תביעה לתשלום תגמולי בטוח בגין פריצה בעסק

פסק דין 1. התובע הגיש נגד הנתבעת מס' 1 [להלן: הנתבעת], ונגד סוכן הבטוח המנוח, אנגלנדר צבי [להלן: המנוח], תביעה לתשלום תגמולי בטוח בגין פריצה שאירעה ביום 28.1.98, בבית עסק לתיקון צמיגים, השייך לתובע. 2. סוכן הבטוח הלך לעולמו, וכתב התביעה תוקן באופן שיורשיו, הנתבעים 2,3,4, באו תחתיו. 3. אין מחלוקת כי התובע פנה למנוח כדי לבטח את בית העסק, וכי המנוח היה סוכן מורשה מטעם הנתבעת, ואין מחלוקת כי הנתבעת, על סמך הצעת הבטוח שהועברה אליה ע"י המנוח, הוציאה פוליסה שהיתה בתוקף מיום 9.11.97 ועד ליום 30.11.98 [להלן: הפוליסה]. 4. ביום 28.1.98, אירעה פריצה בבית העסק של התובע ונגנב ציוד ונגרם נזק לחלק אחר מן הציוד, אשר היה בבית העסק. 5. הצדדים הסכימו כי ערך הציוד שנגנב והנזקים הנוספים הם בסכום של 113,257 ₪. 6. הנתבעת דחתה את תביעת התובע ועיקר טענותיה, הן כדלקמן: א. התובע העלים ו/או לא גילה בהצעת הבטוח עובדות מהותיות ביחס לכיסוי הביטוחי, וזאת בכוונת מרמה. חברת בטוח סבירה לא היתה מבטחת את עסקו של התובע, לו היו ידועות לה העובדות לגבי עברו הביטוחי. ב. הנתבעת תטען, כי מתקיים מצב של חוסר-בטוח. 7. עיקר טענות התובע, הן כדלקמן: א. הנתבעת אינה רשאית להסתמך על הוראות סעיפים 6+7 לחוק חוזה הבטוח, תשמ"א-1981, משלא עמדה בחובה המוטלת עליה לפי סעיף 4 לחוק, דהיינו המצאת הצעת הבטוח בצמוד לפוליסה, ובכלל. ב. התובע מסר למנוח פרטים אודות עברו הבטוחי, דהיינו על הפריצה הקודמת שאירעה בעסק ועל ההתדיינות המשפטית שהתקיימה בינו לבין חברת הפניקס. ג. הנתבעת היתה מבטחת את התובע גם אם היתה יודעת על עברו הבטוחי, שכן תביעתו נדחתה על רקע של חוסר מיגון מתאים. ד. הנתבעת המשיכה לבטח את התובע בכפוף לתוספת מיגון לאחר אירוע הפריצה ולמרות שכבר ידעה אודות עברו הבטוחי, והיא מנועה מלטעון כעת שמבטח סביר לא היה מבטח את התובע. ה. לא קיים מצב של חוסר בטוח ועל הנתבעת לפצותו על מלוא הנזק המוסכם. 8. מטעם התובע, העידו שלושה עדים והוגשו 7 מוצגים. 9. מטעם הנתבעים, העידה עדה אחת והוגשו שלושה מוצגים. תמצית העדויות 10. העיד בפני עד התביעה מס' 1, השמאי יעקב ברוכים והגיש חוו"ד [ת/1], ונחקר עליה ע"י ב"כ הנתבעים. 11. לפי עדותו, לא מתקיים במקרה זה תת בטוח, שכן הכיסוי בפוליסה הוא על בסיס נזק ראשון, ושווי המלאי שנגנב אינו עולה על סכום הבטוח לפי הפוליסה בסך של 100,000 ₪, והציוד שנגנב נכלל בפרק של בטוח פריצה המכסה רכוש מכל סוג בסכום נוסף של 50,000 ₪, והפוליסה הכוללת מכסה נזק של 150,000 ₪, פחות מהנזק שהוערך על ידו בסך של 121,973 ₪. 12. אני מקבל את עדותו של העד ללא סייג, בכפוף להסכמת הצדדים על גובה הנזק של הפריצה, שעמד ע"ס 113,257 ₪. 13. העיד בפני התובע, והגיש תצהיר בחקירה ראשית [ת/2]. 14. לפי עדותו ותצהירו, הכיר את המנוח מכך שהיה לקוח של העסק ונראה אדם מבוגר שניתן לסמוך עליו, ועל כן החליט לבטח את העסק דרכו וסיפר לו על עברו הבטוחי אצל הפניקס, ובמעמד מילוי הצעת הבטוח בכתב ידו של המנוח השיב בפירוט על כל שאלה עליה נשאל, וכאשר הגיע לסעיף המתייחס לעבור הבטוחי ומדוע הוא אינו רושם דבר בסעיף זה, הסביר כי זה בסדר ו"אין להעיר את הדובים הישנים", ועל כן סמך עליו כדי לחסוך בפרמיה ואת הפוליסה קיבל רק לאחר הפריצה והוא הודיע למנוח כי לא מדובר בעסק חדש וכי העסק קיים משנת 1996 והמנוח רשם על דעת עצמו כי מדובר בעסק חדש. 15. לטענת התובע, חתם על הצעת הבטוח בלא לקרוא אותה ולא קיבל עותק ממנה ורק לאחר הפריצה קרא את ההצעה וראה את הכתוב בה. 16. העיד בפני עד התביעה מס' 3, מר חזי שיינמן והגיש תצהיר בחקירה ראשית, ת/3. 