החלטה 1. אריה שרגר ז"ל שימש כמשנה למנכ"ל "תשלובת פיקנטי" שניהלה, באמצעות תאגידים שונים, רשת מפעלים וחנויות ליצור ושיווק מוצרי בשר ומזון. במסגרת תפקידו הוא ניהל את מפעל "פיקנטי" וחנות המפעל אשר בבני ברק. ביום 26.7.92 נשדד המנוח ונרצח בעת שהיה בדרכו לבנק להפקיד את כספי הפדיון של אותו יום. התובעים הם אלמנתו ושלושת ילדיו של המנוח שהם יורשיו החוקיים ותלוייו. הנתבעת הינה חב' ביטוח, אשר ביטחה את החברה בה עבד המנוח - הסינית הפיקנטית בע"מ - (אחת החברות של התשלובת) בביטוח מעבידים. חברה זו, כמו גם מרבית החברות והתאגידים של תשלובת פיקנטי נקלעו לקשיים כספיים ופורקו על פי צוים של בית המשפט. במצב דברים זה ומכוח הוראות ס' 69 לחוק חוזה ביטוח 1981, תבעו התובעים מהנתבעת, באופן ישיר, את נזקיהם בגין מעשה הרצח. טוענים התובעים כי בהיות המנוח עובד של התאגיד שבוטח בביטוח מעבידים ע"י הנתבעת, אחראית היא (מכח ס' 69 הנ"ל) לפיצוי התובעים על כל הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מרצח המנוח. הנתבעת דוחה את תביעת התובעים נגדה ומעלה שורה של טענות אשר יש בהן, לטענתה, להביא לידי דחיית התובענה נגדה. הנתבעת לא הסתפקה בהעלאת טענותיה במסגרת כתב הגנה. בנוסף לכך היא המציאה הודעת צד ג' לתובעים עצמם, לפיה היא תובעת מהם שיפוי לכל סכום שיפסק נגדה, אם יפסק, שכן לטענתה האירוע נשוא התובענה נגרם עקב רשלנותו של המנוח. הדיון בתובענה פוצל באופן שבשלב הראשון הציגו ב"כ הצדדים את ראיותיהם בשאלת החבות והאחריות המוטלת, אם מוטלת, על הנתבעת לפצות את התובעים על פי פוליסת ביטוח המעבידים שהוצאה על ידה. החלטתי זו תתייחס, איפוא, לשאלה זו. 2. טוענת הנתבעת כי אין במקרה זה כיסוי ביטוחי לאירוע, שכן הפוליסות הרלוונטיות אינן מכסות מנהלים ובעלי מניות של התאגיד המבוטח. בהקשר זה התעוררה מחלוקת בין הצדדים בדבר מעמדו של המנוח בחברה או בתשלובת וחלות על פוליסות ביטוח המעבידים עליו ו/או על האירוע שבמהלכו הוא נשדד ונרצח. עיינתי בפוליסות הרלוונטיות, שמכוחן ועל פיהן תבעו התובעים פיצויים מהנתבעת (ת/9, ת/8, ת/7) ובתנאים המפורטים בהן ולא מצאתי בהן תימוכין לטענה זו של הנתבעת. פוליסת ביטוח המעבידים חלה על עובדי המבוטח המוגדרים בפוליסה כך: (ראה סעיף ההגדרות בפרק 4 של ת/7). "עובד - מעובדי המבוטח הנמצא בשירותו הישיר של המבוטח ומקבל שכרו ממנו". המבוטח הוא (על פי הפוליסות ת/8, ת/9) "ת.א. מזון בע"מ ו/או פיקנטי בע"מ" וכל החברות והתאגידים האחרים המפורטים ב"רשימה" של פוליסות הביטוח תחת הסעיף "שם המבוטח". לאמור: כל העובדים שעבדו וקיבלו שכר בתקופת הכסוי הבטוחי בתשלובת פיקנטי, או ליתר דיוק באחד מהתאגידים שבוטחו על פי הפוליסה, כמפורט בפוליסה, "מכוסים" על ידי ביטוח המעבידים שהוצא על ידי הנתבעת על פי הפוליסות ת/8, ת/9 לפי פרק 4 לתנאים ת/7. אין, למעשה, מחלוקת בין הצדדים כי המנוח היה מראשי תשלובת פיקנטי וכיהן כמשנה למנהל הכללי שלה, שהיה מר משה בדש. אין אף מחלוקת כי המנוח היה בעל 50% ממניות התשלובת (בשאר המניות החזיק משה