החלטה א. ההליך ועובדות הרקע: זוהי תובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה על ידי פרי אילן (להלן: "המבקש") נגד מדינת ישראל/משרד התחבורה/מע"צ מחוז חיפה (להלן: "המשיבה"). בקשת המבקש היא כי בית המשפט יחייב את המשיבה לשלם למבקש פיצויים בסך 819,700 ש"ח, בגין הפקעת שטחים מחלקות 78 ו - 79 בגוש 11799 (להלן: "החלקות") שבהם טוען המבקש לזכויות (להלן: "המגרש"). בהתאם להחלטתי מיום 28.6.00 עלי להחליט תחילה בשאלת זכאותו העקרונית של המבקש לפיצויים ורק אם יוחלט כי המקש זכאי לפיצויים, יקבע שיעורם של פיצויים אלה. ואלה הן העובדות החשובות לענייננו: (1) הזכויות במגרש. יצויין כי החלקות הינן בבעלות המדינה, מינהל מקרקעי ישראל והקרן הקיימת לישראל וחלקים מהחלקות הוחכרו לסוכנות היהודית במסגרת משבצת חקלאית אשר נמסרה על ידי הסוכנות לאגודה החקלאית בת שלמה כבת רשות. ביום 7.12.92 נחתם חוזה שכירות (משבצת תלת צדדי) (להלן: "חוזה חכירה") עליו חתומים מינהל מקרקעי ישראל (המשכיר), הסוכנות היהודית לא"י (המיישבת) ואגודת החקלאי בת שלמה כפר שיתופי להתישבות חקלאית שהינה בת רשות במשבצת (נספח ד' לכתב התשובה). הסכם זה הינו תלת שנתי: מיום 1.10.92 עד ליום 30.9.95. ביום 21.2.96 נחתם חוזה חכירה נוסף בין אותם הצדדים לתקופה נוספת של 3 שנים החל מיום 1.10.95 ועד ליום 1.10.98 (נספח ד' לכתב התשובה). ביום 21.9.99 נחתם חוזה חכירה נוסף בין אותם הצדדים לתקופה נוספת של 3 שנים החל מיום 1.10.98 ועד ליום 30.9.2001 (נספח ה' לכתב התשובה). על פי חוזה השכירות שמר לעצמו המינהל את הזכות להחזיר את הקרקע לרשותו במקרה של שינוי יעוד. על פי סעיף 8(ב) להסכם השכירות רשאית האגודה להעביר את זכותה כבת רשות במקרקעין למי שהיו חברי האגודה בתאריך חתימת ההסכם ואשר אושרו על ידי המשכיר (כהגדרתו בהסכם, קרי, המינהל) והמישבת (כהגדרתה בהסכם, קרי, הסוכנות). בסעיף 19 לחוזה החכירה נאמר: "א.האגודה מצהירה שהיא אגודה שתופית רשומה, או כפר שיתופי להתישבות חקלאית רשום, וכי חברי האגודה כיום הם אלו המפורטים ברשימה המצורפת לחוזה זה. כל שינוי ברשימת החברים טעון הסכמה בכתב של המשכיר והמישבת, והאגודה מתחייבת כלפי המשכיר לא להכניס כל שינוי ברשימת החברים, בלי לקבל הסכמתו על כך, כאמור בסעיף 8 דלעיל. ב. אין בהכללת חברי האגודה ברשימה כאמור בסעיף קטן (א') כדי להקנות זכויות של חבר אגודה לצורך חוזה זה למי שלא אושר על ידי המשכיר והמישבת. ג. מבלי לפגוע בכל התחייבות אחרת של האגודה ו/או חבריה כלפי המשכיר ו/או המישבת הרי שכל המגבלות הקימות בחוק המועמדים להתישבות חקלאית תשי"ג1953-, ו/או חוק ההתישבות החקלאית (סייגים לשמוש בקרקע חקאלית ובמים) תשכ"ז1967- וכן בתקנות, צוים והחלטות שהוצאו על פי חוקים אלו מחייבים את האגודה כאילו נכללו בגוף חוזה זה. הפרת האמור לעיל על ידי האגודה ו/או חבריה ו/או מי מטעמה כמוה כהפרה יסודית של חוזה זה על ידי האגודה כלפי המשכיר". (2) הצווים. סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) - 1943 (להלן: "הפקודה") קובע כי: "מותר לו לשר העבודה או לשר התחבורה, אם נוכח שהדבר דרוש להגנת הארץ או לפיתוחה, להורות בצו כי פקודה זו תחול על כל דרך..." ביום 27.10.67 פורסם צו בדבר החלת הפקודה מכוח סעיף 3 לפקודה (להלן: "הצו הראשון"), המחיל את הפקודה על כביש זכרון יעקב - יקנעם ברוחב 50 מטר (להלן: "הצו הראשון") (ק.ת. 2124 מיום 27.10.67 ע' 95 - נספח א' לכתב התשובה). תוואי הדרך בתשריט הנספח לצו גובל בחלקות. ביום 19.8.93 פורסם צו נוסף המחיל את הפקודה על דרך בת שלמה - צומת אליקים: קטע נחל תות ברוחב 50 מטר (להלן: "הצו השני") (ק.ת. 5540 מיום 19.8.93 ע' 1076-7 - נספח ב' לכתב התשובה). בתוספת לצו מפורטות החלקות שבשטחן הוחלו הוראות הפקודה, וביניהן החלקות דלעיל. תוואי הדרך בתשריט הנספח לצו בקטע הגובל בחלקות לא השתנה באופן משמעותי מהתוואי שנקבע בצו הראשון. בעקבות פרסום הצו השני החלה מע"צ בהרחבת הדרך לכביש דו מסלולי, ולצורך ההרחבה נתפסו השטחים נשוא הצו וביניהם השטח שבתחום החלקות, וזאת לאחר שהודעה על דבר ההפקעה ועל הכוונה לתפוס חזקה בשטח המופקע הועברה למבקש. בתאריך פרסום הצו השני שימשו החלקות כחלק מחנות לממכר גבינות והמקום היה ידוע כ"הכפריה" שהופעלה על ידי המבקש במקום. בשטח החלקות היה קיים מבנה ששטחו 440 מ"ר ורחבת חניה מכורכר. עד להרחבה היתה הגישה לכפריה ישירות מהכביש הבינעירוני (דרך 70) מקטע הדרך המוליך מצפון מזרח לדרום מערב. לאחר ההרחבה נוצר הפרש גדול בין מפלס הכביש לבין המפלס של המבנה, והגישה הישירה מהכביש לעסק היתה לבלתי אפשרית. בעקבות הפקעה זו הגיש המבקש תביעת פיצויים אל ועדת הפיצויים שליד המינהל. ביום 22.5.95 פורסם צו הכרזה נוסף המחיל את הפקודה על צומת (מחלף) בת שלמה (להלן: "הצו השלישי") (ק.