פיצויים בגין הפקעה

פסק דין 1. נושא פסק-דין זה הוא תביעת התובע 1 ב' שפיצר (להלן: התובע), החבר באגודת "שיכון המקשר ב', אגודה שיתופית בע"מ" (להלן: האגודה) בשמו ובשם האגודה לחייב את הנתבעת לשלם לו לפחות 190,000 דולר כפיצויי הפקעה של 1/17 מיתרת זכויות האגודה מתוך 9130 מ"ר שהיו בבעלות האגודה ואשר הופקעו על-ידי הנתבעת לפי תב"ע 2855 שפורסמה בילקוט פרסומים 20.4.95 (להלן: ההפקעה), לפי פירוט טבלת היעודים הזהה שבסע' 5.1.6 לחוות-דעת השמאי מטעם התובעים ע' מלר ובסעיף 5 לחוות-דעת השמאי מטעם הנתבעת מ' שמחוני (להלן: הטבלה), כאשר התובעים טוענים כי התחשיב לפיצוי ההפקעה עבור יתרת המקרקעין (להלן: המיתחם) אמור להיעשות לפי סעיף 9 לחוות-הדעת של ע' מלר והנתבעת טוענת כי לתובע אין כל זכות אישית לקבל פיצוי כלשהו בגין ההפקעה ואילו האגודה תהא זכאית לפיצוי בשיעור 1/17 מיתרת זכויותיה במיתחם בהיקף של 1228 מ"ר - בשיעור 27,529 דולר, כמפורט בתחשיב הכלול בסעיף 9.8.3 לחוות-הדעת של מ' שמחוני. 2. בהתאם להחלטה מיום 5.3.00 המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה, הפיצוי המגיע בגין ההפקעה הוא ערך המקרקעין ביום 20.6.95 לפי ייעודם בתב"ע 2855 לפי הסכום שהיה מתקבל על-ידי מוכר במכירה רצונית (לפי סעיף 12 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: הפקודה)) ולפי החלטה מיום 4.9.00 זכאית הנתבעת לנכות 40% ממקרקעי המיתחם. 3. אין לכאורה מחלוקת בין הצדדים והשמאים מטעמם בקשר לעובדות דלהלן:- א. בין 1944-6 נרשמו על שם האגודה חלקות שונות בגוש 30155 בשטח כולל של 20,532 מ"ר (להלן: המקרקעין) במסגרת מטרותיה לפי תקנונה: להקמת שיכון לחבריה לארגון ולשיפור התנאים הכלכליים והחברתיים של חבריה שצילומו כלול בנספח א' לכתב התביעה (להלן: התקנון, וההתייחסות לנספחים תהא להלן לנספחי כתב התביעה - אב"ז). ב. בהתאם להוראות תכנית קנדל שהיתה תקפה בשנים הנ"ל, ייעוד המקרקעין היה למגורים, כאשר זכויות הבנייה בהם היו בין 62.5% לשיטת התובעים ו- 50% לשיטת הנתבעת. במהלך 1947-8 נבנו במקרקעין 3 מבנים טוריים (להלן: המבנים), שהכילו 17 יחידות דיור דו מפלסיות + קומת מרתף - קרי: קוטג'ים - שאוכלסו על-ידי חברי האגודה, כאשר משני צידי כל יחידת דיור היו חצרות הגובלות ביחידה (להלן: יח"ד). ג. בשנת 1951 הופקעו המקרקעין על-ידי שר האוצר לצורך הקמת קרית הממשלה, וחלקם הוחזרו לאגודה לפי הסכם מיום 1.7.69 בינה לבין הממשלה (נספח ב' - להלן: ההסכם) הכולל הוראות בדבר פיצוי האגודה בגין המקרקעין שלא הוחזרו, כאשר בין הפקעתם למועד חתימת ההסכם נכנסה לתוקף תוכנית המיתאר לירושלים מספר 62 שפורסמה ביום 