"חוק המכר"). לאורה של טענה זו טוען הנתבע כי הוא זכה בגין המכונית לבעלות "נקיה מכל שיעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר ולא היה זכאי להעבירו כאמור". שנית, התובעת השתיתה עילת התביעה על דיני עשיית עושר ולא במשפט. ככל שאלו הם פני הדברים, וככל לא תוכר זכותו של הנתבע מכוחה של תקנת השוק, טוען הנתבע לאי-תחולת חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט1979- (להלן-"חוק עשיית עושר"). 8. בחנתי בקפידה טיעוני ב"כ הצדדים. לאחר שיקול ועיון החלטתי לאמץ, ביסודו של דבר, את מכלול טיעוני הנתבע, כפי שהם מפורטים בסיכומי טענותיו המצויינים של פרקליטו המלומד. הפועל היוצא מכך יוליכני לדחיית התביעה. להלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים לעניין הכרעתי זו. תקנת השוק -כללי 9. פרופ' איל זמיר, בחיבורו על "חוק המכר, תשכ"ח 1968-" (להלן-"זמיר"), מבאר כי "תקנת השוק דנה בקונפליקט שבין רוכש נכס בתום לב ובין אדם שמכירת הנכס פוגעת בזכויותיו לגבי הממכר. באופן סכימתי ישנם במצב זה שלושה אנשים: בעל הזכויות המקורי, המוכר והקונה. הדוגמא הפשוטה ביותר היא זו שבה לוי גונב נכס מידי ראובן ומוכר אותו לשמעון, שאינו יודע על מקורו. בהנחה השכיחה שלוי נעלם או אינו בר-פרעון... נשאלת השאלה מי יזכה בנכס, ראובן או שמעון, ומי יישא בהפסד. בהעדר נסיבות מיוחדות לא ניתן לומר מי מהשניים 'צודק' יותר - שניהם צודקים באופן מוחלט. ההדיוט והמשפטן כאחד עומדים נבוכים בפני מצב זה, מבלי שישנה אפילו תחושה אינטואיטיבית את מי יש להעדיף. עדות למבוכה זו ניתן למצוא במגוון הרב של פתרונות שניתנו לבעיה בשיטות המשפט השונות" (שם, עמ' 679). על הרציונאל לפתרונות אפשריים להכרעתה של סוגיה זו עומד כב' השופט חשין ב-רע"א 2267/95, ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד ואח', פ"ד מט(3) 854 (להלן-"פרשת הרטפלד"). הוא מורנו כי "תקנת השוק נועדה, כידוע, למצוא איזון ראוי בין הבטחון הסטטי לבין הבטחון הדינמי, בין טובת הבעלים המקורי לבין צורכי המסחר... נקודת האיזון נקבעת, כמובן, על-פי השקפותיה של כל חברה וחברה בזמן נתון. כך, למשל, חברה אגררית תעניק עדיפות לזכויות הבעלים המקורי בעוד אשר חברה שבה שולט המסחר תסיט את נקודת האיזון אל עבר תקנת השוק. אפשר גם כי במגזרים מסוימים תיקבע נקודת איזון במקום פלוני, ובמגזרים אחרים תיקבע נקודת האיזון במקום אלמוני. וגם סוג הנכס יקבע: במקרקעין תעניק שיטת המשפט הגנה מירבית לבעלים ותקפיד עם הרוכש, ואילו במיטלטלין תוסט נקודת האיזון אל עבר הקונה דווקא" (עמ' 872). 10. הפתרון הישראלי לסוגיה זו מצוי בסעיף 34 לחוק המכר, המסדיר את מוסד תקנת השוק. מוסד זה הוא אחד החריגים לכלל היסודי שאין אדם יכול להעביר לרעהו יותר זכויות מאשר יש לו. סעיף 34 מורה לאמור: "נמכר נכס נד על-ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שיעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב". הנה כי כן, וכפי שמורה כב' השופטת שטרסברג-כהן ב-ע"א 5664/93 זהבה כנען נ' UNITED STATES OF AMERICA, פ"ד נא(1) 114 (להלן-"פרשת כנען"), "על-מנת שתחול תקנת השוק צריכים להתקיים שישה תנאים המפורטים בסעיף 34 עצמו: 1. מכר; 2. נכס נד; 3. מוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; 4. המכירה היא במהלך עסקיו הרגיל; 5. קניית הנכס וקבלתו להחזקת הקונה; 6. תום-לבו של הקונה" (עמ' 128). 11. לאחר שהיצבנו את עקרונות היסוד בבסיס תקנת השוק, ניפנה לבחינת היבטים עובדתיים שאינם שנויים במחלוקת במסכת שבפנינו. לאחר שנסקור אותם נשוב לדיון המשפטי והחלתו במסכת זו. היבטים עובדתיים 12. עיסא אינו סוחר רכב ואין עיסוקו במכירת מכוניות. הנתבע התוודע לעיסא, כמקובל במקומותינו, לאחר שעיסא פירסם דבר מכוניתו המוצעת למכירה בלוח מודעות בעיתון. כך התוודעו השניים, ובעקבות זאת נולדה העסקה. 