ת. 5682 מיום 22.5.95 ע' 1460-1 - נספח ג' לכתב התשובה) (להלן: "הצו השלישי"). בתוספת לצו מפורטות החלקות שבשטחן הוחלו הוראות הפקודה, וביניהן החלקות נשוא הדיון. בעקבות פרסום הצו השלישי נתפסו השטחים נשוא הצו וביניהם השטח שבתחום החלקות, וזאת לאחר שהודעה על דבר ההפקעה ועל הכוונה לתפוס חזקה בשטח המופקע הועברה למבקש. (3) המסמכים הרלבנטיים (1) בנושא ההפקעה והפיצויים. ביום 14.10.93 נשלח מכתב מאת מהנדס מחוז חיפה למבקש ובו נכתב (לעניין חלקה 78 (ראה תיקון מספר החלקה בנספח ט"ו להמרצת הפתיחה) בגוש 11799) כי: "לפי המידע שבידי הנך בעל זכויות בחלקה הנ"ל". כן נכתב, כי על הדרך האמורה חלה פקודת הדרכים על פי הצו השני. כמו כן נכתב כי: "על פי סעיף 4(1) לפקודה הנ"ל הנני עומד לקנות החזקה בחלקה הנ"ל בשטח הדרוש לסלילת הדרך. החלקה רק גובלת בדרך ... פיצויים לזכאים על פי החוק ישולמו בבוא העת על פי הערכת השמאי הממשלתי...". (נספח ג' להמרצת הפתיחה). ביום 28.10.93 נשלח מכתב מאת מהנדס מחוז חיפה אל המבקש באשר לחלקה 78. במכתב זה צויין כי בפגישה שנערכה במקום התברר כי בשטח המיועד להרחבת הדרך בחלקה 78 המוחזקת על ידי המבקש - אין כל גידולים חקלאיים ולא מחוברים אחרים לקרקע. השטח מוסדר כמקום חניה לפני מבנה שנמצא על החלקה האמורה שבחזקת המבקש ואשר משמש כעסק. עוד נכתב כי: "אתה טענת בפני נציגינו כי השינויים הכרוכים בהרחבת הדרך ינתקו את העסק מן הכביש הנ"ל ויגרמו לחיסולו ולכן הנך תובע ממע"צ פיצויים בשל הנזק העתידי הזה. ... מאחר ומדובר בקרקע הנמצאת בניהול של מינהל מקרקעי ישראל, עליך להגיש את תביעת הפיצויים שלך כמקובל, אל ועדת הפיצויים שליד מינהל מקרקעי ישראל, והיא תחליט בנדון" (נספח ט"ו להמרצת הפתיחה). כאן מן הראוי לציין, כי ההפניה לועדת הפיצויים של המינהל מבוססת על סעיף 22 לחוזי החכירה בין המינהל (המשכיר), הסוכנות (המישבת) ואגודת החקלאי (האגודה). וזו לשונו של הסעיף הנ"ל: "א.אם ישתנה יעודה של המשבצת או של חלק ממנה, על ידי תכנית על פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה1965- או על פי כל דין, יהיה המשכיר רשאי להביא לידי סיום מוקדם את תקופת השכירות של המשבצת או של אותו חלק ממנה אשר לגביו שונה הייעוד, ולהחזיר לעצמו את החזקה במשבצת או באותו חלק ממנה אשר לגביו שונה הייעוד - וזאת לאחר מתן הודעה מוקדמת למישבת ולאגודה על סיום השכירות והחזרת החזקה כאמור. לענין סעיף זה, מתן היתר על פי דין להקמת מתקן בטחוני כמוהו כשינוי ייעוד. ב. המישבת והאגודה תהיינה רשאיות, לאחר קבלת ההודעה האמורה מהמשכיר, להוציא מהמשבצת את כל המתקנים והאביזרים שאינם מחוברים לקרקע חיבור של קבע. ג. המישבת והאגודה תהיינה זכאיות לפיצוי בעד זכויותיה והשקעותיה שהיו קיימות במועד סיום השכירות כאמור לעיל באותו חלק מהמשבצת שלגביו הסתיימה השכירות כאמור, לרבות עבור מחוברים שהושארו באותו חלק. ד. שיעור הפיצוי ייקבע ע"י ועדת הפיצויים המתמנית על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל. לא הסכימו המישבת ו/או האגודה לקביעת ועדת הפיצויים הן תהיינה רשאיות לפנות לבית משפט, בתנאי שפניה זו תוגש תוך 60 יום מתאריך משלוח ההודעה על החלטת ועדת הפיצויים. לא פנו המישבת או האגודה לבית המשפט תוך התקופה האמורה, הן תחשבנה כמסכימות להחלטת ועדת הפיצויים וזו תחייב אותן באופן סופי וללא זכות ערעור. ה. דיון בפני ועדת הפיצויים או בבית המשפט, כאמור בסעיף קטן (ד) לעיל, לא ישחרר את המישבת או האגודה מחובתן לפנות את המשבצת או חלק ממנה, בהתאם לענין, ולהחזירה להחזקת המשכיר כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם מיד עם קבלת ההודעה המוקדמת כאמור בסעיף (א). ו. הפיצויים שייקבעו כאמור לעיל ישולמו למישבת או לאגודה תוך שלושים יום מתאריך קביעתם, ובתנאי שלפני תשלומם תוחזר למשכיר המשבצת או חלקה, בהתאם לענין. לא הוחזרה המשבצת או חלקה, במועד הנ"ל, ישולמו הפיצויים במועד ההחזרה בפועל. ז. למען הסר ספק, מובהר בזה, כי האמור בסעיף זה אינו גורע מהסמכויות בדבר הפקעת המשבצת ו/או קבלת החזקה