פסק דין השופט א' מצא: 1. המשיבים ‎2 ו‎3- (להלן: הנתבעים) חויבו לפצות את המשיבה ‎1 (להלן: המשיבה) בגין נזקי תאונה שאירעה לה ביום ‎6.10.81, עת החליקה על רצפה רטובה בפרוזדור בית החולים קפלן. עם זאת קיבל בית המשפט הודעה לצד-שלישי, ששיגרו הנתבעים למערערת וחייב את המערערת לשפות את הים כדי מלוא חיוביהם כלפי המשיבה. הודעה לצד-רביעי ששלחה המערערת למשיבות ‎4 ו‎5- (להלן: חברות הביטוח) נדחתה מחמת התיישנות. בערעורה שלפנינו משיגה המערערת על צדקת הקביעה העובדתית שעל יסודה חויבה לשפות את הנתבעים בגין חיובם כלפי המשיבה, על צדקת קביעתו של בית שפט המחוזי שעל עילתה לקבלת שיפוי מחברות הביטוח חלה התיישנות ועל גובה הפיצויים שנפסקו לזכות המשיבה. המשיבה הגישה ערעור-שכנגד, שבו היא מלינה על מיעוט פיצוייה. ערעורה הנגדי - כפי שבצדק קבעה כבוד הרשמת - מופנה רק נגד המערערת, באשר מצד הנתבעים לא הוגש ערעור. ‎2. ביום התאונה הייתה המשיבה כבת ‎39. היא ביקרה בבית החולים ועשתה את דרכה לאורך הפרוזדור לעבר מרפאת אף אוזן וגרון. לפתע החליקה ונפלה. כתוצאה מכך נחבלה באורח קשה ברגליה ונזקקה לאשפוז ולניתוח. בתביעתה, שהוגשה לבית המשפט בשנת ‎1986, תבעה מן הנתבעים לפצותה נזקיה. בתביעתה נטען, כי החליקה מאחר שרצפת הפרוזדור הייתה רטובה וחלקה. הנתבעים כפרו בגרסתה ובאחריותם לגרימת התאונה. להגנתם טענו, כי המשיבה מעדה, ככל הנראה בשל כך שנעה בפרוזדור במהירות, או רצה, כשהיא לבושה בחצאית צרה ונועלת נעלים עם עקבים גבוהים. ואולם לנוכח גרסת המשיבה, כי רצפת הפרוזדור הייתה רטובה וחלקה, צירפו הנתבעים (ביולי ‎1988) את המערערת כצד-שלישי לתובענה. בזמן האירוע ביצעה המערערת, כקבלן עצמאי, את עבודות הניקיון בבית החולים. הנתבעים טענו, שאם אכן ייקבע כי רצפת הפרוזדור הייתה רטובה וחלקה, כי אז יש לייס את האחריות לגרימת התאונה למחדלי עובדיה של המערערת. כן טענו, כי חובת המערערת לשפותם נובעת לא רק מאחריותה הנזיקית לגרימת התאונה אלא גם מהתחייבותה החוזית לשפותם בגין כל חבות שתוטל עליהם כלפי צד-שלישי שיינזק עקב מעשיה או מחדליה. במאי ‎1996 - כשמונה שנים לאח צירופה כצד-שלישי - המציאה המערערת לחברות הביטוח הודעה לצד-רביעי, בה נטען כי הללו ביטחו אותה מפני הסיכונים שבגינם נתבעה לשפות את הנתבעים. חברות הביטוח טענו, כי דין ההודעה לצד-רביעי להידחות מחמת התיישנות; ומשלא היה בידי המערערת להציג את פוליסת הביטוח שעליה סמכה את עילתה נגדן, כפרו בתביעתה גם לגופה. ‎3. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הנתבעים, כי המשיבה מעדה. בהסתמכו על עדות המשיבה ועל ראיות נוספות קבע בית המשפט, כי המשיבה החליקה ונפלה עקב כך שרצפת הפרוזדור הייתה רטובה וחלקה וייתכן שאף ניקוו עליה שלוליות. כן קבע, כי החלקה על רצפה במצב זה אינה בגדר סיכונ היום-יום הרגילים שאין להטיל בגינם חובת זהירות, אלא בגדר סיכון חריג שעל בית החולים ועל המערערת חלה חובה לצפותו מראש. מן הראיות שהיו לפניו העלה בית המשפט, כי את גרימת הרטיבות יש לייחס לשטיפת הרצפה על-ידי עובדי המערערת זמן קצר לפני אירוע התאונה. בכך נמצא בסיס לקביעה, כי המערערת התרשלה