אישור פעולות פיצויים לפי חוק רכישת מקרקעין

פסק דין 1. זוהי בקשה בהמרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי לפיו המבקשים זכאים לתשלום עבור חלקה 85 בגוש 30144. (להלן - הקרקע) בין הצדדים אין מחלוקת כי למבקשים אכן מגיע פיצוי. המחלוקת היא בשאלה לפי איזה חוק יקבע הפיצוי. האם לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג - 1953, (להלן - החר"ם), כטענת המשיבה, או שמא לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) - 1943 (להלן -פקודת הקרקעות, הפקודה), ולפי חוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965, כטענת המבקשים. 2. הקרקע הנ"ל, ששטחה 1529 מ"ר, היתה בבעלות המבקשים עובר לשנות ה- 50 ושימשה אותם למגורים ולפרנסה משך שנים רבות. בתאריך 13.6.54 הופקעה הקרקע, ביחד עם חלקות נוספות, אשר היו בבעלות המבקשים לטובת המשיבה לפי החר"ם. בעקבות הפקעה זו ופסק דין שאחריה, נרשמה המשיבה כבעלים על הקרקע. (ר' נסח רישום שצורף כנספח א' לסיכומי המשיבה). המבקשים הוכרזו נפקדים, אך בשלב מסוים חזרו להחזיק בקרקע. בתאריך 26.3.81 פורסמה בילקוט הפרסומים (י.פ. 2699 בעמ' 1258) הודעה מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה של עירית ירושלים, על הפקעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה. הפקעה זו כללה שטח של 407 מ"ר מתוך חלקה 85 וקרקעות נוספות. הפקעה זו נדרשה לצורך תוואי כביש פת בירושלים. ביום 4.8.83 פורסמה תב"ע 2961 המייעדת את החלק הנותר בחלקה 85, אשר אינו כלול בהפקעות לצרכי תוואי כביש פת, לשטח ציבורי פתוח. במסגרת התב"ע נקבע כי תמורת חלקה 85 בשלמות ינתן מגרש מס' 9, אשר שטחו 1078 מ"ר. 3. בשנת 1988 הגישו המבקשים תביעה כנגד המשיבה והאפוטרופוס לנכסי נפקדים ובה ביקשו להורות כי המבקשים ירשמו בפנקסי המקרקעין כבעלים על חלקה 85 וחלקות נוספות או לחילופין לקבוע שהם זכאים לפיצוי בגין אותן חלקות. בית המשפט (כב' השופטת הכט) דחה את תביעת המבקשים לרישום בעלותם על החלקות הנ"ל. הוא קבע כי הבעלות בחלקות הועברה אוטומטית למשיבה לפי החר"ם. עוד נקבע כי המבקשים זכאים לפיצוי כספי בגין אותן חלקות, אך אין זה מעניינם של המבקשים מה תקבל המשיבה במסגרת התב"ע, תמורת אותם חלקים שהופקעו מנכסיה. בית המשפט העליון דחה את ערעור המבקשים (ע"א 4941/92). 4. בשנת 1992, הגישה הועדה המקומית לתכנון ובניה של ירושלים כנגד המבקשים, בקשה למסירת חזקה במגרש, שכלל את חלקות 128, 129 וכן חלק מחלקה 85. המבקשים בתגובה הגישו בקשה לקבוע את גובה הפיצויים בשל זכויותיהם. שתי הבקשות אוחדו, ובדיון בפני כבוד הנשיא זילר, הגיעו הצדדים להסכמה כי הקרקע תימסר לידי הועדה המקומית, כנגד מסירת כל הפיצוי המגיע למבקשים. עוד הוסכם ע"י הצדדים, כי הפיצוי המגיע למבקשים יחושב לפי פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה. בהעדר הסכמה בין הצדדים על גובה הפיצוי, הוסכם כי העניין יועבר לשמאי. עוד נקבע, כי הכרעת השמאי תהא סופית ובלתי ניתנת לערעור. (ר' החלטת הנשיא זילר מיום 11.2.94, נספח ד' לסיכומים). ביום 12.9.93 נתן השמאי, יוסף זרניצקי, את חוות דעתו בנוגע לגובה הפיצוי המגיע בגין המגרש. השמאי קבע סכום פיצוי כולל של 199,060$, מתוכו סכום של 18,750$ בגין חלק מחלקה 85. סכום הפיצוי של אותו חלק מחלקה 85 (407 מ"ר, כאמור, המהווים כ- 27% מהחלקה), נקבע כנגזרת משווי מגרש מס' 9 שניתן כחליפין למגרש 85 בשלמות. באמרת אגב הוסיף השמאי, כי אם ייקבע שעל המבקשים לקבל פיצוי בשווי מגרש 9, אותו העריך בסך 215,600$, יהיה מקום לנכות את הסכום של 18,750$ אותו קיבלו המבקשים בגין חלק מהחלקה. 