פסק דין 1. לפני תביעה שיבוב של מבטחת על סך 157,150 ש"ח, אשר שולמו למבוטח בגין נזק שנגרם לטרקטור עקב התמוטטות קיר תומך. 2. בזמנים הרלוונטיים לתביעה ביצעה הנתבעת מס' 1 עבודות הרחבת בית עלמין בהר המנוחות מטעם מועצת בתי העלמין היהודים בירושלים - מזמינת העבודה. הנתבע מס' 2 הוא מנהלה של הנתבעת מס' 1 ובעל השליטה בה והינו הרוח החיה מאחורי כל פעילותה (סעיף 3 לכתב התביעה, שלא הוכחש). הנתבע מס' 3 הוא מהנדס ביצוע אשר בכל הזמנים הרלוונטיים הועסק אצל הנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 5 תיכננה את העבודה וסיפקה למזמינת העבודה שרותי פיקוח צמוד. בפועל, סופקו השירותים באמצעות הנתבעים מס' 6 ו - 7, שהינם מהנדסים במקצועם (עמ' 30 לפרו' ש' 21). מבוטח התובעת השכיר לנתבעת מס' 1 טרקטור שבבעלותו (להלן: הטרקטור), ביחד עם מפעיל, לשם ביצוע העבודה. 3. ביום 25/12/96 בשעות הבוקר ביצעה הנתבעת עבודות חפירת תעלה על אחת הטרסות. העבודה התבצעה בין קיר תומך עליון בגובה של כ- 8 מטר לבין קיר תומך תחתון (שביניהם מצויה הטרסה). עבודת החפירה בוצעה באמצעות הטרקטור. במהלך ביצוע עבודת החפירה, בסמוך לקיר התומך העליון, קרס לפתע הקיר התומך העליון ומחץ תחתיו את הטרקטור ובתוכו המפעיל. המפעיל נהרג. הטרקטור ניזוק והוכרז כ"אובדן מוחלט". התובעת פיצתה את מבוטחה על פי הפוליסה. מכאן התביעה. 4. במסגרת הליכי קדם המשפט הוסכם, כי "הפלוגתא היחידה בתיק הינה הסיבה להתמוטטות הקיר ומי מבין הנתבעים הנוכחים אחראי לכך: האם נתבעים 1-3 או מי מהם, או שמא נתבעים מס' 5-7 או מי מהם, או שמא הנתבעים הנ"ל באופן משותף שאז גם תתעורר שאלת אופן חלוקת האחריות ביניהם" (עמ' 7 לפרו'). מגדר הפלוגתא נפקד הנתבע מס' 4, אשר מוסכם על מחיקת התביעה נגדו. הסיבה להתמוטטות הקיר 5. הראיה המרכזית אודות הסיבה להתמוטטות הקיר הינה חוות דעתו של המהנדס בוריס סולטנוביץ', מפקח עבודה בכיר במשרד העבודה והרווחה, אשר חקר את התאונה בתוקף תפקידו וערך בעניין זה חוות דעת (ת12/). 6. אין מחלוקת, כי את הקיר הגבוה שהתמוטט יצקו מספר שבועות לפני יום התאונה. מהראיות עולה, כי הדבר בוצע בסוף אוקטובר 1996 (סעיף 15 לתצהיר הנתבע מס' 6; עמ' 18). בתאריך 22/12/96, היינו, כחודשיים לאחר מכן, החלה הנתבעת מס' 1 בחפירת תעלה ליסודות קיר נוסף. מיקום הקיר הנ"ל בין שני קירות היצוקים במרחק של 80 סנטימטר מהקיר שהתמוטט. בכך נוצר מצב, שהתעלה באורך כ - 25 מטר נחפרה בצמוד ליסודות הקיר שהתמוטט, ולעומק של כמטר אחד תחת היסוד הקיים (סעיף 3 לפרק המימצאים בחוות הדעת ת12/). בתאריך 25/12/96 החל הטרקטור בתיקוני התעלה. תוך כדי העבודה, התמוטט הקיר התומך ומחץ את הטרקטור. 7. בחוות הדעת קובע המהנדס סולטנוביץ', כי התמוטטות הקיר נבעה מהליקויים הבאים: א. התעלה נחפרה ונחצבה צמוד לקיר. ב. מפלס קרקעית התעלה נמצא כמטר אחד תחת למפלס של יסוד הקיר. ג. בעוד שלפי המפרט קוטר הברזל הראשי של הקיר, שגובהו 8 מטר, חייב להיות 20 מ"מ, בפועל נעשה שימוש בברזל בקוטר של 18 מ"מ. המהנדס מציין בהקשר זה, כי לא היה קיים באתר אישור בדיקת ברזל לפני יציקת הקיר על ידי מפקח- מתכנן או מהנדס הביצוע. 