בדש) וניהל את המפעל וחנות המפעל בבני-ברק. יחד עם זאת לא ברורה לי "הכתרתו" של המנוח, ע"י ב"כ הנתבעות, "כאורגן" של החברה או של תשלובת החברות פיקנטי. האם העובדה כי הוא החזיק במניות של החברות בתשלובת או בחלק מהן, שוללת ממנו את מעמדו כעובד שכיר שלה שביצע עבודות ניהוליות וקיבל שכר עבור כך? האם תפקידו כמנהל המפעל בבני-ברק מעניק לו מעמד של "אורגן" בתאגיד בו עבד. אני סבור כי התשובה לתמיהות אלה ברורה מאליה. אין בעובדה כי המנוח ניהל את החנות והמפעל בבני ברק ואף לא בעובדה כי החזיק במניות של תאגידי התשלובת, כדי ל"הכתירו" כ"אורגן" של החברה או של התשלובת וככזה "יש לראותו כחברה עצמה", כפי שטוענת ב"כ הנתבעת כסיכומיה. גם מעמדו כ"משנה למנכ"ל" אינה מעניקה לו מעמד של "אורגן" - על פי המשמעות שמעניקה ב"כ הנתבעת למונח זה. זאת ועוד: מעמדו הבכיר בתשלובת, הן כבעל מניות והן כמנהל בכיר, אין בו כדי לשלול את מעמדו כעובד של המבוטח, היינו של התשלובת, על פי הגדרתו של מונח זה בפוליסות שהוציאה הנתבעת. על פי הראיות והעדויות שהובאו בפני מתקבל הרושם הברור כי משה בדש - המנכ"ל - היה הסמכות הניהולית העליונה בתשלובת ולו היה כפוף גם המנוח. אמנם מתוקף תפקידו כסמנכ"ל התשלובת, או כמנהל המפעל והחנות בבני ברק, היה המנוח אחראי או ממונה על תחומי פעילות רחבים, אך עדיין אין בכך כדי להעניק לו מעמד של "אורגן" של החברה, או של התשלובת, או לשלול את מעמדו כ"עובד" במשמעותו של מונח זה על פי הפוליסות הנ"ל. במסגרת תפקידו ועבודתו כמנהל המפעל בבני ברק, נהג המנוח להפקיד את כספי הפדיון מדי יום (למעט בימים בהם נעדר מהעבודה) במהלך ביצוע תפקידו זה אירע מעשה השוד אשר במהלכו הוא נרצח. אין ספק כי בהפקדת הכספים בבנק לא פעל המנוח כ"אורגן" של החברה, אלא כעובד שלה וככזה הוא נכלל, כאמור, במסגרת החבות הבטוחית שנטלה על עצמה הנתבעת על פי תנאי הפוליסות. העובדה כי לאחר מעשה הרצח, שונה נוסח הפוליסה באופן שבנוסח המתוקן צויין במפורש כי "מנהלים ובעלי שליטה יחשבו כעובדי המבוטח לצורך בטוח זה" (ראה הפוליסה ת/11) אינה מצביעה או מעידה, בשום פנים ואופן, כי על פי הנוסח הקודם של הפוליסות (ת/7, ת/8, ת/9) המנהלים ובעלי שליטה לא היו "מכוסים" בביטוח המעבידים של התשלובת כפי שטוענת ב"כ הנתבעת. תיקון הנוסח בא, אולי, להסיר ספיקות ולמנוע מחלוקות. לדידי ועל פי השקפתי, תיקון הנוסח היה מיותר, שכן גם לפי הנוסח הקודם (החל בעניינינו) מנהלים ובעלי שליטה "מכוסים" על ידי הפוליסה ובלבד שהם גם עובדי החברה, או המעביד ומשולם להם שכר עבור עבודתם זו. העובדה שבנוסף לכך הם מכהנים כמנהלים ו/או הם בעלי מניות אינה שוללת, כאמור, את מעמדם כעובדים ואת הכסוי הבטוחי שלו הם זכאים על פי הפוליסות שהוציאה הנתבעת. אני דוחה, איפוא, את טענת הנתבעת וקובע כי קיים כיסוי בטוחי לאירוע נשוא התובענה, על פי הפוליסות שהוציאה הנתבעת (ת/7, ת/8, ת/9) ועל כן נושאת היא בחבות לפצות את התובעים בגינו. 