במשבצת בהתאם לכל דין ולחוקי הפקעה לצרכי צבור, לרבות פקודת הדרכים ומסילות הברזל, ואינו מונע את הפעלתן של הסמכויות האמורות". סעיף 22 עצמו מבוסס על נוהל של המינהל הקרוי נוהל הפסקת חכירה בקרקע חקלאית - כללים לקביעת שיעור הפיצויים עבור קרקע חקלאית מוחזרת לחזקת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "הנוהל"). בחודש מאי 1995 נשלח מכתב מאת מהנדס מחוז חיפה אל מזכיר אגודת "חקלאי" בעניין חישובי שטח ההפקעה ממגרשו של המבקש ובו נכתב בין היתר כי: "בתאריך 7.5.95 הגיע למשרדנו מר אילן פרי ואיתר את גבולות המגרש שלו על גבי תצלום האוויר. המגרש שלו נמצא באמצע השטח המורכב מחלקות 78, 79 בגוש 11799. העתקנו את גבולות המגרש על גבי תכנית המדידה וחישבנו את שטח ההפקעה. התוצאה שהתקבלה - 2290 מ"ר. ... אם יש לך השגות מקביעת גבולות המגרש, נא להעביר אלינו הערותיך..." (נספח ד' להמרצת הפתיחה). ביום 23.5.95 נשלח מאת אגודת חקלאי בת שלמה אל מהנדס מחוז חיפה מכתב שעניינו שטח הפקעה ממגרש המבקש ובו נכתב כדלקמן: "לאחר בדיקת גבולות המגרש עפ"י התשריט, הרינו להודיעכם כי אין לנו כל התנגדות שתשלמו לאילן פרי את המגיע לו על ההפקעה" (נספח ט' להמרצת הפתיחה). ביום 11.6.95 נשלח מכתב מאת מהנדס מחוז חיפה אל המבקש שעניינו חישוב שטח ההפקעה ממגרשו של המבקש. במכתב זה נאמר כי: "לאחר שאגודת "חקלאי" אישרה את גבולות המגרש שלך כפי שסומנו בתשריט שצורף ..., הננו לאשר שהשטח שהופקע ממגרשך הוא 2290 מ"ר. את תביעת הפיצויים יש להגיש, כפי שהוסבר לך, לוועדת הפיצויים שליד מינהל מקרקעי ישראל" (נספח ה' להמרצת הפתיחה). ביום 8.4.96 פנה המבקש לועדת הפיצויים בבקשה לפיצויים בגין הפקעת חלק מהחלקות על פי הצווים. בטופס הבקשה לפיצויים, החתום על ידי המבקש, נקבע כי: "5. ידוע לנו ואנו מסכימים ומתחייבים בזאת כי אם לא נגיש תביעה לבית המשפט בגין זכויותינו בתוך 60 יום מהתאריך שבו תשלח אלינו החלטת הועדה תהא החלטת הועדה סופית ואנו מביעים בזה את הסכמתנו לה. 6. היה ונפנה לבית המשפט בתוך המועד של 60 יום מהחלטת הועדה הננו מצהירים כי אנו יודעים שהחלטת הועדה לא תחייב עוד את הצדדים, לא נהיה זכאים על פיה וכל צד יהא חופשי לטעון את טענותיו". (נספח י' לתצהיר משה גייגר). בנוסף על כך, חתם המבקש ביום 8.4.96 על כתב ויתור הקובע בסעיף 2 כדלקמן: "2. הננו מצהירים בזה על הסכמתנו לקבל את פסיקת הועדה לפיצויים חקלאיים (להלן - הועדה) כהחלטה סופית למילוי מלא סופי של כל תביעותינו והננו מוותרים בזה על כל תביעתנו וכי לא תהיה לנו כל תביעה בקשר לקרקע הנ"ל בכל ערכאה שהיא וזאת באם לא נפנה לבית המשפט תוך 60 יום מהתאריך שתשלח אלינו החלטת הועדה" (נספח י"א לתצהיר משה גייגר). ביום 18.5.97 דנה ועדת הפיצויים בתביעתו של המבקש והחליטה כי על מע"צ לשלם למבקש פיצויים לחיסול כל תביעותיו בגין הנזקים שנגרמו עקב תפיסת 2.290 דונם ששימשו כחניה בסך כולל של 30,600 ש"ח (נספח י"ב לתצהיר משה גייגר). ביום 20.11.97 נכתב מכתב מאת מהנדס מחוז חיפה אל ב"כ המבקש בו כלולות קביעות ועדת הפיצויים כאמור לעיל. עוד נכתב, כי "סכום זה ישולם על ידנו לאחר שמר פרי יחתום על טופס חיסול תביעות ויחזירו למע"צ". כן צויין, כי טרם תחילת עבודות הסלילה קיימו נציגי מע"צ מספר פגישות עם נציגי האגודה החקלאית בת שלמה, והודיעו להם על ההפקעה המתוכננת - הודעה שהועברה על ידי אגודה לידיעת החקלאים. בחלקות בהן היו גידולים חקלאיים נערכו פרוטוקולים עם בעלי הקרקע לפני תפיסת השטח, אלא שבחלקת המבקש לא היו גידולים. כן צויין במכתב כי כל הפעולות שמבצעת מע"צ במקום הן במסגרת החוק ולפיכך דרישת ב"כ המבקש להפסיק את תפיסת חזקה במקרקעי המבקש - נדחית (נספח ו' להמרצת הפתיחה). ביום 30.12.97 שלח מהנדס מחוז חיפה מכתב אל ב"כ המבקש בו הודיע כי בתאריך 16.1.97 הועברה ממינהל מקרקעי ישראל בחיפה לאגודה חקלאית בת שלמה הודעה על ההפקעה המתוכננת של מע"צ, וכי ביום 20.1.97 התקיימה במועדון אגודת "החקלאי" בת שלמה פגישה בין נציגי מע"צ ובין מציגי אגודת "החקלאי" בעניין ביצוע המחלף ובאותה פגישה נמסרה למזכיר האגודה מפת הכרזה של מחלף בת שלמה (נספח ז' להמרצת הפתיחה). ביום 5.5.98 נשלח מכתב מאת מהנדס מחוז חיפה אל היועצת המשפטית של מע"צ ירושלים, שהינו מכתב בו מוצגת תגובת המחוז למכתב תביעתו של ב"כ המבקש. במכתב זה כותב מהנדס המחוז כי תביעת המבקש לתשלום פיצויים, כפי שנוסחה, היא למעשה חזרה על התביעה לתשלום