16.7.59 אשר ייעדה את המקרקעין לבנייני ציבור, כולל בתי ספר, בתי חינוך ותרבות. לפי תכנית זו ניתן לבנות בשכונת קרית משה הסמוכה למקרקעין בין 84% ל- 112% בהתאם לרוחב הדרך (מגורים 2) ובשכונת בית הכרם בין 75% ל- 87% לפי שטח כל מגרש (מגורים 1). ד. בבעלות האגודה נותרו שטחי המיתחם. ה. ביום 5.8.93 פורסמה למתן תוקף תב"ע 4300 שתנאי תקנונה נספחו לסיכומי התובעים והחלה על שטחים שמדרום מערב למתחם והכוללים קטע מכביש מספר 4. ו. ביום 20.1.95 פורסמה למתן תוקף תב"ע 2855 ביחס לשטח 650 דונם הכוללים את שטח המתחם. תכנית זו מתווה את הקטע המרכזי של כביש מספר 4 עם עיצוב נופי בצידיו ולפיה יועדו 3 המבנים להריסה כמפורט במפת התכנית שחלקה מופיע בנספח ב' לחוות-הדעת של ע' מלר, ושטח המתחם יועד למבני ציבור: שטח ציבורי פתוח דרך ועיצוב דרך, כמפורט בטבלה. בהתאם לסעיף 17ב' לתקנון תב"ע 2855 (נספח לסיכומי התובעים) על השטח המיועד ל"בנייני ציבור" בנספח ב' הנ"ל חלות הוראות תב"ע 4300 ובין היתר הוראות סעיף 10 המפנה לנספחי בינוי 2א'-ו'. ז. בעקבות תב"ע 2855 פורסמה ביום 20.4.95 הודעה על ההפקעה לפי סעיף 5 ו- 7 לפקודה להפקעת המיתחם בשלמותו. ח. ביום 19.9.95 חמישה מחברי האגודה (כולל בני זוג ויורשים) והאגודה חתמו על הסכם עם הנתבעת לפיו הנתבעת התחייבה לשלם לכל אחד מ- 5 החברים האלו 340,000 דולר "בגין זכויות החכירה והחזקה שביחידות הדיור שהם חוכריהן בצירוף 630,000 דולר בגין זכויות חברים חוכרים אלו בשאר מקרקעי האגודה ופיצויים אלו כוללים פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה1965- עבור ירידת ערך בגין שינוי ביעוד המקרקעין מתכנית המיתאר 62 לתב"ע 2855" (ראה נספח טז'). ט. ביום 15.6.97 ניתן תוקף של פסק-דין להסכמה במסגרת ה"פ 366/96 בין התובע ואשתו לבין הנתבעת, לפיו אף הם קיבלו 340,000 דולר "עבור כל זכויותיהם בדירת המגורים, הגינה הצמודה והמחסנים..." והעברת כל זכויותיהם לנתבעת, אך כאמור בסעיף 5 להסכמה, התובע ואשתו שמרו לעצמם את "הזכות לתבוע בגין זכויותיהם האחרות באגודה השיתופית ו/או זכויות של האגודה השיתופית..." (ראה נספח יז'), כאשר בעקבות הסכמה זו, ביום 19.11.97 ניתן תוקף של פסק-דין (נוסף) להסכם בין התובע לעירית ירושלים ולנתבעת לפיו "המבקש יהא רשאי לתבוע חלקו היחסי בתביעה שיש לאגודה שיכון ב' המקשר ירושלים, אגודה שיתופית בע"מ והאגודה תעשה ככל שיידרש לסייע בידו על מנת לאפשר לו תביעה כנ"ל". י. ההסכמים הנ"ל (קרי: הסכמי הרכישה) נחתמו לאחר שעמדה לנגד עיני האגודה וחבריה חוות דעתו של השמאי א' באשר (נספח טו'), ביחס לערך הזכויות של כל אחת מ- 17 יחידות הדיור שבמתחם, הכוללת