פסק דין השופטת ש. שטמר: 1. לפנינו ערעור על פסק דין מיום 12/7/99 בת"א 64738/96 של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת, ח. הורוביץ). בימ"ש קמא דחה בפסק-דינו את תביעת המערער נגד המשיבה. רקע עובדתי מוסכם: 2. בימ"ש קמא, פירט את העובדות, הנחוצות כדי להכריע במחלוקת: א. המערער הוא יליד 1981, תושב הכפר מע'אר, ובמועדים הרלבנטיים לתביעתו, היה תלמיד בחטיבת הביניים של בי"ס, שבתחום שיפוטה של המועצה. ב. ביום 18/6/94, בשעות הערב, עת היה המערער בבית אביו ולא בתחום ביה"ס או בפעילות מטעם ביה"ס, נפל המערער מעליית גג בגובה של כ7- מ' ונפצע קשה. כתוצאה מהנפילה נותר המערער עם הגבלה משמעותית בתנועות הגפיים התחתונות, ונקבעה לו נכות של 45.6% לצמיתות. ג. בשנת 1994, כמו בשנים קודמות, הוצע לתלמידי ביה"ס לבטח עצמם בביטוח תאונות אישיות, ביטוח שכיסה כל פגיעה שנפגע התלמיד, אפילו ארעה הפגיעה מחוץ לכותלי ביה"ס או בפעילות שלא מטעם ביה"ס. על פי הפוליסה המוצעת, תלמיד שנפגע, היה זכאי לפיצויים שחושבו על פי שעור ניכותו. הפרמיה היתה בסכום נמוך, סמלי. שמות הילדים שהוריהם בחרו לבטחם, נרשמו ברשימה, אשר הועברה על ידי המשיבה מס' 1 (להלן "המועצה") למשיב הפורמלי, חברת הביטוח "דולב" (להלן "דולב"). ד. הוריו של המערער לא ביקשו לבטחו, שמו של המערער לא נכלל ברשימת הילדים המבוטחים, אשר הועברה ל"דולב" על ידי המועצה. ה. המערער הגיש לבימ"ש קמא תביעה בעילה נזיקית וחוזית כנגד המועצה, ובה דרש פיצויים בסכום השווה ל103,000-$ ארה"ב. המערער היה זכאי לקבל את הסכום הזה מ"דולב", לו היה מבוטח אצלה על פי הפוליסה לביטוח תאונות אישיות של תלמידים. ו. המועצה תבעה את דולב בהודעה לצד ג'. טענות הצדדים בבימ"ש קמא: 3. אביו של המערער מסר עדות מטעמו. בעדותו טען, כי הוא לא קיבל את ההודעה בדבר האפשרות להצטרף לביטוח ותשלום הפרמיה. האב הודה, כי "ידעתי שבאופן עקרוני יש ביטוח, ידעתי לפי שנים קודמות". האב אישר, כי בשנים קודמות ביטח את ילדיו התלמידים, ארבעה במספר. האב טען, כי מאז שהילדים גדלו הם חדלו למסור לו חוזרים מביה"ס, והוא ואשתו לא נהגו להשתתף בישיבות ביה"ס. הוא לא התעניין ולא בירר בקשר לביטוח באותה שנה ולא זכר לשלם עבור ילדיו את הפרמייה, שהיא תנאי להיותם מבוטחים. 4. מנהל ביה"ס, בו למד התובע, מסר כי בשנה הרלוונטית נהג לעניין הביטוח, כפי שנהג בכל שנה: הוא הודיע במסדר הבוקר בביה"ס על האפשרות לבטח והוא חזר על כך בכל מסדרי הבוקר של חודש ספטמבר, כאשר לפחות פעם בשבוע נערך מסדר. המנהל מסר בעדותו, כי הוא הפציר בתלמידים לשכנע את הוריהם לשלם את הפרמיה הנמוכה, של כ20- ₪, והבהיר להם את חשיבות הביטוח. בנוסף, הוא הודיע לועדי ההורים. כמו כן, נתלו על פי הוראת המנהל, שלטים מטעם המועצה על לוחות המודעות בכיתה, על הלוח הכללי של ביה"ס ועל לוחות המודעות בכפר. כן הורה המנהל לחלק כרוז בענין הביטוח לכל תלמיד בביה"ס באמצעות מחנכי הכתות. עוד מסר המנהל, כי אם מי מההורים, לא ביטח את ילדו, ביה"ס לא התערב בכך כיוון שהביטוח הוא ביטוח רשות ולא חובה. 5. המערער טען, כי המועצה התרשלה בדרך שבה העבירה את ההודעה על הביטוח להורים ובאופן פרסום ההודעה. הוא טען כי, בנסיבות העניין, מאחר שמדובר בתלמידים, הרי דרך הפרסום וההודעה היו רשלניים. עוד טען המערער, כי המועצה היתה חייבת לדאוג לצירופם של כל התלמידים לפוליסה, שכן היה קיים נוהג, לפיו שילמו המועצות המקומיות את הפרמיה עבור התלמידים. 