פסק דין תביעה זו עניינה חוסר תום לב בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של הסכם מכר מקרקעין. עובדות: התובעת הנה חברה פרטית העוסקת ברכישת קרקעות וביצוע פרוייקטים בתחום הנדל"ן. הנתבעת הנה אגודה צרכנית שיתופית, אשר בבעלותה היה מגרש בשטח של 1,718 מ"ר ועליו מבנה בן 322 מ"ר הידוע כגוש 8981 חלקה 50 ברעננה (להלן - "המגרש"). במחצית הראשונה של שנת 1994 החליטה הנתבעת להעמיד את המגרש למכירה ופרסמה מכרז פתוח לאיתור רוכש פוטנציאלי. בתחילת חודש מאי 1994 חתם אחד המנהלים של התובעת, מר איליה פישמן, על הצעה לרכישת המגרש (נספח א' לכתב התביעה), וזאת לאחר שהמגרש הוצע לו על-ידי המתווך ש.מ.ר (ר' עדותו של מר רחבי מיכאל, המתווך, בעמ' 14 לפרוטוקול, שורות 26-27). בתאריך 19.05.1994 הוזמנו נציגי התובעת ובא כוחם למשרדו של עו"ד אריה חגי, ב"כ הנתבעת. לטענת התובעת, מטרת הפגישה הייתה חתימה על ההסכם רכישת מגרש לרכישת המגרש, ואילו לגרסת הנתבעת מדובר היה בפגישה לצורך ניהול מו"מ בלבד. בפגישה נכחו גם נציגי תיווך ש.מ.ר. ונציג הנתבעת, מר אברהם גומני. במהלך אותה פגישה נערך משא ומתן לגבי תנאי התשלום של סכום התמורה המוצעת בסך 1,450,000 $, ומועדי התשלומים, והתובעת מסרה לידי הנתבעת צ'ק על סך 100,000 ש"ח. לטענת התובעת, הצ'ק נמסר על חשבון הרכישה, ואילו לטענת הנתבעת הצ'ק הופקד על פי תנאי המכרז, אשר חייבו כל מציע לצרף להצעתו צ'ק להבטחת רצינות כוונותיו בשיעור של 10% מסכום ההצעה. מאחר וסכום בצ'ק אינו בגובה 10% מסכום הצעתה של התובעת, נראה כי בנקודה זו יש להעדיף את גרסתה של התובעת. ברם, מאחר וקביעה עובדתית זו אינה נחוצה להכרעה הסופית במקרה דנן, אין אני קובעת ממצא עובדתי באשר למטרת מסירתו של הצ'ק. לגרסת התובעת, ההסכם רכישת מגרש לא נחתם במהלך הפגישה מכיוון שהנתבעת טענה כי לא ניתן להוסיף לחוזה תיקונים בכתב יד, ואילו המזכירה לא הייתה במקום על מנת להדפיס את ההסכם רכישת מגרש המתוקן, ועל כן הוצע כי התובעת תפקיד הצעה נוספת בה יועלו על הכתב הנקודות שסוכמו במהלך הפגישה, וההסכם רכישת מגרש ייחתם בתאריך 25.05.1994. באותו מעמד נערך נספח ב' לכתב התביעה, הנושא את הכותרת "הצעה לרכישת נכס - חלקה 50 גוש 8981", אשר בס' 3 שבו צוין: "הסכם רכישת מגרש מכר יוכן ע"י עו"ד א. חגי עד ליום 25.5.94 וייחתם ע"י הצדדים בהתאם למסקנות שסוכמו והמסמכים שהוצגו בפני הצדדים." המסמך נחתם על-ידי נציגי התובעת ונמסר לעו"ד חגי (ר' עדותו של ע"ד חגי בעמ' 60 לפרוטוקול, מול השורות 26-27). מסיבות כאלה או אחרות לא התקיימה פגישה בתאריך 25.05.1994. כעבור מספר ימים שיגר עו"ד חגי לב"כ התובעת את טיוטת הסכם רכישת מגרש, ובתאריך 01.06.1994 הועברו לעו"ד חגי מספר הערות ובקשה לחתום על ההסכם רכישת מגרש באותו היום. (ר' נספחים ג' ו- ד' לכתב התביעה). לאחר שגם עתה נמנעה הנתבעת מלקבוע פגישה לחתימת ההסכם רכישת מגרש, פנה ב"כ התובעת