13. לכל אורך הדרך לא נטענת, כהוא-זה, ולו בדל-טענה באשר לתום לבו של הנתבע. לא זו בלבד שהתובעת אינה מעלה כל טיעונים בעניין זה, הרי מכלול הנסיבות מצביע, בעליל, על תום-לבו המוחלט. כך, הנתבע בדק את הרכב במכון בדיקה מוסמך; הנתבע בדק במשרד הרישוי את שם הבעלים של הרכב ומצא כי הוא תואם לעיסא, הוא המוכר שניצב למולו; הנתבע השלים את העברת הבעלות על שמו במשרד הרישוי; עסקת המכר נעשתה בזכרון דברים מפורט, לגבי כל הסוגיות הרלוונטיות, לרבות עניין התשלום. כבר הצבעתי על כך כי מעשה הזיוף היה מקצועי ביותר באופן שהנתבע, כאדם סביר ורגיל, לא יכול היה לגלותו. רק מומחה המשטרה, וכזכור לאחר טיפולים כימיים ואלקטרו-כימיים שאך מומחים כמותו מיומנים בהם, גילה את מעשה הזיוף. 14. עיון בזכרון הדברים מעלה כי הנתבע שילם עבור המכונית סכום של 41,000 ש"ח. לא הושמעה, ולו בדל-טענה, כי מדובר בתמורה לא ריאלית או הנופלת באופן משמעותי ממחיר השוק. הסכום האמור עולה במקצת על סכום תגמולי הביטוח בסך 38,610 ש"ח ששילמה התובעת למבוטחת. הסכום האמור עולה בהרבה על סכום תגמולי הביטוח בסך 27,000 ש"ח שקיבל בסופו של דבר הנתבע ממבטחתו-שלו. כל אלו מצביעים על כך כי לא דבק כל דופי לעניינה של התמורה. 15. עד כאן ככל שעסקינן בפועלו של הנתבע, הוא עצמו. עתה נמקד מבטנו לאפיונה של העסקה בה התקשר הנתבע. האם ניתן לומר על עסקה זו כי היא חריגה ויוצאת דופן? התשובה ברורה בתכלית: לא ולא. ביהמ"ש בתוך עמו יושב. גלוי וידוע כי רובן המכריע של עסקאות המכר ברכב משומש בארץ נעשות דווקא דרך מודעות בעיתון. דומה שלא ניתן לחלוק ברצינות על נתון בסיסי זה. כך, קובע כב' השופט דוד בר-אופיר ב-ב.ש. 91066/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' שירלי רבר ואח' (טרם פורסם), כי "הרכב נרכש כדין כמקובל וכנהוג במקומותינו באמצעות מודעה שפורסמה בעיתון" (סעיף 2). כך אף הטעימה כב' השופטת בן-עמי, ב-ת.א. 2077/93 (י-ם) אחמד פרחאת שלאלדה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים-שלום, כרך ח, 670 (להלן-"פרשת שלאלדה"), כי "אין להתעלם מן העובדה כי מבחינות רבות במיטלטל יחיד ומיוחד מדובר. הן עצם העובדה כי מרבית העסקאות ברכב נעשות במכוניות משומשות ובין אנשים פרטיים והן מקיומו של מרשם מסודר במשרד הרישוי המתייחס למיטלטל יקר זה" (סעיף 7). תקנת השוק בנדוננו - דיון והכרעה 16. הנה כי כן, ככל שעסקינן בבחינתה של עסקת מכר הרכב ברי, ולו אינטואיטיבית, כי לא ניתן למצוא דופי או רבב בפועלו של הנתבע. ככל שנפנה מבטנו אל ששת היסודות העומדים בבסיסו של סעיף 34, יימצא לנו כי לכל הדעות עסקינן במכר של נכס נד, כי הנתבע קנה הנכס וקיבלו לחזקתו, ואף רשם את הקניין בו במשרד הרישוי. ברי כי לא יכול להיות ספק בתום-לבו של הקונה-הנתבע. ככל שעסקינן ביסוד התמורה הרי חרף העובדה כי הוא אינו נזכר בסעיף 34, לא ניתן שלא לעמוד על חשיבותו המופלגת. זמיר מבאר כי "דרישת התמורה אינה מפורשת בסעיף, משום שהיא נגזרת מעצם מהותו של חוזה המכר, כהקניית נכס תמורת מחיר. ניתן, איפוא, לראות את דרישת התמורה כמובלעת במילה 'נמכר', אשר פותחת את הסעיף" (שם, עמ' 711). 17. מה, איפוא, מתייצב כשטן מול הנתבע? לכאורה, יכול הוא לצאת וידו על התחתונה משום שעסקת המכר לא הייתה מ"מוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר". עיסא, כמבואר, הוא סתם מוכר מכונית משומשת, כמוהו כמרבית מניינם ובניינם של מוכרי מכוניות משומשות בישראל. ברי, איפוא, כי מכירת המכונית איננה "מכירה במהלך עסקיו הרגיל". פשיטא, אדם פרטי המוכר את מכוניתו המשומשת אינו עושה כן "במהלך עסקיו הרגיל". 