6. המועצה ודולב טענו שהן לא התרשלו, לא היתה מוטלת עליהן חובה לשלם במקום ההורים את הפרמיה או לא היתה מוטלת עליהן כל חובה לצרף את כל התלמידים לביטוח זה, אלא מדובר היה בביטוח וולנטרי, שנתון היה לשיקול דעת ההורים, והצטרפותם של ההורים היתה מותנית ברצונם ובתשלום הפרמיה על ידם. קביעותיו של פסק הדין בבימ"ש קמא: 7. בימ"ש קמא דחה, כאמור, את התביעה. הוא קבע, כי לא הוכחה כל עילה חוזית או נזיקית המחייבת את המועצה לפצות את התובע. עוד קבע בימ"ש קמא, כי המועצה לא הפרה חובה כלפי התובע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיה לבין מחדלם של ההורים לבטח את המערער, וכי היא לא נהגה ברשלנות כלפיו. לעניין אופן הבאת המידע על הביטוח המוצע, קבע בימ"ש קמא, כי המועצה לא התרשלה: "לא מצאתי כי פרסום באמצעות כרוזים בכפר, הפצת כרוזים בין כל ילדי בית הספר באמצעות מחנכים, הודעות במסדרים ובלוחות המודעות בכיתות ובית הספר וכן באסיפות הורים ובאמצעות ועדי ההורים, הנו פרסום בלתי סביר בנסיבות העניין, וכי פרסום כזה הנו רשלני. מדובר בכפר, לכל משפחה (כמו גם למשפחת התובע) מס' ילדים הלומדים באותו בית ספר ואין שום חובה לפרסם דווקא באמצעות הטלפון או דואר רשום...". בימ"ש קמא, לא שוכנע, שאביו של המערער, שכאמור העיד מטעמו, לא ידע על ההסדר בשנה הרלבנטית, שכן גם הוא הודה, כי בשנים הקודמות ידע על ההסדר. כמו כן קבע בימ"ש קמא, כי לא סביר שכל ארבעת ילדי המשפחה נעדרו בעת ובעונה אחת מכל המסדרים, בהם נמסרה הודעה על הביטוח או בעת שחולקו החוזרים, ולא מתקבל על הדעת, כי אף אחד מארבעת התלמידים לא מסרו להורים את החוזר או מידע על הביטוח, מה גם שאף אחד מהילדים לא הובא למתן עדות. הילדים היו בגילאים שבין 16-12. 8. עוד קבע, בימ"ש קמא, כי לא היתה מוטלת על המועצה חובה לבטח היא בעצמה את התלמיד ולשלם עבורו את הפרמיה. אמנם על פי סעיף 6(ד1)ל חוק לימוד חובה התש"ט1949- נקבע כי "מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה יהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות באמצעות רשות החינוך שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד.." אולם, סעיף זה נכנס לתוקף רק ב08/08/94-, כחודש וחצי לאחר קרות התאונה. עוד קבע בימ"ש קמא, כי לא הוכח לפניו כל נוהל, לפיו פעלו, כביכול, המועצות ושלמו את הפרמיה במקום ההורים. 9. כן קבע בימ"ש קמא, שאם ההורה התעלם מכך, שילדיו חדלו להביא לו חוזרים הביתה, והוא בחר שלא ללכת לאסיפות הורים ושלא להתעניין באפשרות לבטח את ילדיו, על אף שידע עליה, הרי אין לו אלא להלין על עצמו. 10. בימ"ש קמא חייב את המערער לשלם למועצה הוצאות בסכום 3,000 ₪. דיון בטענות המערער בערעור: 11. המערער חזר בערעור על טענותיו לפני בימ"ש קמא. אקדים ואקבע, כי דין הערעור להדחות. 12. בימ"ש קמא קבע, כי אביו של המערער לא שכנע אותו, שהוא לא קיבל את ההודעה על האפשרות לבטח את הילדים. האב, כאמור, העיד לפני בימ"ש קמא. בימ"ש קמא קבע, כי סביר להניח שהאב קיבל את ההודעה, שכן היא פורסמה בכל הכפר ובביה"ס, וגם חוזר נשלח אליו באמצעות ארבעת ילדיו. עוד לקח בימ"ש קמא בחשבון, לחובת גירסתו של האב, שאף אחד מהילדים לא הובא למתן עדות. ביהמ"ש קמא סיכם עמדתו לעניין ידיעתו של האב על אפשרות הביטוח: "לא שוכנעתי כי אכן לא ידע (והכוונה לאבי המערער, הוספה שלי, ש.