באשר לא השתמשה במיומנות ובמקצועיות סבירה בביצוע עבודות הניקיון. אחריות ישירה לגרימת התאונה הוטלה גם על הנתבעים, שבהטלת עבודות הניקיון על המערערת לא פטרו את עצמם מן החובה להזהיר את באי בית החולים (כגון, בהצבת שלטי אזהרה) מפני סכנת ההחלקה על רצפה רטובה. עם זאת, ועל יסוד התחייבותה החוזית של המערערת כלפי הנתבעים, חויבה המערערת לשפות את הנתבעים כדי מלוא החיובים שיוטלו עליהם כלפי המשיבה, שחרף טענות הנתבעים והמערערת לא נמצא יסוד לייחס לה אשם תורם בגרימת התאונה. בית המשפט לא ראה צורך לקבוע, אם גם מבלי להציג פוליסת ביטוח המעידה על חבותן של חברות הביטוח לשפותה, עלה בידי המערערת להוכיח כי במועד האירוע הייתה בידה פוליסה שעל-פיה ביטחו חברות הביטוח את אחריותה כלפי צד-שלישי בגין סיכונים מסוגה של התאונה הנדונה. שכן, גם בהנחה שאחריותה של המערערת אמנם בוטחה, כאמור, הרי משהגישה המערערת את תביעתה נגד חברות הביטוח - על דרך צירופן כצד-רביעי לתובענת המשיבה - קרוב לשמונה שנים לאחר המועד שבו צורפה היא עצמה לתובענה, אין מנוס מקבלת טענתן של חברות הביטוח כי תביעת המערערת כנגדן התיישנה. פיצויי המשיבה נקבעו תוך התחשבות במגבלות הקשות שנותרו לה עקב הפגיעה ועל יסוד קבלת גרסתה כי הפגיעה אותה ספגה שיבשה את תכניתה לשוב למעגל העבודה. המומחה הרפואי שמונה על-ידי בית המשפט קבע את נכותה הרפואית של המשיבה בשיעור ‎37% לצמיתות עם צפי להחמרה אפשרית בעתי. בפסק הדין נקבע כי נכותה התפקודית הצמיתה של המשיבה עולה כדי ‎35%, ולבד מפיצויים בגין הפסד השתכרות, הוצאות רפואיות וכאב וסבל, פסק לה בית המשפט פיצויים גם בגין היזקקותה לעזרת הזולת בשכר וכן בשל מגבלות הניידות הנובעות ממצבה ושבגללן נזקקה ותוסיף להיזקק לנסיע במוניות. ‎4. בא-כוח המערערת טען, כי משלא הביאה המשיבה ראיה ישירה לכך שהיו אלה עובדי המערערת אשר שטפו את רצפת הפרוזדור זמן קצר לפני אירוע התאונה, לא היה בית המשפט המחוזי רשאי להשית על המערערת אחריות לגרימת התאונה. טענה זו אין בידי לקבל. לא הייתה מחלוקת, כי בתקופה הלוונטית הייתה המערערת מופקדת על ביצוע עבודות הניקיון בבית החולים; והמסקנה כי גם שטיפת הרצפה במועד ובמקום האירוע נעשתה על-ידה הסתברה מן התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט. על כל פנים, בהיעדר ראיה לסתור מצד המערערת רשאי היה בית המשפט המחוזי להטיל על המערערת את האחריות ליצירת הסיכון; ובהכרעתו העובדתית האמורה אינני רואה יסוד להתערב. ‎5. עיקר ערעורה של המערערת מופנה נגד צדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי על עילתה לקבלת שיפוי מחברות הביטוח חלה התיישנות. שורש המחלוקת נעוץ בפירוש הוראתו של סעיף ‎70 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א‎1981-, הקובע לאמור סייג להתיישנות-‎70. בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. - אין חולקין כי סעיף ‎70 קובע חריג להוראת סעיף ‎31 לחוק חוזה הביטוח, המורה כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". ברי כי סעיף ‎70 נועד להאריך את תקופת ההתיישנות האמורה ביחס לתביעות לתגמולי ביטוח כשהמדובר בביטוח