18. ככל שאדרש, איפוא, למשמעותן המילולית הצרה של מילות סעיף 34, יימצא הנתבע מפסיד בדינו. ואולם מקובלנו כי לא זו הדרך הנאותה לפירושו של חוק. פרופ' אהרן ברק, בספרו "שיקול דעת שיפוטי", מורנו כי "הפרשן אינו בלשן". משום כך "תהא זו טעות לבסס תורת פרשנות משפטית על תכתיבים, כביכול, של תורת הלשון" (עמ' 342). המודל הנאות של פרשנות הוא "ליתן לחוק אותה משמעות המגשימה בצורה מירבית את תכליתו ומטרתו... כאשר המחוקק מתקין חוק, הוא עושה כן לשם הגשמתה של מדיניות מסוימת" (עמ' 343). משום כך על השופט, ראש לכל, להתחקות אחר הגשמת המטרה והתכלית שעמדה לנגד עיניו של המחוקק. הפועל היוצא מכל אלו הוא כי "אין כל יסוד משפטי הגיוני או אחר, לגישה כי את מטרת החקיקה יש ללמוד אך ורק מלשון החוק עצמו. כל שאלה פרשנית נפתחת בלשון החוק, אך אינה מסתיימת בו. את לשון החוק יש לפרש עפ"י מטרת החוק, ועל מטרת החוק צריך השופט ללמוד מכל מקור אמין. לשון החוק היא מקור אמין, אך אין זה המקור היחיד" (עמ' 351). 19. ניתן להתייחס אל ששת היסודות העומדים בבסיסה של תקנת השוק כאל יסודות שווי-ערך ומעמד. גישה פרשנית כאמור תייחס משקל מפליג להתקיימותו הדווקנית של כל יסוד ויסוד. דומה כי זו השקפתו של זמיר בספרו הנ"ל. טעם הדבר הוא בכך שתקנת השוק גורמת לתוצאות קשות, ככל שעסקינן בבעלים המקורי. נכסו נטרף מתחת ידו, ועל לא עוול בכפו. תקנת השוק, כאמור, היא בבחינת חריג לכלל היסודי שאין אדם יכול להעביר לרעהו יותר זכויות מאשר יש לו. משום כך ישנה חשיבות למיהותו של המוכר. אכן הדבר יכול להצביע אף על תום-הלב של הרוכש. ואולם, "התנאי הנוסף שהמכירה תהא במהלך העסקים הרגיל, תורם לייחודה של תקנת השוק לתחום המסחרי (לרבות עסקאות צרכניות, ובנבדל מעסקאות פרטיות)" (זמיר, עמ' 695). אין להקל ראש בשיקולים אלו. לטעמי, ולתפיסתי את הפסיקה שהתחדשה עד כה, ששת היסודות העומדים בבסיסה של תקנת השוק אינם יסודות שווי-ערך ומעמד. לטעמי היסוד הבולט, המכריע והדומיננטי הוא יסוד תום-הלב של אדם סביר ורגיל. יתר האלמנטים נועדו, ביסודו של דבר, לשמש מודלים של קונקרטיזציה ליסוד תום-הלב, באופן שהם משרתיו ומשמשיו. 20. בפרשת כנען נדון עניינה של גב' כנען שרכשה בסכום זניח של 250 ש"ח תמונה יקרת-ערך בשוק הפשפשים. ממשלת ארה"ב שילמה לבעליה של תמונה זו שנגנבה ממוזיאון סכומי ביטוח. לפיכך עמדה ותבעה כי התמונה האמורה תימסר לחזקתה. ביהמ"ש העליון, בדעת רוב של כב' השופטים שטרסברג-כהן וטל, דחה את ערעורה של גב' כנען על הפסדה בדינה בביהמ"ש המחוזי. כאשר דנה כב' השופטת שטרסברג-כהן באלמנט התמורה בפרשה ההיא, היא הטעימה כי "דרישת התמורה לצורך תקנת השוק באה להעיד על תום-לבו של הקונה" (שם, עמ' 129). יסוד התמורה, איפוא, שונה מן הנדרש בעניין דיני החוזים, שם נדרשת התמורה לצורך עצם שכלול החוזה. כשעסקינן בתקנת השוק הרי "דרישת תמורה ממשית נועדה לשרת את תכליתה הכפולה של תקנת השוק: ראשית, מבקשת תקנת השוק ליצור הסדר שימנע מראש את היווצרות העימות בין הבעלים לקונה. שנית, נועד ההסדר להבטיח כי משנוצר העימות הוא ייפתר באופן שיגרור אחריו מינימום של נזקים". הנה כי כן, "דרישת תום-הלב והאינדיקציות האובייקטיביות לקיומו, ביניהן התמורה, נועדה לשרת את שתי המטרות" (עמ' 131; ההדגשות שלי - ש.