בחוק הירושה לא מופיעה הגדרה מפורשת למונח "צוואה ". בעבר, צוואה הוגדרה על-ידי המחוקק כ"הצהרה חוקית בכתב שבה מגלה המצווה את רצונו כדת מה לעשות ברכושו לאחר מותו - סעיף 2 לפקודת הירושה , 1923. במקום אחר בו נדונה ההגדרה של צוואה , נפסק כי היא חייבת לכלול יסוד כלשהו של הענקה - בין אם מפורשת ובין אם משתמעת - של זכויות בעיזבון. מסקנה זו התבססה, בין היתר, על ניתוח המגמה העולה מהוראות חוק הירושה ומן ההיסטוריה החקיקתית של החוק (ע"א 122/86 שפיר נ' קלובנסקי, פ"ד מד(1) באותו מקרה נדונה שאלה סבוכה שאינה מענייננו הנוגעת למעמד של "צוואה שוללת", שכל מהותה הדרת יורשים מירושה ; כן ראו, ע"א 2622/90 שני נ' לרמר, פ"ד מז(1) 191). מכל מקום נדמה, כי אין חולק על כך שצוואה מהווה מסמך אשר בא להסדיר חלוקת רכושו של אדם בעקבות מותו (ע"א 7210/96 עזבון המנוח משה גרינברג נ' גרינברג (לא פורסם)) ולפיכך על מסמך זה לכלול הוראת הנחלה, או למצער פירוט כלשהו לגבי מה ייעשה (ואולי גם לא ייעשה) ברכושו של אדם עם מותוצוואהירושה