עו"ד אזוגי לעו"ד חגי בדרישה לחתום על ההסכם רכישת מגרש (נספח ה' לכתב התביעה). באותו היום התקבל במשרד עו"ד אזוגי מכתב, בו מודיע עו"ד חגי כי הנתבעת הפסיקה לדון בהצעות למכירת הנכס, והחזירה את הצ'ק אשר הופקד על-ידי התובעת. בתאריך 06.07.1994 חודשו המגעים בין הצדדים, וביום 10.07.1994 נחתם הסכם רכישת מגרש המכר (נספח ח' לכתב התביעה). עסקת המכר הושלמה בתאריך 23.05.95 עם רישום הנכס על שם התובעת בלשכת רשום המקרקעין. טענות התובעת: לטענת התובעת, בתאריך 06.07.1994, כאשר הגיעו נציגיה לחתום על הסכם רכישת מגרש המכר, הודיעה להם הנתבעת כי היא חוזרת בה מן ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בתאריך 19.05.1994 בעקבות הצעה חדשה אשר נתקבלה על-ידה במהלך אותה הפגישה, ובה מוצע לרכוש את הנכס בכ- 1,500,000 - 1,600,000 $. יחד עם זאת, מוכנה הייתה הנתבעת לחתום על הסכם רכישת מגרש עם התובעת, במידה ותסכים לשלוש דרישות חדשות, דהיינו - העלאת סכום התמורה ב- 50,000 $, הגדלת ההשתתפות בשכ"ט של בא כוחה מ- 0,4% ל- 1% וכן - הגדלת שכ"ט המתווך מ- 1% ל- 3%. בפגישה ביום 06.07.1994 דחו נציגי התובעת את דרישותיה החדשות של הנתבעת, ועזבו את הפגישה. רק בתאריך 10.07.1994 קיבלה התובעת את התנאים החדשים אשר הוצבו בפניה ונחתם הסכם רכישת מגרש המכר - וזאת מאחר ובשלב זה אושרה לה הלוואה למימון הרכישה, והיא התחייבה כלפי צדיים שלישיים, ושכרה שירותיהם של יועצים שונים לשם ביצוע הרכישה והשבחת המגרש. וכדבריו של איליה פישמן, עד תביעה מס' 2 עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 6-7: "...הנזק להפסקת העסקה הזו היה יותר גדול ממה שקרה, ממה שאנחנו תובעים." חובת ניהול משא ומתן בתום לב: סעיף 12 לחוק ה חוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע: "(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב." (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 13 ,10, ו- 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, יחולו בשינויים המחויבים." על משמעותו של הסעיף דן כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק בע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז (1) 533, בעמ' 544-545: "הוראה זו מטילה 'יחסי אמון' מיוחדים על הנוטלים חלק במשא והמתן החוזי, ובכך מורחב האמון החוזי, שמקורו בסעיף 39 לחוק החוזים, לעבר השלב הטרום חוזי (ע"א 12 [230/80], בעמ' 724). משמעותה של חובה זו לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום-לב היא, כי המנהלים משא ומתן זה עם זה, חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר ובהגינות. שוב אין הם 'זרים' זה לזה, אלא הדין יוצר ביניהם 'קירבה', היוצרת ציפיות, והמטילה חובה של התחשבות. אמת הדבר, האינטרסים של המשתתפים במשא ומתן שונים הם זה מזה ומנוגדים לעתים. אין החוק דורש, כי המשתתפים במשא ומתן יוותרו