17. העד הינו סוכן בטוח ומנהל סוכנות בטוח, אשר נפגש עם התובע בחודש אפריל 98' [לאחר הפריצה הנוכחית], במטרה לערוך בטוח לעסק והתובע, בעת מילוי טופס הצעת הבטוח, הודיע התובע על שני אירועים שקרו בעסק, האחד פריצה לעסק בשנת 96' והשני נסיון פריצה בשנת 98'. 18. העד ציין כי על אף עברו הבטוחי של התובע, בוטח בחברת אררט ומבוטח בה עד היום בתוספת ביצוע מיגונים נוספים, ואין זה הגיוני כלל כי הנתבעת היתה מסרבת לבטח את התובע באם היתה מודעת לעברו הבטוחי. 19. לפי גירסת העד, לאורך כל שנות נסיונו כסוכן בטוח, לא נתקל במצב בו חברת בטוח סירבה לבטח בית עסק בשל פריצה יחידה שאירעה לפני כן ובדרך כלל במקרים כאלה מבקשות החברות תוספות מיגונים. 20. עדת ההגנה מס' 1, הגב' ענת קדם, העידה בפני והגישה תצהיר בחקירה ראשית, נ/3. 21. העדה הינה חתמת פוליסות אצל הנתבעת, אך לא עסקה באישור הפוליסה הנדונה והיא אישרה בעדותה כי בכל מקרה של פריצה קודמת, בודקת החברה את מהות הפריצה ומחליטה בהתאם, לאחר בדיקות החומר ובמקרה זה הודתה כי המשיכה הנתבעת לבטח את התובע לאחר הפריצה ולאחר ביצוע תוספת מיגונים. קביעת העובדות 22. מהעדויות ששמעתי והמוצגים שהוגשו, אני קובע את העובדות הבאות: א. אני מקבל את עדותו של התובע כי מסר למנוח על אודות הפריצה הקודמת משנת 96' והתביעה נגד חברת הפניקס, אך המנוח אמר לו "שאין להעיר את הדובים הישנים", וכן, צויין בהצעת הבטוח כי המדובר בעסק חדש, בניגוד להצהרת התובע. ב. חיזוק לעדותו של התובע מצאתי בעדותו ובתצהירו של סוכן הבטוח מר חזי שיינמן, לפיהם הודיע התובע לעד על עברו הבטוחי כאשר החליט לבטח את בית העסק באמצעותו. ג. הצעת הבטוח ופוליסת הבטוח לא נמסרו לתובע. אלה הגיעו לידיו רק לאחר הפריצה וזאת לפי עדות התובע. למעשה, עובדה זו לא הוכחשה ע"י ראיות מטעם הנתבעת. ד. הנתבעת הסכימה להמשיך ולבטח את התובע גם לאחר הפריצה, בתוספת מיגונים ורק לאחר מכן החליטה לבטל את הפוליסה, וזאת לפי עדותם של התובע ועדת הנתבעת גב' ענת קדם, והמוצג ת/5. המצב המשפטי 23. לאחר וקבעתי את העובדות כאמור לעיל, עלי, אפוא, לבדוק את המצב המשפטי ואת טענות הצדדים, כאשר הטענה המרכזית של הנתבעת הינה העלמת עובדות מהותיות מצד התובע ביחס לעברו הביטוחי בכך שלא גילה בהצעת הבטוח פריצה שאירעה בשנת 96' וציין כי המדובר בעסק חדש, וזאת בכוונת מרמה. חובת הגילוי 24. הסוגיה של חובת הגילוי מוסדרת בשלושה סעיפים בחוק חוזה הבטוח, תשמ"א-1981, סעיף 6, הדן בחובת הגילוי של המבוטח. סעיף 7 דן בתרופות המבטח במקרה שהופרה חובה זו, וסעיף 8 דן בסייגים לתרופות אלה. 25. סעיף 6 לחוק, דן בחובת הגילוי וקובע כדלקמן: "חובת גילוי 6. (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו [להלן - ענין מהותי], על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". 