שריפה / הצתה בכוונה של פיצוציה - ביטוח

פסק דין התביעה: התובעת, הגב' גלית ברדה ("התובעת" או "גלית") היתה המחזיקה והמפעילה של עסק הקרוי בפיה "פיצוציה", ומדובר כנראה בקיוסק שבמשך הזמן היה למכולת או מרכולית ומקומו בצומת סירקין שבפתח תקוה ("העסק"). העסק ותכולתו בוטחו על ידי הנתבעת ובין היתר למקרה של נזקי אש. תקופת הביטוח הייתה שנה אחת שתחילתה ביום 1.7.99. בליל שבת, אור ליום 3.7.99 פרצה שרפה שכילתה את מבנה המזנון, וכן ציוד ותכולה שנמצאו בו. אין חולק כי השרפה נגרמה על ידי הצתה מכוונת (פרוטוקול מיום 04/02/02 עמ' 10). התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לפצותה בגין נזקים בסכום של 384,425 ₪, ובכלל זה מלאי בסך כ- 136,000 ₪, ציוד בסך כ- 48,000 ₪ ונזקים למבנה בסכום של 200,000 ₪. הנתבעת דחתה את הדרישה. מכאן התביעה שלפנינו שסכומה 404,425 ₪, המורכב מהסכומים דלעיל בצרוף הסך של 20,000 ₪ בגין "שווי מוערך של הציוד השייך לספקים". ההגנה: הנתבעת כפרה בחבותה מהטעמים הבאים: א. בעלה של המבוטחת מר עמוס ברדה ("עמוס") הוא שהיה בעליו של העסק, והוא או מי מטעמו הציתו. ב. עמוס שערך וחתם את ההצעה לביטוח הסתיר מהנתבעת, בכוונת מרמה, את עברו הפלילי (הרשעה שהורשע בשנת 98' בעבירה של שימוש בסם מסוכן), ודי בכך כדי לפטור את הנתבעת מחבותה הביטוחית (ס' 7[ג] לחוק חוזה הביטוח). ג. התובעת ובעלה כיזבו בתביעתם ובדרישתם לגובה תגמולי הביטוח, ועשו כן גם במהלך המשפט, שעל כן אין התובעת חבה בתשלום תגמולים (סע' 25 וס' 24[ב] לחוק חוזה הביטוח). ד. התובעת לא הוכיחה את נזקיה. בדיקת הפוליגרף: בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 6/9/01 הסכימו הצדדים להכריע את גורל זכותה של התובעת לתגמולי ביטוח באמצעות בדיקת פוליגרף שתערך לעמוס וכדלקמן: "הגענו להסכמה לפיה יבדק מר עמוס ברדה בפוליגרף בקשר עם טענת הנתבעת למעורבותו בהצתת העסק נשוא התביעה. עפ"י תוצאות הבדיקה תוכרע שאלת החבות. היה ותוצאות הבדיקה לא יהיו חד משמעיות לפי דעתו של ביהמ"ש, תשמש הבדיקה כראיה בין שאר הראיות בתיק". עמוס נבדק בפוליגרף ע"י מר מרדכי גזית ממכון י. הורוביץ גזית עוזרי ושות' ונשאל שלוש שאלות לענין מעורבותו בהצתה; בתשובותיו שלל עמוס מעורבות שכזו. מר גזית הגיש חוות דעת של מומחה מיום 12/11/01 שבה מצא כי "בתשובות הנבדק לשאלות הרלוונטיות אובחנו תגובות מחשידות לאמירת שקר. אולם, בשל עוצמתן הנמוכה לא ניתן לקבוע ממצא וודאי." המומחה לא הסתפק בממצאים אלה והוסיף להם שתי הערות כדלקמן: "א. דפוסי תגובותיו הפיזיולוגיות של הנבדק מאופיין ברדידות וברמת תגובתיות נמוכה יחסית. קליטתו במכשיר הפוליגרף לא היתה אופטימלית. אני סבור כי דבר זה נובע משימוש בחומרים כימים כלשהם. על כן אני נאלץ להסתייג מקביעת ממצאים וודאיים. ב. תגובותיו של הנבדק בולטות יותר, באופן יחסי, בשאלות 2, 3 ופחות לשאלה 1." בסיכום חוות דעתו ובקביעת מסקנותיו אומר המומחה: "על סמך ממצאי בדיקת הפוליגרף