אחת. כן מוסכם, כי תקופת ההתיישנות הרגילה לתביעת הצד השלישי נגד המבוטח היא - כמצוות סעיף ‎5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח‎1958- - בת שבע שנים. השאלה היא ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות המוארכת, בהתאם לסעיף ‎70 הנ"ל, לתביעת המבוטח נגד המבטח, לקבלת תגמולי ביטוח ן חבות המבוטח כלפי הצד השלישי. בית המשפט המחוזי העלה מהוראת סעיף ‎70 לחוק, כי "המבוטח יכול להגיש את תביעתו נגד המבטח תוך שבע שנים מיום שנודע לו על עילת התביעה" (של הצד השלישי נגדו - א' מ'); ואילו לטענת בא-כוח המערערת, את הוראת סעיף ‎70 יש לפרש כקובעת, כיידי המבוטח להגיש את תביעתו נגד חברת הביטוח תוך שבע שנים מיום מתן פסק הדין המטיל עליו חבות כלפי הצד השלישי. תמיכה לפרשנות נטענת זו מוצא בא-כוח המערערת בע"א ‎493/63 קופת חולים נ' קבוצת כנרת, פ"ד יח(‎2) 225, בו נקבע כי העילה לתביעת השתתפות בין מעוולים בצוותאינה קמה אלא לאחר חיובו של המעוול הנתבע באחריות לנזק (ראו דברי השופט ח' כהן בעמ' ‎232א'-ב', ודברי השופט זוסמן בעמ' ‎234ו'-ז'). בא-כוח המערערת טען, שכשם שעילתו של מעוול בצוותא, לתביעת השתתפות משותפו לביצוע העוולה, אינה קמה אלא לאחר שחויב בפסק-דין לפצות אתנפגע, כך אף עילתו של מבוטח לתבוע שיפוי ממבטחו, בהתאם לפוליסה לביטוח אחריות, אינה קמה אלא משניתן פסק-דין הקובע את חבותו כלפי הצד השלישי. ‎6. גם בעניין זה דין עמדתה של המערערת להידחות. סעיף ‎65 לחוק חוזה הביטוח מורה ביטוח אחריות מהו: ‎65. בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי; מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה. מהות הביטוח דוק לשון הרישא: "חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי"; ודוק גם לשון הסיפא: "מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה". הווי אומר: "מקרה הביטוח", המקים למבוטח עילה לשיפוי נגד המבטח, חל ביום בו נוצרת העילה שמכוחה עשוי המבוטח להיות מחויב כלפי הצד השלישי. אמור מעתה: מעת שנוצרה לצד השלישי עילת תביעה כלפי המבוטח, נוצרת למבוטח עילה לשיפוי כלפי המבטח. תפיסה מושגית זו מונחת גם ביסוד הוראתו של סעיף ‎70. כך עולה גם מע"א ‎3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(‎3) 441, בו נדרש השופט אור, בין היתר, לפרשנותו של סעיף ‎70 לחוק חוזה הביטוח. בהתייחסו לרציונל הניצב ביסוד הוראתו של סעיף ‎70, ההשופט אור על הזיקה שבין סעיף ‎70 לסעיף ‎65 לחוק. להלן דבריו: מסעיף ‎65 עולה, שמרוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח בביטוח אחריות מתחיל עם היוולד עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח. מכיוון שהמבוטח צפוי להיתבע על-ידי הצד השלישי במשך כל תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגדו, ואורכה של זו במקרה הרגיל הואשבע שנים, בא סעיף ‎70 וקובע לגבי ביטוח אחריות חריג לתקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים של תביעת מבוטח נגד המבטח. לולא הוראה זו של סעיף ‎70, המבוטח היה עלול להיתבע על-ידי הצד השלישי לאחר חלוף שלוש שנים ממקרה הביטוח, כשתביעתו