3. ביום האירוע שם המנוח את פעמיו לעבר הבנק על מנת להפקיד את סכומי הפדיון של אותו יום. את המנוח ליווה אחד העובדים של החברה (יוסי מכלוף), אך לא המלווה הקבוע שהיה בחופשה באותו יום. השודד שעקב, כנראה, אחרי המנוח הגיח לעברו ודרש ממנו, באיומי אקדח שהצמיד לראשו, את הכסף. המנוח מסר לו את תיק "הג'ימס בונד" בו היה הכסף, ללא התנגדות. השודד החל להתרחק מהמקום עם תיק הכסף. לפתע סב לאחור וירה לעבר המנוח. המנוח נפגע בבטנו ונפטר כתוצאה מכך כעבור זמן קצר. חקירת המשטרה לא הצליחה לעלות על עקבותיו של הרוצח. נסיבות הרצח נותרו מעורפלות ובלתי מפוענחות עד היום ובמיוחד הנסיבות שקדמו לירי שביצע השודד לעבר המנוח לאחר שהתיק עם הכסף היה כבר בידו. זמן מה לפני האירוע רכש המנוח תיק "ג'ימס בונד" חדש עם "שוקר" חשמלי, בו השתמש להעברת הכסף ביום האירוע. אחת ההשערות שהועלו במהלך החקירה - השערה שלא הוכחה - היתה שהמנוח הפעיל באמצעות שלט רחוק את השוקר, לאחר שמסר את התיק לשודד, וזה בתגובה לזרם החשמלי שחש בידו, ירה לעבר המנוח והרגו. הפקדת הכסף היתה, נעשית מדי יום בשעות קבועות, פחות או יותר, (בין 13.30-14.30 בצהריים בעת שסניף הבנק היה סגור לקהל הרחב) ע"י המנוח כשמלווהו הקבוע היה מר בצראוי מנהל היצור במפעל. המרחק בין המפעל לבין סניף הבנק הבינלאומי הראשון בו הופקד הכסף היה כ-200 מ'. מדי יום בשעות הצהריים צעדו המנוח ומלווהו (או מחליפיהם) במסלול קבוע עד סניף הבנק ושם הפקידו את הפדיון היומי. לציין כי הפדיון היה בהקף כספי גדול (מאות אלפי שקלים) וכלל את כספי הפדיון של כל סניפי התשלובת וחנויותיה, אשר היו מגיעים לסניף הראשי בבני ברק בשעות הבוקר של אותו יום. המנוח ומלווהו לא נשאו עמם נשק בעת הפקדת הכסף. טוענים התובעים כי התשלובת, או החברה בה עבד המנוח, לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ונאותה, לא סיפקה אמצעי אבטחה מספיקים וראויים למפקידי הכספים בבנק ולא דאגה ללווי מתאים לנושאי מזוודת הכסף. בכך נהגה היא ברשלנות כלפי המנוח ועל כן אחראית היא למותו ולנזקי תלוייו, הם התובעים. חבות זו עוברת, כאמור, לכתפי הנתבעת מכח סע' 69 לחוק חוזה בטוח הנ"ל. 4. טענות אלה של התובעים מקובלות עלי. לא ניתן להסיר מהחברה, או התאגיד המבוטח, בו עבד המנוח את האחריות לשלומם ובטחונם של עובדיה ואת החובה הנגזרת מכך להנהיג שיטות עבודה בטוחות לבעלי התפקידים השונים, על מנת למנוע בכך סיכון חייהם, או פגיעה פיסית בגופם. כך אף אם העובד שנפגע שימש כמנהל המפעל או החנות והיה אחד משני בעלי המניות העיקריים של התשלובת כולה. האחריות הכוללת לבטחונם של עובדי החברה מוטלת על החברה או התאגיד עצמו. לא על המנכ"ל באופן אישי ואף לא על המשנה למנכ"ל. לא על מנהל סניף בני ברק של התשלובת ולא על מנכ"ל התאגיד הספציפי שהפעיל וניהל את החנות בבני ברק. אומנם כן, המנוח היה "המנהל הכללי" של המפעל והחנות בבני ברק ועל פיו "יישק דבר" בסניף זה של התשלובת. לעובדה זו יש חשיבות לגבי השאלה האם יש לייחס לו אשם תורם אם לאו, אך היא, כשלעצמה, אינה מסירה, כאמור, מכתפי החברה את האחריות והחבות כלפי עובדיה, לרבות מנהליה העובדים אצלה ומקבלים ממנה את שכרם. מהעדויות