26. סעיף 6 הנ"ל מתייחס למעשה לאי גילוי ענין מהותי שיש עמו כוונת מרמה, וענין מהותי מתייחס למידע שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה. 27. במקרה הנוכחי, התובע אכן מסר למנוח כי היתה לו פריצה בעסק בשנת 96' והמנוח אמר לו ש "אין להעיר את הדובים הישנים", התובע הסכים לכך, ולמעשה היה שותף לאי גילוי עברו הביטוחי כדי לחסוך, לפי עדותו, פרמיה, והוא סמך בענין זה על המנוח. 28. התובע פעל מתוך רשלנות ועצימת עיניים והיה לו נוח להסכים להצעתו של המנוח והיה למעשה שותף בהסתרת מידע על עברו הביטוחי. 29. הסתרת פריצה קודמת, לדעתי, הינה בגדר ענין מהותי שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את חוזה הבטוח. 30. בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל, פד"י כרך מ"ז(5) עמ' 661, מתייחס כב' השופט שמגר למבחן קיומו של ענין מהותי וקובע בעמ' 671, כדלקמן: "המבחן לקיומו של ענין מהותי הוא אובייקטיבי...מנקודת מבטה של חברת הבטוח, ענינים מהותיים הם אותם נתונים שיש בהם כדי להשפיע על תוחלת הנזק, ובהתאם על גובה הפרמיה או על נכונותה הבסיסית של חברה לבטח". 31. בפסק הדין של הלמן נ' לה נסיונל, ע"א 1809/95 פ"ד כרך נ(3) 77, מתייחס כב' השופט טירקל לקיומו של ענין מהותי ובעמ' 83 קובע כדלקמן: "אשר לשאלה זאת, לאמור, מהו "ענין מהותי", בעיניו של מבטח סביר, הרי שהיא מצריכה, לדעתי, בחינה משני היבטים, בהיבט ראשון, העקרוני, ניתנת תשובה לשאלה האם הענין של המבוטח היה לגלותו למבוטח, לפי אופיו וטיבו, רלוונטיים לסיכונים אותם באה הפוליסה לכסות, לדוגמא: האם איומים בהצתה רלוונטיים לפוליסה שמטרתה ביטוח סיכוני גניבה, בהיבט השני הספציפי ניתנת תשובה לשאלה האם העובדות שהיו בידיעתו של המבוטח במקרה המסוים היו עלולות להשפיע על נכונותו של המבטח לכרות את חוזה הבטוח אילו נתגלו לו ....יובאו בחשבון לענין זה גם שיקולים כמו מידת רצינותו של הסיכון הצפוי המצוי בידיעתו של המבוטח, לרבות מידת הסיכוי שהסיכון יתממש". 32. בנוסף לכך, סעיף 3 לתנאים הכלליים של הפוליסה, מחייב את המבוטח לגלות למבטחת ביטוחים קודמים שערך המבוטח ותביעות קודמות שהוגשו, אשר נחשבים לענינים מהותיים. כוונת מרמה 33. השאלה הניצבת בפני הינה: באם התנהגותו של התובע והסכמתו שלא להשיב על השאלה בדבר עברו, לאחר והמנוח אמר לו כי "אין להעיר את הדובים הישנים", מחדלו זה והסתרת עברו, בכוונת מרמה. 34. העיד בפני התובע והתרשמתי כי מדובר באדם פשוט, איש עבודה תמים, וכנראה שהאמין וסמך על המנוח ועל הידע המקצועי שלו ובנסיבות הענין לא נתן דעתו על משמעות אי גילוי עברו הבטוחי. 35. מדובר בסעיף 6(ג) על "הסתר בכוונת מרמה", ממילים אלה משתמעת כוונה שלילית ואי מוסרית מצד המבוטח, בדרגה של חומרה גבוהה, כפי שנקבע בע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונל, הנ"ל. 36. במקרה הנוכחי, גילה התובע למנוח את עברו הביטוחי ללא כל כוונה להסתיר עבר זה, אך המנוח השפיע עליו, בציינו כי אין צורך להעיר את הדובים הישנים, ולא יכול היה להבין את תוצאות הסכמתו לאי הגילוי, דבר אשר מצביע על היעדר כוונת מרמה, במובנה המשפטי. 