לפי סעיף 7 לחוות-הדעת, שטח של 250 מ"ר המכוסה על-ידי הבניין חצר קדמית וחצר עורפית. יא. בדומה להסכמים הנ"ל, רכשה עירית ירושלים מיתר חברי האגודה את מלוא זכויותיהם באגודה ובמתחם, תוך תשלום הפיצוי לידם. יב. קיימת הסכמה בין שמאי הצדדים כי שווי מקרקעין המתחם כמפורט במפת תב"ע 2855, בהתאם לייעודים השונים שבטבלה - קרי: לדרך; לעיצוב נוף; לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ) ולבנייני ציבור (שב"צ) - נגזר מהשווי המירבי ל"מגורים" של קרקע סמוכה (להלן: שווי מירבי) בחלוקה דלהלן:- (1) לדרך ולעיצובה - 10%-15%. (2) לשצ"פ - 20%-30%. (3) לשב"צ - 80%. 4. מרכיבי המחלוקת שבין הצדדים, כעולה מכתב התביעה ומהסיכומים, הינם כדלקמן:- א. האם התובע זכאי לפיצוי בגין ההפקעה מכוח האמור בסעיף 2י'; הוראות חלק ד' לתקנון האגודה והחלטותיי מיום 4.11.99 ו- 28.3.00 - כטענת התובעים, או הוא לא הוכיח את זכותו לרכוש כלשהו מרכוש האגודה, זולת זכותו ליחידת הדיור שלו ולחצרות הצמודות לה, להבדיל מזכותו לתבוע, כטענת הנתבעת. ב. האם חישוב הפיצוי יתבסס על זכויות ניצול הבנייה שנותרו במיתחם לפי תכנית קנדל - בשיעור 62.5% - לאחר ניכוי 1640 מ"ר שהוא השטח שעליו נבנו 17 יחידות הדיור שבשלושת המבנים והמסתכמות ב- 71.2% משטח המיתחם כשיטת התובעים, דהיינו 5601 מ"ר על-פי תחשיב סעיף 9 לחוות-הדעת של ע' מלר (להלן: התחשיב), ללא ניכוי 40% מהשטח, או החישוב יתבסס כשיטת הנתבעת על יתרת שטח המתחם, לאחר ניכוי של:- (1) 40% לפי סעיף 190 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה1965- (להלן: החוק), שינוכה תחילה משטחי שב"צ ומהיתרה ינוכו:- (2) 4250 מ"ר שהוא סך כל השטחים שנמכרו על-ידי האגודה וחבריה לנתבעת ו/או לעירית ירושלים כדוגמת ההסכם הנ"ל בסעיף 2ט' והכוללים שטחים מבונים בצירוף שטחי חצרות? ג. האם השווי המירבי למ"ר הוא 1,000 דולר המבוסס על מחירי היצע של דירות בקרית משה ובבית הכרם ועל מחירים מאושרים של מכרזים לבנייה ברמת בית הכרם (ראה נספח לחוות-הדעת של ע' מלר) כשיטת התובעים, או השווי המירבי הוא 560 דולר למ"ר המבוסס על שווי קרקע למגורים במורדות מלון הולילנד, לפי קביעת בית-המשפט בה"פ 556/95 בניכוי 20% בגין מיקומו הפחות טוב של המתחם, בהשוואה למקרקעי הה"פ הנ"ל או אפילו 460 דולר למ"ר, לפי 23,000 דולר ל- 25 מ"ר קרקע לחדר - לאחר ניכוי על-חשבון פיתוח - וניכוי נוסף של 50% לאור זכויות הבנייה למגורים שהוכרו לאזור C לפי תכנית "קנדל", כשיטת הנתבעת? ד. האם ניתן תוך זמן סביר לקבל היתרי בנייה ליעודים השונים לפי תב"ע 2855, וממילא אין לנכות מהשווי שנגזר דבר על-חשבון דחיית מימוש עד למתן היתרים כדין, כשיטת התובעים או יש לנכות 15% על-חשבון דחיית מימוש מחמת הצורך באישורי תכניות מפורטות (להלן: ניכויי דחייה) כשיטת הנתבעת? 