ש) על ההסדר בשנה הרלבנטית. גם הוא הודה כי בשנים הקודמות ידע על ההסדר. טענתו כי כשהילדים היו קטנים היו מביאים את החוזרים ולאחר מכן חדלו, אינה משכנעת... יותר סביר להניח כי אבי התובע מחמת עיסוקיו ומטעמיו הוא, בחר שלא לשלם את הפרמיה ולא לבטח את ילדיו בשנה הרלוונטית, או שהתרשל ולא דאג לשלם את הפרמיה. לו אכן רצה אבי התובע לבטח את ילדיו, הרי שידע על אפשרות כזו מהשנים הקודמות ויכול היה לפנות ולברר כיצד ניתן לחדש את הפוליסה לשנה הרלבנטית. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו". המערער טען, כי אי ידיעתו היא עובדה, אשר אומנם הוכחתה מוטלת עליו, אולם בשל כך שזוהי עובדה שלילית (אי ידיעתו), וכטבען של עובדות שליליות, קשה להוכחה, הרי מספיק להביא כמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות, (וראה בספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי 1999 בעמ' 1277). לטענת המערער, אין הוא יכול להוכיח, שהוא לא ידע, שהרי זוהי עובדה הידועה רק לו, ואין לו עדים לגביה. אם כי ניתוחה של ההלכה לגבי הצורך בכמות מופחתת של ראיות כדי להוכיח עובדה שלילית הוא נכון, הרי לא נפלה טעות בגישתו של בימ"ש קמא, אשר הסתמך גם על מסקנות שבנסיון החיים ובהגיון: לאביו של המערער ארבעה ילדים שלמדו בבית הספר. הילדים לא היו תלמידים בכיתות הנמוכות ורכים בשנים. לכן, ניתן להניח, במשפט אזרחי שם כמות הראיות המספקת כדי לעמוד בנטל היא מעט מעל 50%, שההסתברות שארבעה ילדים לא ימסרו את החוזרים, לא יקשיבו במסדר, לא ידווחו להוריהם וכי ההורים גם לא יראו את ההודעות בכפר, היא נמוכה, פחות מהנדרש כדי להסיק על ידיעה. 13. מאחר שבימ"ש קמא קבע, כי אביו של התובע ידע על האפשרות לבטח את ילדיו, אולם בחר שלא לבטחם או שכח לבטחם, הרי אין קשר סיבתי בין אופן ההודעה, אפילו היה רשלני, לבין הנזק שנגרם למערער, וזאת בהנחה שהביטוח היה ולנטרי, נתון לשיקול דעת ההורים (וראה על קשר סיבתי, סעיף 64 לפקודת הנזיקין, נוסח חדש וכן, בין היתר, ע"א 84/231 קופת חולים נ' פאתח, פ"ד מ"ד (3) 312,314). 14. האם היתה חובה על המועצה לבטח את התלמידים על פי נוהג: המערער טוען כי היתה חובה על המועצה לשלם את הפרמיות עבור כל התלמידים ורק אחר כך לגבותן חזרה מהורי התלמידים. המערער מסתמך על סעיף 6(ד) לחוק לימוד חובה התש"ט1949-, אשר קובע את הסמכות של המועצה לגבות הוצאות מהתלמיד: "מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה, לא ידרשו בעדו דמי הרשמה או כל תשלום אחר בעד לימודיו במוסד חינוך רשמי או בעד לימודיו במוסד חינוך אחר שאוצר המדינה נושא בשכרם לפי ס"ק(ג), ואולם רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד.. יהיו רשאים, באישור השר, לגבות תשלומים והחזר הוצאות, בשיעורים שהשר יקבע, בעד אספקה שהם נותנים לו נוסף על השירותים אשר השר הגדיר אותם בתקנות כשירותים מקובלים..". המערער העלה טענה זאת בהודעת הערעור ובסיכומיו בערעור. המשיב טען כי המערער חזר בו ממנה במהלך המשפט בבימ"ש קמא. מאחר וזוהי טענה משפטית ולא עובדתית, יש מקום, לדעתי, להתייחס אליה. אינני סבורה, כי הסעיף מטיל חובה כללית על המועצה להוציא הוצאות עבור תלמיד, אפילו הן לטובתו ואפילו הן בסכום נמוך, ואחר כך לגבות