פסק דין 1. רקע: התובעת רכשה מהנתבעת ביום 12.9.98 רכב מסוג מיצובישי לנסר ש"י 1990 מס' רישוי 13-738-02 תמורת 20,000 ש"ח. כנגד קבלת שיקים על הסך הנ"ל מסר מנהל הנתבעת למנהל התובעת את מפתחות הרכב ותעודת ביטוח רכב חובה והודיע שהרכב נקי מכל שיעבוד או זכויות צד ג'. עקב קשרי ידידות ועבודה נתנה התובעת לטענתה אימון בהודעה זו של מנהל הנתבעת ולכן ביצעה את העיסקה, אך מסתבר שהרכב היה משועבד לבנק המזרחי. מכיוון שפרמית הביטוח בגין הרכב היתה משולמת עד 31.12.98 הוסכם בין הצדדים כי התובעת תמשיך להנות מאותו הביטוח ולא יבצעו העברת בעלות עד לפקיעת הביטוח של הרכב ביום 31.12.98. ביום 6.10.98 נגנב הרכב בהיותו חונה ליד ביתו של מנהל התובעת. לפי המוסכם בין הצדדים, מנהל הנתבעת טיפל בכיסוי הביטוחי לגניבה. ואולם, הסתבר לתובעת לטענתה כי הנתבעת לא מילאה אחר תנאי המיגון הקבועים בפוליסה ועל כן דחתה חברת הביטוח את התביעה. לטענת התובעת פעלה על פי מצגי הנתבעת כי הרכב אינו משועבד וכי הוא עומד בתנאי המיגון שהם תנאי לפוליסה. לטענתה של התובעת, עם קבלת הרכב לחזקתה ביצעה בו שיפוץ והעלתה את ערכו כך שערכו בעת גניבתו היה 30,000 ש"ח. על כן, תובעת התובעת את שווי ביצוע התיקונים, ערכו של הרכב והוצאות משפטיות שהוציאה עד הגשת התביעה, בסכום כולל של 37,027 ש"ח. הנתבעת טוענת כי הוסכם בין הצדדים שעד לפרעון ההמחאות לא תועבר הבעלות ברכב אלא רק החזקה. הרכב לא היה משועבד וההלוואה לבנק המזרחי שבגינה שועבד בעבר נפרעה זה כבר. התובעת היא שביקשה להותיר את הביטוח עד סוף השנה ללא כל תמורה אך מנהל הנתבעת אמר למנהל התובעת שעליו לבדוק את הביטוח. הנתבעת הכחישה את גניבת הרכב עקב סתירות בגירסתה של התובעת. הנתבעת טענה כי מעולם לא התחייבה כי ברכב מותקנים אמצעי מיגון כלשהם, והיה על התובעת לדאוג לעצמה לביטוח מקיף ולבדוק אם יש אמצעי מיגון. ערך הרכב הוכחש גם הוא. הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' כלפי חברת הביטוח הדר בטענה כי ברכב הותקן המיגון הנדרש, שהוא מערכת אזעקה בהתאם לתנאי הפוליסה עוד בעת רכישת הרכב ב- 1990, ועל כן היא זכאית לקבל מחברת הביטוח את התשלום בגין גניבת הרכב. צד ג' טען כי הרכב היה בבעלות התובעת בעת אירוע הגניבה ועל כן לא היה לנתבעת אינטרס כלכלי בביטוח וכי לא הותקנו ברכב אמצעי המיגון הנדרשים. לטענתה, התימרו הצדדים להעביר ביניהם זכויות ביטוחיות שאינן רשאיות להעביר. גם חברת הביטוח הכחישה את הגניבה וטענה כי מדובר בתביעת מירמה הפוטרת אותה מתשלום כלל. בישיבת יום 7.3.02 הסכימו הצדדים, לאחר הגשת תצהירים, להכרעה בתביעה לפי סיכומים שיוגשו תוך ויתור על חקירת העדים מבלי להודות בנכונות גירסתם, אך הוסכם כי מטעם צד ג' יוגשו עדויות שניגבו על ידי החוקרים, שהיא היתה פטורה מלהגישם במסגרת ראיותיה שהוגשו קודם לכן. הוגשו עדות אשר אלבויים ז"ל, מנהל הנתבעת ועדות מנהל התובעת בפני החוקרים החתומים על ידי המעידים. אין צורך בעדות החוקר לשם קבלת עדויות אלה וניתן להציגם לגבי מר אלבויים ז"ל בהיות העדות עדות לחובת נפטר ולגבי מר משה שלום בהיותו עד במשפט. להסיר ספק, מכיוון שהוסכם שויתור על חקירה אינו הודאה בנכונות הגירסה, שווא טענות הצדדים כאילו יש להסיק הודאה מויתור על חקירה. 