8. המהנדס מוסיף וקובע בחוות הדעת, כי לא ניתן להצביע על הסיבה הוודאית שגרמה להתמוטטות הקיר, אלא הייתה הצטברות של שלושת הגורמים הנ"ל, אשר בגללם הקיר איבד יציבותו והתמוטט. אילו היה בנוי קודם הקיר השני (שאליו מיועדת התעלה) ורק לאחר מכן היו מבקשים לבנות את הקיר שהתמוטט, הייתה התאונה נמנעת. 9. המהנדס סולטנוביץ' נחקר על ידי ב"כ הצדדים בחקירה נגדית נוקבת וממצה (עמ' 32-35). בא כוחם המלומד של הנתבעים מס' 5-7 ניסה לשכנע את המהנדס, כי מבין שלושת הסיבות לתאונה שתי הסיבות הראשונות הן העיקריות, אולם המהנדס עמד על כך ש"גם הברזל חשוב... זה ממש חשוב" (עמ' 33 לפרו'). דבריו אלה לא נסתרו. לא הוגשה על ידי מי מהצדדים חוות דעת נגדית. במצב דברים זה אין סיבה שלא לאמץ את חוות הדעת ת12/ ככתבה וכלשונה. אני קובע, אפוא, כי להתמוטטות הקיר חברו שלושת הליקויים שמנה המהנדס סולטנוביץ' בחוות דעתו. האחריות לתאונה - הפן העובדתי 10. סוגיית האחריות לתאונה כרוכה במחלוקת עובדתית המתמקדת בנסיבות חפירת התעלה. נפנה ונבחן מחלוקת זו. 11. על פי התכנון המקורי של הנתבעת מס' 5 (אשר היא ויחידיה יקראו להלן: "המתכננים") היה אמור להבנות בזירת התאונה קיר תחתון בגובה של עד כ - 2.5 מ', ומעליו קיר בגובה משתנה של בין 4.8 מ' ל - 6.7 מ'. לדברי המתכננים, במהלך ביצוע העבודה התברר כי הנתבעת מס' 1 מתקשה בביצוע העבודה ולכן הוחלט על שינוי התוכנית ובתאריך 14/10/96 נדרשה הנתבעת לבצע שני קירות תמך מבטון מזויין בגבהים של כ- 4 מ' כל אחד. לצורך זה מסרו המתכננים לנתבע מס' 3 את התוכנית נ1/. בפועל, בניגוד גמור לתוכנית ולהנחיות שנמסרו לקבלן, בוצע קיר גבוה אחד בגובה של 8 מ'. הקיר התחתון לא בוצע. לדברי המתכננים במצב דברים זה "לא היה צורך לבצע קיר נוסף, וכל החפירה שגרמה לאסון הייתה מיותרת, לא נדרשה על פי התוכניות ובוודאי שאסור לבצע חפירה לצורך ביצוע קיר תחתון לאחר הקמת קיר עליון... גם במקרה שהיה מקום לבצע את הקיר התחתון, וודאי שהיה צריך להקימו לפני הקמת הקיר העליון, ובכל מקרה אסור בשום אופן לבצע חפירה בעומק כזה כמטר מתחת לעומק היסודות של הקיר הקיים בתנאי הטופוגרפיה התלולים בשטח, דבר שגרם לקריסת הקיר" (תצהיר הנתבע מס 7). ובהמשך: "הקיר שהתמוטט נבנה כאמור בניגוד לתוכניות, וכמובן שלא אושר על ידינו בשום שלב של העבודה, כפי שהיה צריך להעשות". 12. גירסתה של הנתבעת מס' 1 שונה בתכלית: מר מוטי אפרים, שהינו עובד הנתבעת, העיד, כי המתכננים היו אלה שהורו לנתבעת לא לבצע את הקיר התחתון (הדרומי) מבין שני הקירות הנ"ל. לאישוש טענתו הגיש את התוכנית נ2/, שהינה העתק של נ1/. בנסיבות אלה ביצעה הנתבעת רק את הקיר העליון (שהוא הקיר שהתמוטט בסופו של דבר). לאחר בנייתו התברר שהקיר גבוה מדי ומסוכן להשאירו במצב זה. אפרים העלה טענה זו באופן מפורש בפני הנתבע מס' 6. הנתבע מס' 6 קיבל