פיצויים בגלל סגירת העסק כתוצאה מן ההפקעה שהיתה בשנת 93, אך מאחר וועדת הפיצויים דנה בתביעה בגין הפקעה זו וקבעה פיצויים בסך כולל של 30,600 ש"ח ועל החלטה זו לא ערער המבקש תוך הזמן הקצוב לכך, הרי שזו החלטה סופית ואי אפשר לדון בה מחדש. כמו כן נכתב כי על פי חוו"ד מטעם המבקש שולמו למינהל דמי שימוש בקרקע עד לתאריך 31.8.93, הרי שמע"צ מכחישה את זכויותיו של המבקש בקרקע בשנת 97 (בה בוצעה הפקעה נוספת) ומשכך למבקש אין כל זכות לפיצוי כלשהו. לחילופין - אם לתובע נשארו בכל זאת זכויות בקרקע בשנת 97, הרי שהקרקע היתה, לאחר סגירת העסק, קרקע חקלאית בלבד ואם המבקש רוצה לקבל פיצויים עבור קרקע שהופקעה בשנת 97, עליו להגיש תביעה חדשה רק עבור השטח שהופקע בהפקעה זו (שהינו שטח חקלאי בלבד). עוד מצויין כי על פי חווה"ד מטעם המבקש שצורפה לתביעה, למינהל שולמו דמי שימוש עבור שימוש חורג בנכס עד לתאריך 31.8.93 - קרי: כארבע שנים לפני ההפקעה שהיתה בשנת 97 (נספח כ' להמרצת הפתיחה). ביום 7.6.98 שלחה היועצת המשפטית של מע"צ מכתב הממוען אל הממונה על שימושי קרקע במינהל מקרקעי ישראל בירושלים ובו נכתב, בין היתר, כי: "1....מהחומר שהועבר אלי אני למדה כי ועדת הפיצויים שלמינהל מקרקעי ישראל דנה בתביעת הפיצויים של מר אילן פרי בשתי ישיבות: האחת ביום 12.1.97 והשניה ביום 18.5.997 והחליטה על תשלום פיצויים בגין נזקים חקלאיים כמקובל בסך 30.600 ש"ח. מר פרי לא הגיש ערעור על החלטה זו ולפיכך אינני מבינה מדוע יש מקום, עתה, בעקבות פניתו של עו"ד גולדשטיין (ב"כ המבקש - ד.ב.) לדיון נוסף בתביעתו לגבי הפקעה זו. 2. גם לעצם העניין - הנ"ל טוען טענות משפטיות שתשובה להן יכול רק המינהל להשיב לענין זכויותיו במקרקעין כחוכר וכמי שמפעיל עסק ורק המינהל יודע אם לנ"ל היה היתר ע"י המינהל לבנות ולנהל עסק ורק המינהל יכול להתיחס ענינית לכל הנטען בחוות הדעת של מר גרש טובי המתיחס לזכויותיו החוקיות של מר פרי בקרקע במחוברים ובעסקים. ... 3. לסיכום - כל אשר רשאית היום הועדה לעשות הינו לדון אך ורק בשאלת הפיצויים המגיעים לחוכר בגין ההפקעה שבוצעה ביום 1997 כקרקע חקלאית" (נספח י' להמרצת הפתיחה). ביום 15.12.98 נשלח מכתב מאת הממונה לשימושי קרקעי במינהל מקרקעי ישראל בירושלים אל ב"כ המבקש ובו נכתב כי: "א.אין הועדה יכולה לדון בתביעות כשהעובדות בהן אינן מוסכמות על שני הצדדים. ב. מע"צ מסכימה לדון במסגרת ועדת הפיצויים אך ורק בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתפיסה השניה. לענין התפיסה הראשונה - מומשו אפשרויות הדיון במסגרת הועדה לפיצויים חקלאיים. אם נגרמו נזקים נוספים שלא הועלו במסגרת הדיונים הנ"ל, ניתן להגיש תביעה נוספת. לענין חוזה החכירה - מרשך הינו בר רשות. השטחים שנתפסו נכללים בחוזה המשבצת בין אגודת בת שלמה לבין המינהל ומהווים חלקות ב' שבעבודו של מרשך" (נספח י"א להמרצת הפתיחה). ביום 22.3.99 הגיש המבקש, באמצעות ב"כ, לועדה תביעה שניה לפיצויים בגין הצו השני. בתביעתו זו צויין כי: "ידוע לי ואני מסכים ומתחייב בזאת, כי אם לא אסכים לקבל את החלטת הוועדה ולפעול על פיה, ואחליט להגיש את תביעתי לפיצויים לבית המשפט, החלטת הועדה לא תחייב עוד את הצדדים" (נספח י"ג לתצהיר משה גייגר). כמו כן הגיש המבקש, באמצעות ב"כ, כתב ויתור הנושא תאריך 22.2.99 שתוכנו כתוכן כתב הויתור מיום 8.4.96 (נספח י"ד לתצהיר משה גייגר). ביום 17.10.99 דנה ועדת הפיצויים בתביעתו של המבקש ונקבע כי בתפיסה השניה שנעשתה (לצורך הקמת מחלף) נתפסו מחלקת המבקש 0.700 דונם (אשר חושב באופן תיאורטי). בישיבתה זו החליטה הועדה כדלקמן: "הועדה החליטה כי על מע"צ לשלם לו (למבקש - ד.ב.) פיצויים לחיסול כל תביעותיו בגין תפיסת 0.700 דונם בסך כולל של 17,080 (שבעה עשר אלף ושמונים) שקלים חדשים. אם יתברר כי נתפס שטח גדול יותר יוכל מר אילן פרי להגיש תביעת פיצויים נוספת." (נספח ט"ו לתצהיר משה גייגר). (2) בנושא העסקים של המבקש: ביום 1.3.88 נשלח מכתב מאת הועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף הכרמל מחוז חיפה אל המבקש אליו צורף היתר בניה להקמת חממה למבנה חקלאי בבת שלמה, מאושר וחתום על ידי הועדה המקומית (נספח י"ב להמרצת הפתיחה). ביום 13.5.88 ניתן למבקש רשיון לניהול עסק שמהותו "משתלה לצמחי בית ותבלין - רוכלות נייחת". תוקף הרשיון הינו מיום 13.5.88 ועד ליום 31.12.88 (נספח י"ג להמרצת הפתיחה). ביום 26.3.90 נשלח מכתב מאת אגודת "החקלאי" בת