דלעיל, אני נוטה לדעה כי מר ברדה (עמוס) דובר שקר בעיקרי גירסתו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתגובתיו לשאלות הרלוונטיות. כאמור, בשל מגבלות מקצועיות לא ניתן לחוות דעה החלטית". ממצאיו ומסקנותיו של המומחה אינם חד משמעיים, שעל כן אין בהם כדי להכריע במחלוקת שבין בעלות הדין. בנסיבות אלה יש לראות בחוות הדעת משום ראייה אחת בין מכלול הראיות שהובאו על ידי בעלות הדין. הואיל ופתחנו בחוות הדעת נדון כבר עתה בהשגתו של ב"כ התובעת לענין הערתו של המומחה כי תגובותיו של עמוס הושפעו משימוש בחומרים כימיים. לדעת הפרקליט בהערה-הערכה זו חרג המומחה מסמכותו שהרי לא מונה כדי לעסוק בשאלה מה השפיע על תגובותיו של עמוס, והיה עליו להגביל עצמו לשאלה אם על פי ממצאיו השיב עמוס תשובות אמת, אם לאו. אינני מקבל טענה זו. בדין העיר המומחה את שהעיר, וסבורני כי היה זה מחובתו להביא בפני בית המשפט את תמונת הבדיקה כפי שהצטיירה בפניו, וכפי שאכן עשה בהעירו את אותה הערה. כמו בכל עניין שבמומחיות על המומחה לבחון את הממצאים אליהם הוא מגיע, ישירות או בעזרת מכשור ועזרים אחרים, ולהעריך אם ובאיזה מידה מוטים אותם ממצאים כתוצאה מגורמים שונים שעשויים או עלולים להשפיע עליהם, והכל לפי מומחיותו, הכשרתו ונסיונו. המומחה לא היה ממלא תפקידו נאמנה אם בחוות דעתו היה מתעלם מגורמים חריגים שהשפיעו על ממצאי הבדיקה, או אם היה מסתיר את הערכתו בדבר קיומם ולא מגלה אותה בחוות דעתו. אם חלק ב"כ התובעת על נכונותו או מידת שייכותו של פרט זה או אחר שבחוות הדעת, היה הוא רשאי לברר את הדברים עם המומחה בדרך של שאלות הבהרה או בחקירה מעל דוכן העדים ובכך להעמיד את חוות הדעת במבחן. ב"כ התובעת לא עשה כן ובנסיבות אלה לא יהיה זה ראוי לפסול את הערכתו של המומחה המהווה חלק מחוות דעתו וממצאיו. כאמור אין לכחד שגם לאחר קבלת חוות הדעת אין ממצאיה חד משמעיים באופן שניתן לפסוק על פיהם את הדין. מאידך גיסא, וכפי שנראה להלן, הממצאים אליהם הגעתי, על יסוד חומר הראיות האחר, מספיקים כשלעצמם כדי לדחות את התביעה. בנסיבות אלה ניתן לראות בחוות דעתו של בוחן הפוליגרף משום תנא דמסייע, שנכונות ממצאיה מוכחת מהראיות האחרות שהובאו בפני. חומר הראיות: העדים היחידים מטעם התובעת היו היא ובעלה. מטעם הנתבעת העיד סוכן הביטוח מר זבידה והשמאי מר דינר. כן הוגשו ראיות שבכתב ובהן תיק החקירה של משטרת ישראל, מסמכים שנערכו על ידי שירותי כיבוי אש, מסמכי בנק והודעות שמסרו התובעת ובעלה לחוקר מטעם הנתבעת. זו גרסת התביעה. התובעת ובעלה ילידי 1968 ולהם בן יליד 96' ובת ילידת 00'; מתגוררים הם בפתח תקוה. עמוס, ששרת בצה"ל ועבד בעבודות שונות לאחר שחרורו, חזר בתשובה בשנת 98' והוא תלמיד ישיבה מאז שנת 99' ועוסק בעניינים שברוח. בני הזוג מציגים את התובעת כמי שהייתה היחידה שיזמה, הקימה וניהלה את העסק אם כי עמוס היה מפעם לפעם עזר כנגדה במקום. העסק עצמו מצוי היה במבנה במתחם קרקע שהיה בעבר מגרש כדורגל ומשמש