על האינטרסים שלהם לטובת זולתם. אין החוק מטיל על הצדדים להיות מלאכים זה לזה. החוק מכיר בשוני או בניגוד שבין האינטרסים, אך הוא מבקש, כי השמירה והעמידה על אינטרסים אלה ייעשו ביושר ובהגינות..." ולענייננו: אין אני נדרשת להכריע בשאלה, האם כבר בתאריך 19.05.1994 נכרת בין הצדדים הסכם רכישת מגרש מחייב (כטענת התובעת) או שמא נוהל משא ומתן בלבד (כפי שגורסת הנתבעת) - וזאת מאחר ואפילו אם באותה הפגישה התקיימו התנאים של גמירות הדעת והמסוימות, הרי החוזה המאוחר, אשר נחתם ב- 10.07.1994, ושלא נטען לגביו מעולם כי הנו בטל או ניתן לביטול, שינה את ההסכם רכישת מגרש אשר נכרת (אם נכרת) ביום 19.05.1994. בכתב התביעה טענה התובעת לניהול המו"מ בחוסר תום לב ע"י נציגי הנתבעת, ולא מעבר לכך. הוכח גם, כי אין כל יסוד לטענת התובעת לפיה הנתבעת הודיעה הודעת שווא כאילו הליכי המכר הופסקו בתאריך 06.06.1994 על פי דרישתו של רשם האגודות השיתופיות. כפי שעולה מהחלטתו של מר אורי זליגמן מיום 04.07.1994 (נספח א' לסיכומי הנתבעת), אכן הייתה התנגדות של הרשם למכירת הנכס: "לאור הסכמת הועד הממונה פה אחד וכן הסכמת ועד העובדים, אינני מתנגד יותר למכירה..." (ההדגשה שלי - ש.ד.) יחד עם זאת, סבורני כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב במהלך הפגישה ביום 06.07.1994, אליה זומנו נציגי התובעת לשם חתימה על הסכם רכישת מגרש, לאחר שרשם האגודות השיתופיות אישר את מכירת הנכס. לקראת אותה פגישה סוכמו כבר בין הצדדים כל התנאים המהותיים של העסקה, כגון - התמורה, תנאי התשלום וכן שיעור שכ"ט עו"ד של הנתבעת. מדובר היה בשלב מתקדם מאוד של משא ומתן, בו מנועה הייתה הנתבעת להעלות דרישות חדשות ולהציב תנאים נוספים לכריתת ההסכם רכישת מגרש, תוך התעלמות ונסיגה מן ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ביום 19.05.1994. התנהגות מסוג זה עולה כדי חוסר תום לב בניהול מו"מ. ור' לעניין זה ספרה של גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, בעמ' 55: "העלאת הצעות חדשות ובלתי-סבירות במהלך משא ומתן, דחיית הצעות סבירות שהעלה הצד השני, נסיגה מהסכמות שהושגו, חזרה מהצעות שכבר הועלו - כל אלה עשויים להוות, אך לא בהכרח מהווים, חוסר תום לב במשא ומתן. ... כדי שתופר הוראת סעיף 12 נדרשת סטייה מן הנורמה הכללית של התנהגות ראויה ומקובלת במשא-ומתן לקראת כריתתו של החוזה מן הסוג הנדון." הנתבעת יצרה בפני התובעת מצג לפיו כל תנאי ההסכם רכישת מגרש סוכמו, ונדרש רק אקט פורמאלי של חתימה על הסכם רכישת מגרש, ולשם כך זומנו נציגיה לפגישה בתאריך 06.07.1997. העובדה כי באותו התאריך סירבה הנתבעת לחתום על ההסכם רכישת מגרש על פי התנאים שסוכמו כבר בין הצדדים אלא אם תסכים התובעת להעלאת התמורה החוזית ב- 50,000 $ אינה שנויה במחלוקת - ר' סעיף 29 לסיכומי הנתבעת: "בפתיחת ישיבת המו"מ שהתקיימה ביום 7.7.94 או בסמוך למועד זה, במשרדי