2. שאלות שיש להוריד מהפרק: התובעת טענה גם בכתב התביעה וגם בסיכומים שהנתבעת הפרה את חובתה כלפיה במכירת הרכב כאשר הצהירה שהרכב חופשי מכל שיעבוד וזכות צד ג', בעוד שהרכב, כמסתבר מפוליסת הביטוח, משועבד לבנק המזרחי. יש לדחות טענה זו מכל וכל. ראשית, לא נגרם לתובעת כל נזק כתוצאה מהשעבוד הנטען, וחברת הביטוח אפילו לא טענה שבמקרה של תשלום עליה לשלם לבנק המזרחי. שנית, העובדה שהפוליסה משועבדת לבנק המזרחי, כעולה ממנה, אינה אומרת שהרכב משועבד. שיעבוד נעשה, על פי חוק המשכון, בהסכם. לא הוגש הסכם ואין חולק שאפילו ברישיון הרכב, שאינו יוצר מישכון, לא נרשם השיעבוד. על כן, אני דוחה את טענת התובעת כאילו הפרה הנתבעת את חובתה בכך שהרכב היה משועבד. טענה נוספת שיש להסיר מעל הפרק היא הכחשת הגניבה. כמצוות אנשים מלומדה, הכחישו הנתבעת וצד ג' את הגניבה, אך זו הוכחה כראוי על ידי עדות מנהל התובעת ולא נסתרה. לפיכך אני קובע כי הרכב נגנב ביום 6.10.98 מרח' ציזלינג בקרית חיים, ליד ביתו של מנהל התובעת. 3. הבעלות ברכב: בכתב התביעה נטען, כאמור, כי התובעת רכשה את הרכב מהנתבעת ביום 12.9.98, וכי הוסכם שהתובעת תהנה מהביטוח. הנתבעת לעומת זאת טענה שהבעלות ברכב לא הועברה מכיוון שהוסכם כי הבעלות לא תעבור עד לאחר פירעון השיק האחרון, ביום 5.10.98, והצדדים לא הספיקו להעביר את הבעלות קודם לאירוע הגניבה. לטענת הנתבעת, מה שעבר בתחילת ספטמבר היא החזקה בלבד. בתצהיר מנהל התובעת ובסיכומי התובעת אימצה התובעת את גירסת הנתבעת וטענה כי לא עברה הבעלות עד אירוע הגניבה. צד ג' טוען כי זו הרחבת חזית, ולא היא. החזית נקבעת על ידי כתבי הטענות של כל הצדדים, ומותר לתובעת לקבל את גירסת הנתבעת. לא היתה מטעם התובעת עדות סותרת, כאילו הבעלות עברה מייד. על כן, אין כאן עדויות סותרות, והתובעת רשאית לטעון את גירסתה, כי העברת הבעלות נדחתה ומה שעברה היא החזקה בלבד. טענת התובעת כי הרכב נרכש ביום 12.9.98 נסתרה לכאורה על ידי העובדה שכבר ביום 2.9.98 הכניסה התובעת את הרכב לטיפול במוסך, טיפול שטענה שעשתה לאחר הרכישה. גירסת התובעת בעדות מנהל התובעת היתה כי מאחר שעד יום הגניבה לא שולמה מלוא התמורה עבור הרכב, הבעלות ברכב לא הועברה, ולתובעת היתה זכות חזקה בלבד. כך גם העיד רונן אלבוים בנו של מנהל הנתבעת שעבד עימו והעיד שהוא יודע את הדברים מידיעה אישית. לעומת זאת בעדויות בפני החוקר העיד מר אשר אלבוים ביום 7.10.98 כי "לפני כחודשיים נתתי לשלום משה את האוטו כי הוא עושה עבורנו עבודה גדולה." כאשר נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה ששלום משה פנה לסוכנות הביטוח ביום גילוי הגניבה וסיפר שקנה את הרכב ממנו, ענה "עכשיו אני רוצה להגיד לך את כל האמת לאמיתה. אני נתתי לשלום את האוטו ואמרתי לו שיגמור את העבודה עבורי אני אתן לו את הרכב תמורת חלק מהתשלום. סיכמנו על מחיר מחירון". לשאלה "האם עשיתם זכרון דברים?" ענה "לא עדיין לא התחשבתי איתו הוא מופיע במחירון 25,000 ₪ ועדיין לא עשינו העברת בעלות". ממכלול העדויות עולה כי אכן הנתבעת מסרה את הרכב בפועל לרשות התובעת ועדיין לא הסכימה על העברת הבעלות. על פי סעיף 33 לחוק המכר, הבעלות במטלטלין עוברת במסירת הממכר, אם לא הוסכם על מועד אחר להעברת הבעלות. על פי עדות אשר אלבוים, שאני רואה אותה כאמינה יותר מזו שניתנה לצורך המשפט, עוד לא נגמרה העיסקה ועוד לא עברה הבעלות. על כן, אני קובע כי במועד