שלמה מכתב אל הועדה לתכנון ובניה חוף הכרמל שעניינו "שימוש חורג למבנה חממה". במכתב זה מבקשת האגודה שימוש חורג לשנתיים למבנה החממה שנמצא בחלקת המבקש ושהוקם על פי היתר בניה מיום 20.11.87. נכתב כי השימוש יהיה למכירה קמעונית של מוצרי חקלאות (כפריה) ומשתלה לצמחי בית. כן צויין כי הבקשה מוגשת לפי סיכום עם מנהל מינהל מקרקעי ישראל מחוז הצפון (נספח י"ד להמרצת הפתיחה). ביום 4.11.93 נשלח מכתב מאת אחראי המחוז להחכרות חקלאיות, מר שלמה חלוץ, אל המבקש אליו צורפה איגרת לתשלום עבור דמי השימוש לעסק המסחרי בשטח הנחלה של המבקש לשנים 1.9.89 - 31.8.93 (נספח ט"ז להמרצת הפתיחה). ביום 10.1.94 נשלח מכתב מאת אגודת החקלאי בת שלמה אל הועדה לתכנון ולבניה חוף הכרמל בעניין שימוש חורג במבנה החממה. במכתב זה נכתב כי בחלקה 19 (צ"ל 79) בגוש 11799 קיימת חממה על פי היתר בניה שהוצא על שם המבקש. במכתב זה מבקשת האגודה אישור השימוש החורג למבנה האמור וכי השימוש יהיה למכירה קמעונית של מוצרי חקלאות (כפריה) ומשתלה לצמחי בית (נספח י"ז להמרצת הפתיחה). ביום 29.3.93 נחתם הסכם בין המבקש לחברת דור אנרגיה (נספח כ"א להמרצת הפתיחה). הסכם זה מתיחס לחלקה 19 בגוש 11799 (הכוונה כנראה לחלקה 79). בהסכם זה מתואר המבקש כבעלים/החוכר והמחזיק הבלעדי של החלקה הנ"ל. הצדדים הסכימו להציב על החלקה מתדלקת ניידת למכירת דלקים. ביום 21.12.93 נשלח מכתב מאת מנהל אזור הצפון של חברת דור אנרגיה אל המבקש ובו נכתב כי: "לצערינו, אין ביכולתנו להצביע על מועד סביר בו נוכל להגיש תוכניות לועדות השונות הממונות על ההיתרים להקמת תחנות תדלוק וזאת מאחר ואין היתר מהמנהל להקמת תחנת תדלוק בחלקתך, אשר על כן אנו מסכימים להתרת ההסכם ביננו מיום 29.3.93 ..." (נספח כ"ב להמרצת הפתיחה). ב. טענות המבקש: (1) מיקום מגרשו של המבקש בתחום החלקות, אשר נכללות בחוזה המשבצת בין אגודת החקלאי בת שלמה לבין המינהל והמהווה חלקות ב' שבעיבודו של המבקש (ראה נספח י"א להמרצת הפתיחה), הוכר והוגדר על ידי המשיבה ועל ידי אגודת החקלאי בת שלמה (ראה נספחים ד'-ח' להמרצת הפתיחה). (2) החלקות הינן בבעלות הקרן הקיימת לישראל, וזכויות החכירה והשימוש בהן הנן של המבקש, שהנו הזכאי הבלעדי לקבלת פיצויים בגין ההפקעות שנעשו בחלקות. מהסכמי החכירה (נספחים ד', ה' לכתב התשובה) עולה כי המשיב הנו צד לחוזה החכירה במסגרת האמור בסעיף 19(א) לחוזה, זכותו זו מאושרת בחוזה בחתימתם של המינהל (המשכיר) והסוכנות (המישבת) ומנוסחו של סעיף 19(ב) לחוזה נובע באופן מפורש כי מוקנות למבקש זכויות במסגרת חוזה החכירה, קרי: זכויות חכירה. (3) לחילופין, זכויותיו של המבקש הינן זכויות בר רשות בקרקע, שהוקנו לו ישירות על ידי בעל הקרקע וזאת במסגרת חוזי חכירה. (4) זכאותו של המבקש לקבלת פיצויים נובעת הן מפקודת הדרכים והן מהוראות הסכם החכירה. סעיף 22 להסכם החכירה קובע כי את הפיצויים יש לתבוע במסגרת ועדת הפיצויים של המינהל. המבקש, והוא בלבד, הגיש תביעותיו בגין ההפקעות לועדת הפיצויים וזאת ללא כל התנגדות מטעם המינהל (המשכיר), הסוכנות היהודית (המישבת) האגודה, והוא התדיין מול המשיבה באשר לסכום הפיצויים ולבסוף החליט לערער על קביעת הועדה בהתאם לקבוע בסעיף 22ד' להסכמים (שצוטטו לעיל). המינהל, הסוכנות היהודית והאגודה לא ערערו על החלטת הועדה. מכאן, שעל דעתם של כל בעלי הזכויות בקרקע ובראשם בעל הקרקע, הזכאי לקבלת פיצויי ההפקעה הינו המבקש ואין בלתו. (5) נסיון המשיבה לטעון כי הדיונים בפני הועדה הינם מבחינתה מסגרת בה מעניקה המדינה תשלומי פיצויים Ex Gratia ללא כל בסיס משפטי הינו מופרך וחסר כל יסוד. במידה והמשיבה מבקשת לנשל את המבקש מזכויותיו לפיצויים הנתבעים בהליך זה, בטענה המתבססת על כך ששולמו כבר פיצויים לחקלאי אחר במסגרת דיוני הועדה, הרי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם עמדת המשיבה, כי מדובר בתשלומי חסד בלבד. (6) טענות המשיבה באשר לרשיון העסק אינן נוגעות לעצם זכאותו של המבקש לפיצוי, אלא לשווי הזכויות הנפגעות. (7) הזכות לפיצויים בגין פגיעה בזכויות עקב הפקעת מקרקעין הינה זכות יסוד לפיצוי הוגן בגין פגיעת הרשות בכפיה בזכויות האזרח. (8) המשיבה מנועה ומושתקת מלחזור בה מעובדות שהכירה בהן ומהכרתה בעצם זכאות המבקש לפיצויים, שכן אין לא בהוראות הנוהל של המינהל ולא בכל מסמך החתום על ידי המבקש או ב"כ, כל הוראה או הסכמה הנוגעת לזכות לחזור מטענות ו/או הכרה בזכויות או עובדות