שהובאו בפני עולה בבירור כי ניתן היה לנקוט בשיטות בטוחות יותר להעברת הכספים ובאמצעי הבטחה ראויים ויעילים יותר. כך היה על המעביד למנע מ"נושא הכסף" להפקיד את הכסף בשעות או זמנים קבועים ולאסור עליו לנוע במסלול זהה מדי יום, זאת על מנת להקשות על השודד או העבריין הפוטנציאלי לתכנן את בצוע השוד. כן היה עליו לדאוג להסעת מפקיד הכסף מהמפעל לבנק ולא לאפשר לו לנוע רגלית ולחשוף עצמו, ע"י כך, לסכנות של ממש, על אף שמדובר במרחק הליכה קצר (כ-200 מ"ר). כך במיוחד כאשר מדובר בהפקדת כספים בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים מדי יום. היה עליו, לדאוג לפחות למלווה נושא נשק מיומן ומקצועי שיאבטח בצורה יעילה את נושא הכסף. אין ספק כי "שיטת העבודה" ואמצעי האבטחה שהונהגו במקרה זה לגבי הליך העברת כספי הפדיון לבנק, לא היו בטוחים וראויים ודי בכך כדי לקבוע כי החברה "בעלת הכספים המופקדים" התרשלה בכך כלפי עובדיה שהיו אחראים להעברת הכספים לבנק ואשר כלפיהם היא חבה חובת זהירות. תשומת לב ומאמץ קל משפרים את שיטות העבודה ואמצעי ההבטחה ויכולים היו למנוע את השוד ומעשה הרצח שבא בעקבותיו (אם כי אין ודאות בכך). 5. עם זאת אינני תמים דעים ע"י ב"כ התובעים שטענה בסיכומיה כי: "בנסיבות אירוע השוד, שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, אינן מלמדות על קיומו של אשם תורם בהתנהגותו של המנוח בעת השוד". אמנם אין כל ראיה שתצביע על התנהגות או מעשה כלשהו מצד המנוח בעת ביצוע השוד, שהביא או גרם להתנהגותו האלימה של השודד כלפיו ולירי שהביא למותו. עם זאת ברור כי בתפקידו כמנהל החנות והמפעל, שהיה אחראי לכל נוהלי וסדרי העבודה במקום, היתה לו השפעה מכרעת על קביעת הנוהלים ועל אופן התנהגות מפקידי הכספים, מה עוד ש"המפקיד הראשי" והעיקרי היה המנוח עצמו. לו דאג המנוח כי מלווה מיומן ומקצועי נושא נשק ילווה אותו, יתכן והתוצאה הקטלנית היתה נמנעת. לו דאג, ובסמכותו היה לעשות כן, להגיע לבנק במועדים שונים ו/או במסלולי הליכה שונים, יתכן ועובדה זו היתה מקשה על השודד לתכנן את מעשהו ולבצע את זממו. במהלך הדיון התברר כי המנוח היה ער לסכנות הרבות האורבות לפתחו בעת העברת הכסף לבנק. בשל כך רכש, זמן קצר לפני השוד, תיק או מזוודה מיוחדת עם "שוקר" חשמלי המופעל על ידי שלט רחוק הנמצא בידו. אמצעי זה לא הצליח למנוע את השוד, בסופו של דבר, אך רכישת המזוודה מצביעה על מודעותו ועירנותו של המנוח לאפשרות שעבריין ינסה לחטוף את תיקו ולשדוד את כספו, ולסיכון הרב הקיים בשיטת העברת הכספים בה נקט ולפיה פעל. על אף זאת ועל אף שמתוקף תפקידו וסמכויותיו היתה לו האפשרות והסמכות להנהיג שיטות בטוחות יותר, הוא לא עשה כן והעדיף, כאמור, שיטה ואמצעים בלתי בטוחים ומסוכנים עד מאוד. בהתנהגותו זו יש משום "אשם תורם" מצידו במידה משמעותית. למעשה אשמו של המנוח היה במידה כה רבה, עד כי היה הגורם העיקרי שהביא להצלחת השוד ולמצער גם למותו. בקובעי כך, איני בא לפטור את החברה או התאגיד שהעסיק את המנוח, וכתוצאה מכך גם לא את הנתבעת, מאחריות