ל.). כך, לעניינה של התמורה, כך אף לעניין תכלית הדרישה אודות "העיסוק במכירת נכסים" מסוגו של הממכר. אף לעניין זה מורה אותנו כב' השופטת שטרסברג-כהן כי "דרישת 'הסוג' היא בראש ובראשונה מבחן לתום-לבו הסובייקטיבי של הקונה לבל ירכוש אדם נכס ממי שאינו עוסק באופן רגיל במכירת נכסים מסוג זה" (עמ' 133). מכאן כי עיקר הוא לשיטתה לא קיומו, "הטכני", של היסוד האמור, אלא כמכשיר ואמת-מבחן "לתום לבו האובייקטיבי של הקונה". בפרשת כנען, ולגופה, כשלה גב' כנען בשני יסודות אלו. הן לעניין התמורה פחותת-הערך והן לעניין קביעתה של כב' השופטת כי כשמדובר בעסק של שוק פשפשים אדם סביר לא צפוי לחשוב שלפניו יצירות אמנות. ואולם ראיתי להבליט את הבסיס הרעיוני שעמד ביסוד ניתוחה של כב' השופטת. לטעמי הדבר אף בא לידי ביטוי בהדגשתה על זיקת הגומלין שבין האלמנטים האמורים. "נושא התמורה משתלב בנושא ה'סוג' ואין להתעלם מיחסי הגומלין שבין ה'תמורה' שניתנה בעבור הנכס כנדרש לבין ה'סוג' שאליו הוא משתייך" (עמ' 134). משמע, אין אנו ניצבים בפני פרשנות צרה, דווקנית וטכנית אלא כב' השופטת מתחקה אחר מארג השיקולים והשתלבותם על-מנת להגיע להכרעה עקרונית כוללת וראויה לעניין קיומו או אי-קיומו של מוסד תקנת השוק בפרשה שנדונה בפניה. מאלפת, ככל שעסקינן בבחינה הרעיונית של המסכת, היא השקפתו של כב' השופט טירקל, שופט המיעוט. לטעמי, מתנבאות דעת הרוב ודעת המיעוט באותה לשון רעיונית. רק ככל שעסקינן ביישום נפרדו הדרכים. כב' השופט טירקל מטעים כי "היושר, ההגינות ותום-הלב - של הקונה, ולא של המוכר - הם נשמת אפה של תקנת השוק, שנכתבה עלי ספר בסעיף 34 לחוק המכר... לכאורה, די היה לה לתקנת השוק בתנאי האחרון שבסעיף, שהקונה קנה וקיבל את הנכס לחזקתו בתום-לב, אלא שבא המחוקק ונתן במכירה סימנים חיצוניים המעידים על היושר, על ההגינות ועל תום-הלב. סימנים הבאים ללמדנו כיצד בודקים את הקונה ואת מעשיו. כל אלה, כדי שלא תהיה עקירת בעלותו של הבעלים המקורי בנכס והעברתה לקונה קלה כהבל פה, מחד גיסא, וכדי שלא יהיה מקחן וממכרן של הבריות כבד כעופרת, מאידך גיסא" (עמ' 138 - 139; ההדגשות שלי - ש.ל.). ברי, איפוא, כי על הפרשן לא לבחון, פרטנית ובאורח מבודד, עניינם של יסודות סעיף 34. שומה עליו לעשות כן "במבט רחב" על-מנת לבחון האם במקרה פלוני מצביעים הסימנים החיצוניים כי התקיימו, אם לאו, יסודות "היושר, ההגינות ותום-הלב", שהם "נשמת אפה של תקנת השוק". ועל שום מה נפרדו דרכיהם של השופטים שטרסברג-כהן וטירקל? כב' השופט טירקל, ככל שעסקינן הן בטיבו של "הממכר", והן בטיבם של "התמורה" ו"הסוג", ראה את העיקר בהשקפתו של "עובר אורח תמים שנזדמן לשוק". כשהוא בוחן כך את עצומותיה של גב' כנען, הוא סבור כי תקנת השוק נועדה להגנתו של אותו "עובר אורח תמים". לדידו של זה, לדוגמא לעניין הטעות המשותפת שעמדה בבסיס רכישת התמונה יקרת-הערך, קובע כב' השופט טירקל כי "ניתן לשער שעובר-אורח תמים שנזדמן לשוק היה סובר אף הוא כמותם. יש לראות איפוא את הסוג והתמורה בעיניהם של אלה" (עמ' 139). 21. סעיף 34 דן בתקנת השוק במיטלטלין ("נכס נד"), באורח כללי. ואולם, אף זמיר, בחיבורו הנ"ל, רואה לייחד דברים על המאפיינים הייחודיים של מכוניות. "מאפיינים אחדים גרמו לכך שחלקן של המכוניות בעסקאות שתקנת השוק חלה עליהן הוא רב במידה יוצאת דופן. בין מאפיינים אלה ניתן להזכיר את שוויין הגבוה יחסית, את אורך חייהן הרב ואת ניידותן. עוד ניתן לציין שמכוניות נמצאות על-פי רוב במקומות פתוחים ולא בתוך בתי-מגורים או מחסנים והן את היותן מצרך שהציבור הרחב, ולא רק מגזר מסוים מתוכו, נוהג להשתמש בו. גורמים אלו ואחרים מביאים לכך, שמחד גיסא, מכוניות הן יעד מועדף לגניבות, ומאידך גיסא, קל יחסית להחזירן לשוק ולמוכרן שוב לקונים תמי-לב". בהמשך מציין זמיר כי "עדיין נשמעות בפסיקה הערות לא מעטות על הצורך להתמודד באופן יעיל יותר עם תופעת הפגיעה בזכויות של אנשים שלישיים במכר מכוניות בשוק הפתוח". לטעמו "אין הצדקה לצמצם את היקף ההגנה שמעניק החוק לרוכשי נכסים בתנאים של תקנת השוק, אך רצוי לשוב ולשקול אם אין מקום לקבוע דין מיוחד למכוניות משומשות" (שם, עמ' 694 ו695-). 