כיום לצרכיהם של עסקים שונים. המבנה ושטח קרקע צמוד לו הושכר לתובעת על ידי ה"ה נח מני ורני חזי שהיו בעלי החזקה במקום וניהלו מסעדה בסמוך. הואיל ומני וחזי רצו לעודד תנועת לקוחות במסעדה הם נאותו להעמיד לרשותה של התובעת מבנה סגור שישופץ על ידי התובעת ועל חשבונה וינוהל כעסק של "פיצוציה". את המבנה והשטח שלידו העמידו מני וחזי לרשות התובעת ללא תשלום דמי שכירות או תמורה אחרת למשך 4 שנים. התובעת בעצמה ביטחה את העסק על שמה אצל סוכן הביטוח זבידה (ע.ה. 2) לתקופה שמיום 15.6.98 ועד ליום 30.6.98 (לטובת התובעת אניח כי מדובר בטעות סופר וצ"ל עד 30.6.99). בתום תקופת הביטוח הגיע זבידה לעסק כדי לחדש את הביטוח בחברת ביטוח אחרת (היא הנתבעת), ורק בשל העדרותה של התובעת ממקום העסק ערך עמוס את הצעת הביטוח וחתם עליה. לגרסת התובעת במהלך פעילותו של העסק הוא גדל והתרחב מ"פיצוציה" למרכולית ומחזור המכירות החודשי שלו הגיע לכ-120,000 - 150,000 ₪. עמוס שחזר על גרסתה של גלית טרח גם לפרט את נסיבות הרשעתו בשנת 98' בעבירה של אחזקת סם מסוכן. גם עמוס טורח להדגיש כי העסק היה בשליטתה ותחת ניהולה של התובעת, וכדבריו: "אשתי עבדה וניהלה את העסק. חשבון הבנק היה שלה, את הרכישות והמכירות היא ביצעה, היא העסיקה פועלים, היא ערכה את החוזה עם בעל הבית, היא הוציאה פוליסת ביטוח על שמה לעסק. היא ולא אני (ההדגשה שלי - א.ש.ש.). באותה תקופה התחלתי לחזור לדת והייתי עסוק בשלי" (ס' 5 לתצהירו). ביום ששי 2.7.99 נסעו התובעת ובעלה לשבות את השבת אצל קרובי משפחתם בקרית טבעון. בני משפחה של התובעת המתגוררים בפ"ת ששמעו על השרפה, (שפרצה ככל הנראה בסמוך לשעה 02:50 לפנות בוקר לפי דו"ח פעולה של משטרת ישראל מיום 3.7.99, ולפי הודעה במשטרה של אחותה של התובעת לירן כהן), התקשרו לבן משפחה אחר המתגורר בקבוץ אלונים וזה טרח והגיע אל התובעת ובעלה בקרית טבעון בשעה 03:00 לפנות בוקר ביום השבת כדי לבשרם את דבר השרפה. בני הזוג המתינו עד לצאת השבת ואז חזרו לפתח תקוה וגילו את העסק החרב. התובעת ובעלה מכחישים כמובן כל קשר למעורבות בשרפה. דיון: אדון בעדויותיהם של גלית ועמוס ובמשקל שיש ליתן להן על רקע בחינת המחלוקת הראשונה שבין בעלות הדין ( מעמדו של עמוס בעסק מחד גיסא ומעורבותו בהצתה מאידך גיסא). ליבון של אותה מחלוקת עובדתית מחייב הערכת עדויותיהם של התובעת ובעלה, ויש בו כדי ללמד על משקלן של עדויותיהם גם בשאלות האחרות שבמחלוקת. הסוגיה הראשונה בה מדובר היא סוגיית מעמדו של עמוס ביחס לבעלות בעסק וניהולו, לרבות זהות המבוטח לצורך הסכם הביטוח. טוענים התובעת ובעלה, ומחרה מחזיק אחריהם פרקליטם (המייצג את התובעת), כי העסק היה בבעלותה ובניהולה של התובעת בלבד, שעל כן אין רלבנטיות לשאלה אם עמוס היה מעורב בהצתתו. לכן גם אין חשיבות לעובדה שעמוס לא גילה בהצעת הביטוח את עובדת הרשעתו בפלילים, שהרי ההצעה הייתה הצעתה של גלית. כדי לשכנע בגרסה זו שעליה מעידים השניים מצביעים התובעת ובא כוחה על שורה