נאמן עשוי להירשם כבעלים של נכסי הנאמנות, אך הוא חייב להחזיק בהם או לפעול בהם לטובת הנהנה (סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979). למעשה, זכויותיו בנכסי העיזבון משתלשלות מחובה זו - והן פוקעות במקרה של הפסקתה. זאת, אם לפי הוראת המקדיש אם במקרה של התפטרות ואם במקרה של פיטורין על ידי בית המשפט; זכויותיו גם כפופות להוראות בית המשפט (סעיף 19(א) לחוק הנאמנות). מי שנתמנה כנאמן על פי צוואה שהיא כתב הקדש לכאורה דינו כדין כל יורש, במובן זה שהוא נעשה בעליהם של נכסי העיזבון, כשהדבר דרוש למילוי תפקידו. אולם - להבדיל מיורש 'אמיתי' זכייתו בבעלות היא משעת מינויו ואילך. יש איפוא לראות את הנאמן, הזוכה בבעלות בנכסי עיזבון, בגדר יורש פונקציונלי בלבד, היינו: יורש - כל עוד הוא ממלא את תפקידו כנאמן. ההבדל בין נאמן שנעשה יורש לבין יורש אחר יתבטא בחובות שיוטלו עליו בכתב ההקדש וכן בחובות המוטלות עליו על פי חוק הנאמנות. כמו כן ישמש הנאמן יורש רק כל עוד הוא מכהן בתפקידו. נאמן אכן נהנה מניהול הנאמנות והוא עשוי לקבל שכר טרחה בעבור זה - אך הנאה זו אינה חורגת ככלל מהנאתו של מנהל עזבון. אשר לאותן מעלות יתרות אשר לנאמן על פני מנהל העזבון - אלה, כאמור, אינן באות לדידי בגדר הנאה יתירה, בודאי לא בעוצמה המביאה אותו בגדי זוכה לפי סעיף 35 לחוק הירושה . יתכנו מקרים חריגים בהם יש לשקול לראות בנאמן זוכה, כמו במקרה שבו כל הירושה או החלק הארי שלה מהווה שכר טרחה לנאמן ומרבית הוראות הצוואה מזכות אותו. בהם עשוי נאמן לבוא בגדרי זוכה כבמובנו בסעיף 35. פשיטא שכך במקרים בהם הוא זוכה (מעבר לשכר הטרחה) במנה מתוך העזבון, יתכן שגם במקרים בהם שכר הטרחה עצמו תופס חלק ניכר מהעזבוןצוואהירושהנאמנות