האירוע היה הרכב בבעלות הנתבעת ואילו לתובעת לא היו אלא זכויות חזקה ושימוש ברכב, וזכות לפיה בעתיד תועבר הבעלות על שמה. 4. זיקת הביטוח צד ג', חברת הביטוח, טוענת כי מאחר שהרכב לא היה בבעלות המבוטח, לא נגרם לו נזק, ועל כן אין חברת הביטוח חייבת בפיצוי לפי סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח. לשם כך הסתמכה חברת הביטוח על ע"א 1014/95 (מחוזי ת"א) סהר נ' מלייב גריגורי ועל ע"א 913/95 (מחוזי ת"א) שוחט נ' אררט. ואולם, פסקי דין אלה עוסקים במקום שבו הקביעה העובדתית היתה שהבעלות האמיתית היתה בידי אדם אחר שאינו המבוטח. בכך שונים הדברים מהמקרה שלפני. במקרה שלפני הבעלות בעת האירוע היתה בידי המבוטח. אמנם, החזקה והשימוש לא היו בידו, אך בכל זאת הנזק נגרם למבוטחת, אם היא חייבת לפצות את התובעת, כפי שאקבע בהמשך. כך נקבע בע"א 188/84 צור נ' חדד פ"ד מ (3) 1, 9: אף לולא עברה המכונית לבעלותו של חדד, לא היה הדבר רלוונטי. בהקשר שבפנינו, חדד הוא שביטח את המכונית המסויימת בה מדובר כאן. חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, החל על ענייננו לאור האמור בסעיף 75 שבו, אינו דורש את קיומו של אינטרס ביטוחי שביטויו בבעלות דווקא. ישנן הוראות ספציפיות הדורשות עניין מסויים באובייקט המבוטח (פרופ' א. ידין, חוק חוזה הביטוח, קובץ טדסקי, פרוש לדיני החוזים, עמ' 25): לגבי ביטוח מפני נזקים, נדרש, למשל, שהנזק יהיה "למבוטח או למוטב". על ההסטוריה החקיקתית של סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, אומר פרופ' א. ידין: "בביטוח נזקים הוצגה הדרישה לענין בר-ביטוח מפני החשש שמא אדם יבטח נכס שאבדנו או נזקו לא היה גורם לו נזק כלשהו. לכאורה אין לראות בביטוח כזה כל פסול; אמנם הוצע בהצעת החוק (סעיף 49(א)) שביטוח נכסים יחייב את המבטח לשפות, בעד נזק שנגרם מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזוק, ללא התייחסות לשאלה למי נגרם הנזק. ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בשלב מאוחר של דיוניה, שינתה את הנוסח המוצע בהוסיפה את המלים, 'למבוטח או למוטב' אחרי המלים, 'בעד נזק שנגרם' ללמדך שאין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אם הנזק לא נגרם לאחד מאלה". (עמוד 27) תוספת זו היא ביטוי לרצון להגדיר זיקה בין המבטח לבין מי שזכאי לפיצוי, אך הגורם הנהנה הוגדר כ"מבוטח", היינו כמי שערך את הביטוח או מי שהביטוח נערך לטובתו. ענין הבעלות לא שולב כמרכיב למערכת היחסים האמורה. יתרה מזאת, לגבי הצורך שהמבוטח יהיה בעליו של הנכס, אשר אותו ביטוח, אומר סעיף 55(ב): "הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו". משמע, הנזק צריך להגרם למבוטח או למוטב, אך אין זאת אומרת שהנכס צריך להיות בבעלותו של אחד מהם. אכן קיימים מצבים לא מעטים אשר בהם מבטח אדם נכסים של זולתו מפני שהוא אחראי להם ואם יאבדו או יינזקו הוא יהיה חייב לפצות את הבעלים ולכן ייגרם למבוטח נזק; יתכנו גם נסיבות בהן מבטח אדם נכס מפני שיש לו ענין בהגעתו בשלום של נכס פלוני כדי שיוכל לקבלו לבעלותו אחרי הגעתו. גם לפי הדין שקדם לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981, לא היתה הטענה של העדר אינטרס ביטוחי מקובלת על בית המשפט. בע"א 126/80 guardian eastern insurance company ltd. נ' א' רוסמן