הנתבעת, אשר אליה זומנו פישמן איליה ובא כוחו עו"ד אזוגי, הגיעה למשרדי הנתבעת בפקס הצעה נוספת של אדם בשם אריה כהן, אשר הציע לרכוש את הנכס בסכום של - 1,600,000 $ דולר ארה"ב. לאור ההצעה החדשה שהגיעה בפקס למשרדי הנתבעת, הגדיל מר פישמן איליה מרצונו את הצעתו לרכישת הנכס מ- 1,450,000 $ ל- 1,500,000 $ וכן הציע להעלות את שכר טרחתו של ב"כ הנתבעת, עו"ד אריה חגי, מ- 0.4% ל- 1% בתוספת מע"מ." טענת הנתבעת לפיה התובעת התנדבה להעלות מחיר הנכס ושכ"ט עו"ד אינה מקובלת עלי. ברור על פניו, כי אלמלא הסכימו נציגי התובעת לשפר את תנאי החוזה לטובת הנתבעת, הנתבעת לא הייתה מסכימה לחתום עליו (או שלפחות כך הוצג בפני התובעת), ועל כן טענת הנתבעת לפיה הייתה זו הצעתו של מר פישמן להעלות את המחיר אינה רלוואנטית. שכן, אף צד סביר למו"מ לא יעלה מיוזמתו את התמורה החוזית אשר עליו לשאת בה ולא יתנדב לשפר את תנאי ההסכם רכישת מגרש לטובת הצד השני למו"מ. אין כל ספק, כי הדרישות החדשות הועלו על-ידי הנתבעת, לטענתה - עקב ההצעה החדשה אשר התקבלה במהלך הישיבה. במאמר מוסגר אציין, כי עצם העובדה כי ההצעה החדשה הנטענת התקבלה במהלך הפגישה עם התובעת דווקא מעוררת חשד כבד לביום אותה ההצעה, במטרה לאלץ את התובעת להסכים לדרישות החדשות. וזאת במיוחד לאור העובדה כי הנתבעת נמנעה מלהעיד את המציע אשר בשמו נשלחה, לטענתה, ההצעה, ולא הציגה בפני את ההצעה עצמה. יחד עם זאת, בנסיבות העניין אין כל צורך להכריע בשאלה, האם מדובר היה בהצעה אמיתית וכנה או שמא עניין ההצעה החדשה היה מצג שנעשה על מנת ללחוץ על התובעת ולאלצה להסכים לשינוי ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים קודם לכן. גם בהנחה שאכן התקבלה על-ידי הנתבעת במהלך הישיבה הצעה חדשה, ולא הייתה לה ידיעה בעניין מעורבותו ומניעיו של המתווך מר רחבי בהגשתה, בהתחשב בשלב המתקדם של המשא ומתן בו נמצאו הצדדים אותה עת, פעלה הנתבעת בחוסר תום לב בכך שהחליטה לנהל "תחרות" בין המציע החדש לבין התובעת בשלב זה. הישיבה שהתקיימה ביום 06.07.1994 לא נועדה לתחילת משא ומתן מחודש, אלא לחתימה על הסכם רכישת מגרש על פי התנאים שסוכמו בין הצדדים קודם לכן. העובדה כי בשלב מסוים הופסק המו"מ אינה מצדיקה התעלמות מוחלטת מן ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים עובר להפסקה ואינה מקנה לנתבעת זכות לסגת מן ההסכמות הקודמות בחוסר תום לב בשלב זה. ראוי גם לציין, כי עצם הזימון למפגש לחתימה על הסכם רכישת מגרש מהווה ראיה לכך שהתנאים שסוכמו היו מקובלים על הצדדים. זאת ועוד: לתובעת היה יסוד סביר להסתמך על אשר סוכם בין הצדדים בפגישה מיום 19.05.94 והייתה לה ציפייה סבירה כי ההסכם רכישת מגרש שייחתם, יכלול את התנאים שסוכמו, והנתבעת לא תיסוג מהם. פגיעה בציפייה הסבירה של התובעת על-ידי העלאת דרישות חדשות מהווה, ללא ספק, התנהגות בחוסר תום לב. ראוי להדגיש, כי עקב המצג שהציגה הנתבעת