22. סקירת פסיקת הערכאות הדיוניות מעלה כי פעמים לרוב העניין ניצב לפתחן. במרביתם המכרעת של המקרים נמצא רוכש המכונית וידו על התחתונה. לטעמי, ובמובחן מן המסכת שבפניי, עמדו לחובתו של רוכש המכוניות בפרשות ההן, שיקולים שעמדו לו לרועץ, בעיקר ככל שעסקינן בשיקולים של תום-לב, יושר והגינות. כך, בפרשת שלאלדה, ראתה כב' השופטת בן-עמי לציין, בין השאר, כי אילו הרוכש שבפניה "היה טורח לעיין ברשיון הרכב כראוי היה מגלה על פניו ליקויים ותמיהות לא מעטות" שפורטו על-ידה (סעיף 6). כך, קבע כב' השופט בן-דרור, ב-ע"א (ת.א.) 788/77 טוביה קון נ' חסון ואח', פס"מ תשל"ט(1) 284, בו נרכשה מכונית במגרש מכוניות משומשות, כי "כשבמכוניות עסקינן ולגבי מכוניות מתנהל רישום בפנקסים רשמיים - נראה לי שלצורך מילוי חובת תום-הלב שבסעיף 34, לא די בעיון ברשיונות הרכב, אלא יש צורך לבדוק במשרד הרישוי, שמא הרישום ברשיונות אינו משקף את המצב לאשורו" (עמ' 288). הסוגיה האמורה ניצבה לפתחה של כב' השופטת אגי ב-ת.א. (ת"א-יפו) 95077/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ישעיהו (מאוזכר ב"סקירה משפטית", חוברת 291). כב' השופטת נתבקשה "לפרש את תקנת השוק לאור שינוי נסיבות חיי המסחר בארץ ובעולם ובהתחשב בכך שהחלק הארי של מוכרי המכוניות המשומשות הם אנשים פרטיים ולא מי שמקצועם בכך והמכירה נעשית במסגרת פרטית ולא במהלך עסקיהם הרגילים" (סעיף 9). כב' השופטת, מהותית, לא ראתה להיענות לכך. ואולם, היא ראתה אף להבליט כי בפרשה שנדונה בפניה "גם לא נתקיים התנאי בדבר תום-לבו של הנתבע. הנתבע לא רכש את הרכב באופן בו עושה זאת הציבור בדרך-כלל, דהיינו רכישת רכב מאדם פרטי המציע את רכבו למכירה, אם בדרך של מודעה בעיתון ואם בדרך אחרת. הנתבע לא ביקש באותה עת לקנות רכב, הוא לא נזקק לרכב ולא רכש אותו לשימושו... אצל הנתבע לא נדלקה כל 'מנורה אדומה' כאשר ערוסי הציע לו מכונית ששווייה עפ"י המחירון 165,000 ש"ח תמורת 120,000 ש"ח...". ואף כב' השופט עמית, ב-ה.פ. 222/97 (עכו) מחיאלדין דבאח נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', דינים-שלום, כרך יד, 128, נמנע מלהידרש לסוגיה האמורה לנוכח מכלול הנסיבות העובדתיות בפרשה שבפניו שהעלו מבחינתו תמיהות ותהיות רבות לעניין תום-לבו של המבקש (שם, סעיף 34 ואילך). 23. ואולם, כמבואר, כל אותם "מחסומים", לא ניצבים בפרשה שהונחה לפתחי. בנתבע, כמבואר, לא דבק רבב, ולו שמינית של רבב, כאלו שדבקו בפרשות שהובאו עד הנה. פרקליטו טוען, ובצדק, כי "על ביהמ"ש לפתח את המשפט עפ"י התפתחות המסחר והמציאות בפועל ולא להיפך" (סעיף ד(5) לסיכומיו). שומה עליי לבחון את תקנת השוק, ככל שעסקינן במרבית המקרים של מכירת מכוניות משומשות, על יסוד הרציונאל של תקנת השוק וההכרעה האידיאולוגית של המחוקק הישראלי, שעה שעיצב את יסודותיה של תקנה זו. 24. בראשית, כששנינו בעניינה של תקנת השוק, נהגנו לספר בעניינו של קונה תמים של שעון, בחנות לממכר שעונים, המתוודע לימים לכך שקנה, שלא בטובתו, שעון גנוב. למדנו כי במקרה זה, והוא מקרה "קלאסי", נעדיף את עניינו של רוכש תמים זה על זה של הבעלים המקורי. לא נעשה כן, כך המשכנו ושנינו, ככל ששעון זה נמכר בחנות ירקות והיה טמון בארגז עגבניות. ואכן, על יסוד מודל "קלאסי" זה, נוסחה הוראת סעיף 34. ואולם, החיים שוצפים וסוערים. אף מאפייניו של השוק פושטים צורה ולובשים צורה. אכן כן, עדיין קיים-גם-קיים "שוק", שיש בו חנויות ובתי-עסק ובהם מוכרים וזבנים, "קלאסיים". ואולם אף קיים ומתהווה "שוק" שונה. כך הוא, לדוגמא, "שוק" המסחר במכוניות משומשות. יכולני להעלות בדעתי, כיום בעידן האינטרנט והמחשבים, מצבים