של מסמכים בהם נרשם שמה של גלית לכאורה כבעלת העסק ובהם: ההצעה לביטוח, פוליסת הביטוח, דו"ח "בקורת תברואית", חשבון הבנק, דוחות מע"מ ועוד. דא, עקא, אין במסמכים הללו כדי לשכנע ולסתור את הרושם שנוצר לפיו עמוס הוא שהיה בעל השליטה והמוציא והמביא בכל ענייני העסק, וכי מטעמים השמורים עימו דאגו הוא ורעייתו לרשום את שמה שלה במסמכים השונים. ניכר מדרך הופעתם של בני הזוג בבית המשפט מי הוא הרוח החיה ביניהם. התרשמות זו נתמכת גם במסמכים השונים שבתיק בית המשפט לרבות מסמכים שצרפו בני הזוג ושמהם עולה שגם אם נרשם שמה של גלית בהם, היה זה התובע שדאג שכך ירשם. כך למשל דו"ח "בקורת תברואית" מיום 27.5.99 שנחתם על ידי עמוס [מסמך 15 שצורף לתצהיר התובעת], כך הצעת הביטוח דנן, וכך גם הצעת המחיר לשיקום העסק [מסמך 8]. גם הטענה הנשמעת מפי התובע לפיה השאיר את התפילין שלו בעסק (ר' להלן) מלמדת על כך שהיה מצוי בעסק דבר יום ביומו. ואם לא די בכל אלה באים התובעת ובעלה ובמו פיהם מאשרים כי העסק היה משותף להם ומנוהל על ידי שניהם. כך טענה התובעת עצמה בכתב התביעה כי היא ובעלה היו המחזיקים והמפעילים של העסק (סע' 1 לכתב התביעה), וכך מסרה גם בהודעתה לחוקר מטעם הנתבעת (נ/1). גם עמוס אמר לחוקר מטעם הנתבעת כי הוא הבעלים של העסק המבוטח יחד עם התובעת (נ/6), וכך אמר בהודעתו במשטרה: "אני ואשתי בעלי המינימרקט ... את המינימרקט היקמתי מלפני שנה וארבעה חודשים. אני עובד במקום עשרים וארבע שעות" (ההדגשה שלי - א.ש.ש.). לאלה יש להוסיף את העובדות הקשורות בעריכת הביטוח, כאשר עמוס לבדו הוא שטיפל בעריכת ההצעה לביטוח, ושמו אף נרשם מלכתחילה ובדרך הטבע כמציע באותה הצעה (הגם ששמו נמחק מייד והוחלף לבקשתו בשמה של גלית). עמוס הוא שהשיב לשאלות שבהצעה ואף חתם עליה, וגם סוכן הביטוח הכיר את עמוס כבעליו של העסק. אין להבין מדברי כאילו גלית לא עבדה בעסק אך היא עשתה כן לצד בעלה. אין להבין מדברי כי לגלית לא היו זכויות בעסק, אך זכויות אלה הוקנו לה מכח השותפות שבין בני הזוג. יש לדחות איפוא את נסיונם של בני הזוג להרחיק את עמוס מהבעלות על העסק וניהולו, ולהציגו כמי שלא היו לו כל זכויות בעסק. אולם, יש בנסיון כושל זה כדי ללמדנו על דרך התנהגותם ועל מידת מהימנותם של גלית ועמוס, לפחות בכל הקשור בעסק ובתביעה דנן. עוד יותר כך מעוררים הדברים תמיהות באשר לסיבה שהביאה את בני הזוג להסתיר את החלק האמיתי שלקח עמוס בניהול העסק ובשליטה בו. כאן אולי המקום לציין כי את הסכמתה של גלית להעמיד את עמוס לבדיקת פוליגרף שעל פיה יוכרע גורל התביעה, יש לפרש כהסכמה לכך שאם יוכח כי עמוס קשור בדרך זו או אחרת להצתה, אזי אין גלית זכאית לתגמולי הביטוח ודין תביעתה להדחות, וזאת בלא קשר לשאלה אם עמוס היה הבעלים של העסק. אין להבין את הסכמתה זו של גלית אלא לנוכח ידיעתה כי עמוס הוא בעל הדבר בעסק. עיון בתצהיר עדותו הראשית של סוכן הביטוח מר זבידה מעלה סתירות נוספות בין גרסאותיהם של בני הזוג לבין העובדות