5. השאלה הנשאלת היא, אפוא, לפי איזה חוק ייקבע גובה הפיצוי. כאמור, הקרקע הופקעה בשנת 1954 במסגרת החר"ם. סעיף 2(א) קובע כי נכס שנרכש לפי החר"ם קם לקניינה של רשות הפיתוח. סעיף 3(א) לחר"ם קובע זכות לפיצויים לבעלי הנכס שנרכש לפיו. לפיכך, אין ספק כי רשות הפיתוח היא בעלת זכות הבעלות על הקרקע ולמבקשים יש זכות לפיצויים לפי חוק זה. המבקשים טוענים, כי ההפקעה המאוחרת בשנת 1981 ביטלה מכללא את ההפקעה הראשונה לפי החר"ם, ולכן מועד ההפקעה המאוחרת הוא אשר יקבע לצורך הפיצויים. אין בידנו לקבל טענה זו. המבקשים מסתמכים בטענתם זו על ע"א 114/70 מ"י נ' קיסין פ"ד כד(2) 531, בו נקבע כי צו ההפקעה הראשון שהוצא ע"י שר העבודה בשנת 1959, בוטל מכללו של דבר עם צאת הצו השני בשנת 1964. עם זאת, נסיבות אותו מקרה היו מיוחדות. באותו מקרה היה ספק אצל הרשות אם הצו הראשון שהוצא היה בתוקף, וכדי למנוע את אותו ספק הוצא הצו השני. כמו כן, שני הצווים הוצאו ע"י אותה רשות, שר העבודה, ולצורך אותה מטרה. בפסיקה מאוחרת, אובחן פס"ד קיסין ממקרים אחרים, והוכר תוקפו של צו ההפקעה הראשון כאשר הצו השני ניתן ע"י רשות אחרת, וכאשר לא היתה כוונה של הרשות לבטל מכללא את הצו הראשון. (ר' ע"א 736/74 משכוכית בע"מ נ' מנהל מחלקת עבודות ציבוריות פ"ד כ"ט(2) 385; ע"א 721/84 משען נ' מ"י פ"ד מא(1) 748). בענייננו, אין מקום להסיק כי צו ההפקעה בשנת 1981, שהוצא ע"י הועדה המקומית בירושלים, ביטל מכללא צו הפקעה שהוצא עוד בשנות ה- 50 ע"י שר האוצר לטובת רשות הפיתוח. חלוף השנים בין ההפקעות, והעובדה כי רשויות שונות הוציאו צווי הפקעה למטרות שונות, כל אלה מלמדים כי לא היתה כוונה לבטל את צו ההפקעה משנות ה- 50. 6. לאור האמור, עולה כי המבקשים זכאים לפיצויים לפי החר"ם על הפקעת בעלותם בקרקע. אין הם זכאים לפיצויים בגין ההפקעה השניה, כיוון שלא היתה להם באותה עת זכות או טובת הנאה במקרקעין לפי סעיף 9 לפקודת הקרקעות. 7. עוד טוענים המבקשים, כי גם אם יש לפסוק להם פיצויים לפי החר"ם, הרי שפסק דינו של הנשיא זילר קבע מסגרת פיצוי לפי פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה, שאין לסטות ממנה. על פי הטענה יש בפסק דינו של הנשיא זילר קביעה ספציפית של בית המשפט אשר סוטה מהחר"ם לטובת פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה. גם טענה זו יש לדחות. אין להתעלם מכך כי פסק דינו של הנשיא זילר ניתן בהסכמת הצדדים ולגבי מגרש ספציפי. (מגרש שכלל בתוכו את חלקות 128, 129 וחלק מחלקה 85). לגבי יתרת חלקה 85 לא ניתנה הסכמה כאמור. גם חוות דעת השמאי אמורה היתה להתייחס, והתייחסה בפועל, לאותו מגרש בלבד. באמרת האגב של השמאי אין כדי לשנות. אין להקיש מהסכמת הצדדים בנוגע לחלק מחלקה 85 ליתרת החלקה, העומדת לדיון לפנינו. ב"כ המבקשים טוען, כי אם ייקבע ע"י בית המשפט כי שיעור הפיצוי יחושב לפי החר"ם, יש לחשב את אותו פיצוי לאור חוות דעתו של השמאי הממשלתי מיום 7.4.86 (נספח ח' לסיכומים) ולאור ההסכם בין רשות הפיתוח ובין המבקשים ביחס לקרקעות אחרות מיום 6.4.87, ועל סמך אלו לקבוע את בסיס הפיצוי. בחישוב לפי בסיס זה, טוענים המבקשים, אין למעשה הבדל משמעותי בין גובה הפיצוי לפי החר"ם ובין גובה הפיצוי לפי פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה. אין מקום להכריע בטענה זו בבקשה שלפנינו. המדובר בהמרצת פתיחה לפסק דין הצהרתי שיצהיר כי המבקשים זכאים לתשלום עבור חלקה 85 לפי פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה. טענה זו נדחתה לעיל. עם זאת, עקרונות שמאות הפיצויים לפי החר"ם אינם עומדים להכרעה במסגרת תביעה זו. למעלה מן הצורך אציין כי התוצאה, לפיה סכום הפיצוי, לפי שני החוקים יהא דומה, נראית על פניה הוגנת וסבירה. עם זאת, אין מקום, כאמור, להכריע בעניין זה במסגרת בקשה זו. אף, שכאמור, אין להיכנס במסגרת זו לשאלת חישוב הפיצויים המגיעים למבקשים לפי החר"ם, יש מקום להורות למשיבה כי בחישוב הפיצויים תביא בחשבון את הפרשי ההצמדה והריבית על סכום הפיצויים, וזאת מכוח סעיף 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961. (ר' א' קמר דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה חמישית, עמ' 346, וכן ע"א 543/79 לזר נ' פורצ'סטר פ"ד לו(1) 475). צירוף כזה מחויב לאור הזמן הרב שחלף מאז ההפקעה, וכדי להבטיח כי כספי הפיצויים אכן יהלמו את הזכות שהופקעה מידי המבקשים בפועל. לאור האמור, ובכפוף להערה בנוגע להפרשי הצמדה וריבית, התוצאה היא כי יש להורות למשיבה לשלם למבקשים פיצוי לפי החר"ם בגין הפקעת הקרקע. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. מקרקעיןפיצויים