נוספים אחרים בהם יתגלה לנגד עינינו "שוק", השונה בחזותו מ"השוק הקלאסי", של חנות השעונים בה דיברנו לעיל. אין נאה מלהביא מדבריה הפיוטיים של נעמי שמר, ב"שיר השוק" - "השוק מחליף צבעים בלי הרף אבל קבועים בו המחירים כשהרוכלים יוצאים לטרף אז אין חוכמות ואין שקרים" ואכן, "השוק מחליף צבעים בלי הרף". ואולם לא רק "קבועים בו המחירים", אלא ראוי כי גם כאשר הוא "מחליף צבעים בלי הרף" תהיה "קבועה" בו, במקרים ראויים, תקנת השוק. לכן, לטעמי, בבוא ביהמ"ש להכריע הכרעה שיפוטית-ערכית, אל לו למנות כרוכל, "טכנית", אם התקיימו מניין היסודות של סעיף 34. שומה עליו לעשות כן, כעולה מן הפרשות שנדונו לעיל, תוך התחקות אחר הרציונאל הערכי של מוסד תקנת השוק, העומד לדיון והכרעה. בעשותו כן, עליו למקד עיקר מעייניו לעניין "היושר, ההגינות ותום-הלב" של "עובר-אורח תמים שנזדמן לשוק", כדברי כב' השופט טירקל בפרשת כנען. שומה עליו לערוך בחינה משולבת של מכלול השיקולים והנתונים ושל זיקת הגומלין ביניהם, כעולה מפסק-דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בפרשת כנען. לעניינו של "השוק", המחליף צבעים בלי הרף פושט צורה ולובש צורה, שומה עליו ליתן דעתו לדברי כב' השופט חשין בפרשת הרטפלד שהובאו לעיל, על אודות הדינמיות ב"הסטת נקודות האיזון". ובקביעת נקודות האיזון יש ליתן את הדעת, באורח דינמי, לעניינם של "מגזרים מסוימים", אף לעניינם של מיטלטלין מסוימים. לעניין זה אין להתעלם ממאפיינים שונים של מיטלטלין שונים, דוגמת מכוניות משומשות כבנדוננו. 25. והנה, מקום שעסקינן במכר מכוניות משומשות, שלא כבמגזרי-מסחר אחרים, אין דרכן של הבריות, מקום שהן יוצאות "לשוק", להתייצב דווקא אצל עסקי מכירת מכוניות ומגרשי מכוניות. יהיו אף שיטענו כי מרבית הציבור ידיר רגלו ממגרשי מכוניות ומסוחרי מכוניות משומשות. מובן שאין בדעתי להורות כן הגם שלא אוכל להתעלם מקיומה של סברה רווחת זו. עיקר הוא בעיניי כי לכל הדעות הישראלי המצוי, הרגיל והסביר, שעה שמבקש הוא לרכוש מכונית משומשת, עושה כן, במרביתן המכרעת של העסקאות, ע"י מפגשים עם מוכרים פוטנציאליים שמציעים מכוניותיהם למכירה, על דרך פרסום בעיתונות. אותו ישראלי, לדידי, הוא כלשונו של כב' השופט טירקל בפרשת כנען, "עובר-האורח התמים שמזדמן לשוק". שיטה זו של רכישת מכוניות משומשות, כך נתפסים הדברים בעיני הישראלי המצוי "עובר-האורח התמים המזדמן לשוק", עדיפה על רכישת מכוניות במגרש של סוחר מכוניות. היא מעניקה את היתרון של המגע הישיר עם הבעלים האמיתי של הרכב שעמו יש לרוכש הפוטנציאלי שיח ושיג, שהוא תוהה על קנקנו, ובאותה עת תוהה על קנקנה של מכוניתו. לא ניתן, איפוא, להשקיף על דרישת סעיף 34 אודות "מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר", אלא לאורו של שיקול-על זה המקרין על המשמעויות והמסקנות המתחייבות. 26. אין כוונת הדברים כי כל עסקת מכר מכוניות משומשות בין יחידים, תזכה להגנת תקנת השוק. כך, ברור לחלוטין כי על הרוכש יהא לפעול בקפדנות ובדקדקנות, בעיקר ככל שעסקינן בבחינת רישום הזכויות במשרד הרישוי, ובשקידה לרישום הזכויות הקנייניות על שמו. לעניינו של רישום זה מסתמנת מגמה של שינוי בפסיקה. מקובלנו כי "הרישום במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד ולא קונסטיטוטיבי. ואולם גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, ועליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו... לפיכך גם אם אין רישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה, ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מיטלטלין אחרים, וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסבר" (ע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464, בעמ' 473). 