טענה זו והורה לבנות את הקיר התחתון כפי שתוכנן במקור. הנתבע מס' 6 פיקח מקרוב על בניית הקיר והנתבעת מילאה אחר כל הוראותיו. בפועל, בעת חפירת היסודות לקיר התחתון התערערו יסודות קיר הבטון הגבוה יותר והדבר גרם להתמוטטותו. אפרים מסכם ואומר, כי "הסיבה המרכזית והיחידה לנפילת קיר הבטון המזויין הייתה בניית קיר הבטון (הגבוה) לפני בניית קיר הכובד, עפ"י דרישת והנחיית הנתבעים מס' 5-7. הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה צייתו להוראות הנתבעים 5-7 (תכנון + פיקוח) ולא סטו מהוראותיהם כמלוא הנימה" (סעיף 15 לתצהירו). 13. להמחשת המחלוקת העובדתית נשוב ונעיין לרגע קט בתוכניות נ1/ ו נ2/. הקיר שהתמוטט נמצא ממזרח לנקודת ציון 140 בתוכניות. והנה, בעוד שבתוכנית נ2/, שאותה הגיש אפרים, קיימת מחיקה של הקיר התחתון ממזרח לנקודה 140 (בנוסף למחיקה ממערב), הרי בתוכנית נ1/, שאותה הגישו המתכננים, אין מחיקה של הקיר הנ"ל (המחיקה קיימת רק מצד מערב). המתכננים טוענים, כי המחיקה על גבי נ2/ ממזרח לנקודת ציון 140 לא בוצעה על ידם. אפרים טוען, כי המחיקה בוצעה על ידם או למצעיר, על פי הוראתם. 14. לאחר שבחנתי את העדויות ושקלתי בכובד ראש את טענות באי כוחם המלומדים של הצדדים, אני מעדיף את גירסתם של המתכננים. כמה נימוקים חברו למסקנתי זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד. בחקירתו הנגדית של אפרים התחוור, כי הוא למעשה לא נכח בזמן שנמסרה למהנדס (הנתבע מס' 3) התוכנית נ2/ ולכן, הוא לא יודע מידיעה אישית איזה קטע של הקיר נמחק במעמד המסירה ומי ביצע את המחיקה. אפרים גם לא נכח בפגישה שבה הורו המתכננים, לטענתו, לבנות מחדש את הקיר התחתון אלא שמע על תוכן הפגישה מהמהנדס (עמ' 9). מדובר, איפוא, בעדות שמיעה בלתי קבילה. זאת ועוד: בעוד שבתצהירו טען אפרים כי "נתבע 6 פיקח ... מקרוב על בניית הקיר", הרי בסופו של יום הודה, כי "אני לא יכול לזכור באופן קונקרטי את אינגבר ואותי עומדים ליד הקיר שהתמוטט בזמן שהוא נבנה. באתר היו הרבה קירות וכל הזמן היינו מסתובבים באתר" (עמ' 37). רואים אנו, כי מדובר בעדות שלא ניתן לייחס לה משקל. כך הם פני הדברים גם בטרם מביאים בחשבון את העובדה שאפרים הוא מנהל חשבונות במקצועו שאין לו השכלה הנדסית (עמ' 35). אך מעבר לכל האמור לעיל ראוי להטעים, כי המהנדס (הנתבע מס' 3), אשר לדברי אפרים היה זה שקיבל מהמתכננים את ההנחיות לבניית הקיר, לא זומן על ידי הנתבעת להעיד, וזאת מבלי שניתן לכך הסבר כלשהו. לטענתו של בא כוח הנתבעים, כי המהנדס לא אותר, לא הונחה כל תשתית ראיתית, מה עוד שהיא נראית מוזרה על פניה. הימנעותה של הנתבעת לזמן לעדות עד מהותי אומרת דרשני ויש בה כדי לחזק את גירסתם של המתכננים. ההנחה היא שלו היה המהנדס מזומן להעיד, היה תומך בגירסתם של המתכננים. בשולי הדברים אוסיף, כי גם הנתבע מס' 2, שהנו הרוח החיה מאחורי הנתבעת, לא זומן להעיד. תחת זאת שלחה הנתבעת למערכה את מנהל החשבונות אפרים. במצב דברים זה לא ניתן לקבוע ממצא כגרסתה. 