ושות' בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 295. נאמר לענין זה: "טענה זו אין בה ממש. אינטרס ביטוחי אינו מוגבל לבעלות ברכוש המבוטח. גם המחזיק בו כדין הוא בעל אינטרס בר-ביטוח. מחזיק זה הוא 'שומר' על פי חוק השומרים, תשכ"ז- 1967, ובמעמדו זה מוטלת עליו אחריות כלפי הבעלים. חזקתו זו היא המעניקה לו זכות כלפי המזיק הפוטנציאלי, והיא המטילה עליו חבות כלפי הבעלים. במצב דברים זה יש לו אינטרס בר-ביטוח בנכסים שבמשמורתו (ראה ע"א 446/71, וכן hepburn v. tomlinson ((hunitiess) ltd. (1966) אינטרס זה נקבע בעת עריכת חוזה הביטוח, והוא מצוי בידי החברה, יהא מעמדה כשומרת (אם כשומרת חינם, אם כשומרת שכר ואם כשואלת) אשר יהא". (עמוד 298) (ההדגשה שלי - מ.ש.) ..משמע, די בהוכחת ציפיה לתועלת מהמשך קיומו של הנכס או נזק מאבדנו, ותו לא. לפיכך, אני קובע כי למבוטחת, הנתבעת, היתה זיקת ביטוח מספקת לצורך מימוש הסכם הביטוח שבינה לבין חברת הביטוח, צד ג'. 5. האם הותקנו/הופעלו אמצעי המיגון מנהל התובעת העיד בתצהירו שאינו יודע אם ברכב היתה מותקנת אזעקה אם לאו. לרכב היתה נעילה מרכזית בשלט שייתכן שהפעיל גם מערכת אזעקה (סעיף 15 לתצהיר). לעומת זאת, בעדותו בפני החוקר אמר מר משה שלום, מנהל התובעת: "ש. איזה מיגונים באוטו? ת. ברכב היתה מערכת אזעקה שהופעלה באמצעות נעילת הרכב במפתח. ש. האם הפעלת את מערכת האזעקה כשהחנית את הרכב בפעם האחרונה? ת. כן. ש. היכן השלט למערכת האזעקה? ת. לא היה לי שלט אף פעם. ש. אז איך דרכת את מערכת האזעקה? ת. בנעילה של הדלת יש מע' אזעקה. ש. איך אתה יודע שהמערכת פועלת? ת. שאני מסובב את המפתח בדלת כל הדלתות ננעלות". מכאן, שלא היתה אזעקה כלל וכל מה שהיה הוא נעילה מרכזית. אין מערכת אזעקה ללא שלט השולט עליה. אם היתה מערכת אזעקה הנדרכת בשלט רחוק היא לא הופעלה, ואם היתה מערכת אזעקה הנדרכת לבד, לא ניתן היה להשתמש ברכב ללא שחרור האזעקה על ידי שלט רחוק. הנתבעת טוענת שהרכב נרכש באמצעות תפארת המכונית וחזקה עליה שהיא הקפידה על דרישות המיגון, וכי דרישות המיגון לא השתנו בפוליסות השונות מרכישת הרכב עד האירוע, ותמיד דרשו מערכת אזעקה, בכל חברת ביטוח שבה היה הרכב מבוטח. להוכחת טענה זו צירפה הנתבעת את הפוליסות. ואכן הפוליסות כוללות רצף משנת 1991 ובכל אחת מהן נדרשה מערכת אזעקה, אך אין שום חזקה שמערכת אזעקה שהיתה ברכב בשנת 1991 המשיכה לפעול גם בשנת 1998. יכול להיות שהיא התקלקלה והפסיקו להשתמש בה. עובדה היא ששלום משה, מנהל התובעת, לא קיבל שלט כדי להפעיל אותה. מסקנה זו, לפיה לא היתה ברכב מערכת אזעקה תקינה בעת האירוע מתחזקת גם על ידי עדותו של אשר אלבוים ז"ל בפני החוקר: "אתמול קיבלתי מסוכנות הביטוח פקס בו נדרשתי להציג אישור על מיגונים. גם לפני כן אמרו לי בסוכנות הרבה פעמים להתקין מיגונים אך זה עולה הרבה כסף 5,000 ₪ ואני לא מוכן להשקיע כל כך הרבה כסף על מיגונים לכן לא התקנתי דבר" בנו של אשר אלבוים ז"ל, רונן אלבוים שהצהיר מטעם הנתבעת מעיד שאביו כנראה טעה ולא ידע מה היו המיגונים. הוא יודע, משום שהרכב היה בשימושו הבלעדי בחמש השנים שלאחר רכישתו, והוא יודע שהיתה ברכב מערכת אזעקה ריינג'ר. גם טענה זו נסתרה על ידי דברי אביו, שכנראה בכל זאת ידע מה שהוא מדבר, "ברכב נהג רוב הזמן כימאי שלנו שמחה ברנשטיין אבל לפני כ- 3-4 