בפני התובעת, לפיו העסקה לא תישמט מידיה, התובעת הסדירה את מימון הרכישה, התקשרה עם צדדים שלישיים ונטלה על עצמה התחייבויות שונות, ובנסיבות אלה מובן ומוצדק הוא, כי העדיפה להסכים לדרישות החדשות, למרות שהועלו על-ידי הנתבעת בחוסר תום לב. להבדיל מנסיבות המקרה הנדון בע"א 3270/96 פלחי נ' "נטע" אליו מפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיה, במקרה שבפני בשלב שבו הועלו הדרישות החדשות, היו המגעים בין הצדדים בסיומם: הצדדים הגיעו להסכמה הן באשר למחיר, הן ביחס ל"נכסים הכלולים במחיר" - כלשון פסק הדין, והן על אופן ומועדי התשלום ודרך המכירה, שלא כמו בפסק הדין בעניין פלחי הנ"ל, ועל כן לא ניתן להסתמך על ההלכה שנקבעה שם. אכן, בסעיף 5 להצעה שהוגשה על-ידי התובעת (על טופס שנערך ע"י ב"כ הנתבעת) נאמר, כי הנתבעת אינה חייבת לקבל הצעת המציע והנה זכאית לקיים תחרות בין המציעים ואף לבטל את המכירה, וכי המציע ויתר על כל טענות ו/או תביעות בקשר לכך. ברם, הסעיף אינו מעניק לנתבעת זכות לנהל משא ומתן בחוסר תום לב, והשימוש בזכות המוקנית לה בסעיף 5 הנ"ל צריך היה להיעשות בתום לב אף הוא. אין משמעות הוויתור המוזכר בס' 5 ויתור על הזכות הקבועה בס' 12 לחוק החוזים (חלק כללי), אלא וויתור על טענות לעניין עצם ניהול משא ומתן עם מתחרים אחרים או ביטול המכירה - אם נעשו בתום לב. דרישה להגדלת דמי התיווך: לטענת התובעת, מנהלי הנתבעת הודיעו לתובעת כי העסקה לא תתבצע וההסכם רכישת מגרש לא ייחתם, עד שהמתווך מר רחבי לא יסכים לכך, דהיינו - עד שהתובעת לא תסכים להגדיל את שכרו. הנתבעת, לעומת זאת, גורסת כי לא התערבה בשלב כלשהו במהלך המו"מ בעניין התשלום למתווך. מר איליה פישמן, מנהל התובעת, מעיד בעמ' 49 לפרוטוקול באשר למעורבותה של הנתבעת בעניין הדרישה לתשלום דמי התיווך: "ש.: נכון שהנתבעת לא התערבה בעניין הדרישות של דמי התיווך של רחבי אליכם? ת.: בקשר לדרישה הייתי מופתע. לא ראיתי אף פעם גוף ציבורי שכל כך דואג לשכ"ט של מתווך, וזה היה אחד התנאים. הם אמרו שלא נחתום על ההסכם רכישת מגרש עד שאדון רחבי לא יגיד שהוא קיבל כל מה שהיה מגיע לו, וזה התנאי העיקרי היה להסכם רכישת מגרש. הם התעקשו על זה כי בישיבה ב7- בחודש הסכמנו להעלות את הסכום למיליון וחצי אחרי מו"מ, אבל לא חתמנו. לעו"ד חגי נתנו תוספת. לא חתמנו רק בגלל זה שמר אברהם, אני לא זוכר את שם משפחתו, הוא עם זקן, הוא אמר שהוא רוצה לדעת בפירוש שמר רחבי קיבל את כל הכספים שהוא רצה. זה היה תנאי. ... קו אופ, בלי שמיקי יודיע לו שהכל בסדר, לא רצה לחתום אתי הסכם רכישת מגרש... ש.: לפי מה שאמור בתצהירך בסעיף 14, כל הדרישות היו מטעם מר רחבי. לא היו מטעם הנתבעת לתשלום דמי תיווך. ת.: לא נכון. אני אומר לך מה שאמרתי קודם, שזו הייתה דרישה של מרשתך לשלם למר רחבי. אז איך את יכולה להגדיר את זה? אמרו לי בפירוש: עד שאתה לא משלם לו לא תהיה עסקה." ואילו בתצהירי