27. כב' השופט חשין בפרשת הרטפלד, אף הוא רואה חשיבות רבה לנושא העברת הקניין. הוא קובע כי "תקנת שוק במיטלטלין לא תקום ולא תהיה אלא אם קנה הקונה וקיבל את המיטלטל לחזקתו" (עמ' 873). מכאן כי ככל שעסקינן במכירת מכונית משומשת, והשלמת הקניין, הן בקבלת החזקה והן בהעברת הרישום במשרד הרישוי, ברי כי יש צידוק להחלת תקנת השוק. 28. לא למותר להעלות שיקול נוסף החובר לנתונים שנפרסו לעיל והוא מיהותה של התובעת, כחברת ביטוח. נזכור ונשמור כי הניצים בפנינו אינם גב' אוסנת ביטון, הבעלים המקורי והמבוטחת, אלא התובעת שנכנסה לנעליה בעקבות תשלום תגמולי ביטוח. כב' השופטת שטרסברג-כהן, בפרשת כנען, השאירה בצריך עיון האם אף נתון זה חייב להילקח במניין השיקולים. כשעסקינן בחברת ביטוח, כך תהתה כב' השופטת, "שאלה היא אם אותן אמות מידה ראויות הן לצורך איזון בין האינטרסים של המבטח לבין אלו של הקונה בתום-לב". שהרי "חברת הביטוח עוסקת בביטוח סיכונים ונוטלת על עצמה מחוייבויות ללא קשר לשאלה אם הנכס יישמר, יאבד, ייגלה או יימצא ויוחזר לה, ובחלק מן המקרים אין היא יכולה להישפות כלל על מה ששילמה לבעלים. במצב דברים זה, מקבל האינטרס של הקונה תוספת משקל וחלק ממשקלו של אינטרס הבעלים המקוריים מתכרסם" (עמ' 135). אין בדעתי להשתית הכרעתי אך על יסוד השיקול האמור, שכב' השופטת שטרסברג-כהן ראתה אך להעלותו כחומר למחשבה שצריך עוד עיון. דייני בקביעה כי בנתון זה יש תוספת נופך של עוצמה למסכת השיקולים לזכותו של הנתבע שבפניי. 29. המחוקק טרם אמר דברו בסוגיה זו, הגם שהונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית של ח"כ אליעזר זנדברג, היא הצעת חוק המכר (תיקון מס' 2) (תקנת השוק ברכישת כלי רכב), התשנ"ח1998-. עפ"י הצעת החוק תחול תקנת השוק על קונה רכב "ובלבד שהקונה קנה בתום לב, לאחר שווידא כי המוכר הוא הבעלים הרשום של הרכב עפ"י הרשום ברשות הרישוי... וכי אין לצד שלישי זכויות ברכב עפ"י הרישום ברשם המשכונות וברשם החברות" (ה"ח 2745, התשנ"ח, עמ' 542). בדברי ההסבר מטעים המציע כי "בהתאם למקובל, מרבית הציבור אינו רוכש כלי רכב מסוחרים. עם זאת מרבית הרוכשים עושים זאת לאחר בירור זכויות הבעלות או זכויות צדדים שלישיים ברשות הרישוי, ברשם המשכונות וברשם החברות". משום כך "מוצע להחיל על רוכש רכב שנקט את כל הצעדים האפשריים לבירור זכויות הבעלות ברכב, את תקנת השוק, אף אם המוכר לא היה סוחר, אלא אדם פרטי". למיטב בדיקתי, הצעת החוק הועברה לדיון מוקדם בועדת החוקה, חוק ומשפט (וראה ד"כ, תשנ"ח, חוברת י"א, ישיבה מיום 7/1/98). אין לי מידע מה עלה בגורלה של הצעת חוק זו. ואולם, גם כאשר המחוקק טרם אמר דברו, ובמסגרת כוחו הפרשני של ביהמ"ש, אין כל מניעה להידרש לסוגיה האמורה ולהכריע בה. כך בדעתי לעשות לעניין פרשנותה של תקנת השוק, ולתקנתה. 30. הנה כי כן, מקובלת עליי טענת הנתבע כי בנסיבות שהובררו בפניי, חלה עליו תקנת השוק מכוחו של סעיף 34 לחוק המכר. משכך, עברה אליו הבעלות ברכב נקיה מכל שיעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר. ממילא זכותו עדיפה על זו של התובעת ודין תביעתה כנגדו להידחות. לעניין תחולתו של חוק עשיית עושר 31. ברי כי הדיון לעניין תחולתו של חוק עשיית עושר דרוש לפנים, רק ככל ששגיתי במסקנתי לעניין תחולתה של תקנת השוק. או-אז יש להידרש לטענת התובעת לתחולת חוק עשיית עושר. ואולם, אף חוק עשיית עושר הוא חוק ייחודי המותיר שיקול דעת נרחב לביהמ"ש, אם ראוי וצודק להחילו במערכת נתונים פלונית. עיינתי בסיכומי טענות ב"כ הנתבע ונמצאו לי שיקולים לרוב מדוע, במסכת שבפניי, לא ראוי להחיל את חוק עשיית עושר. 32. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר קובע כי "מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן-המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם ההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שווייה". לעניינה של הוראה זו מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבע כי על התובעת, ראש לכל, להוכיח כי "השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה". מכאן כי עליה להראות כי עשתה מאמצים ניכרים למצוא את הרכב וכי מאמצים אלו כשלו. התובעת לא עשתה כן. לא מן הנמנע כי כיום אף אין לה עניין לעשות כן. גלוי וידוע כי הרכב, לכשיימצא, זרוע בפגמים לרוב. יש לו "עבר מכביד". הוא משמש "קוקטיל" של חלקים ואביזרים ש"נתפרו" לכדי רכב אחד. יש ממש בטענת הנתבע על-פיה הזכות לסעד כספי ראויה לפנים רק כאשר "ההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה". לעניין זה לא ראתה התובעת לספק כל נתון וכל מידע. 33. בהקשר זה מעלה הנתבע את הסברה כי עיסא הוא הגנב. התובעת לא מספקת התייחסות עניינית לנתון זה ומובן שאין בדעתי להכריע בו, מבלי שדברו של עיסא נשמע. אין לי אלא להביע תמיהה על שום מה לא ראו שני בעלי הדין, זה מטעמה וזה מטעמו, לצרף את עיסא לחוג בעלי הדין. 34. עוד טוען ב"כ הנתבע כי ספק רב אם ניתן להעלות על הנתבע כי הוא "התעשר". ניתן לטעון, למירב, כי התובעת יכולה הייתה לתבוע ממנו לא את שווי הרכב אלא את שווי השימוש ברכב באותה עת בה הרכב היה בחזקתו. ואולם, אף בעניין זה תביעתה של התובעת מוקשית. כבר ציינו כי התובעת היא חברת ביטוח. אין דרכן של חברות ביטוח "להשתמש" בכלי רכב. הדעת נותנת כי ככל שהרכב היה נתפס ע"י התובעת היא הייתה מוכרת אותו ולא "משתמשת" בו. לנוכח זאת תביעת התובעת, ככל שהיא נסמכת על אלמנט של "התעשרות", היא למצער בעייתית. 35. ועל הכל, לא למותר להביא את סעיף 2 לחוק עשיית עושר הקובע כי "בית-המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת השבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". בכך, כמבואר, בא לידי ביטוי אופיו הייחודי של חוק עשיית עושר המותיר שיקול דעת לביהמ"ש, הנסמך על אדני צדק ויושר. לא ניתן, לנוכח שיקול זה, שלא להיענות לנתבע ולהדוף את התביעה כנגדו. גם אם תאמר שהנתבע לא הגיע לאותו רף המקנה לו את הגנת תקנת השוק, וכמבואר לא כך הכרעתי, הרי ברור כי חיובו לשלם לתובעת פיצוי כספי, מנוגד למושכלות יסוד של צדק ויושר. הנתבע, כך הראיתי, כבר לקה פעמיים, שלא בטובתו ועל לא עוול בכפו. ראשית, משעה שמשטרת ישראל תפסה את רכבו וכתוצאה מכך הסתבר לו כי הוא נוהג ברכב מזויף. שנית, ולאחר שהנתבע זכה לקבל הרכב לרשותו, הוא חזר ונגנב ממנו. בסופו של יום מאזנו של הנתבע הוא מאזן הפסדי. הוא רכש את הרכב תמורת סך של 41,000 ש"ח ובסופה של דרך קיבל תגמולי ביטוח בסך 27,000 ש"ח. להלקות את הנתבע, ובשלישית, בתביעת השבה של חברת ביטוח, נראית לי תוצאה לא הולמת ולא ראויה. אילו עילת התביעה של התובעת הייתה נסמכת על מקור אחר, ייתכן ולא הייתה כל עצה וכל תבונה וביהמ"ש אמור היה ליתן לתובעת את הסעד הנדרש. כמבואר, עילתה נסמכת על חוק עשיית עושר. סעיף 2 לחוק עשיית עושר מורה, מנדטורית, את ביהמ"ש לשקול האם קיימות "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". נסיבות כאמור מצויות, ולמכביר. סוף דבר 36. על יסוד האמור לעיל, אם על יסוד הטעם של תקנת השוק ואם על יסוד הטעם של אי תחולת חוק עשיית עושר, דין התביעה להידחות. 37. לפיכך, הנני דוחה את תביעת התובעת כנגד הנתבע. ממילא נמחקת ההודעה לצד ג'. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. רכבבעלותמסמכיםחברת ביטוחגניבת רכבפוליסההעברת בעלותייפוי כוחביטוח גניבת רכב