חודשים החלפתי לו את האוטו" דווקא שמחה ברנשטיין, שהוא זה שנהג ברכב, לא הובא להעיד מטעם הנתבעת, על התוצאות הנובעות מכך לגבי אמינות גירסת הנתבעת. הנתבעת טוענת כי לרכב היתה תאונה בשנת 1991 והוא נבדק על ידי שמאי שהיה מציין אם היה מיגון חסר. הטענה הזו חסרה הרבה. אין בפני חוות דעתו של השמאי, שאולי ציין חוסר במיגון. אולי באמת בשנת 1991 היתה מערכת אזעקה תקינה, ואולי לא ציין השמאי כלל בשנת 1991 אם המיגון קיים לפי הפוליסה או לא. על כן אין בכך ראיה לקיומה של מערכת אזעקה תקינה ברכב. התובעת והנתבעת מסתמכים גם על הודעה שמילאה סוכנות הביטוח על הגניבה ובה ציינה מיגון 21. אין בכך אישור שהיה מיגון כמוסכם. זו הודעה שמולאה על ידי סוכנות הביטוח וכללה ציטוט מתוך הפוליסה ואין לראות בה אישור על קיום מיגון. בכל מקרה, גם אם היתה מערכת אזעקה תקינה, הרי ברור מעדותו של מנהל התובעת שלום משה שהוא לא הפעיל שום מיגון כזה, ולא היה לו שום שלט. על פי כל האמור לעיל, אני קובע כי לא היתה ברכב בעת האירוע מערכת אזעקה תקינה ומופעלת, כפי שהותנה בפוליסת הביטוח. 6. התוצאה מאי קיום אמצעי מיגון על פי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו- 19 בשינויים המחוייבים". על פי סעיפים 18 ו- 19, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל אם הדבר נעשה בכוונת מירמה או אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא. חברת הביטוח לא הוכיחה את היחס האמור לפי סעיף 18 ולא הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מתקשר בהסכם ביטוח אף בדמי ביטוח מרובים, ועל כן נותרה לדיון רק טענת חברת הביטוח, כי אי הפעלת מערכת האזעקה היא תנאי מוקדם או מתלה לתשלום תגמולי ביטוח וממילא כי אינה תנאי להקלת הסיכון לפי סעיף 21 לחוק. קשה לקבל את הטענה שמדובר בתנאי מתלה. על פי סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), תנאי מתלה בחוזה הוא כאשר החוזה תלוי בהתקיים תנאי. משמע, אי קיומו של התנאי מאיין את החוזה מלכתחילה. אין זה סביר לראות את מצב הדברים כך שאדם משלם את הפרמיה הנדרשת ממנו, מתקין אזעקה לפי הדרישה, מפעיל אותה במשך חודשים רבים ושני הצדדים חושבים שיש ביטוח, אבל רק לאחר הגניבה, כאשר מסתבר שהתובע לא הפעיל את מערכת האזעקה, מסתבר שבכלל לא היה ביניהם חוזה, כי לא התקיים התנאי המתלה שלפיו צריך להפעיל את האזעקה. הדעת אינה סובלת שרק באמצע קיומו של החוזה, לפי מעשה שקורה חודשים רבים לאחר תחילת תוקפו, יוחלט רטרואקטיבית שאין חוזה ולא היה מעולם. מחשבה כזו יכולה להזמין שאלות נוספות. מה יקרה למשל, כאשר נפרץ רכב לאחר שהותקנה אזעקה, ולאחר שהופעלה כל העת האזעקה, וחברת הביטוח שילמה את תגמולי הביטוח, אבל לאחר זמן נגנב או נפרץ שוב הרכב, בתוך אותה תקופת ביטוח, וזאת לאחר שהאזעקה לא הופעלה. אם אכן זה היה תנאי מתלה, שקיום החוזה תלוי בתוקפו, כי אז הוא היה מתבטל לא מכאן ואילך אלא גם לשעבר, וחברת הביטוח היתה זכאית להחזר הכספים ששילמה, אם שילמה, בשל הפריצה הקודמת. זו תוצאה שאין הדעת סובלת אותה. או למשל, מה יקרה כאשר הרכב נפרץ ונגנבו ממנו חפצים ואף נגרם נזק לדלת, וזאת לאחר שהאזעקה הופעלה כראוי, אבל חודש לאחר מכן, כפי שמוכיחה חברת הביטוח, במהלך תקופת הביטוח, המבוטח לא הפעיל את האזעקה כאשר עזב את הרכב. אם מדובר בתנאי מתלה, מייד