5. לאור הראיות שהובאו בפני, בכפוף להערכתן כר"מ בסעיף 6, הוכחו עובדות נוספות כדלהלן:- א. האגודה הסבה לתובע את זכותה לקבלת פיצוי בגין יתרת שטח המתחם - לאחר רכישת 17 יחידות הדיור שבשלושת המבנים וחצרותיהם - ואילו הנתבעת מצידה הסכימה להסבה זו והודתה בזכות התובע לפיצוי כנ"ל. ב. כמוכח מנספחי חוות-הדעת של ע' מלר, השכונה הסמוכה ביותר למתחם היא קרית משה, ולמעשה מפריד בין השניים רק רחוב שדרות הרצל. קרובה למתחם בכיוון דרום מערב מצויה גם שכונת בית הכרם, הכוללת את רמת בית הכרם בשוליה ובמרחק רב מצויים מקרקעי מורדות הולילנד, נשוא ה"פ 556/95. ג. למבנים היתה גישה משדרות הרצל באמצעות כביש פרטי מאספלט שרחבו כ- 6 מ', שהומר על-ידי רח' וולפסון. ד. המבנים היו מחוברים לרשת החשמל העירונית ולידם הוצבו על-ידי העיריה 6 פנסי רחוב וכן היו קשורים לרשת המים, כאשר זה כ- 15 שנה היו גם מחוברים לביוב. אך למעט האמור בס"ק זה, המבנים לא נהנו מפיתוח כדוגמת הפיתוח שבשכונות קרית משה ובית הכרם. ה. לאור מחירי הקרקע שאושרו במכרזי רמת בית הכרם - בין 800 דולר ל- 1,200 דולר למ"ר - ומחירי ההיצע של דירות שתי השכונות הנ"ל, בניכוי מרכיבי הפיתוח וההיצע, השווי המירבי למגורים לכל מ"ר הוא 800 דולר. ו. על אף הוראות תב"ע 4300, הכוללת נספחי בינוי ישימים לגבי המתחם, לשם ביצוע בינוי בשטח המתחם - בהתאם ליעודיו השונים - דרושים אישורי תכניות מפורטות ע"י הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ועקב כך השווי הנגזר מהשווי המירבי מופחת. 6. לאור האמור לעיל, מהי ההכרעה במחלוקות הנ"ל בסעיף 4? א. זכות התובע לפיצוי: לפי הוראות ההסכמים הנ"ל בסעיף 3ח' ו- ט' ופסקי הדין שנתנו להם תוקף, הכירו האגודה והנתבעת בזכות התובע לקבלת פיצוי בקשר לזכויות האגודה ביתרת שטח המתחם, בגינה לא שולם כל פיצוי. אמנם ההסכמים ופסקי הדין שאשרום, מכירים בזכות לתבוע, אך לנוכח פיצוי כל יתר חברי האגודה על-ידי הנתבעת ביחס לחלקם היחסי בזכויות האגודה ביתרת שטח המתחם והסכמת האגודה לתשלום כאמור, אין לכאורה ספק כי האגודה העבירה לתובע את זכותה לפיצוי בקשר לחלקו, מכוח הוראת סעיף 3ו) לחלק א', הוראת סעיף 5 לחלק ג' וסע' 4 לחלק ד' לתקנונה, והנתבעת מנועה מלהתכחש להודאתה בזכות התובע לקבלת פיצוי בגין החלק שהוסב לו על-ידי האגודה, כפי שנהגה כלפי יתר חברי האגודה. ב. חישוב השווי המירבי על יסוד זכויות שלא נוצלו על-פי תכנית קנדל: חישוב זה של התובעים כטענת הנתבעת, מכניס "בדלת האחורית" את