פסק דין מבוא: ערעורים על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י. שיצר) בת.א. 20290/97 מיום 13.6.2000, לפיו נקבע כי למשיב, אשר נפגע בתאונת דרכים עת נהג באופנוע חסר ביטוח, עומדת עילת תביעה כנגד המערערת 2 (להלן: "קרנית") בהתאם להוראת סעיף 7א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). העובדות הצריכות לעניין: המשיב נפגע בתאונת דרכים ותבע בת.א. 20290/97 בבית משפט השלום את קרנית, כאשר עילת התביעה מתבססת על סעיף 7א' לחוק. זו האחרונה הגישה הודעת צד ג' כנגד המערער 1 (להלן: "המערער"). המערער היה הבעלים של אופנוע מס' רישוי 14-203-01 (להלן: "האופנוע") במועד קרות התאונה. ביום התאונה הגיע המשיב, יחד עם חבר, לביתו של המערער על-מנת ליעץ לחברו בענין רכישת האופנוע מהמערער. הוא נטל את האופנוע ל"נסיעת מבחן", ובעת הנסיעה ארעה התאונה נשוא התובענה. במועד התאונה היה כיסוי ביטוחי לשימושו של המערער בלבד באופנוע - ביטוח מוגבל לנהג יחיד. לא היה כיסוי ביטוחי לשימוש שעשה המשיב באופנוע. המשיב טען כי קיבל מאת המערער היתר לרכב על האופנוע וכי זה האחרון לא הזהיר אותו טרם נסיעתו כי אין כיסוי ביטוחי לשימושו באופנוע. המערער טען לעומתו כי אמר למשיב שאינו יכול לרכב על האופנוע שכן הביטוח הינו לנהג יחיד בלבד ואינו מכסה שימוש של נהגים נוספים. בית משפט קמא קבע כעובדה כי הנהיגה היתה באישורו של המערער, וכן כי בענין הביטוח לא היו חילופי דברים בין הצדדים. דהיינו - לא נאמר למשיב על-ידי המערער כי אין כיסוי ביטוחי, והוא מצידו לא בדק האם יש כיסוי ביטוחי אם לאו. דיון: ניצבת בפנינו שאלה משפטית אחת ויחידה, והיא השאלה אשר היתה נתונה לבירור בערכאה הדיונית בשלב בחינת סוגיית האחריות: האם בנסיבות המתוארות לעיל יש מקום לתחולתה של הוראת סעיף 7א' לחוק? קרי, האם מתקיימים שלושת התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 7א' לחוק - אשר רק בהתקיימם קמה בידי המשיב עילת תביעה כנגד קרנית? סעיף 7א' לחוק קובע כהאי לישנא: "על אף האמור בסעיף 7(5) [בו נקבע כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח, לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את השימוש ברכב, אינו זכאי לפיצויים לפי החוק - ה.ש.], מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהיה זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נתבע לפי סעיף 12(ב)". בפסק-הדין החלקי (להלן: "פסק הדין") קבעה השופטת הנכבדה כי המשיב עמד בשלושת תנאיו המצטברים של סעיף 7א' לחוק, הווה אומר: 1) המשיב נהג בהיתר הבעלים. 2) המשיב לא ידע על כך שאין כיסוי ביטוחי לשימושו באופנוע. 3) אי ידיעתו של המשיב היתה סבירה בנסיבות העניין. לאור קביעתו זו, קבע בית משפט קמא כי על קרנית לפצות את המשיב בגין נזקיו מהתאונה וכי על המערער להחזיר לקרנית את סכום הפיצויים שתשלם למשיב. להלן נשוב ונבחן את תנאי סעיף 7א' בענייננו: 1) נהיגת המשיב באופנוע בהיתר הבעלים - בפני בית משפט דלמטה הובאו שתי גרסאות סותרות לעניין זה. ביהמ"ש ביכר לאמץ את גירסת המשיב, לפיה ניתן לו היתר לנסיעה מן הבעלים. 