בפועל. מר זבידה שנחקר בחקירה שכנגד על ידי פרקליטה של התובעת לא נשאל כלל לגבי אותן עובדות, ויש להניח איפוא כי גם התובעת איננה חולקת עליהן. כך לגבי דבריו של מר זבידה לפיהם גם בשנה שקדמה לשריפה היה זה עמוס שטיפל בעריכת הביטוח (אמנם על שם גלית כעולה מתשובותיו של מר זבידה בחקירתו), וכך גם לגבי דבריו כי התובע אמר לו שהוא מוכר בעסק סמים מסוכנים (ס' 8 לתצהיר). מסקנתי היא איפוא כי עמוס היה בעלים של העסק ומנהלו, וכי שמה של גלית נרשם במסמכים השונים, ובעיקר בפוליסת הביטוח, רק כמיופת כוחם של בני הזוג וכדי להסתיר את מעורבותו של עמוס בעסק. לא היה ממש בדרך ובאופן בו הוצגו הדברים על ידי התובעת ועל ידי עמוס בבית המשפט. אך בכך לא סגי וראוי להמשיך ולבחון את מידת המהימנות שיש לייחס לעדים השונים: עמוס כופר כמובן בכל קשר בינו לבין הצתת העסק. כך ענה עמוס מעל דוכן העדים לשאלה אם היה מעורב בהצתה: "אני מציג את התפילין שלי, הם היו בעסק בזמן השריפה אני אדם דתי ומעולם אם הייתי רוצה לשרוף את העסק לא הייתי שורף את התפילין שלי והוכחה לכך היא שהם לא נשרפו". בד בבד ממשיך עמוס וגורס כי התפילין היו הדבר היחיד שנותר לפלטה בעסק והם הוצאו משם שלמים ע"י מאן דהוא שאין הוא יודע מי הוא. ניתן ללמוד מנס זה שאירע לתפילין גם ראיה לכך שעמוס אכן עבד בעסק ונמצא היה שם באופן שוטף. וקשה לאמר כי הנימוק שמביא עמוס כדי לשכנע שלא הוא היה זה שגרם להצתת העסק אכן משכנע. בעדותו של עמוס מעוררת תמיהות הן באשר לעצם תשובותיו בחקירה שכנגד, והן באשר לסתירות שבין תשובותיו בבית המשפט ודברים שאמר בתצהירי העדות הראשית, לבין הודעות שמסר במשטרת ישראל ובפני חוקר מטעם הנתבעת (נ/6). התובעת הדבקה בבעלה לא השכילה לקיים אחר האזהרות שהוזהרה עובר למתן עדותה ולחתימתה על תצהיר העדות הראשית. עדותה אף היא לוקה בסתירות, הן כשמשווים בינה לבין הודעתה בפני חוקר מטעם הנתבעת (נ/1) והן לגופם של דברים. הדברים פורטו בסעיף 5 לסיכומי ב"כ הנתבעת, וגם אם אין להסיק בפרט זה או אחר את המסקנות שמסיק מהם הפרקליט (כגון: בענין המסקנה העולה מדוחות המע"מ), עדיין ברור כי ריבוי הסתירות איננו מאפשר לביהמ"ש לקבל את עדויותיהם של בני הזוג כעדויות אמת. פרקליט התובעת מציג את עמוס כמי ש"מאז 1998 חזר בתשובה, חסיד ברסלב שעסוק בנסיעות לקברו של רבי נחמן ואין עיתותיו בידיו להבלי העולם הזה בעיקר בגילויו הגשמיים". אכן בהופעותיו בביהמ"ש הופיע עמוס לבוש כיהודי ירא שמיים העוסק בתורה ונראה היה כי חזרתו בתשובה בתקופה שחלפה מאז שנת 98' אכן הותירה אותותיה בו. למרבה הצער לא התרשמתי שעמוס הגיע כבר למקום בו עומדים בעלי תשובה גמורים, או כי דבק הוא בקיומן של כל תרי"ג מצוות, וניתן רק לקוות כי ימשיך ויתגבר כארי לקיים גם מצוות "מדבר שקר תרחק". מאידך לא מצאתי סיבה לפקפק בעדויותיהם של סוכן הביטוח מר זבידה ושל השמאי מר דינר שהעידו מטעם הנתבעת. כבר הזכרתי כי בניגוד לעדותה של התובעת לפיה בשנה שקדמה לשריפה היא בטחה את