15. המתכננים אישרו בעדויותיהם, כי יותר קשה לבנות קיר גבוה של 8 מ' משני קירות של 4 מ' כ"א והדבר אף יותר יקר (עמ' 19). נתון זה מעורר תמיהה מסויימת, שכן לא ברור לאורו, מה גרם לנתבעת לסטות מהתוכנית המקורית, לבנות קיר גבוה שהינו יקר יותר, ובהמשך להוסיף ולבנות קיר נמוך שהוא מיותר. גם המתכננים לא ידעו להסביר "מה ההגיון של הקבלן" (עמ' 20). לכך יש להוסיף, שעל גבי התוכנית נ2/ מופיעות בכתב ידו של הנתבע מס' 6 המילים: "לא לביצוע" (ממערב לנקודת ציון 140), ומילים אלה לא מופיעות על גבי התוכנית נ1/. אולם, בתמיהות אלה אין כדי להפוך את הקערה על פיה. כפי שהסברתי קודם, הנתבעת לא הביאה ראייה של ממש כדי לסתור את גירסתם של המתכננים. הימנעותה לזמן את המהנדס לעדות אומרת דרשני ומחזקת את גירסתם. בניית קיר גבוה במקום שני קירות נמוכים, והוספת קיר בהמשך, אומנם אינם כלכליים מבחינתה של הנתבעת, אולם הסבר אפשרי למהלכים אלה הינו, שהמהנדס לא הבין את התוכניות. יצוין כי מהראיות עולה כי מדובר במהנדס חסר נסיון בתחום קירות תומכים ואפשרות זו אינה נראית, אפוא, דמיונית. הסבר אפשרי אחר הוא, שהנתבעת בחרה להגדיל את ההיקף הכספי של העבודה מתוך שהניחה, שתוכל לקבל תמורה מתאימה מהמזמין. בין כך ובין אחרת, העלאת תמיהות אינה יכולה להוות בנסיבות העניין תחליף לעדויותיהם של המהנדס ושל הנתבע מס' 2. לאחר שהנתבעת בחרה שלא לזמנם לעדות לא ניתן להעדיף את גירסתה על פני גרסתם הנוגדת של המתכננים. 16. אני מאמץ, איפוא, את גירסת המתכננים וקובע, כי על פי התוכניות נ1/ - נ2/ שמסרו למהנדס, היה על הנתבעת לבנות שני קירות בגובה 4 מ' כל אחד. בפועל, בנתה הנתבעת בניגוד לתוכניות קיר אחד בגובה של 8 מ'. לאחר מספר שבועות ביקשה לבנות את הקיר השני וכאשר חפרה את התעלה לצורך זה התמוטט הקיר הראשון. על רקע האמור לעיל, נפנה ונבחן את אחריותם של הנתבעים. האחריות לתאונה - הפן המשפטי 17. לאור המימצאים שנקבעו אין קושי לקבוע, כי הנתבעת מס' 1 אחראית לאירוע התאונה: הנתבעת בנתה את הקיר הגבוה (שהתמוטט) בניגוד לתוכניות. היא השתמשה בברזל בקוטר של 18 מ"מ במקום 20 מ"מ. היא חפרה תעלה צמוד לקיר, כאשר מפלסה נמצא כמטר אחד מתחת למפלס של יסוד הקיר. היא הקדימה את בניית הקיר העליון לבניית הקיר התחתון. כל אלה גרמו, בכוחם המצטבר, להתמוטטותו של הקיר (שובו ועיינו בחוות דעת המהנדס ת12/). בכך די כדי לבסס את התרשלותה. 18. בנסיבות העניין אין קושי להוסיף ולקבוע, כי הנתבע מס' 3 - מהנדס הביצוע - נושא באחריות אישית בד בבד עם אחריותה של הנתבעת מס' 1. הנתבע מס' 3 קיבל מהמתכננים את התוכניות והיה צריך לוודא שהביצוע יהלום את התוכניות. וודאי שמחובתו היה לוודא שקוטר הברזל שנעשה בו שימוש מתאים למפרט. לו מילא את תפקידו כראוי, גם היה צריך למנוע את חפירת התעלה בצמידות ליסודות הקיר התומך ואת בניית הקיר התחתון אחרי הקיר העליון. בכך שביצע את העוולה לא למען עצמו אלא כעובד של הנתבעת מס' 1 אין כדי לפטור אותו מאחריות. יפים לענייננו