תביעת האגודה לפיצוי בגין ירידת ערך לפי סעיף 34 לפקודת בנין ערים 1936 (=לסעיף 197 לחוק) ואינו מתיישב עם ההחלטה מיום 5.3.00. החישוב גם מתעלם מההחלטה לפיה זכאית הנתבעת לניכוי 40% לפי סעיף 190 לחוק. ברם, אין לבצע את הניכוי הנ"ל כשיטת הנתבעת, מ- 9,130 מ"ר שכן היא רכשה מבעלי זכויות החכירה את זכויותיהם בשטח הכולל את המבנים ואת חצרותיהם - קרי: 4250 מ"ר - כאשר בתמורה ששולמה ראוי היה לקחת בחשבון כי הנתבעת זכאית ל- 40% מהשטח, ללא כל פיצוי מכוח סמכותה לפי סעיף 190 לחוק וממילא שורת הצדק מחייבת כי הניכוי יחול רק על יתרת שטח המתחם שהוא 4880 מ"ר באופן שלאחר ניכוי נותרו 2928 מ"ר. ער אני לכך כי בחוות-הדעת של השמאי א' באשר (נספח טו') אין התייחסות לניכוי 40%, אך בהסכמי הרכישה אין גם התייחסות להיקף שטח הקרקע שנמכר עם תכסיתו - קרי: 250 מ"ר לכל יחידת דיור תמורת 340,000 דולר, ולכן קיימת אפשרות כי הנתבעת לא רכשה מ- 17 בעלי יחידות הדיור 4250 מ"ר! אלא שטח כולל קטן יותר וגם מסיבה זו מצאתי לנכות את ה- 40% מהיתרה כנ"ל. באשר ליעוד שטח זה של 4880 מ"ר - לפי ההחלטה מיום 4.9.00, יש לזקוף על-חשבון הניכוי תחילה את הקרקע שייעודה מזכה רק ב- 10% עד 30% מהשווי המירבי, ולכן השטח הנותר לאחר ניכוי 40% - 2928 מ"ר, כמחציתו מיועדת לבנייני ציבור (שב"צ) וכמחציתו לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ). מסקנה זו נובעת מהשוואה בין טבלת הייעודים לפי תב"ע 2855, לבין נספח ב' לחוות-הדעת של ע' מלר, לפיה רק כמחצית השטח המבונה - וממילא גם החצרות הצמודות לכל יחידת דיור - מצוי בתחום שב"צ וכמחצית בתחום שלושת הייעודים האחרים: דרך עיצוב דרך ושצ"פ. ג. מהו השווי המירבי: (1) כפי שאין הצדקה לחשב את "השווי המירבי" על יסוד אחוזי הבניה שנותרו לניצול לפי תכנית קנדל, כאמור בסעיף ב' לעיל, כן אין הצדקה להתבסס על תכנית קנדל לצורך קביעת שווי המירבי של יעוד למגורים בקרבת המתחם, ולו רק מטעמי מניעות. למעשה, עקרונית, שני השמאים מטעם הצדדים מכירים בהנחיות השמאי הממשלתי בקשר להערכת מקרקעים לייעודים ציבוריים שאינם למגורים (הנספחות לחוות-הדעת של ע' מלר), לפיהן השווי נגזר כאחוז מהשווי המירבי למגורים, כמפורט בעמודת "שיעור השווי ליעוד ציבורי" שבתחשיב ואשר הוכרו גם בפסה"ד בה"פ 556/95, אלא שהשמאי מ' שמחוני מטעם הנתבעת סבור שלצורך קביעת שווי יעודי הציבור, יש להסתמך על שווי מירבי למגורים של קרקע ששטח הבנוי המותר בה הוא רק 50%, כאמור בתכנית קנדל ביחס לאזור C. דוחה אני דרך הערכה זו, הלוקחת בחשבון את היעוד ההיסטורי של המיתחם, בעוד שכללי ההערכה הנ"ל, לא לקחו בחשבון שיקול זה ואגב, גם