העסק על שמה באמצעות מר זבידה, העיד זבידה כי גם בשנה קודמת מי שערך את ההצעה לביטוח וטיפל בביטוח העסק היה עמוס. בהערת אגב אציין כי אין זה המקרה היחיד בו הצהירה התובעת על קיום מסמכים ולא טרחה להגישם, שכך עשתה, בין היתר, גם לגבי חוזה השכירות שחתמה לטענתה בקשר למבנה בו מצוי היה העסק, ואשר לא הוגש לבית המשפט או לשמאי מטעם הנתבעת שדרש את הגשתו במהלך טיפולו קודם להגשת התביעה. נחזור למחלוקות: האם היה עמוס מעורב בדרך זו או אחרת בהצתת העסק? אין בפנינו ראיה ישירה למעורבותו של עמוס בהצתה, ובנסיבות העניין אין לצפות כי תמצא ראייה שכזו. אולם, מחומר הראיות ומהנסיבות שבהן ארעה ההצתה עולה חשד למעורבות שכזו - חשד שדי בו, בנסיבות העניין, כדי לקבוע כי התובעת לא הוכיחה את עילת התביעה. במה דברים אמורים? ההלכה לענין נטל ההוכחה במקרה של תביעה לתגמולי ביטוח בגין נזקי אש פורטה ונפסקה בע"א 391/89 אורית ויסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ,פד"י מז'(1) 837 (להלן: "הלכת וייסנר"). כאשר מדובר בתביעה לנזקי אש, והמבטח טוען כי המבוטח או מי מטעמו היה מעורב בהצתה, די למבטח כי יוכיח שלושה יסודות כדי שנטל ההוכחה יעבור אל המבוטח להוכיח כי ידו לא הייתה במעל. ואלה הם: א. האש פרצה בשל הצתה ב. למבוטח היה מניע לגרום לאותה הצתה ג. למבוטח הייתה הזדמנות לגרום להצתה. נבדוק תחולתם של יסודות אלה על הענין שבפנינו: א. הצתה: אין חולק כי השריפה פרצה בשל הצתה. ב. מניע: מסתבר כי לתובעת ולבעלה היה מניע כבד משקל להפטר מבית העסק. בניגוד לגירסת התובעת לפיה העסק הצליח מבחינה כלכלית הסתבר כי חובותיו היו גדולים (נ/3). חשבון הבנק בו ניהלה התובעת את כספי העסק עמד להיות מוגבל ערב ההצתה, ואכן הוגבל סמוך לאחריה (נ/4). ההגבלה הוחלה בשל שישה שיקים שחזרו ללא כיסוי לפני השריפה ו- 12 שיקים נוספים שלא כובדו על ידי הבנק ביום שלאחר השריפה. כיצד יכולה הייתה התובעת, או יכולים היו התובעים, להמשיך בניהול העסק כשהבנק איננו מוסיף ליתן אשראי ומן הסתם אף דורש את החזר האשראי שהעמיד בעבר ? שכנים של בית העסק, שככל הנראה לא היו מהמקפידים על שמירת החוק התנכלו לעסק, חסמו את הגישה אליו ואף ניתקו את זרם המים למקום (הודעת הנתבעת - נ/1 והודעתו של עמוס - נ/8). בהקשר זה כדאי לציין כי בעוד שגרסת התובעת ובעלה בפני בית המשפט הייתה כי המקום הושכר לתובעת למשך 4 שנים על ידי מני וחזי (על פי הסכם שכירות בכתב שגם אותו לא טרחה התובעת להמציא), הרי שבהודעתו למשטרה מוסר עמוס כי המקום ניתן לו למשך 5 שנים. הכנסות העסק כפי שמצאו ביטוי בדוחות מע"מ אינן עולות בקנה אחד עם טענותיה של גלית כי העסק היה מוצלח, או עם דבריה בתצהירה (סע' 7) כאילו המחזור החודשי בעסק היה כ- 120,000 - 150,000 ₪. גם בחקירה הנגדית הסכימה גלית כי לא כך היו פני הדברים. סכומי הביטוח שלפיהם בוטח העסק היו גבוהים מן הנדרש (חוות דעת השמאי מר דינר בעמ' 8 והודעתו של עמוס במשטרה) ואף עניין זה אומר דרשני. כאשר