הדברים שנאמרו ברע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds ואח', פד"י נא (5) 855 בסעיף 6 ב' (3): "עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את יסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהיררכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על כן עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או שליח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריותו בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות (ע"א 725/78). עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם חטאו יישא". 19. בדומה לכך, מן הדין לקבוע את אחריותו האישית של הנתבע מס' 2. אין מחלוקת, כי הנתבע מס' 2 הוא "מנהלה של חברת הבניה ובעל השליטה בה והינו הרוח החיה מאחורי כל פעילותה" (סעיף 3 לכתב התביעה, שלא הוכחש). ההנחה היא, איפוא, שכל פעולותיה של הנתבעת מס' 1 בוצעו בהוראתו, על דעתו המלאה ובאישורו. המעט שנדרש מהנתבע מס' 2 כדי לסתור הנחה זו הוא להגיש תצהיר מטעמו ולטעון אחרת. דא עקא, הנתבע מס' 2 בחר שלא להעיד. הימנעותו להעיד מחזקת את ההנחה הנזכרת. בכך די כדי לבסס את אחריותו. 20. ומה באשר לנתבעים מס' 5-7? בחינת העובדות לאשורן מלמדת, שגם הנתבעים מס' 5-7, אשר תיכננו את העבודות ופיקחו באופן צמוד על ביצוען, נושאים באחריות לתאונה. הנתבעים מס' 5-7 נמנעו מלהציג לפני בית המשפט את מסמכי ההתקשרות שלהם עם המזמין, אולם אין מחלוקת, כי מעבר לתכנון העבודה סיפקו למזמין גם "פיקוח צמוד" על ביצועה. במסגרת הפיקוח הצמוד נדרשה הנתבעת מס' 1 (הקבלן) לקבל את אישור המפקח לפני ובסיום כל שלב ושלב של העבודה (סעיף 16 לתצהיר הנתבע מס' 7). כך היו פני הדברים גם לגבי ביצוע חפירות וקירות תמך (סעיף 10 לתצהירו המשלים של הנתבע מס' 6). הנתבעים מס' 5-7 צירפו לתצהיריהם מסמכים רבים שבהם ניתנו לנתבעת מס' 1 ולפועלים מטעמה הנחיות והתראות בגין חפירות שבוצעו על ידם בניגוד לתכניות או לכללי הבטיחות. כזכור, גם לגבי הקיר הנדון שהתמוטט ערכו הנתבעים מס' 5-7 תוכנית שינויים לעומת התוכנית המקורית (שובו ועיינו בתוכנית נ1/). הנתבעים מסבירים בתצהיריהם, כי ערכו את תוכנית השינויים משום שחששו שעקב רמתו המקצועית הלקויה של הקבלן לא יצליח לבצע כראוי את התוכנית המקורית. רואים אנו, כי הנתבעים מס' 5-7 הוו נדבך משמעותי ביותר במערך הבטיחות באתר העבודה. מעבר לתכנון הם פיקחו באופן צמוד, הן מראש והן בדיעבד, על כל פעולה ופעולה של הקבלן. אין ספק שיש בכך כדי להצמיח חובת זהירות המוטלת על הנתבעים מס' 5-7 כלפי צדדים שלישיים שפעלו באתר הבניה, שהרי נתבעים מס' 5-7 יכלו וצריכים היו לצפות, שאם לא יקיימו פיקוח נאות על עבודת הקבלן עלולים קירות שבנה להתמוטט ולגרום לנזק לגוף ולרכוש. יפים לעניין זה דברי כב' השופט שמגר (כתארו אז) בע"א 684/76, 692, 697 אייל נ' פוקסמן ואח',פד"י לא (3) 349, 359 - 360: "בעל מקצוע נושא בחובת זהירות כלפי כל אלה אשר לפי הידוע לו עלולים להפגע מפעולותיו המקצועיות... סמכות הפיקוח על עבודה נושאת בחובה אחריות בקשר לביצוע העבודה. האחריות אינה נובעת רק מכך, שאלה שנפגעו סמכו למעשה על המהנדס, אלא היא נובעת בעיקרה מכך שהלה ידע או צריך היה לדעת, כי אנשים אלה ייפגעו אם הוא לא ימלא תפקידו כנאות..." 