לארוע. החברה ומנהלה הכללי נשאו באחריות הכוללת למעשיהם ומחדליהם של כל התאגידים בתשלובת ומתוקף כך רובצת עליהם האחריות העליונה להנהגת שיטות עבודה והבטחה בטוחות ונאותות. המנכ"ל משה בדש עצמו, לא התנער מאחריותו זו (ראה תצהירו ת/4 ודבריו במהלך חקירתו הנגדית עמ' 50 לפרוטוקול) וכך גם עולה מהעדויות של עובדי החברה שהופיעו בבית המשפט. כשם שבדש יזם הכנסת קציני בטחון לסניפי התשלובת (ראה דבריו בעמ' 51) כך היה עליו ו/או על התאגיד שבניהולו, להנהיג שיטות ונוהלים בטוחים יותר להפקדת הכספים, כפי שהנהיג מיד לאחר הרצח. את האחריות למעשים או מחדלים אלה לא ניתן להסיר לחלוטין מכתפי החברה, על אף שאת עיקר האחריות יש, כאמור, להטיל על המנוח ומכוחו על יורשיו, היינו על התובעים. לאחר ששקלתי את הנסיבות, שמרביתן לא היו שנויות במחלוקת, הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות למעשה השוד והרצח במקרה זה, באופן שהנתבעת (מכח ס' 69 הנ"ל) תישא ב-20% ממנה ואילו התובעים ב-80% הנותרים. 6. טענה נוספת בפי ב"כ הנתבעת בסיכומיה, לפיה רצח המנוח מהווה גורם זר מתערב, המנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבעת שבאה, כאמור, בנעלי החברה בה עבד המנוח לבין מותו של המנוח. טענה זו אין בה ממש. ברור כי השודד שירה לעבר המנוח הוא "הגורם שבלעדיו אין", שהביא למותו של המנוח. עם זאת אין לאמור כי החברה לא צפתה ולא יכולה היתה לצפות את סוג הנזק שאירע, היינו את הרצח. כשם שמעבידו של המנוח צפה אפשרות לביצוע שוד על מוביל הכספים ובשל כך דאג שהמפקיד ילווה על ידי אדם נוסף ואף דאג לרכישת תיק מיוחד עם "שוקר" חשמלי שימנע מהשודד את חטיפת התיק - כך צפה הוא, או היה עליו לצפות, אירוע טרגי וקטלני העלול לנבוע ממעשה השוד, היינו רצח נושא התיק תוך כדי ביצוע השוד. אפשרות שכך יקרה אינה כה רחוקה מהמציאות או כה בלתי אפשרית עד כי לא ניתן היה לצפותה מראש. ירי כזה לעבר הנשדד אירע לא אחת בעבר במקומותינו וציפיה שכך עלול לקרות גם לנושא תיק עם סכומי כסף גדולים בתוכו, סבירה ואף מתבקשת. המעביד או החברה צפתה, מן הסתם, אפשרות זו, או לפחות היה עליה לצפות אותה. 7. גם טענתה של הנתבעת בדבר הסתכנות מרצון של המנוח אין בה ממש ודינה להדחות. העובדה שהמנוח צפה את האפשרות כי יבוצע שוד במהלך העברת הכספים, אינה מצביעה על "הסתכנות מרצון" או חשיפה מרצון לסכנה שארבה לו ואין לפטור את הנתבעת מאחריותה בשל כך, לפי ס' 5 לפק' הנזיקין. העובדה שהמנוח לא פעל בדרך סבירה ומקובלת על מנת להבטיח את העברת הכספים מצביעה, כאמור, על רשלנותו, כפי שקבעתי לעיל, אך לא על "הסתכנות מרצון" כמשמעותו של מונח זה בס' 5 לפק' הנזיקין ובפסיקה. 8. לאור המסקנות אליהן הגעתי מתייתר, כמובן, הצורך לדון בהודעת צד ג' שהומצאה על ידי הנתבעת לתובעים ואשר הגשתה היתה מיותרת מלכתחילה. 9. סוף דבר: א. הנתבעת תישא באחריות לאירוע נשוא התובענה כלפי התובעים. ב. ב. האחריות תחולק באופן שב-80% ממנה ישאו התובעים יורשי המנוח, ואילו ב-20% הנותרים תישא הנתבעת. משפט פליליביטוח חבות מעבידיםרצח