37. הנתבעת עמדה בנטל השכנוע כדי לשכנעני כי התובע היה שותף בהסתרת עברו הביטוחי, בכך שלא גילה בטופס הצעת הבטוח כי היתה לו פריצה בשנת 1996 ותביעתו נדחתה על ידי חברת הפניקס, ואי גילוי זה הינו בגדר ענין מהותי שיש בו כדי להשפיע על מבוטח סביר בעת כריתת חוזה הבטוח, הן על ידי הגדלת פרמיית הבטוח והן ע"י הוספת מיגון נוסף - אך לא הוכיחה כי היתה הסתרת מידע בכוונת מרמה, כנדרש בסעיף 6(ג) הנ"ל. 38. סעיף 7 לחוק, דן בתוצאות אי גילוי וקובע כדלקמן: "7. (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הבטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ביטל המבטח את החוזה מכח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הבטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאותהמבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה. (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי בטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פוטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנת בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אלו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח". 39. לאחר וקבעתי כי לא הוכיחה הנתבעת את כוונת המרמה מצד התובע, עלי לבדוק באם הוכיחה את התנאים הקבועים בסעיף 7(ג)(2) הנ"ל. מבטח סביר 40. העיד בפני סוכן הבטוח מר חזי שיינמן, ולפי עדותו בהיותו סוכן בטוח ותיק, לא נתקל במקרה בו בחברת בטוח סירבה לבטח עסק מפאת פריצה קודמת, שאחרת ייווצר מצב שעסק כזה לא יוכל להיות מבוטח ובמיוחד במקרה זה, שכן מדובר במקרה קודם הקשור באי התקנת מיגון בלבד מצידו של התובע. 41. עדותו של מר חזי שיינמן נאמנה עלי והתרשמתי מעדותו בחיוב. 42. עדת ההגנה הגב' ענת קדם, אשר העידה מטעם הנתבעת, לא עסקה באישור הפוליסה של התובע ועדותה היתה כללית והיא אף אישרה כי בכל מקרה של פריצה קודמת בודקת החברה את המקרה וכי אין המדובר בסירוב מוחלט וכללי והיא לא יכלה לציין מקרה אחד בו דחתה הנתבעת הצעת בטוח בשל מקרה קודם. 43. בנוסף לכך, הנתבעת, לאחר אירוע הפריצה, לא ביטלה את הפוליסה - נהפוך הוא, היא הוציאה תוספת לפוליסה הנוכחית ע"י הוספת מיגון, על אף שידעה כי לא דווח על מקרה קודם, דבר אשר מצביע על כך כי היתה מבטחת את התובע [יתכן בפרמיה נוספת], גם באם היתה יודעת אודות עברו הבטוחי. 44. לא שוכנעתי כי אכן הנתבעת לא היתה מבטחת את התובע לו ידעה על הפריצה אשר אירעה בשנת 96', אף בדמי בטוח מרובים יותר וראיה לכך שהוציאה תוספת לפוליסה לאחר מקרה הבטוח בתנאים של מיגון נוסף. עקרון הפיצוי היחסי 45. חוק חוזה הבטוח הנהיג עקרון הפיצוי היחסי, על מנת לא להותיר את המבוטח ללא כל פיצוי בקרות מקרה הבטוח, וזאת לפי סעיף 7(ג) לחוק. 46. הפיצוי היחסי יינתן אך ורק באם המבוטח לא העלים עובדות בכוונת מרמה או מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה. 47. במקרה הנוכחי, לא הוכח כי התובע פעל תוך כוונת מרמה ולא הצליחה הנתבעת לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליה, להוכיח כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה ועל כן, מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 7(ג) לחוק על תשלום תגמולי בטוח מופחתים. סעיף 4 לחוק חוזה הבטוח 48. ב"כ התובע בסיכומיו, מסתמך על סעיף 4 לחוק, אשר קובע כדלקמן: "נזכרה בחוזה תשובה שהשיב המבוטח בכתב לשאלה שהציג לו המבטח, יצורף לפוליסה העתק מהתשובה, תשוה שהעתקה לא צורף...אין המבטח זכאי להסתמך עליה". 