העדות הראשית של עדי ההגנה נטען, כי לא הייתה מעורבות כלשהי מצד הנתבעת בעניין שכ"ט המתווך. לאחר שבחנתי את עדויות שני הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנקודה זו הצדק הוא עם התובעת. עדותו של מר פישמן הייתה אמינה עלי, ואין כל יסוד לטענת הנתבעת לפיה עדותו היא עדות מפי השמועה מאחר ולא ידע את השפה העברית במועד הרלוואנטי. מר פישמן אישר בעדותו בבית המשפט, כי ידע עברית קצת, ולא נזקק למתורגמן בחיי היום יום, אלא לתרגום מונחים משפטיים בלבד (עמ' 31 לפרוטוקול). עדותו של מר רחבי בעמ' 13-14 לפרוטוקול, בה נאמר כי מר פישמן לא ידע עברית, מתייחסת למועד אחר, דהיינו - למועד בו העד הכיר את מר פישמן - בהגיעו לארץ (בשנת 1993 - ר' עמ' 30 לפרוטוקול), ולא במועד ניהול משא ומתן נשוא התביעה. ר' עמ' 13-14 לפרוטוקול: "ש.: כשהכרת אותו אמרת שהוא היה עולה חדש שבדיוק הגיע מרוסיה. ת.: כן. ש.: עברית הוא ידע? ת.: לא. אולי שלום, מה נשמע. היה לו מתורגמן שכל הזמן ליווה אותו לאורך כל הדרך." ברור, כי במהלך השנה למד מר פישמן את השפה ויכול היה להבין ולקלוט בחושיו את אשר התרחש במהלך הפגישות הנדונות. חיזוק לגרסת התובעת באשר לדרישת הנתבעת להעלות את שכ"ט המתווך ניתן למצוא גם בכך כי אחיו של מר רחבי היה עובד של הנתבעת. בס' 40 לסיכומיה מאשרת הנתבעת עובדה זו, אך טוענת כי האח פוטר בחודש יולי 1994. טענה אחרונה זו אינה סותרת את טענות התובעת לעניין השפעתו של מר רחבי (האח) על קבלת החלטות בנתבעת, שכן המו"מ נשוא התביעה נוהל במהלך חודשים מאי- יולי 1997, וככל הנראה, עובר לפיטוריו של האח. שיהוי: לטענת הנתבעת, התובעת השהתה את תביעתה יותר משנתיים לאחר חתימת ההסכם רכישת מגרש וסיום ביצוע העסקה, שיהוי אשר לטענתה אינו סביר בנסיבות העניין. אציין, כי התביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, וסבורני כי בנסיבות המקרה לא ניתן גם לקבוע כי מדובר בשיהוי בלתי סביר. ר' לעניין זה ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' לאה יונגר, פ"ד מה 3 749, בעמ' 755-756: "...גם אם נסכים שניתן לעורר טענת שיהוי במקרים מסוימים עליהם חל חוק ההתיישנות (וזוהי אכן דעתי), עדיין אין לומר שנקבל טענה כזו בהיעדר קיומן של נסיבות מיוחדות. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 8 [403/63], בעמ' 53: 'אכן, תקופת זמן כשלעצמה, ולוא גם ארוכה, שבה ישן התובע על זכויותיו, אין בה כדי להכשיל את תביעתו בטענת השהיה..... אלא אם תקופת ההשהיה מגיעה לתקופת ההתיישנות...... אם תקופת ההשהיה אינה ארוכה עד כדי כך, נדון המקרה לפי נסיבותיו. בדרך כלל לא תתקבל הטענה על-סמך עבור הזמן בלבד, אלא אם יש בנסיבות המקרה כדי להראות שהתובע השלים עם המצב וזנח את זכות התביעה, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה.' ... הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה (ראה: ע"א 9 [206/75] הנ"ל, בעמ' 735)..." (ההדגשה שלי - ש.