העסק איננו מצליח והשכנים מתנכלים לו, ספק אם יכולים היו התובעת ובעלה למוכרו לאחרים. ערב ההצתה (מועד שתאם במידה רבה גם למועד חידוש הביטוח) ריחף מעל עמוס החשש הכבד כי בימים הקרובים יאלץ לסגור את העסק ולהפסיד את הכספים שהשקיע בו. בנסיבות אלה אין זה מן הנמנע שעלתה במחשבתו האפשרות היחידה לקבל חזרה את השקעתו, ואף יותר מכך, באמצועת תגמולי ביטוח. ג. אשר להזדמנות: מעידים גלית ועמוס כי ביום שישי נסעו להתארח אצל קרובים בצפון הארץ ושם נודע להם על השריפה בשעה 03:00 בבוקר השבת. כמובן שלא עלה בדעתם לחלל את השבת והם חזרו למקום מגוריהם רק במוצאי שבת. אינני משוכנע כי כדבריהם של גלית ועמוס כך היה, וניתן לסבור כי אולי לא היה עמוס במקום כה מרוחק מפתח תקוה, או אולי נסע צפונה דווקא כדי להרחיק עצמו מחשד. כמובן שההצתה יכלה להעשות לאו דווקא ע"י עמוס אלא ע"י מי מטעמו. התובעת לא טרחה להעיד את האנשים שהודיעו לה את שהודיעו, ותמוה בעיני מדוע יטרחו קרובי משפחה לסוע בליל שבת אל התובעים בקרית טבעון כדי להעירם משנתם בשעה 03:00 כאשר ידוע להם שעמוס לא יחלל את השבת ולא יוכל לסייע בכיבוי האש המרוחקת מרחק רב מהמקום בו הוא נמצא. תמוה גם כיצד זה הגיעו הדברים עד קרית טבעון כאשר רק בשעה 02:50 פרצה האש ומן הסתם חלף זמן עד שאחותה של התובעת הגיעה למקום השריפה ווידאה את מצב הדברים כדי להודיעו בדרך כזו או אחרת לתובעת ולעמוס. אין בפנינו ראייה אוביקטיבית לכך שעמוס אכן היה מרוחק מפתח תקוה בזמן שהוצתה האש, או כי לא הייתה לו הזדמנות לשלוח מי מחבריו לפעול עבורו. התובעת ובעלה הם בני זוג הפועלים בצוותא חדא ואין ביניהם כל סכסוך או מחלוקת. לפיכך, ובנסיבות שפורטו לעיל, לא תשמע התובעת בטענתה כי אפילו אם בעלה היה מעורב בהצתת העסק עדיין תהא היא זכאית לתגמולי הביטוח, אך בשל העובדה שבעלה רשם את שמה שלה כמבוטחת בפוליסת הביטוח. הנתבעת עמדה בנטל הנדרש ממנה עפ"י הלכת ויסנר ולפיכך עבר נטל ההוכחה לכתפי התובעת להוכיח כי היא או בעלה לא היו מעורבים באותה הצתה. כאמור, איני יכול ליתן אמון בעדויותיהם היחידות של התובעת ובעלה, ופרט לעדויותיהם אין בפני ראייה כלשהי לנכונות גרסאותיהם. בנסיבות אלה עלי לקבוע כי התובעת לא הרימה את הנטל ודין התביעה להדחות. הואיל והפרקליטים טענו גם בסוגיות נוספות אומר מספר מילים לגביהן: א. אי גילוי בכוונת מרמה בשאלון שנכלל בהצעה לביטוח נשאל המציע אם הורשע בפלילים. עמוס השיב בשלילה לשאלה זו. טוענת הנתבעת כי בתשובתו זו עמוס הסתיר ממנה, בכוונת מרמה, את הרשעתו בפלילים בשנת 98' בעבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. עמוס גרס כי אמר את הדברים לסוכן הביטוח אך זה החליט לרשום תשובה שלילית, אך הדברים מוכחשים ע"י הסוכן מר זבדה, ואף מדבריו של עמוס עולה כי הוא לא אמר לסוכן במפורש שאכן הורשע בפלילים בשל החזקת סם מסוכן, אלא סבר כי הסוכן יודע שהוא השתמש בסמים. ברור איפוא כי עמוס לא גילה את דבר הרשעתו. אכן העבירה בה הורשע עמוס