49. במקרה הנוכחי, לפי עדות התובע, שלא נסתרה, לא קיבל מהמנוח או מהנתבעת עותק מהצעת הבטוח ואת הפוליסה, והם הגיעו לידיו רק לאחר מקרה הבטוח. 50. בע"א 2230/92 צמח נ' ציון, פ"ד כרך מ"ח(2) עמ' 256, צמצם ביהמ"ש את תחולת סעיף 4 לחוק, שם נאמר כדלקמן: "בשל האמור לעיל יש לצמצם את פרששנותו של סעיף 4 הנ"ל, לדעתו של המלומד פרופ' אורי ידין....מקרים שמבטחים הסתמכו על תשובות של מבוטחים שלא היה ברור די הצורך אם באמת ניתנו על ידם ואם ניתנו בצורה ובפרטים שנטען על ידי המבוטח". 51. במקרה הנוכחי, קבעתי כי התובע הסכים להצעת המנוח שלא לציין בהצעת הבטוח את עברו הבטוחי וענין זה ברור לחלוטין ולדעתי, גם במקרה זה יש לצמצם תחולת סעיף 4 לחוק ואין מקום להחילו על המקרה הנוכחי. 52. בנוסף, טענה זו לא נטענה בכתב התביעה והיא מהווה הרחבת חזית, ממנה יש להתעלם. 53. לאור האמור, אני דוחה טענה זו, המסתמכת על סעיף 4 לחוק. הנזק וחובת השיפוי - ביטוח חסר 52. הצדדים הסכימו כי הנזק של הפריצה עמד ע"ס 113,257 ₪, אך הנתבעת טוענת כי קיים בפועל תת-בטוח, שכן ביטח התובע את רכושו בפחות משווי רכושו בפועל. 53. בהצעת הבטוח עליה מסתמכת הנתבעת במהלך הדיון, שהועברה אליה לצורך הנפקת הפוליסה, נרשם מפורשות ובאופן ברור כי בבטוח מפני נזק בגין פריצה יוערך הנזק על בסיס "נזק ראשון" והתובע הסביר בעדותו ובתצהירו, כי הביטוח נעשה על בסיס "נזק ראשון". 54. בטיוטת פוליסת הבטוח שצורפה לתצהיר עדת ההגנה הגב' ענת קדם, צוין מפורשות "פריצה על בסיס נזק ראשון", אולם מישהו ציין בכתב יד "לא יתכן סכום כזה על בסיס נזק ראשון", וסעיף זה בוטל והונפקה פוליסה נוספת, לאחר השמטת הסעיף "פריצה על בסיס נזק ראשון" ללא ידיעתו ו/או הסכמתו של התובע. 55. גב' ענת קדם הסכימה, כי בפוליסה על בסיס נזק ראשון, אין תת-בטוח ועל כך אף העיד השמאי מטעם התובע, מר חזי שיינמן. 56. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעת כי קיים במקרה זה תת-בטוח לפיה יש להפחית את הפיצוי המגיע לתובע ולהעמידו על סך של 76,465 ₪ בלבד והתובע זכאי לפיצוי על מלוא הנזק המוסכם בסך של 113,257 ₪. נזקים עקיפים 57. התובע, בתצהירו [סעיפים 34-24] ובעדותו, טוען כי כתוצאה מאי תשלום תגמולי הבטוח המגיעים לו בזמן, נגרמו לו נזקים תוצאתיים ועל מנת להמשיך ולהפעיל את עסקו נאלץ ללוות כספים בשוק האפור ולשאת בתשלום ריבית חריגה, למכור את רכבו, ונגרמו לו אי נוחות ועוגמת נפש. 58. לטענת התובע, נגרמו לו אבדן רווחים והוא מסמך על דוחו"ת העסק, מהם עולה כי בשנה הקודמת לפריצה הרוויח הרבה יותר מהשנה שלאחר הפריצה והוא מעמיד את נזקיו ע"ס 70,000 ₪. 59. תביעה שעילתה הפרת חוזה ביטוח ואי תשלום תגמולי בטוח בזמן, מבוססת על התנהגות חברת הבטוח אשר מסרבת לשלם תגמולי הבטוח כדין, והמובטח יוכיח כי לא היה לו מקור כספי אחר לכיסוי נזקיו ואי תשלום תגמולי הבטוח בזמן גרמו לו נזק נוסף. 60. שמעתי את התובע, אך לא שוכנעתי כי אכן ישנו קשר בין אי תשלום תגמולי הבטוח על ידי הנתבעת לבין ירידה בהכנסותיו בעסק. 61. התובע הודה כי היו לו קשיים בעסק גם כתוצאה מכך שחברת הפניקס [פריצה קודמת] לא שילמה לו את תגמולי הבטוח, וקשה לקבוע את סיבת הירידה בהכנסותיו. 