21. והנה, מסתבר, כי למרות שהקבלן היה, לדברי הנתבעים מס' 5-7 בעצמם, בעל רמה מקצועית לקויה ומועד לפורענות, לא קיימו הנתבעים כל פיקוח - ולו רופף - על כל מהלכיו, שהיו קשורים לבניית הקיר שהתמוטט. מחדל זה בולט שבעתיים בזוכרנו, כי מלכתחילה ערכו הנתבעים לקיר הנדון תוכנית שינויים (נ1/) מתוך שחששו שהקבלן אינו מסוגל, מבחינה בטיחותית, לעמוד בדרישותיה של התוכנית המקורית. לא למיותר לציין, כי לא דובר בחשש בעלמא. אסופת ההתראות הקודמות ששלחו הנתבעים מס' 5-7 לקבלן (שובו ועיינו בצירופים לתצהיריהם), כמו גם התמוטטות קודמת של קיר באתר (עמ' 21-22), מלמדים, כי דובר בחשש שיש לו רגליים. נתוני פתיחה אלה חייבו פיקוח צמוד במיוחד על עבודת הקבלן. דא עקא, בפועל היו פני הדברים שונים בתכלית. למרות שהנתבעים מס' 5-7 ביקרו מעת לעת באתר, ולמרות שהקבלן יצק באותה עת רק את הקיר נשוא המשפט שלימים התמוטט, טמנו הנתבעים מס' 5-7 את ראשיהם בחול ולא דרשו מהקבלן לחדול מביצוע העבודה. הנתבעים אף לא הסבו את תשומת ליבו שהוא בונה את הקיר בניגוד לתוכנית. ואם בכך לא די, הרי גם בחודש נובמבר 1996, מספר שבועות קודם להתמוטטות הקיר, כאשר קיבלו הנתבעים ממהנדס הקבלן את חישובי הכמויות של הקיר, בחרו משום מה להוסיף ולהחריש תוך שהם דבקים בשיטת שב ואל תעשה. הנה כי כן, בכל הזמנים הרלוונטיים, הן בשלב בניית הקיר והן לאחר גמר הבניה, לא טרחו הנתבעים לברר עם הקבלן את פשר הסטיה מהתכנית, מדוע בנה קיר גבוה אחד במקום שני קירות נמוכים, באיזה ברזל השתמש והאם בדעתו לבנות גם את הקיר התחתון. ממילא, הנתבעים לא דרשו מהקבלן להרוס את הקיר או, למצעיר, לחזקו. הם גם לא הזהירו את הקבלן לבל יוסיף לבנות את הקיר התחתון מחשש לערעור יציבותו של הקיר העליון. אומנם הנתבעים הסבירו, כי לא חששו שהקיר יקרוס משום שכבר הועמס בעומס המילוי שמאחוריו אך נותר על כנו, אולם הסבר זה אינו יכול לעמוד. העובדה שהקיר לא התמוטט מיד עם העמסתו אינה אומרת שנבנה כראוי. קיר רעוע, אשר קוטר הברזל התומך בו אינו מספיק, יכול להתמוטט מיד, אך הדבר עלול להתרחש גם בשלב מאוחר יותר. וודאי שבניית הקיר התחתון תוך ערעור יסודותיו של הקיר הקיים עלולה לגרום להתמוטטות. כך אירע, למרבה הצער, במקרה דנן, כאשר חפירת התעלה בצמוד לקיר חברה לברזל שהיה דק מדי, וגורמים אלה בכוחם המצטבר הובילו לאסון (שובו ועיינו בחוות הדעת ת12/). פשיטא היא, שלו היו הנתבעים מקיימים פיקוח כהלכתו, הייתה התוצאה המצערת נמנעת. כל שנדרש לצורך זה הייתה נוכחות אקטיבית של הנתבעים בעת ביצוע העבודה ולחילופין, לאחר מעשה, דרישה אסרטיבית מצידם להרוס את הקיר שנבנה בניגוד לתוכנית או למצעיר, אזהרה חד משמעית לחדול מייד מהבניה ולא לבנות