2) אי ידיעת המשיב כי אין כיסוי ביטוחי לשימושו באופנוע - גם לעניין זה הובאו בפני בית משפט דלמטה שתי גרסאות שונות, אך ביהמ"ש העדיף לאמץ את גרסת המשיב, לפיה הוא לא ידע כי הביטוח אינו מכסה את שימושו באופנוע. היות ומדובר בשתי דרישות עובדתיות, ובאשר בימ"ש שלערעור אינו נוטה, אלא במקרים חריגים, להתערב בקביעות העובדתיות להן יש יסוד ושרש בחומר הראיות, ולאור העובדה כי פסק-הדין קמא מפורט ומנומק דיו תוך ביסוס תשתית עובדתית וראייתית לקביעות האמורות - אין מקום להתערב בעניינן. יתרה מכך, אף הערעורים גופם מצטמצמים ומתמצים בעיקרם לתנאי השלישי - 3) אי ידיעת המשיב היתה סבירה בנסיבות העניין - בימ"ש קמא קבע כי אי ידיעת המשיב כי אין כיסוי ביטוחי לשימושו באופנוע - היתה סבירה בנסיבות העניין. וכך נקבע שם: "בנסיבות העניין סביר לחשוב כי צד ג' שהינו הבעלים של האופנוע, הוא שהיה צריך ליידע את התובע כי אין כיסוי ביטוחי לאופנוע. לאור הראיות והמסקנה כי הבעלים נתן היתר לתובע להשתמש באופנוע, זה האחרון לא יכל היה לצפות בנסיבות העניין כי אין ביטוח תקף. צד ג' הוא זה שהיה בעל האופנוע ובידיעתו היו כל הפרטים הנוגעים לביטוח בעוד שהתובע היה מזדמן מקרי בלבד. לכן היה על צד ג' להזהיר את התובע ולא להרשות לו להשתמש באופנוע". נתייחס לטענות המערערים כמקשה אחת, בהיות נקודות השקה למכביר בין עיקרי הטיעון של המערער לבין אלה של קרנית. ראשית נטען כי השופטת הנכבדה התעלמה מההלכות הברורות בענין פרשנותו של סעיף 7א' לחוק. כן נטען כי בית המשפט לא בחן את התנאי השלישי באופן עצמאי, אלא הסיק את התקיימותו מתוך שקבע כי המשיב עומד בשני התנאים הקודמים. קונסטרוקציה משפטית זו, לטענת המערערים, יוצרת אבסורד לפיו כל אימת שייקבע כי הנהג הנפגע נהג בהיתר וכי לא היתה לו ידיעה, אזי אוטומטית ניתן להסיק כי לא היה סביר שיידע על היעדר הביטוח. מוסיפים המערערים כי בית משפט דלמטה בחן את "סבירות אי הידיעה של הנהג" על-פי בחינת אי סבירות התנהגותו של בעל האופנוע ולא כשלעצמה. ואולם, הוראת סעיף 7א' מורה לבדוק את התנהגות הנהג הנפגע ולא את התנהגות בעל הרכב. סבירות אי הידיעה של המשיב היתה צריכה להיבחן באופן עצמאי, הגם שבית המשפט קבע קודם לכן כי הנהיגה היתה בהיתר וכי המערער לא יידע את המשיב בדבר היעדר כיסוי ביטוחי. דהיינו - יש לבחון מה נהג סביר היה עושה בנסיבות בהן הוא מקבל היתר ולא הודע לו על אי הכיסוי הביטוחי. כבר נקבע בפסיקה כי המבחן אשר על ביהמ"ש לנקוט בבואו לקבוע את שאלת סבירות אי הידיעה הינו מבחן נורמטיבי לפיו מוטל על האדם הנטל לדעת, ועליו לחפש ולמצוא את האינפורמציה הרלוונטית כך שתהא לו ידיעה בפועל [לעניין זה ראה: ת.