אותן. הביטוח אינו שירות שהמועצה נתנה, ואינני סבורה, שהסעיף מטיל חובה על המועצה או ביה"ס להוציא הוצאות לטובת התלמיד, ככל שיעלה על דעתה, ואחר כך לגבות אותן חזרה מההורים. על כל פנים המועצה לא היתה רשאית לשלם כל תשלום שהוא לפני שהשר אישר אותו. לא נטען כי השר אישר את התשלום, והמועצה לא שלמה על אף האישור. חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות ז', התשמ"ח1988-, שהיה תקף באותו מועד, מבהיר כי הביטוח יהיה בתוקף רק אם התלמיד שלם את הפרמיה: "נוסף לפוליסות ביטוח כלפי צד ג', המבטחת את אחריות מערכת החינוך כלפי תלמידים, הגיע משרדנו להסכם עם מרכז השלטון המקומי ועם ארגון ההורים הארצי לבצע ביטוח "תאונות אישיות" לתלמידי מוסדות החינוך בישראל, באמצעות הרשויות המקומיות, הבעלויות על בתי הספר העל יסודיים ורשתות החינוך.. ביטוח התלמידים יבוצע באמצעות "החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי", משרד החינוך והתרבות וארגון ההורים הארצי, בחברת ענבל... הביטוח חל רק על תלמיד שהצטרף להסדר הנ"ל, ושילם 4 ₪ (או סכום אחר, כפי שיקבע משנה לשנה". כאמור, החוק תוקן כ20- ימים לאחר שארעה התאונה למערער, ועפ"י סעיף 6(ד1), שהוסף לחוק לאחר התיקון, נקבע, כי: "מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה יהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות באמצעות רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד, התשלומים שייגבו מהמבוטחים בעד הביטוח ייקבעו על ידי השר במסגרת התשלומים לפי סעיף קטן (ד)". מסכימה אני עם בימ"ש קמא, שלפני התיקון לא היתה חובה חוקית על המועצה לבטח את התלמידים בביטוח תאונות אישיות, ולא היתה עליה חובה להתנדב ולשלם את הפרמיה במקום ההורים. 15. חובה על פי נוהג: המערער הוסיף וטען, כי היה נוהג לפיו מועצות שלמו קודם את הפרמיה, ואחר כך גבו אותה מהורי התלמידים. בימ"ש קמא קבע כקביעה עובדתית, שנוהג כזה לא הוכח. לא הובא לפני כל ראיה, המראה כי קביעה זאת בטעות יסודה. האם אופן העברת המידע על הביטוח להורים היה רשלני: 16. מעל הנדרש אדון בטענה, שאופן העברת המידע להורים היה רשלני. החבות להודיע להורים באופן נכון ולא רשלני קמה על המועצה מכח הוראות חוזר מנכ"ל. כמו כן, אין מחלוקת, כי המועצה קיבלה על עצמה להודיע לתלמידים ולהוריהם על האפשרות לבטח את התלמידים. החובה למלא תפקיד זה באופן לא רשלני קמה לה על פי עילת הרשלנות. 17. אעיר, כי אמנע מלדון בשאלה אם הפרת החובה להודיע על אפשרות הביטוח על פי חוזרי המנכ"ל מהווה הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, שכן הצדדים לא העלו טענה זאת בסיכומיהם ולא דנו בה. 18. המועצה חבה לדעתי חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי ההורה. אדם סביר היה צופה שאם לא יעביר את ההודעה על האפשרות לבטח, עלול להגרם לתלמיד נזק, אם יפגע בתאונה והוא לא יהיה זכאי לתגמולי ביטוח. גם מבחינה נורמטיבית, יש לקבוע כי מי שקיבל על עצמו ליידע אחר, אם לא פעל כך, והנזק הנגרם הוא בתחום ציפייתו, קמה לו אחריות מושגית. מבחינת האחריות הקונקרטית, אינני רואה מניעה לחייב מורה שהעביר באופן רשלני הודעה בעלת השלכות גורליות (בעיקר שיש באי העברתה משום סיכון לתלמיד), יהיה חב באחריות קונקרטית בנסיבות שלפנינו או בנסיבות דומות (וראה על מהותה של החובה הקונקרטית