החוזה אינו בתוקף, ואין על חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח בשל הפריצה שהיתה לאחר שאכן הופעלה האזעקה. זו תוצאה בלתי ראויה. תנאי מתלה הוא תנאי חיצוני לחוזה, ולא תנאי שענינו דרך ביצוע החוזה ע"י הצדדים (ראה: ע"א 192/80 גדנסקי נ' מוגשם פ"ד לו (3) 533, ע"א 464/81 מפעלי ברוך נ' הוך פ"ד לז (3) 393 וספרה של פרופ' ג. שלו דיני חוזים עמ' 345). הפעלת מערכת אזעקה אינה חיצונית לחוזה אלא היא דרך ביצוע חוזה הביטוח. יתר על כן, סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח הוא דין ספציפי המוציא מתחולה את הדין הכללי המצוי בדיני החוזים, ובמיוחד כאשר סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח קובע שתרופות המבטח לפי סעיף 18, שאליו מפנה סעיף זה, מוציאות את התרופות האחרות, וסעיף 39 לחוק חוזה הביטוח קובע שאין להתנות על סעיף 21. טוען ב"כ חברת הביטוח כי זהו תנאי מוקדם שכאשר לא התקיים, אין על הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח. הבסיס לטענה זו הוא האמור בע"א 723/80 לה נסיונל נ' חיים פ"ד לו (2) בעמ' 714 אך זה אינו דן כלל בחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981, שנחוק לאחר הגשת הערעור, וממילא לא דן בסעיף 21 לחוק. על כל פנים אין הוא עוסק בהפעלת מערכת אזעקה אלא בתשובה לשאלות. ע"א 4262/98 אברג'יל נ' הדר (בית המשפט המחוזי בתל אביב בהרכב סגן הנשיא גרוס - לא פורסם), שפסק לפי פסק דינה של השופטת נתניהו בפ"ד לה נסיונל לא דן כלל בשאלה האם חל על האמור סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. יתר על כן, בפוליסה שנדונה באותו מקרה נאמר במפורש שזהו תנאי מוקדם, מה שאין כן בפוליסה שבפני. יאמר מייד, שאיני סבור שאם אומרים שזה תנאי מוקדם הוא הופך להיות מוקדם, ועיקר הסיבה שבגללה איני יכול לכפוף את עצמי מפני פסק דין זה היא שהוא לא דן כלל שבשאלה האם אין זה אמצעי להקלת הסיכון לפי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. כך גם לגבי ע"א 1471/94 גור נ' מגדל מפי אותו הרכב. כך גם בפסק דינה של השופטת מיכל נד"ב בת"א 3091/96 גיסרמן נ' מנור ובפסק דינה של השופטת אבניאלי בת"א 12210/95 חן נ' אילון ובפסק דינה של השופטת דיסקין בת"א (פ"ת) 4901/96 עיסא נ' הפניקס. לעומת זאת הוחל סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח על אי התקנת מערכת אזעקה או על שמירה, למרות נוסח הפוליסה בע"א 1158/93(ת"א) הסנה נ' שלום דינים מחוזי כו (7) 521, ובת"א 12366/94 (ירושלים - סגן הנשיא רביד) גוד ניים נ' מנורה דינים שלום ב 624, ובת"א 16545/93 (ת"א - השופטת ורדינה סימון ) אחים תשובה נ' הדר דינים שלום ה 379, ובת"א 6700/97 (ירושלים - השופט פרקש) רוני סיני נ' דולב דינים שלום יז 13. להסיר ספק, ברוב פסקי הדין האלה נדונה הטענה שמדובר בתנאי מוקדם או מתלה ונקבע שמדובר בתנאי להקלת הסיכון, ונקבע כאמור. אין מקום להאריך בכך ואני מאמץ את נימוקי השופטים שכבר דנו לפני במקרים דומים.