שהועלו והוכרו במסגרת ההליכים בפני ועדת הפיצויים. כל שהוסכם הוא כי פניה לבית המשפט תהפוך את החלטת הועדה להחלטה שאינה מחייבת את הצדדים, אך אין כל הסכם בין הצדדים שמכוחו רשאית המשיבה לטעון כנגד עצם זכאותו של המבקש לפיצויים. המבקש מדגיש, כי מדובר בנספח י"א לתצהיר גייגר (המבוסס על הנוהל) הקובע שכל צד יהיה חופשי לטעון את טענותיו, אך לא שכל צד יהיה חופשי לטעון טענותיו מלכתחילה. ג. טענות המשיבה: (1) הסכם החכירה המשולש קובע כי במקרה של שינוי יעוד הקרקע המוכרת והחזרתה לחזקת המינהל, ישולמו לחוכר פיצויים על פי הוראות הנוהל. על פי הוראות הנוהל, שמכוחו חתם המבקש על כתבי ויתור מיום 8.4.96 ומיום 22.3.99 (נספחים י"א ו-י"ג לתצהיר גייגר שצוטטו לעיל), הרי משפנה המבקש לבית המשפט, פסה מן העולם החלטת הועדה ואין היא מחייבת עוד את הצדדים וכל צד חופשי להעלות את טענותיו. כמו כן, אין עוד משמעות להסכמת המשיבה לשלם למבקש פיצויים ולהסכמת המשיבה כי המבקש זכאי לפיצויים וכפי שאין החלטת ועדת הפיצויים לגבי גובה הפיצוי מחייבת את המבקש, כך גם אין החלטה זו וכל הסכמות שניתנו במסגרתה, מחייבת את המשיבה. (2) פרשנות המבקש ללשון הנוהל אינה סבירה באשר יש בה פגיעה אינהרנטית בתובע הפיצויים או במשיבה, פגיעה בצדק, בשלטון החוק ובשוויון בפני החוק. פרשנותו אף אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין שכן למבקש אין זכות ערר על החלטת הועדה ופנייתו לבית המשפט הינה מכוח פקודת הדרכים ועליו להוכיח את זכותו לפיצוי על פי האמור בפקודה. יתרה מזאת, הועדה אינה גוף שיפוטי ואינה קובעת זכויות, למעט קביעת גובה הפיצוי - כאשר תוקפה של קביעה זו מותנה בהסכמת הצדדים. (3) בית המשפט אינו יכול לפסוק בניגוד לדין ולקבוע כי המבקש חוכר המקרקעין, רק משום שגורם מסויים כתב במכתב מסויים כי כך הוא. המשיבה, בעת הדיונים בפני ועדת הפיצויים, הסתמכה על נתונים שנמסרו לה על ידי האגודה ועל מדידות גרפיות ומפות שהיו בידי המשיבה. בדיונים בפני הועדה לא נבחנו זכויותיו של המבקש במקרקעין והמשיבה התייחסה לזכויות אלה כפי שהמבקש הציגן, מצג שכפי שהתברר מאוחר יותר היה חסר בסיס. הזכות במקרקעין אינה יכולה להיווצר בהבל פה, ודבר קיומה או אי קיומה חייב להקבע על פי אמות מידה שבדין. (4) למבקש אין זכויות ראויות לפיצוי בחלקות. החלקות הינן בבעלות המדינה, חלקן הוחכרו לסוכנות היהודית אשר מסרה אותן לאגודה השיתופית בת שלמה, כבת רשות ועל פי סעיף 22 לחוזי החכירה, שמר לעצמו המינהל את הזכות להחזיר את הקרקע לרשותו במקרה של שינוי ייעוד. על פי חוזי החכירה המבקש הינו לכל היותר בר רשות מטעם בר רשות. (5) המבקש לא הביא כל ראיות לעניין זכויותיו במקרקעין וכל טענותיו מתמצות בכך שהועדה הכירה בזכויותיו והכרה זו מחייבת את המשיבה. המשיבה הינה בעלת הדין בתביעה על פי פקודת הדרכים, אין לה כל זכות במקרקעין ואין היא יכולה ליתן או למחול על זכויות לא לה. גם האגודה, שאינה אלא בעלת זכויות של בת רשות, אינה יכולה "לאשר" את זכויות החכירה של המבקש. (6) פקודת הדרכים קובעת כי בעל המקרקעין זכאי לפיצוי על הפקעתם. הפיצוי הינו על פגיעה בקניין, אלא שבענייננו מדובר בבר רשות וככזה אין הוא בעל זכות קניינית והרשות המפקיעה אינה פוגעת בכל זכות קניינית שהיתה למחזיק. מדובר במקרקעין המהווים חלק מהשטחים המשותפים של האגודה. המבקש לא רכש מעולם את המקרקעין, לא שילם תמורתם, לא שילם דמי חכירה או דמי שימוש ולא גידל גידולים במקרקעין ומשכך אין על מה לפצותו. (7) בר רשות אינו זכאי אלא להחזר השקעותיו במקרקעין וזאת עד תום תקופת השכירות בלבד ובכפוף לכך שהשימוש שעשה במקרקעין היה כדין. ייעוד הקרקע הוא חקלאי ולמבקש לא היו כל גידולים חקלאיים או מבנים חקלאיים בשטחים שהופקעו. השימוש המסחרי אותו עשה המבקש בחלקה 78 הינו שימוש שלא כדין שכן מדובר בעסק מסחרי שנוהל בניגוד לייעוד המקרקעין, תוך חריגה מהיתר ובניגוד לתנאי ההיתר וללא רשיון עסק (שכן רשיונו לא חודש). יתרה מכך, המבנה שבחלקה, ששימש את המבקש לעסקו המסחרי, לא נהרס ולא נפגע ולכן המבקש אינו זכאי לפיצויים בגינו. (8) חלקה 79 (למעט 20 מ"ר) הינה מחוץ למשבצת של האגודה. המדובר הוא במקרקעי מדינה אשר המבקש החזיק שלא כדין ותוך הסגת גבול ואין הוא זכאי לפיצויים בגינם. (9) על פי מפת המינהל, הופקעו מתוך השטחים הנכללים בתחום המשבצת של האגודה, 3 דונם משטח חלקה 78 ו20- מ"ר מחלקה 79. על פי הוראות הפקודה יש, לפצות רק