פסק דין 1. התובעת הגישה תביעה זו כנגד הנתבעים לסילוק יד ותשלום דמי שימוש ראויים בגין פלישתם לדירה שברח' מרחייבה 8 בחיפה, הידועה כדירה מס' 3 הנמצאת בבנין הבנוי על חלק מחלקה 76 בגוש 10850 בחיפה (להלן: "הדירה"). 2. בהתאם לאמור בכתב התביעה, פלשו הנתבעים לדירה ביום 1.10.96 או בסמוך לכך, וזאת לאחר שהדירה נאטמה ושולם בגינה על ידי התובעת דמי פינוי, וכל זאת ללא אישורה וללא הסכמתה של התובעת. התובעת טוענת לדמי שכירות ראויים בסך של 900 ש"ח לחודש מוכפלים בתקופת החזקת הדירה על ידי הנתבעים שלא כדין. 3. הנתבעים טענו טענות שונות בכתב ההגנה ובהם הטענה כי הם היורשים של המנוח אשר שכר את הדירה עוד בשנת 1955, ומשנפטר המנוח, עוברות הזכויות השכירות לטענתם אליהם. עוד טענו הנתבעים כי לאורך כל הזמן גרו בדירה גם בתקופה הסמוכה למות אביהם המנוח, וגם לאחר מכן המשיכו והחזיקו בדירה. 4. במהלך הדיון התבררו העובדות הבאות: האחת, כי מי שהחזיקו בדירה היו אביהם ואימם של הנתבעים. השניה, כי לאחר פטירת האב המנוח ויתרה האם על זכויותיה בדירה תמורת דמי פינוי שקוזזו מחוב שחבה אם הנתבעים לתובעת. הנתבעים טענו כי האם ילידת 1911, לא יודעת לכתוב ולקרוא ולכן לא היה לה מושג על מה היא חתמה. לעומת זאת, טען ב"כ התובעת כי החשמל בדירה הופסק חודשיים לפני שהאם ויתרה על זכויותיה בדירה והחזקה בדירה חזרה לתובעת ואז היא נאטמה. האם פנתה פעם נוספת לקבלת תעודת זכאות בתאריך 28.5.96 ואומנם ניתן לה מכתב זכאות. דיון ומסקנות: 5. שקלתי טענות הצדדים ונראה לי כי הדין במקרה זה עם התובעת. הדירה הושכרה בשכירות מוגנת לאביהם המנוח של הנתבעים, שלמה כהן ז"ל, אשר הלך לעולמו ב- 1982. בהתאם לסעיף 20א' לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב1972-, עברו זכויות השכירות לבת זוגו של המנוח, דהיינו אשתו, אימם של הנתבעים, הגב' כהן מתנה. סעיף 27 לחוק הנ"ל קובע באילו מקרים זכאים ילדיהם של בני הזוג לקבל זכויות דיירות מוגנת בדירה. מההתכתבות שצורפה לסיכומי ב"כ התובעת נראה כי התובעת עזבה את הדירה לטובת דייר אחר שהיה בבחינת פולש ולפי מכתב (נספח ד') מיום 2.9.93 הודיעה הנתבעת לתובעת כי לאחר מאמצים רבים סולק הדייר בתאריך 1.5.93. באותו מכתב ביקשה הנתבעת לשלם מחצית חוב שחל על הדירה בגין החזקתה על ידי הפולש. על פי נספח ה' מיום 7.11.93 אישר מר דב צחר, מנהל סניף התובעת, כי בקשתה של הנתבעת לתשלום 50% מחוב הפולש, אושרה. כמו כן נמסר לנתבעת כי יש לה את האפשרות להחזיר את המושכר לידי הבעלים תמורת ביטול החובות הרובצים על המושכר. ביום 8.12.93 חתמה הנתבעת על בקשה לקבלת מענק החזרת הדירה כפי שנהוג אצל התובעת (נספח ו'). ביום 17.3.94 נמסר לנתבעת כי המחאת מענק ההחזרה הוכן ונמצא במשרדי התובעת. 6. לנוכח האמור, ניתן להסיק כי אם הנתבעים קיבלה מענק החזרת הדירה אלא שמענק זה קוזז כנגד חוב שהיה לה כלפי התובעת עקב הפרשה הנזכרת לעיל. כמו כן, על פי מכתבה מיום 25.8.96 לקבלת תעודת זכאות חדשה, נתברר כי היא מתגוררת עם בתה לאחר שנאלצה לעבור לגור אצלה בשל פחד. מסקנה נוספת מחומר הראיות שבפני היא כי הנתבעים לא התגוררו בדירה מזה שנים וכי הדירה נתפסה על ידם ולמעשה הם פלשו לתוכה לאחר שהיא נאטמה על ידי התובעת. לפיכך, אין הנתבעים נכללים באף לא אחד מתנאי הזכאות שבחוק הגנת הדייר הנ"ל ולרבות סעיף 20(ב) לחוק זה, מכיוון שלא התגוררו בדירה ביחד עם אימם עובר להחזרת החזקה בה לתובעת. 7. אשר על כן, התביעה לסילוק יד מתקבלת ואני מורה לנתבעים לסלק את ידם מהדירה ולהחזירה לרשות התובעת שהיא נקיה וריקה מכל חפץ ואדם וזאת בתוך 45 יום. באשר לדמי השימוש הראויים, לאחר שעיינתי בחוות הדעת של השמאי מלי כהן, סבורני שהסכום שקבע השמאי הוא גבוה במידה רבה וסותר את תיאור הדירה כפי שגם ב"כ התובעת ציין, דהיינו כי מדובר באיזור שכונתי ירוד, הגובל באיזור וואדי סאליב, בדירה הטעונה שיפוץ והנמצאת בבית מגורים ישן שבו בתי מגורים נטושים ואטומים ורמת התחזוקה ומצבם הפיזי נמוכים ביותר והטופוגרפיה גבוהה. לנוכח האמור, אפסוק את דמי השכירות באומדן גלובלי. בנסיבות, דמי השכירות הראויים אינם עולים להערכתי על סך של 450 ש"ח. לפיכך, חוב דמי השכירות עד למועד הגשת התביעה יחושב כדלקמן: 450 X 24 = 10,800 ש"ח. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 10,800 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא ובפועל. כמו כן, אני מחייבם בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 לא שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא ובפועל. 8. לפני סיום, ברצוני לציין כי למרות התוצאה הנ"ל, מצאתי חריגה בלתי מוסברת באופן שבה מצאה לנכון התובעת לקבל את החזקה בדירה כאשר על פי נספחים ה', ו' ו-ז', לא ברור באיזה סכום זוכתה האם, אם בכלל, או באיזה אופן בוצע "קיזוז החוב" ועל איזה סכום חוב האם (של הנתבעים) לתובעת. סבורני כי התובעת כרשות ציבורית חייבת היתה לפרט את ההתחשבנות עם האם, באופן שיהיה ברור לכל באיזה דרך ובאיזה סכום זוכתה האם בגין החזרת המושכר שהוחזק בדיירות מוגנת על ידה. יש לקוות כי הדבר יבוא לידי תיקון בהתחשבנות נוספת שתעשה התובעת עם אמם של הנתבעים או עם הנתבעים עצמם, אם תתקבל הסכמת האם לכך, בין לגבי הסכום שנפסק ובין לגבי יתרת חוב שנוצרה בגין דמי שכירות ראויים ממועד הגשת התביעה ועד היום, דבר שיכול לחסוך קיומה של התדיינות נוספת בעניין זה. מקרקעיןפלישה למקרקעין