א. 501/93 (מחוזי נצרת) קריי נ' קריי (תק-מח כרך 97(4) 577); ת.א. 840/93 (מחוזי י-ם) לביא נ' סהר (דינים מחוזי כרך כו(7) 574); ת.א. 1021/95 (מחוזי י-ם) אג'י נ' קרנית]. עוד נטען כי טעה בית המשפט קמא כאשר פירש את אי ההיכרות שבין המשיב למערער כ"נסיבה מיוחדת" להצדקת אי בדיקת הביטוח. ההיפך הוא הנכון: בנסיבות שלפנינו, כיוון שדובר בשני אנשים זרים, היה על המשיב לבחון במשנה זהירות וקפדנות האם יש כיסוי ביטוחי לנהיגתו אם לאו. בטענות אלה יש ממש. אמנם, בפסק-דין קרנית נ' פרח (דינים עליון, נ"ה 769) אומר כב' השופט מ. חשין כי "…אין זה נהוג ואין זה מקובל שנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו. לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר שאי פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין זו כשנהג ברכב של ידידו… ". ואולם, יפים לענייננו דברי כב' השופט ו. זילר בת.א. 1738/98 (מחוזי י-ם) הלוי נ' אסף בהקשר זה [אשר אושרו בפסיקת ביהמ"ש העליון ברע"א 6825/01 שלום נ' שריקי, ניתן ביום 18.12.01 (טרם פורסם)]: "אני מסכים בכל הכבוד שנסיבות כאלו בין ידידים יכולות להיות קיימות, ואני מסכים גם שבנסיבות כאלו יכול שהידיד יסיק כדבר מובן מאליו שרעהו לא יכשיל אותו בנסיעה ללא ביטוח…עם זאת, אינני סבור שכל המצבים בהם נותן פלוני לאלמוני רכב לנהיגה הם מצבים הזהים לדוגמא האמורה. בצדק אמרה בכל הכבוד כב' השופטת נאור בפסק דין הלוי (צ"ל: "לביא") נ' סהר… שכוונת המחוקק… היא: '…שסביר לצפות מאדם בנסיבות מסוימות שידע, או בלשון אחרת: שמוטל על האדם הנטל לדעת, ועליו לחפש ולמצוא את האינפורמציה הרלוונטית באופן שתהיה לו ידיעה בפועל. משמעות המלים 'לא סביר היה שידע' היא שהנוהג 'צריך לדעת' על העדר כיסוי ביטוחי'. פרשנות זו אומצה על-ידי כב' השופט גינת בת.א. (נצרת) 501/93. דברים אלו גם תואמים את הדברים שאומר פרופ' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" תש"ן מהדורה שנייה בעמ' 108, לפיהם: 'לא די בכך שלנפגע לא היתה ידיעה אישית על חוסר הביטוח, דרוש גם יסוד אובייקטיבי של סבירות אי הידיעה. נמצא שאם הנוהג התרשל בבדיקת הכיסוי הביטוחי, אין הוא זכאי לפיצויים. הסבירות תלויה בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה'". עולה מכך כי בנסיבות מסוימות, גם אם אדם לא ידע, הרי שהיה עליו לוודא את הימצאותה של תעודת הביטוח ואת רמת הכיסוי הביטוחי שבה באופן פוזיטיבי. אכן, ישנם מצבים בהם אך טבעי שאדם נוטל רכב של אחר מתוך הנחה שהעניינים הכרוכים בביטוח מוסדרים. כך הוא המצב בין עובד ומעביד, בין בני זוג, בין חברים ותיקים וכדו'. לא כך הוא בענייננו. בענייננו נטל בחור צעיר בן שש עשרה וחצי מבחור זר לו בן שמונה עשרה - אופנוע. מדובר ביחסי אקראי ארעיים ומזדמנים. על שום כך, לא יכול היה המשיב, בהעדר בדיקה או נסיבות מיוחדות להניח כשלעצמו כי ביטוח האופנוע של המערער מכסה נהג אחר. קל וחומר