צד לירושה - הגדרת צד הנוגע בדבר
חוק הירושה אינו מפרט מיהו "צד הנוגע בדבר" כאמור בסעיף 155. בפסיקתו של בית משפט עלתה מפעם לפעם השאלה האם צד מסוים עונה להגדרה של "צד הנוגע בדבר". נקבע ברוב דעות כי כאשר צד טוען כי הוא "נוגע בדבר", הבחינה העובדתית האם הוא אמנם נוגע בדבר לא תתקיים בפני בית הדין הרבני, שכן בכך מתרוקן תוכנו של סעיף 155 לחוק הירושה , אשר מקנה לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין רק אם ניתנה הסכמה מפורשת בכתב של כל הנוגעים בדבר. לפיכך, כאשר למשל מתייצבת מישהי הטוענת כי היא ידועתו בציבור של המנוח המתנגדת לדיון לפני בית הדין הדתי או כאשר מתנגד לכך מישהו הטוען כי הוא בנו של המנוח אשר יתר היורשים לא ידעו עליו או שהם מתכחשים לו - תידון שאלת מעמדם של אלה לפני בית המשפט המחוזי וכיום, בבית המשפט לענייני משפחה. בבג"ץ 4122/02 גרוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים, פ"ד נז הוסיף בית משפט זה נדבך נוסף וקבע כי צד ה"נוגע בדבר" יכול לטעון לחוסר סמכות של בית הדין הדתי גם לאחר שכבר ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה , ועל ידי כך לגרום לשלילת סמכותו של בית הדין למפרע.
ברע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי, פ"ד מט פסק השופט י' קדמי כי ה"נוגע בדבר" לצורך סעיף 155 לחוק הירושה הוא "מי שטוען לזכות הנאה 'ישירה' בעיזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה , בעוד שה'מעונין בדבר' לצורך סעיף 67 לחוק הירושה יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה 'עקיפה' מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות 'קיימת', להבדיל מ'ציפייה' לזכות בעתיד". ובהמשך קבע כי "'נוגע בדבר' ו'מעונין בדבר' הם אפוא רק אלה, שאם מתקבלת גירסתם - הם עצמם נהנים 'מיד' מן העיזבון...". יצוין כי בפרשת עאסי נפסק - בניגוד לדעת הרוב בפרשת משולם - כי ישנו שוני בין המונחים צד נוגע בדבר לבין צד מעונין בדבר