אין ספק שמדובר בתנאי, וכך אכן נקבע בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח במילה הראשונה. מדובר בתנאי, שהוא אמצעי להקלת הסיכון ולא תנאי מוקדם, והדיון בתוצאות אי קיום תנאי זה צריך להתנהל לפי סעיף 21 ולא בהתעלמות ממנו. אני דוחה גם את הטענה האפשרית שסעיף 21 חל על שינויים בסיכון ולא על תנאי שעל פיהם נקשרה עיסקת הביטוח מלכתחילה. הסיכון שבו מדובר בפרק זה הוא הסיכון המבוטח מלכתחילה. כך בסעיף 16 מדובר במפורש על סיכון בעת כריתת החוזה. לא ניתן לפרש את הסיכון, בראשית הפרק, כסיכון בעת כריתת החוזה, אבל את הקלת הסיכון בסעיף 21 כסיכון שהוגבר לפי סעיף 17 דווקא לאחר כריתת החוזה. גם את המילה "הותנה" בראשית סעיף 21 אין לפרש דווקא כהותנה לאחר כריתת החוזה ומשמעותו המילולית היא הותנה בכל זמן שהוא, גם לפני החוזה. גם מבחינת המדיניות שיפוטית ותכלית הסעיף, המטרה של הסעיף היא לעסוק באמצעים להקלת הסיכון שלא ננקטו. מה לי אמצעים בכריתת החוזה ומה לי אמצעים לאחר כריתתו? אין שום הבדל עקרוני בין השניים. ועל הכל, הגברת הסיכון, אליבא דכולי עלמא, היתה כאשר לא הופעלה האזעקה, וזה היה לאחר כריתת החוזה. ראה גם דבריו של פרופ' א. ידין בפירושו חוק חוזה הביטוח בעמ' 78. אם המבטחת לא תשכנע את בית המשפט שמבטח סביר לא היה מבטח במקרה זה אף בדמי ביטוח מרובים, עליה לשלם את תגמולי הביטוח. אבל אם תשכנע את בית המשפט שבמקרה של אי הפעלת אזעקה אף מבטח לא היה מסכים לבטח אף בדמי ביטוח מרובים, לא תהיה חייבת בתשלום תגמולי ביטוח. זו מצוות המחוקק ואיני מוצא שיש אפשרות להתעלם מהוראת המחוקק בענין זה. אמנם, קשה להבין על פני הדברים מדוע אדם שלא הפעיל את אמצעי המיגון המוסכמים יזכה לתשלום לפי הפוליסה, אך זו מצוות המחוקק, וכפי שאדם שקרה לו נזק לא יזכה לפיצוי אם לא הוכיח אותו כראוי, כך חברת ביטוח שלא הוכיחה שמבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים בהעדר מיגון, לא תוכל להסתמך על העדר המיגון. חברות ביטוח נוהגות להיות מיוצגות על ידי עורכי דין מיומנים היודעים מה צריך להוכיח ומה צריך להתנגד. על כן, אני קובע כי תוצאות אי הפעלת האזעקה יקבעו לפי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, ומשלא הוכח על ידי חברת הביטוח אף לכאורה שהיה שוני בתגמולי הביטוח או שמבטח סביר לא היה מבטח כלל, אף בדמי פרמיה מרובים, דין התביעה כנגד חברת הביטוח להתקבל, ועל צד ג' לשלם את תגמולי הביטוח לפי הפוליסה. להסיר ספק, בחוזה ביטוח לא ניתן לכלול תנאים לפי רצון חברת הביטוח. זהו חוזה מיוחד, שתנאיו נקבעים לפי סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח ובהקשר שלנו לפי סעיף 21 לחוק, ולפי סעיף 39 לחוק חוזה הביטוח, אלה סעיפים שאין להתנות עליהם. על כן, בניגוד לתפיסה המקובלת כאילו צד לחוזה יכול לעצב את חיוביו כרוצנו, חברת הביטוח יכולה לעצב את חוזה הביטוח רק בהתאמה לאמור בחוק חוזה הביטוח, ואינה יכולה להוסיף עליו תנאים כרצונה, המגבילים את חובתה לתשלום. ידוע לי היטב, שהצדדים לא טענו דבר בענין זה. אין בכך כדי למנוע מבית המשפט לדון בכך. בית המשפט אינו מוגבל בטענות המשפטיות שטענו הצדדים. תפקידו של בית המשפט ליישם את הדין על העובדות שהוכחו בפניו, ואם לא טענו הצדדים כראוי בענין משפטי כלשהוא אין הדבר מוציא את חובתו של בית המשפט לישם נכונה את הדין על העובדות. על כן, על פי כל האמור, על צד ג', חברת הביטוח, לשלם את ערכו של הרכב בגין אירוע הגניבה, בכפוף להשתתפות עצמית. 