כאשר המשיב היה בעל אופנוע משלו והתלווה לחברו כדי לייעץ ולסייע לו בקניית האופנוע. וכך נאמר ברע"א 6825/01 שלום נ' שריקי (לעיל), שנסיבות המקרה שנדון שם דומות לנסיבות המקרה דנן: "לאחר ששמע ראיות, קבע בית המשפט המחוזי, כי עובר לנטילת האופנוע לא נאמר לניזוק, שהיכרותו עם שריקי הייתה אקראית ולא מעמיקה, מאומה אודות קיומו של ביטוח; כי הניזוק לא התעניין כלל בשאלת הביטוח, אלא ביקש וקיבל רשות לנהוג להנאתו למשך זמן קצר על האופנוע; וכי שאלת הביטוח לא הטרידה את הניזוק או את שריקי. עוד נקבע, כי על מי שמבקש להגיש תביעה נגד קרנית לפי סעיף 7א לחוק הפיצויים מוטל להוכיח כי בנסיבות העניין אי-ידיעתו כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו היתה סבירה; כי סבירות זו תלויה בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות, כגון יחסי עובד-מעביד או יחסים בין חברים קרובים; וכי אם מי שנהג ברכב התרשל בבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי, אין הוא זכאי לפיצויים על-פי סעיף 7א הנ"ל. על יסוד קביעות אלו, פסק בית-המשפט המחוזי כי לא נתקיימו תנאי הסעיף ועל-כן לניזוק אין עילת תביעה כנגד קרנית" - בית המשפט העליון חזר ואישר דברים אלה בדחותו את הערעור מכל וכל. גם בענייננו, המשיב לא התעניין כלל ועיקר בשאלת הביטוח עת ביקש וקיבל רשות לצאת לנסיעת מבחן עם האופנוע, כפי שהעיד המשיב בעצמו בחקירתו על תצהירו: "אני לא בדקתי את רשיון האופנוע לא ידעתי שזה צריך להיות חשוב לבדוק את הרשיון. לא ביקשתי לראות תעודת ביטוח… לא שאלתי את בעל הרכב לפני שיצאתי לכביש האם יש ביטוח וטסט ואם הכל בסדר כי לא חשבתי שצריך לשאול" (עמ' 2-3 לפרוטוקול). טענת המשיב כי לא היה מודע כלל לאפשרות שפוליסת ביטוח תהיה מוגבלת ולא תכסה נהיגה של כל נהג אינה מעלה ואינה מורידה, שכן היה עליו לבדוק ולוודא את קיומו של כיסוי ביטוחי עבורו בטרם "יצא לסיבוב". כך מציין כב' השופט ד. ארבל בבר"ע 20158/99 קרנית נ' אסולין (טרם פורסם) כי "…חובתו של כל מי שנוהג ברכב לברר ולוודא שהוא נוהג ברכב שעבר מבחן רישוי ושיש לו ביטוח כדין". לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה לגבי סבירות אי ידיעתו בדבר היעדר כיסוי ביטוחי עבורו [לעניין נטל ההוכחה בדבר התקיימותם של תנאי סעיף 7א' לחוק הרובץ על התובע, ראה: ת.א. (י-ם) 533/94 ז'אן קלוד נ' קרנית (תק-מח, כרך 96(1) 755)], קרי - התנאי השלישי לא נתמלא. היות ואי ידיעתו של המשיב, בנסיבות העניין, לא היתה סבירה, הרי שאין תחולה בענייננו לסעיף 7א' לחוק, ומכאן כי לא קמה למשיב עילת תביעה כנגד קרנית. אשר על כן דין הערעור להתקבל ותביעת המשיב כנגד קרנית נדחית. בנסיבות הענין מאחר ואנו סבורים כי יש בהתנהגות המערער אשם תורם להסתברות נשוא התובענה, איננו עושים צו להוצאות. הערבונות יועברו למפקידיהם. משפט תעבורהאופנועתאונת דרכיםערעורנהיגה ללא ביטוחתאונת אופנוע