איננה מהעבירות החמורות שבספר החוקים, ואולי אף אין היא רעה כשלעצמה (MALA PER SE), אלא שאם נשאל המציע במפורש אם הורשע "בכל עבירה פלילית (למעט עבירות תנועה)", עליו כמובן להשיב את האמת. טוענת התובעת כי ההצעה ניתנה בשמה שלה ועל כן לא היה מקום להתייחס להרשעתו של עמוס. משמצאתי כי עצם רישום שמה של התובעת כבעלת העסק וכמבוטחת נעשה במטרה לכסות על הקשר של עמוס, הרי שהיה על עמוס לפעול בתום לב ולגלות גם את הרשעתו שלו. אולם ככלות הכל הנתבעת לא הביאה ראיה לכך שהשאלה בהצעה לביטוח באשר להרשעה בפלילים הייתה שאלה בעניין מהותי, או כי היה בתשובה לה כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר להתקשר בהסכם הביטוח. לפיכך לא הייתי דוחה את התביעה אילו הטעם היחיד לדחייה היה נעוץ באי הגילוי של ההרשעה. אין צריך לאמר כי אי הגילוי של ההרשעה, וההסברים שהציגו התובעת ועמוס לאי גילוי זה, מהווים תוספת לחומר הראיות אותו סקרתי לעיל ומצביעים גם הם על מידת המהימנות שיש לייחס לגרסאותיהם של בני הזוג. ב. מרמה בתגמולי ביטוח אכן עדויותיהם של התובעת ובעלה הינן כה בלתי אמינות ורצופות סתירות שניתן לתארן כמסירת עובדות כוזבות והעלמת עובדות בנוגע למקרה הביטוח, חבות המבטח וגובה תגמולי הביטוח. לפי ס' 25 בצרוף עם ס' 24 (ב) לחוק חוזה הביטוח מקימות נסיבות שכאלה פטור למבטח מחבותו שלפי הפוליסה. אולם, בנסיבות שבהן ראיתי לדחות את התביעה לא ארחיב בסוגיה זו. ג. לענין גובה הנזק בענין זה צרפה התובעת לתצהירה הצעות של בעלי מקצוע לשיקום נזקי המבנה, אך לא העידה את אותם בעלי מקצוע. אשר למלאי הסתמכה התובעת על מסמכים שונים שנערכו לפני מועד השריפה ואשר אין בהם כדי להוכיח את המלאי שהיה בעסק במועד השריפה. אין גם מקום להסתמכותה של התובעת על מאזן בוחן שהכין יועץ המס מטעמה שהרי אין מדובר במאזן המעוגן בנתונים רשומים אלא בתחשיב והערכה שאין קשר מוכח בינם לבין המציאות, ויועץ המס כלל לא העיד. יש לזכור כי מדובר במלאי מתכלה של מוצרי מזון לשימוש יום יומי וניתן היה להביא ראיות ברורות יותר באשר לפריטי המלאי שכלו בשריפה, מועדי רכישתם ועלותם. ניתן היה לעשות כן גם אם ספרי החשבונות שהיו בעסק נשרפו במידה זו אחרת. הואיל והגעתי למסקנה שדין התביעה להדחות, לא מצאתי לנחוץ לקבוע את שווי הנזק. אומר רק כי הראייה היחידה שיכולה להתקבל לעניין זה מצויה בחוות דעתו של השמאי מר דינר שהגיע למסקנה מנומקת כי שווי נזקי השריפה עולה לכל היותר לסך של 166,606 ₪. גם הערכה זו מסתמכת על דברי עמוס בפני השמאי ולא ברור אם ועד כמה נזקי המבנה (הכלולים בסכום זה) הם נזקיהם של התובעת ובעלה. לסיכום: הגעתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה את מקרה הביטוח, דהיינו את טענתה כי העסק נשרף מבלי שהיא או בעלה היו מעורבים בהצתתו. מסקנה נוספת אליה הגעתי הייתה שהתובעת לא הוכיחה את גובה נזקיה. בנסיבות אלה התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪. ביטוח שריפההצתהשריפה