7. האם הפרה הנתבעת את חיוביה כלפי התובעת נחזור ליחסים שבין התובעת לנתבעת. בין אלה התגלעה מחלוקת כאשר מנהל התובעת מעיד שאשר אמר לו שיש ביטוח תקף והוא סמך עליו, ואילו רונן אלבוים מעיד שאביו הסכים רק שהביטוח לא יבוטל וביקש מנציג התובעת להסדיר את הענין מול חברת הביטוח ולבדוק את תוקפו של הביטוח. היתה זו רק מחווה של רצון טוב. גרסתו של שלום משה נראית לי סבירה, כי אשר אלבוים מסר לו שיש ביטוח תקף, כפי שחשב בעצמו. גרסתו של רונן אלבוים, שלא היה צד לשיחה כנראה, נראית לי בלתי סבירה. אין זה סביר שהנתבעת מסכימה שלא תבוטל פוליסת הביטוח אבל התובעת תסדיר זאת מול חברת הביטוח. הסדרה מול חברת הביטוח משמעה היחיד האפשרי הוא שהפוליסה תבוטל ותערך פוליסה על שם התובעת. אין זה סביר גם שאשר אלבוים ז"ל אמר למשה שלום שיבדוק את תוקף הביטוח כאשר לו עצמו לא היה שום ספק בתוקף הביטוח. גם אין זה משנה אם מדובר במחווה ללא תמורה או בהסכמה כפופה לתשלום. סביר להניח שמתנות הניתנות ביחד עם המכירה לא נועדו אלא לאפשר את המכירה ואין לראות בהן מחוות אלא חלק מתנאי העיסקה. הנתבעת הציגה מצג שיש לרכב ביטוח תקף, וכאשר הסתבר שחברת הביטוח אינה מסכימה לשלם לפי טענה של העדר כיסוי, הרי הפרה הנתבעת את חיוביה כלפי התובעת, והנזק שנגרם הוא שווי הרכב ונזקים נוספים אם הוכחו. על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי על נזקיה בשווי תגמולי הביטוח שהיתה זכאית להם מחברת הביטוח דהיינו בניכוי השתתפות עצמית, ועל צד ג' לשפותה בסכום זה. 8. הפיצוי התובעת טענה שעשתה שיפוץ ברכב והעלתה את ערכו. אין שחר לטענה זו. התובעת ביצעה טיפול בעלות של 1,499 ₪ כולל מע"מ. כנראה שהתובעת נשבתה במילים "טיפול גדול" שנכללו בחשבונית, אך מדובר בטיפול רגיל בעלות של 180 ₪ כפי שעולה מן החשבונית. על כן, אני דוחה את הטענה שבוצע ברכב שיפוץ שהעלה את ערכו. כמו כן טענה התובעת שנגרם לה נזק שהוא עלות טיפולים משפטיים בשווי 5,528 ₪. מלבד דברי מנהל התובעת בתצהיר לא באה על כך שום ראיה ולא היה צורך בשום טיפול משפטי מעבר למכתב דרישה. לא הוכח שהתובעת שילמה אגורה עבור הטיפול המשפטי ואני דוחה טענה זו של התובעת. אשר לערך הרכב, הגישה התובעת צילום מטושטש של מחירון לוי יצחק לאוקטובר 98 ממנו עולה לטענתה כי ערך הרכב הוא 32,946 ₪. אני דוחה גם טענה זו. עובדה היא שרכב זה נרכש חודש לפני כן במשא ומתן חופשי בין התובעת לנתבעת תמורת סך 20,000 ₪. בכך נקבע איפוא ערכו ואיני מקבל את הטענה שבתוך חודש אחד עלה ערכו ביותר מ- 60%. לפיכך, שווי הרכב הוא 20,000 ₪ וזה סכום התגמולים שזכאית לו התובעת בניכוי השתתפות עצמית לפי הפוליסה בסך 1,418 ¤. 9. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 18,582 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.11.98 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת המשפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ, כשהם צמודים ונושאים ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה עד לתשלום המלא בפועל. כמו כן אני מקבל את ההודעה לצד ג' ומחייב את צד ג' לשלם לנתבעת את הסכומים שתשלם לתובעת ועוד אגרת ההודעה לצד ג' וכן שכ"ט עו"ד, בהתחשב בכך שגירסת העד מטעם הנתבעת לא נמצאה ראויה להסתמך עליה, בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ כשהם צמודים ונושאים ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה עד לתשלום המלא בפועל. רכבבעלותגניבת רכבביטוח גניבת רכב