לא הוכח כי באזור C של תכנית קנדל - שבסיווגו מודה האגודה בסעיף 54 לכתב התביעה בת"א 1784/96 (נ2/) - ניתן לבנות רק 50%. (2) לאור האמור לעיל, דוחה אני את הטענה כי השווי המירבי שנקבע למקרקעי מורדות הולילנד בה"פ 556/95, 700 דולר למ"ר, הוא המחייב להשוואה במקרה דנן, שכן השכונות הקרובות והדומות יותר לבנייה שבמתחם הן קרית משה ובית הכרם ועל אף שהשמאי ע' מלר מסתמך בחוות דעתו בין היתר על מחירי היצע של דירות - ולא על מחירי עסקות שבוצעו - סבירה בעיני הערכת שמאי זה לפיה שווי למ"ר למגורים יהא בגובה 1,000 דולר בניכוי 20% על-חשבון פיתוח שתי השכונות הנ"ל - פיתוח שכמעט ואינו קיים בשטח המתחם (כגון: כביש מאושר). לפיכך, השווי המירבי יעמוד על 800 דולר וממנו יגזר שווי ייעוד של 1464 מ"ר למבני ציבור ו- 1464 מ"ר לשטח ציבורי פתוח, לפי האחוזים שבעמודת "יעוד" התחשיב 80% לשב"צ ו- 30% לשצ"פ, בניכוי על-חשבון דחיית אישור תכניות ומימוש כאמור להלן בסעיף ד'. ד. ניכוי על-חשבון דחיית מימוש עקב דרישות תכנון: על אף שנכון הוא כי תב"ע 2855 מפנה לתב"ע 4300 הכוללת נספחי בינוי, עדיין דרוש לפי תקנון תב"ע 4300 הנספח לסיכומי התובעים, אישור של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לתכניות מפורטות, לפני הגשת בקשת היתר לוועדה המקומית, כמוכח לדוגמא מהוראות סעיף 10ח' ו- ט' לתקנון. בפועל, אין בתקנון התוכנית על נספחיו כל תכנון מפורט של כבישים, חניות, תשתית וכיו"ב שהיה מאפשר הוצאת היתר בנייה תוך זמן קצר וממילא המתחם אינו זמין מיידית לבנייה, ויש להפחית משוויו - לפי ייעודיו - אחוז שאני אומדו בשיעור 10%, בהתחשב בתחולת הוראות תב"ע 4300 שיש בהן כדי לקצר את משך הליכי אישור תכניות וקבלת היתרי בנייה במסגרת תב"ע 2855. לפיכך, שווי 1464 מ"ר לשב"צ יהא: 843,264 = 0.9 X 1464 X 640. שווי 1464 מ"ר לשצ"פ יהא: 316,224 = 0.9 X 1464 X 240. הפיצוי ל- 2928 מ"ר יסתכם על כן ב- 1,159,488 דולר, ועל כן המגיע לאגודה מהנתבעת על חשבון הזכויות שהתובע טוען להן - בשיעור של 1/17 מיתרת המתחם והשייכות לאגודה, מסתכם ב- 68,205 דולר. 7. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים באמצעות התובע מספר 1 - סך השווה ל- 68,205 דולר לפי שער יציג ביום התשלום, בצירוף אגרת התביעה החלה על הסכום הנ"ל, כאשר בהפרש שבין האגרה הנ"ל והאגרה ששולמה, ישאו התובעים. כן תישא הנתבעת בהוצאות השמאי ע' מלר צמודות למדד מיום הוצאתן. הנתבעת תשלם לתובעים באמצעות התובע, שכר-טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח + מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מהיום. קרקעותפיצוייםהפקעה