על שטחים שמעבר ל25%- משטח החלקה ומשכך האגודה לא זכאית לפיצוי, אלא בגין 833 מ"ר מחלקה 78 ו20- מ"ר מחלקה 79. יתרה מזאת, שלושת הדונמים שהופקעו מתחום המשבצת של האגודה בחלקה 78, הוחזקו על ידי 3 חקלאים מהאגודה, אשר אחת מהן (גב' פירחה הדר) פוצתה כל פי החלטת ועדת הפיצויים בגין הפקעת 3.70 דונם. ד. דיון ומסקנות: 1. ראשית, עלינו לתחום את המסגרת הנורמטיבית לדיון בסוגית ההפקעה שלפנינו, שכן מסגרת החוק ממנה קמה לרשות הסמכות להפקיע, היא מסגרת החוק ממנה נובעת ישירות, זכותו של הנפגע לפיצוי. קביעת המסגרת הנורמטיבית הינה חיונית, שכן קביעת היקפה של הגדרת ה"נפגע" והזכות לפיצויים, משתנים מחוק אחד למשנהו. כך לדוגמא, בהפקעת מקרקעין בידי רשות תכנונית מכוח חוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התו"ב") - שיעור השטח שניתן להפקיע ללא פיצויים הוא 40% מכלל שטח החלקה שממנה נלקח (סעיף 190 לחוק התו"ב) בעוד שבהפקעה על פי פקודת הדרכים, הזכות לפיצוי קמה בגין הפקעה של שטח העולה על 25% מהשטח הכולל של החלקה שממנה נלקח (סעיף 7 לפקודת הדרכים). לענין הגדרת "הנפגע" ובעל הזכות במקרקעין הזכאי לפיצוי, ניתן להשוות את סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 הקובע, כי בעל "זכות או טובת הנאה" במקרקעין שהופקעו, הוא הזכאי לתבוע פיצויים מהרשות המפקיעה (בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף), בעוד שעל פי פקודת הדרכים, שהיא הרלבנטית לעניננו באשר מכוחה בוצעה ההפקעה נשוא הדיון, הזכאי לקבלת פיצוי בגין ההפקעה הוא בעל הקרקע. בסעיף 2 לפקודה האמורה, הוא סעיף ההגדרות, מוגדר המונח "בעל" כדלקמן: ""בעל", ביחס לכל קרקע, פירושו הבעל הרשום של אותה קרקע, אם יש לקרקע בעל רשום, וכשאין בעל רשום, פירושו האדם הזכאי לקבל את דמי החכירה והרווחים מאותה קרקע, לרבות בעל זכות או בעל טובת-הנאה בקרקע". 2. לאור האמור, האם זכאי המבקש לפיצוי מאת המשיבה מכוח פקודת הדרכים? כאמור, הזכאי לפיצוי בגין הפקעה, על פי פקודת הדרכים, הינו בעל הקרקע ורק בהעדרו של בעל רשום ניתן לזכות בפיצויים בעלי זכויות אחרים. במקרה דנן, אין חולק כי בעל הקרקע הרשום הינו המדינה - מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י") (ראה חוזי החכירה - נספחים ד',ה' לכתב התשובה) ולכן המדינה לכאורה היא הזכאית לפיצוי בגין ההפקעה. תוצאה זו היא תוצאה שקשה "לבלוע" אותה, שכן פירושה הוא שמאחר וההפקעה נעשית ע"י המדינה באמצעות זרוע אחת (שר העבודה או שר התחבורה) והבעלות הרשומה היא בידי זרוע אחרת של המדינה, מדובר בהעברה "וירטואלית" של פיצוי מכיס לכיס של אותו גורם ולעומת זאת מי שבפועל עשה שימוש בנכס והנפגע האמיתי מההפקעה יוצא וידיו על ראשו. לפיכך, יש לשמוח על כך שפסיקת בית המשפט העליון הרחיבה את "מעגל" הזכאים לפיצוי בגין הפקעה על פי פקודת הדרכים, לבר רשות חינם וזאת כאשר השימוש בקרקע היה מלווה, בידיעת בעל המקרקעין, בהשבחת הקרקע (ראה לעניין זה ע"א 657/71 יקותיאל נ' שר האוצר פד"י כו(2) 564, 567 וכן ע"א 304/80 לוי ואח' נ' מנהל מחלקת עבודות ציבוריות ואח' פד"י לו(4) 617, 623). כמו כן, בספרו של א. קמר "דיני הפקעת מקרקעין" (מהדורה חמישית) נאמר, כי: "בר רשות להחזיק ולהשתמש במקרקעין עשוי להיות זכאי לקבל פיצויים בעד שלילת החזקתו במקרקעין עקב ההפקעה, ויכול שלא יהא זכאי לכך. כל רשיון בהתאם לנסיבותיו... רשיון הניתן לביטול מקנה לבר הרשות זכות אישית גרידא ביחסים עם נותן הרשות ואינו מקנה לבר הרשות זכות כלפי צד שלישי, ועל כן אין הוא בגדר "טובת הנאה" במקרקעין ... בר-הרשות אינו זכאי לפיצוי על שלילת החזקתו במקרקעין, אלא הוא זכאי לפיצוי רק בעד ההשבחות שהשביח את המקרקעין ברשותו של הבעלים או בידיעתו." (שם בעמ' 204,205). ובע"א 346/62 רכטר ואח' נ' מנהל מס עזבון, ירושלים פד"י יז(2) 701 קבע השופט מני כי: "בענין ביטולה של רשות, יש להבחין בין רשות שעניינה פעולות שטבען להיות נישנות ... שביטולן אינו גורר אחריו הרעת המצב שבר-הרשות היה נתון בו לפני מתן הרשות, ובין רשות שענינה הקמת מבנים של קבע, וכיוצא בהם, הכרוכים בהוצאות מרובות על ידי האדם המשתמש ברשות כך שאם אחרי הקמת המבנים, נותן הרשות חוזר בו ממנה, נמצא הראשון לוקה בנזק כבד; במקרה אחרון זה, דיני היושר, מונעים מנותן הרשות (ואף מאלה הבאים מכוחו (successors in title) לבטל את הרשות בלא כלום וככל העולה על לבו." (שם, בעמ' 708). ומן הכלל אל הפרט: על