62. התובע לא הגיש מסמכים או ראיות התומכות בגירסתו הנ"ל ולא עמד בנטל השכנוע הנדרש ממנו ע"מ להוכיח ראש נזק זה. 63. במקרה זה, אין מקום לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א' לחוק חוזה הבטוח, שכן סעיף זה חל על ביטוחים אישיים בלבד ולא חל על נזק שנגרם כתוצאה מפריצה. מעמדו של סוכן הבטוח 64. חוק חוזה הבטוח קובע בסעיף 33 את מעמדו של סוכן הבטוח, כדלקמן: "שליחות לענין החוזה 33 (א) לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הבטוח ולענין גריתת החוזה, יראו את סוכן הבטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב. (ב) לענין חובת הגילוי בכריתת חוה הבטו, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנוכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח". 65. ב"כ הנתבעת מסתמך בסיכומיו על הצעת הבטוח ת/7, לפיה הסמיך התובע את המנוח להיות סוכנו ולא סוכן הנתבעת. 66. מתוך עיון בעמ' 4 להצעת הבטוח, לא מצאתי דרישה כזו בכתב מטעם התובע, שכן במקום המיועד לחתימת המציע לא חתם התובע ועל כן המנוח נחשב לסוכן הנתבעת, אשר אחראית על פעולותיו באחריות מבטחת כלפי סוכנה באחריות שילוחית. 67. ב"כ הנתבעת מסתמך על סעיף 9(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, אשר קובע כדלקמן: "9(ב) פעולה שהשלוח עשה כלפי צד שלישי עקב הפרת חובה כאמור וההפרה היתה על דעת הצד השלישי, זכאי השולח, נוסף על התרופות האמורות בסעיף קטן (א) לבטל את הפעולה וכן לתבוע גם את הצד השלישי את הפיצויים המגיעים לו מן השלוח". 68.לנתבעת קיימת עילת תביעה נגד יורשי המנוח, סוכן הבטוח, אשר הדיח התובע מלגלות את עברו הבטוחי, באומרו "אין להעיר את הדובים הישנים", כאשר הודיע התובע על עברו הבטוחי, אך הנתבעת לא שלחה הודעה לצד שלישי נגד יורש המנוח. בנוסף לכך, קיימת לנתבעת עילת תביעה נגד התובע, שכן הפרת חובותו של המנוח ורשלנותו נעשו על דעת התובע. חלוקת תגמולי הבטוח 69. סעיף 7(ג) לחוק הנהיג את עקרון הפיצוי היחסי ובנסיבות הענין ולאור תרומתו של המנוח, שהיה סוכנה של הנתבעת וחלקו של התובע, אשר הסכים להצעת המנוח שלא לגלות את עברו הקודם ולא "להעיר דובים ישנים", ובהתחשב בסעיף 9(ב) לחוק השליחות, נראה לי כי יהא זה צודק לפצות את התובע במחצית תגמולי הבטוח, דהיינו בסך של 56,628 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 28.2.98 [חודש לאחר הפריצה] ועד לתשלום בפועל. אחריות יורשי המנוח 70. מאחר וקבעתי כי המנוח היה סוכנה של הנתבעת ואחראית על פעולותיו אחריות שילוחית, והחלטתי לחייב את הנתבעת בתשלום מחצית תגמולי הבטוח, ומאחר והנתבעת לא שלחה הודעה לצד שלישי נגד יורשי המנוח, אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 2,3,4, ללא צו להוצאות, עקב התנהגות המנוח, אשר הציע לתובע להסתיר את עברו הבטוחי. 71. לאור האמור, אני מחליט כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע את הסך 56,628 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 28.2.98, ועד התשלום בפועל, אגרת התביעה והוצאות העדים כפי שנפסקו, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום בפועל, וסך נוסף של 8000 ₪, שכר טרחה, בצירוף מע"מ, סכום שישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד יום התשלום בפועל. ב. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 2,3,4 - בלא צו להוצאות. פריצה