החלטה השופט א' ריבלין: ‎1. המבקש נפגע בתאונת דרכים ותבע מהמשיבה ‎1 - הסנה חברה לביטוח בע"מ (להלן - חברת הביטוח) פיצוי בגין נזקיו. הוא טען כי התקשר עמה בהסכם ביטוח באמצעות מי ששימש - לפי טענתו - כסוכנה, המשיב ‎2. בית משפט השלום הורה על צירופו, כנתבע, של המשיב ‎2, כמי שהיה, אוה להיות, סוכן הביטוח מטעם חברת הביטוח. כן נשלחה למשיב ‎2 הודעת צד שלישי מצד חברת הביטוח. חברת הביטוח לא הכירה בחבותה לפצות את הנפגע וטענה כי לא נכרת הסכם ביטוח תקף בינה לבין הנפגע. תחילה דן בית משפט השלום בשאלת החבות. בית המשפט מצא כי המשיב ‎2 כלל לא שימש כסוכן מטעם חברת הביטוח וקבע כי די היה בהכחשת חברת הביטוח את עצם היותו של המשיב ‎2 סוכן ביטוח שלה, כדי "להטיל על התובע [המבקש] את הנטל להוכיח את מעמדו של הסוכן ביחס להסנה" - וכי בנ זה לא עמד המבקש. בית המשפט הסתמך בפסק דינו על פסק דין, שהוצג כראייה במשפט, ואשר ניתן בתיק פלילי בו הורשע המשיב ‎2, על פי הודאתו, בעובדות שפורטו שם בכתב האישום. על פי האמור בכתב האישום הציג עצמו המשיב ‎2, החל משנת ‎1984, בפני לקוחות שונים, כסוכן ביטוח, ר בפועל לא היה לו היתר או רשיון כדין לעסוק בכך. בית משפט השלום קבע, כי ראייה זו (פסק הדין הפלילי), לעניין שאלת היותו של המבקש סוכן ביטוח, לא נסתרה במהלך המשפט, מאחר והמשיב ‎2 לא העיד וממילא לא אמר דבר אשר יש בו כדי לסותרה. משאין המדובר בסוכן ביטוח של חברתהביטוח - כך קבע בית משפט השלום - הרי שלא נוצרה חבות של זו האחרונה כלפי המבקש, ולא חלות הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א‎1981- (להלן - חוק חוזה הביטוח) או הוראות חוק השליחות, התשכ"ה‎1965- (להלן - חוק השליחות). עוד קבע בית משפט השלום, כי לא ניתן "לבסס ממצא עדתי על פי תעודת הביטוח, המהווה את הראיה היחידה לאחריותה הביטוחית של הסנה ולקבוע כי הסנה ביטחה את הרכב בביטוח על פי הפקודה על כל המשתמע מכך", שכן תעודת הביטוח זויפה. בית משפט השלום קיבל גם את טענותיה של חברת הביטוח לעניין חוסר מהימנותו של המבקש (התובע שם), וקבע כי אמינותו נפגמה בעטיין של הנסיבות המחשידות הכרוכות בהתנהגותו. עם זאת לא נמצאה ראיה לכך שהמבקש היה שותף לזיוף הפוליסה ונקבע כי המשיב ‎2 הוא שביצע את הזיוף. על רקע דברים אלו, נדחתה התביעה כגד חברת הביטוח והמשיב ‎2 הוא שחויב בנזקי המבקש. ‎2. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה דומה לזו שהגיע אליה בית משפט השלום, אם כי טעמיו היו שונים. בית המשפט המחוזי ביטל את קביעתו של בית משפט השלום, כי המשיב ‎2 כלל לא היה סוכן מטעם חברת הביטוח, וזאת משום שהנטל להוכחת עניין - כך קבע בית המשפט המחוזי - היה מוטל על חברת הביטוח. הטעם המרכזי לכך, אליבא דבית המשפט המחוזי, היה כי על אף שבכתב ההגנה המתוקן שלה, הכחישה חברת הביטוח את סעיף ‎3 לכתב התביעה המתוקן - הכולל בחובו גם את הטענה כי המשיב ‎2 היה סוכן מטעמה - ניתן היה ללמוד, מיאת יתר סעיפי כתב ההגנה המתוקן, כי אין היא כופרת בקשריה עם המשיב ‎2, כפירה מוחלטת. חברת הביטוח - כך נקבע - מיקדה את טענותיה בכך שהמשיב ‎2 חרג מההרשאה שניתנה לו, ולכן שליחותו אינה מחייבת אותה. טעם נוסף, שעליו נסמך בית המשפט המחוזי, היה כי בהעברת נטל ההוכחכאמור, יש משום הטלת "משימה כמעט בלתי אפשרית" על המבקש, שכן בידי המבקש "אין ולא יכולה להיות כל אינפורמציה בנוגע למערכת היחסים הפנימית בין הסוכן לבין המבטחת". מאידך גיסא, אישר בית המשפט המחוזי, את קביעת בית משפט השלום, כי תעודת הביטוח הנה מזויפת. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא נכרת חוזה בין חברת הביטוח לבין המבקש, מהטעם שתעודת הביטוח - שאמורה הייתה לשמש כמקור החבות של חברת הביטוח - אינה אלא מסמך מזויף ודמי הביטוח לא שולמו כלל לחברת הביטוח כנדרש. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה זה יש בפעולות המרמה והזיוף של המשיב ‎2, הנושאות אופי פלילי, משום חריגה חמורה מהרשאת חברת הביטוח, ולכן אין לחייב את האחרונה בגין מעשיו. בית המשפט ציין גם, כי על המבוטח לשלם בעצמו את התשלום בגין ביטוח החובה, ופעולה זו כלל אינה במסגרת תפקידיו של הסוכן כמורשה מטעם חברת הביטוח. ‎3. המבקש עתר לבית משפט זה בבקשה ליתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הוא מבקש לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי, המבטלת את הממצא של בית משפט השלום לפיו המשיב ‎2 לא פעל כלל כסוכן מטעם חברת הביטוח, המשיבה ‎1. המבקש סומך עמדתו על הוראת סעיף ‎חוק חוזה הביטוח, הקובע כי לעניין קבלת דמי הביטוח נחשב סוכן הביטוח, אשר תיווך בעסקה, לשלוחו של המבטח, זולת אם הודיע המבטח למבוטח ולמוטב, בכתב, אחרת. הוא טוען, כי הוראת סעיף זה מעניקה תוקף לפעולת תשלום דמי הביטוח לידי סוכן ביטוח. לפיכך, טוען המבקש, כי ניתן לשלם את דמי ביטוח החובה לידי סוכן הביטוח, וכפועל יוצא מכך יש - לדעת המבקש - לקבוע כי היה כיסוי ביטוחי לנזקיו. זאת ועוד זאת: המבקש טוען, כי גם מקום בו ביצע סוכן ביטוח "מעשה אסור או מעין פלילי", כגון זיוף הפוליסה, אין בכך חריגה מההרשאה השוללת את החבות כאמור. ‎4. חברת הביטוח לעומתו מבקשת לאמץ את קביעתו של בית משפט השלום כי המשיב ‎2 לא היה סוכן ביטוח שלה. היא טוענת, כי בית המשפט המחוזי טעה בהעבירו את נטל ההוכחה, בעניין זה, אליה, ולחלופין - כי אפילו היה מקום להעביר את הנטל כאמור הרי שנטל זה הורם על ידה; חברת הבוח סוברת כי, מתוך הראיות שהובאו במשפט - לאמור, עובדות כתב האישום שהוגש כנגד המשיב ‎2, ושבהן הודה, ולפיהן הוא הציג עצמו כסוכן ביטוח למרות ש"בפועל לא היה לנאשם היתר או רשיון כדין לשמש כסוכן ביטוח" - עולה, כי המשיב ‎2 לא שימש כסוכן ביטוח כלל וממילא גם לא כסן מטעמה. עוד טוענת חברת הביטוח, כי המבקש, או המשיב ‎2, לא הביאו, בפועל, כל ראיה לכך שהסוכן היה בעל היתר לעסוק בעסקי ביטוח וכי היה מורשה או היה סוכן של המשיבה ‎1 - וכי מחדל זה פועל לרעתם. לחילופין, טוענת חברת הביטוח, כי גם אם נניח כי המשיב ‎2 שימש כסוכן וח שלה, הרי שמטעמי בית המשפט המחוזי אין פעולותיו מחייבות אותה. ‎5. דין הבקשה להדחות. שתי הערכאות דלמטה השתכנעו, כי המשיב ‎2 זייף במרמה את המסמך שנטען להיות פוליסת ביטוח, ובפועל לא שולמו לחברת הביטוח דמי הביטוח בגינה. בנסיבות אלו, התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות דלמטה - לפיה חברת הביטוח אינה אחראית כלפי המבקש ואין כיסוביטוחי לנזקיו - היא התוצאה הראויה. תוצאה זאת נכונה היא בין אם מטעמיו של בית משפט השלום - לפיהם אין המדובר כלל בסוכן מטעם חברת הביטוח - ובין אם מטעמיו של בית המשפט המחוזי - כי המדובר בסוכן ביטוח שחרג מהרשאתו וביצע פעולות זיוף ומרמה (לעניין חריגה מהרשאה ראו גם: סעיפים ‎5 ו‎6- לחוק השליחות; א' ברק חוק השליחות (כרך א', ‎1996) 87 - 89, 443 - 452, 456 והערת שוליים ‎90 שם. כן ראו והשוו הגדרת "פעולה משפטית", לעניין חוק השליחות, כפעולה במסגרת הדין ולא פעולה מפירה את הדין, כגון עבירה פלילית או עוולה אזרחית, שם ב81 - 387; ג' פרוקצ'יה דיני שליחות בישראל (‎1986) 76 - 77). אכן, בנסיבות המקרה הנדון מקום בו מדובר במעשים כה חמורים, ואף חריגים, של המשיב ‎2, ניתן לומר באופן ברור כי לא קמה חבות לחברת הביטוח. אין המדובר, אפוא, במקרה גבולי, גם בנסיבות אותן הגדיר בית המשפט חוזי, וממילא גם לא מתעורר הצורך להכריע בשאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בדרגה שלישית. כך או אחרת, מסקנתי היא כי בנסיבות המקרה ולאור התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות קמא, לא קמה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור בדרגה שלישית. אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה ‎1 ושכר טרחת עורך דינה בסך ‎20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט א' ריבלין. חברת ביטוחפוליסהסוכן ביטוח