ד.) ולענייננו: הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה מכוח הפסיקה ולא הצליחה להראות כי שינתה את מצבה לרעה או כי התובעת ויתרה או זנחה את טענתה באשר לחוסר תום לב בניהול מו"מ. טענת הנתבעת לפיה שינתה את מצבה לרעה בכך שעמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם רכישת מגרש והעבירה את הנכס על שם התובעת, אינה מקובלת עלי, וזאת מאחר והתקבלה על-ידה מלוא התמורה המוסכמת עבור מכירתו של המגרש. אשר על כן, דין טענתה בעניין השיהוי להידחות. ויתור: לטענת הנתבעת, עם חתימת ההסכם רכישת מגרש וביצועו ויתרה התובעת על כל טענה בנוגע להליכי המשא ומתן אשר התנהלו בין הצדדים טרם חתימתו, לרבות טענת חוסר תום לב. להן מן ההסכם רכישת מגרש שנחתם בין הצדדים, ומכל המסמכים האחרים אשר הוצגו בפני לא משתמע וויתור מפורש של התובעת על טענותיה באשר לניהול מו"מ בחוסר תום לב מצד הנתבעת. באשר לוויתור בהתנהגות נקבע בע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד (1) 564: "כדי להסיק ויתור, מהתנהגותו של אדם, חייבת התנהגות זו להיות ברורה, החלטית ושאינה משתמעת לשתי-פנים." סבורני, כי במקרה הנדון לא מתקיים התנאי האמור לעיל, ואין כל יסוד למסקנה כי עצם הסכמתה של התובעת לחתום על ההסכם רכישת מגרש מצביעה על כך שוויתרה על טענתה לעניין חוסר תום לב. הסעד: בספרה דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 74 מתייחסת המחברת גבריאלה שלו לסוגיה זו: "סעיף 12 (ב) קובע את הסעד הרגיל שיינתן במקרה של הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב במשא-ומתן, והוא פיצויים בעד הנזק שנגרם 'עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה'. פיצויים אלה הם פיצויי הסתמכות: פיצויים שליליים, שמטרתם החזרת המצב לקדמותו, כלומר: העמדת הצד הנפגע, באמצעות כסף, במצב שבו היה נתון אלמלא נכנס למשא-ומתן או אלמלא הופרה כלפיו החובה לנהוג בתום לב במהלך משא ומתן." במקרה שבפני, אילו נהגה הנתבעת בתום לב, ולא הייתה מציבה את הדרישות החדשות כמתואר לעיל, היה נכרת בין הצדדים הסכם רכישת מגרש על פי ההסכמות אליהן הגיעו בפגישה בתאריך 19.05.1994. דהיינו, הפיצויים במקרה דנן אמורים לשקף את התוספת הכספית אותה נדרשה התובעת לשלם: 1. תוספת לגובה התמורה בגין מכירת המגרש בסך 50,000 $; 2. תוספת מס רכישה בסך 1,760 $; 3. תוספת שכ"ט עו"ד בסך 10,764 $; 4. תוספת בגין שכר תיווך בסף 22,500 $, ובסה"כ - 85,014 $ (268,048 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה, ו- 385,262 ש"ח בשערוך להיום). לסיכום, הנתבעת תשלם לתובעת 385,262 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. כמו-כן, תשלם הנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ מן הסכום שנפסק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. חוזהקרקעותרכישת נכס