פי חוזי החכירה, האגודה הינה בת רשות במשבצת. במבוא לחוזה החכירה נקבע כי: "והואיל והמשכיר, המישבת והאגודה מעוניינים כי האגודה תהיה בת רשות במשבצת..." סעיף 8 ב. לחוזה החכירה קובע כי: "אין האגודה רשאית להעביר את זכותה שבחוזה זה לאחר בכל דרך שהיא או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כל שהוא מהמשבצת - פרט לאנשים שהינם חברי האגודה בתאריך חתימת חוזה זה ושאושרו על ידי המשכיר והמישבת ..." ובסעיף 18 א. נקבע כי: "המישבת מוסרת בזה בהסכמת המשכיר את המשבצת, לשימושה של האגודה בתורת בת רשות בלבד, לתקופה של שלוש שנים, וזאת לצורך ביצוע כל מטרות החוזה. האגודה מאשרת בזה כי על ידי חתימתה על חוזה זה היא קיבלה את המשבצת מידי המישבת כבת רשות, כאמור לעיל. למען הסר ספק, מצהירה בזה האגודה במפורש, כי היא רואה במתן רשות לחזקה ולעיבוד של יחידת משק על ידי המישבת לחבר באגודה או למי שאושר ע"י המישבת כמתישב במושב כמתן רשות לאגודה באותה יחידה בהתאם לחוזה זה..." (ההדגשות שלי - ד.ב.). לחוזה מצורפת רשימה המפרטת את חברי האגודה - רשימה שאושרה על ידי האגודה, המשכיר והמיישבת, וברשימה זו נכלל אף המבקש (מ"ס 49). אין חולק על כך כי המבקש קיבל מאת האגודה רשות לחזקה ולעיבוד החלקות האמורות, ומספר מסמכים מאלה שהובאו לעיל אף מעידים על הכרה ברשות זו (ראה נספחים: ג', ה', ט', להמרצת הפתיחה, נספח ט"ו לתצהיר גייגר) ומשכך המדובר בעניננו בבר רשות מטעם בת רשות (האגודה), רשות המעוגנת בהוראות סעיף 8ב' ו- 18א' לחוזי החכירה. רשות לבר רשות יכול ותינתן חינם ללא כל תמורה, ויכול ותהיה רשות בתמורה הנובעת מתוך הסכם שנעשה בין הצדדים. נשאלת השאלה האם בענייננו, המבקש הינו בר רשות בתמורה או בר רשות חינם. לעניין זה לא הובאו כל ראיות ו/או מסמכים והמשיבה טענה לעניין זה כי המבקש לא שילם דמי חכירה או דמי שימוש עבור החלקות, אך אין בקביעה זו, באם המבקש הינו בר רשות או בר רשות חינם, כדי להכריע את הכף. הוכרה בפסיקה, זכאותו של בר רשות חינם לפיצוי בגין השבחה, ומקל וחומר, שזכות זו עומדת למי שהוא בר רשות בתמורה. 3. סיכומו של דבר - בר רשות, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, זכאי לפיצוי בגין ההשבחות שהשביח את המקרקעין, ומשקבעתי כי המבקש הינו בר רשות, הרי שהלה זכאי לפיצוי בגין השבחת הקרקע - במידה ואכן היתה השבחה ובתנאי שהדבר נעשה בידיעתו או ברשותו של הבעלים, היא המדינה. ענין קיומן של ההשבחות וערכן הוא נושא לשלב השני של המשפט. כמו כן, אתיחס בשלב השני לשאלה, האם יש להביא בחשבון לענין הפיצויים את אותן השבחות בצורת הקמת מבנים במידה ואלה הוקמו שלא כדין. 4. אשר לזכות המבקש לפיצויים מכוח האמור בחוזי החכירה ובנוהל, נראה שהמשיב הכיר עקרונית בזכותו של המבקש לפיצויים. האמור בכתבי הויתור מתאריכים 8.4.96 ו- 22.2.99 כי במקרה של פניית המבקש לביהמ"ש החלטת הועדה "לא תחייב יותר את הצדדים וכל צד יהיה חופשי לטעון את טענותיו", הרי יש לפרשה כקובעת רק שאין הצדדים קשורים לא בטענותיהם בפני הועדה ולא בהכרעת הועדה ככל שהדבר נוגע לשיעור הפיצויים ולסוגם, אך אין בכך כדי לאפשר למשיב לטעון שאין למבקש זכות לפיצויים מכל וכל. ואלה נימוקי: א. אין הצדקה לפרשנות ה"מענישה" את בעלת הזכות שהופקעה, רק בשל אי השלמתו עם הכרעת הועדה ופנייתו לביהמ"ש ע"י פתיחת הדלת להעלאת טענות הכופרות בעצם הזכות לפיצויים לאחר שזכות זו הוכרה. העקרון של השארת "דלת פתוחה" אל ביהמ"ש אינו מצדיק קביעה שמשמעותה הוא הפעלת לחץ בדרך של "איום" של הפסד של עצם הזכות לפיצויים, למי שמבקש לממש את זכויותיו באמצעות ערכאות המדינה (וראה לענין זה בש"א 292/98 עיסא ג'רייס נ. המועצה לשיווק וייצור ירקות בע"מ (לא פורסם) בע' 260). ב. לכתבי ויתור למיניהם יש לתת פרשנות מצמצמת. ג. וזה הנימוק העיקרי: סעיף 22(ד) לחוזה החכירה קובע כי תפקיד הועדה הוא אך ורק קביעת "שיעור הפיצוי" ולא את עצם הזכות לפיצוי. עצם הפניה לועדה מצביעה על כך שאין מחלוקת בין הצדדים על עצם הזכות והמנדט של הועדה הוא רק לקבוע את גובהם. ממילא מתן "החופש" לצדדים להעלות איש את טענותיו במקרה של פניה לביהמ"ש נוגע רק לטענות הנוגעות לסכום הפיצויים ואילו ההסכמה לעצם הזכות לפיצוי שרירה וקיימת. לאור כל האמור, אני קובע שהמבקש זכאי עקרונית לפיצויים. המשיבה תשלם למבקש הוצאות חלק זה של ההליך בסך של 3,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. קרקעותפיצוייםהפקעה