של המבוטח כלפי המבטח כבר התינה (שם, בעמ' ‎449). ובכן, סעיף ‎70 אכן מאריך ביחס לתביעת שיפוי של מבוטח בביטוח אחריות את תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בסעיף ‎31 לשאר תביעות של מבוטחים נגד מבטחיהם. ככלל, ואם אין מתקיימת עילה להארכה נוספת של תקופת ההתיישנות - כגון על-פי הוראת סעיף ‎8 לחוק ההתיישנות, בשל הי ידיעה או אפשרות ידיעה אודות קיומה של עילת הצד השלישי כנגדו - תקופת ההתיישנות לתביעת השיפוי של המבוטח נגד המבטח תחושב כחופפת את תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. לא למותר לציין, כי בקביעתו שעל ההודעה לצד-רביעי שנשלחה על-ידי המערערת לחברות הביטוח חלה התיישנות, יצא בית המשפט המחוזי מהנחה שהיטיבה עם המערערת, היינו כי עד ליום בו צורפה כצד-שלישי לתובענה לא ידעה ואף לא יכלה לדעת אודות קיום עילתה של המשיבה כנגדה. לנוכח הנחה מיטיבה זו, שבפועל החילה עליה את הוראת סעיף ‎8 לחוק ההתיישנות, היה על המערערת לצרף את חברות הביטוח כצד-רביעי לתובענה עד תום שבע שנים מיום צירופה שלה. אלא שהיא עשתה כן קרוב לשמונה שנים לאחר מועד זה, ובנסיבות אלו שוב לא יכול היה להתעורר ספק כי על הודעתה לד-רביעי חלה התיישנות. ‎7. נותרו הערעור והערעור-שכנגד גבי גובה הפיצויים. העיון בטענות פרקליטי הצדדים לא שכנע אותי, כי יש מקום עמנו להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, אם לעניין ראשי הנזקים שבגינם נמצאה המשיבה ראויה לפיצוי ואם לעניין גובה הפיצוי שנפסק לה בכל אחד מן הראשים. אך צדק טען בא-כוח המשיבה - ובא-כוח המערערת לא חלק על טענה זו - כי בחישוב שערך השופט בפסק הדין, ביחס לסכום הפיצויים שפסק למשיבה בשלושה מראשי הנזק נפלו טעויות חשבוניות. השופט קבע, כי בגין עזרת הזולת בעבר זכאית המשיבה לפיצוי בסך ‎960 ש"ח לחודש. בהתאם לכך הייתה משיבה זכאית לפסיקת פיצויים בפריט זה (בגין תקופה בת שבע-עשרה שנים) בסכום כולל של ‎195,840 ש"ח, בעוד שבפסק הדין זוכתה בפיצוי בסך ‎110,000 ש"ח בלבד. הוא הדין בסכומי הפיצויים בגין הוצאות לנסיעה במוניות. משקבע בית המשפט כי המשיבה זכאית לפיצוי המבוסס, לעבר וכןעתיד, על עלות בסך ‎160 ש"ח לשבוע, היה עליו לפסוק לה בגין העבר סכום כולל של ‎141,440 ש"ח (ולא סך ‎50,000 ש"ח) ובגין העתיד סכום כולל מוערך ומהוון נוסף של ‎100,000 ש"ח (ולא סך ‎35,000 ש"ח). טעויות אלה יש לת ‎8. מן הנימוקים שפורטו הייתי דוחה את הערעור ומקבל את הערעור-שכנגד של המשיבה ‎1 במובן זה שסכומי הפיצויים שייפסקו לה בגין עזרת הזולת בעבר ובגין הוצאות לנסיעה במוניות בעבר ולעתיד יתוקנו ויועמדו על הסכומים שפורטו בפסקה ‎7 לעיל, כשהחבות לשלם לה את ההפרשים המיבים מתיקון הסכומים - בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי - תוטל על המערערת בלבד. כן הייתי מחייב את המערערת לשלם הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של ‎30,000 ש"ח למשיבה ‎1 ובסכום כולל של ‎15,000 ש"ח למשיבות ‎4 ו‎5- (ביחד נמנע מעשיית צו להוצאות לטובת המשיבים ‎2 ו‎3-. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. חוזהפוליסהחוזה ביטוח