והמושגית בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פ"ד לז(1) 113). במקרה שלפנינו, היה על המועצה לתת הוראות למנהל ולמורים כיצד להעביר את המידע באופן שיבטיח הבאתו לידיעת ההורים. גם אם היא העבירה סמכות זאת לידי המורים, היא אחראית, אם הם התרשלו באופן העברת המידע (וראה סעיף 14 לפקודת הנזיקין). דעתי היא, כי כשמועברים להורים הודעות בעלות חשיבות מרובה, ואפשרות הביטוח בסכום כה נמוך, היא הודעה חשובה ביותר, על המורים לודא שההורים קיבלו את ההודעה. לא ניתן לסמוך על התלמיד, בין אם הוא תלמיד טוב ובין אם הוא תלמיד רע, שיעביר אותה. המורים היו צריכים לודא קבלת ההודעה על ידי ההורים על ידי העברת חוזר, אשר ההורים היו צריכים לחתום עליו. אינני שוללת גם חובה לוודא קבלתו של המידע, אם הורה, שהחוזר המונה אליו, לא החזיר את החוזר החתום אל המורה או אל מי שמונה לוודא שהחוזר התקבל ע"י ההורה. מעקב כזה, יכול שייעשה, כגון על ידי פניה טלפונית, או בשליחה חוזרת של המסמך עם דרישה חוזרת להחזירו חתום. נתאר לעצמנו, כי התקבל מידע רפואי על תלמיד, שעל ההורים לדעת אותו, ושאי העברתו אל ההורים עלולה לסכן את התלמיד. אינני סבורה, שהמורה יצא ידי חובתו על ידי כך שיעביר להורים מידע במכתב ע"י תלמיד, מבלי לודא שההורים קיבלו אותו. כאמור, האפשרות לבטח במחיר סמלי בביטוח תאונות אישיות גם מחוץ לכותלי ביה"ס, הוא מידע חשוב, והיה על המורים לוודא קבלתו על ידי ההורים. אי וידוא זה, מהווה מחדל רשלני, ואם היה נקבע, שההורים אכן לא קיבלו את החוזר, היה מקום לחייב את המועצה בפיצויים להורה (אולי בהשתתפות תורמת של ההורים ואולי על פי הדוקטרינה של פגיעה באוטונומיה של ההורים לבחור אם לבטח או לא לבטח שנגרמה כתוצאה מאי העברת המידע, וראה לעניין פגיעה באוטונומיה עקב אי גילוי בתחום הרפואי בע"א 2781/93 דעקה נ' ביה"ח "כרמל", פ"ד נ"ג (4), 526, 571 ו576-). דא-עקא וכאמור, במקרה שלנו, התנהגותה הרשלנית של המועצה לא הוותה את הגורם לנזק, שכן בימ"ש קמא קבע, כי לא הוכח לפניו, שההורים לא קיבלו את המידע על האפשרות לבטח, אולם מטעמיהם שלהם, ואולי גם עקב התרשלות, לא ביטחו את ילדיהם. 19. אשר על כן אני מציעה לחברי להרכב, לדחות את הערעור. בנסיבות שלפנינו אני מציעה גם, שכל צד יישא בהוצאותיו. ש. שטמר, שופטת ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד מסכים אני עם חוות דעתה, המנומקת היטב, של חברתי הנכבדה, כב' השופטת ש. שטמר, ולנפקות העולה. אוסיף אף זאת. לדידי, נכון ליום קרות התאונה לא היתה המשיבה חבה למערער כל חובה שהיא. אותה עת ס' 6 (ד1) לחוק חינוך חובה התש"ט- 1949, עדיין לא היה בתוקף. ס' זה נכנס בתוקף רק ביום 8.8.94, כחודש לאחר קרות התאונה נשוא התביעה. אשר על כן, כל שהמשיבה עשתה, לפנים משורת הדין עשתה, וגם בשל כך היה דין התביעה להדחות. ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד ר. ג'רג'ורה, שופט אני מסכים שיש לדחות את הערעור. לאור הפגיעה הקשה בתובע ובאופן חריג, אני מרשה לעצמי להמליץ בפני חברת הביטוח והמועצה לוותר על גביית ההוצאות שנפסקו בבית המשפט קמא ולמצוא את הדרך לפצות את המערער באופן חלקי ובתור תשלום "אקס גרציה". ר. ג'רג'ורה, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת ש. שטמר: הערעור נדחה, אין צו להוצאות בערעור. ביטוח תאונות אישיותערעור