את הקיר התחתון שבתכנית נ1/. דומה, כי בסופו של יום מקובלת מסקנה זו אפילו על הנתבע מס' 6: "ש. אם לא היו תוצאות של בדיקות האם הקיר נבנה לא לפי התוכניות, ואם לא נבדק הברזל של הקיר למה לא הורית להרוס אותו בפעם הראשונה שראית אותו אם הוא נראה כמו חבית שעומדת להתפוצץ. ת. הקיר לא נראה כמו חבית שעומדת להתפוצץ. ש. למה לא אמרת שצריך להרוס את הקיר. ת. לא אמרתי. ש. ובדיעבד לא היה צריך להגיד את זה. ת. יכול להיות". (עמ' 26-27; ההדגשה שלי - י.ע). אני קובע, איפוא, שגם הנתבעים מס' 5-7 אחראים לאירוע התאונה. יצויין, כי בא כוחם המלומד של הנתבעים לא חלק על אחריותם האישית של הנתבעים 6-7 לצד אחריותה של הנתבעת מס' 5. מכל מקום, בשים לב לכך שנתבעים אלה עסקו באופן אישי בפיקוח, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש אודות אחריותם (ראו הפסיקה שהובאה לעיל). חלוקת האחריות 22. שתי קבוצות הנתבעים הינם מעוולים יחד - שני מזיקים שגרמו לתובעת לנזק אחד. בתור שכאלה הם אחראים כלפי התובעת לנזק בשלמותו ביחד ולחוד, אולם בינם לבין עצמם הם זכאים לשיפוי ולהשתתפות. אמת המידה לחלוקה הפנימית ביניהם הינה מבחן "האשמה המוסרית" של כל אחד מהם, עד כדי שיפוי מלא (ראו: דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת טדסקי, אנגלרד, ברק, חשין, בעמ' 483). 23. האחריות העיקרית לאירוע התאונה מוטלת על הקבלן המבצע ועל המהנדס מטעמו, אשר בנו את הקיר שהתמוטט בניגוד לתוכנית, עם ברזל בקוטר לא מספיק, ובהמשך אף הורו על חפירת תעלה בצמוד ליסודותיו. יחד עם זאת, אחריותם של המתכננים - המפקחים רחוקה מלהיות זניחה או שולית. מדובר בגורם המקצועי הבכיר בשטח. תוכנית השינויים שלפיה אמור היה הקיר להיבנות תוכננה על ידם. הם היו אמורים לפקח באופן צמוד על בניית הקיר אך הפרו חובתם זו. התרשלותם נמשכה לכל אורך הבניה. הם גם לא ראו לנכון לבדוק את הקיר ולצוות על הריסתו במשך שבועות ארוכים לאחר גמר הבניה. בדומה לכך, לא הזהירו את הקבלן לבל יוסיף לבנות את הקיר התחתון. לעיל עמדנו על כך שלאור מועדותו של הקבלן, קיר קודם שהתמוטט ומחדלים בטיחותיים רבים בעבר, נודעת למחדלי הפיקוח משמעות מוגברת. לאור מכלול הנתונים תחולק האחריות באופן שעל קבוצת הנתבעים הראשונה (נתבעים מס' 1-3) יוטלו 2/3 מהאחריות, ואילו ב - 1/3 הנותר תישא קבוצת הנתבעים השניה (נתבעים מס' 5-7). סוף דבר 24. נתבעים מס' 1-3, וכן הנתבעים מס' 5-7, כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד, ישלמו לתובעת את סכום התביעה בסך 157,150 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישאו בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד של 30,000 ש"ח ומע"מ כחוק. לכל הוצאה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הוצאתה ועד התשלום בפועל. לשכה"ט - החל מהיום. בחלוקה הפנימית ביניהם ישאו הנתבעים מס' 1-3 ב- 2/3 מהחוב הפסוק, ואילו נתבעים מס' 5-7 ישאו ב- 1/3. התביעה נגד הנתבע מס' 4 נמחקת. קירותקיר תומך