הכרעת דין 1. בקומת העמודים של בנין ברח' ז'בוטינסקי 101, קיימת יחידה אשר משמשת את הנאשמים - אב ובתו, שניהם רופאים נוירולוגים - כמרפאה. זוהי אחת משתי ה"דירות בנות חדר וחצי" (כתאורן בהיתר הבניה לבנין), אשר פונות לחזיתו הקדמית. לכל אחת מהיחידות כניסה נפרדת ובתווך ביניהן - חדר המדרגות המשמש את הבניין. 2. היחידה שבבעלות הנאשם 2 נרכשה על ידו בשנת 1960 - מלכתחילה לצורכי מרפאה, וזהו השימוש אשר נעשה בה מאז רכישתה ועד היום (להלן: "היחידה"). 3. ביום 13/01/97 ביקרה ביחידה עדת התביעה, הגב' ברטה לוסטיק. למחרת הוצא לנאשמים מכתב (ת3/) המודיעם כי השימוש שהם עושים ביחידה הוא שימוש חורג וכי הם נדרשים להפסיקו. כן נאמר במכתב כי פנייה לקבלת היתר לשימוש חורג לא תעכב את ההליכים המשפטיים, אך ביטולם יישקל, אם השימוש יופסק בתוך 90 יום או אם יוצג היתר לשימוש חורג. מספר ימים לאחר הביקור, נערכה הודעה להגשת תביעה משפטית (ת/ 1 מיום 19/01/97), וב- 13/10/97 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום בעבירה של שימוש חורג. 4. על פי כתב האישום מיוחסת לנאשמים עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). העובדה כי ביחידה נעשה השימוש הנטען בכתב האישום אינה שנויה במחלוקת, ואולם בפי הנאשמים שלוש טענות: א. כתב האישום אינו מגלה עבירה; כל כך משום שהוראת החיקוק שלפיה ניתן להאשים בעבירה של שימוש חורג ללא היתר, היא הוראת סעיף 204(ב) לחוק, בעוד שהוראת החיקוק על פיה הואשמו היא הוראת סעיף 204(א) לחוק. ב. לנאשמים עומדת טענת הגנה מן הצדק. ג. השימוש שהנאשמים עושים ביחידה אינו עולה כדי שימוש חורג מהיתר. שתי הטענות הראשונות הועלו עוד בתחילת ההליך (בפני כב' השופט ארנסט) כטענות מקדמיות. 5. הדיון בתיק נדחה מפעם לפעם - תחילה על מנת שהצדדים יבואו בדברים זה עם זה, ובהמשך - על מנת ליתן לנאשמים אפשרות להשלים את הליכי הוצאת ההיתר לשימוש חורג. משהתברר כי הדחיות אינן מניבות את התוצאה המיוחלת, כפר ב"כ הנאשמים בעובדות כתב האישום, ובהסכמת הצדדים התיק נקבע להוכחות תוך שמירת זכותו של ב"כ הנאשמים לשוב לטענות המקדמיות לאחר שמיעת ההוכחות (ראה: פרוטוקול הדיון מיום 19/05/99). הטענה כי כתב האישום אינו מגלה עבירה 6. חרף ההשגה שהעלה ב"כ הנאשמים לגבי הוראת החיקוק שעליה נסמך האישום בעבירה של שימוש חורג, לא התבקש תיקונו של כתב האישום ע"י התביעה. לאמיתו של דבר, לא נרשמה כל תגובה לטענה זו עד שב"כ הנאשמים שב והעלה אותה במסגרת הסיכומים. הטענה היא כי "שימוש חורג" שאינו כדין מוגדר כ"סטיה מהיתר או מתוכנית" בסעיף 203 לחוק; כי הסעיף העונשי המתייחס לסטיה מהיתר או מתוכנית הוא סעיף 204(ב) לחוק; לפיכך לא ניתן להרשיע את הנאשמים בעבירה לפי סעיף 204(א) לחוק. עוד נטען, כי משהתעלמה התביעה כל העת מהטענה, אל לו לבית-המשפט לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), גם אם יתבקש ע"י התביעה לעשות כן. ובקשה כזו מטעם התביעה לא איחרה לבוא. ב"כ התביעה בתגובתו, לא התווכח עם הטענה שהוראת החיקוק אשר "הולמת" את האישום בעבירה של שימוש חורג היא זו שבסעיף 204(ב) לחוק, וביקש מייד על הרשעת הנאשמים בעבירה "שהתגלתה במהלך המשפט", בטענה שזכותם להתגונן לא נתקפחה. 7. הגם שמצב עניינים זה מעורר למצער מורת רוח, לגופו של עניין נראה לי שלא יהיה זה נכון לבטל את כתב האישום מהטעם שכתב האישום אינו מגלה עבירה. אכן, התביעה שגתה בכך שלא ניצלה את ההזדמנות לבדוק את עצמה ולתקן את כתב האישום בשלב הנכון. אך אין די בכך שהתביעה, כדברי ב"כ הנאשמים, התעלמה מתוך יוהרה, מטענה זו שהועלתה על ידו עוד בשלבים הראשונים של ההליך. אחרי הכל אין זה מתפקידו של בית-המשפט להעניש את התביעה על טעויותיה. עליו לבחון את הטענה כשלנגד עיניו תכליתה ה"אמיתית", וזו כפי שמסכם כב' השופט י. קדמי באה "להבטיח דיון הוגן ולמנוע קיפוח הגנתו של הנאשם ולא לשמש הגנה מפני הרשעה" (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, ספר ראשון, עמ' 805). טרם שאפנה לבחון את המקרה אשר לפני לאור הנחיה זו, ברצוני להתייחס לנקודות הבאות: א. להבנתי הטענה שכתב האישום אינו מגלה עבירה אינה הטענה "הנכונה" במקרה זה. טיבה של טענה זו מוסבר כך: "תמציתה של הטענה הנדונה כאן היא: שגם אם יודה הנאשם בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, לא יהיה לכך בסיס נאות להרשעתו בעבירה המיוחסת לו (או בעבירה אחרת מאותו "סוג")" (י. קדמי, עמ' 803, בספרו הנ"ל). אין ספק שהעבירה לפי סעיף 204(א) לחוק שעניינה עבודה או שימוש אשר נעשו ללא היתר אף על פי שהם טעונים היתר, והעבירה לפי סעיף 204(ב) שעניינה סטיה מהיתר או מתוכנית, הן עבירות מאותו "הסוג". לכן אם מכתב האישום לא נשמט כל רכיב שהוא חיוני להרשעת הנאשמים לפי סעיף 204(ב) לחוק - וזה המקרה שלפני כפי שנראה בהמשך - כי אז אין מקום לטענה שכתב האישום אינו מגלה עבירה. ב. יתר על כן, אני מסופקת אם לצורך המרת האישום לפי סעיף 204(א) לחוק, בסעיף 204(ב) לחוק, עלי לעשות שימוש בסמכות המוקנית לבית-המשפט לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה מדבר במקרה ה"קשה" שבו האשמה התגלתה מן העובדות אשר הוכחו לפני בית-המשפט, כאשר העובדות הצריכות להרשעה בעבירה אחרת אף לא פורטו בכתב האישום. בענייננו, אין מדובר בעובדות שלא נטענו בכתב האישום. הן נטענו: לפי היתר הבניה לבנין, היחידה נועדה לשמש למגורים; בפועל היחידה משמשת לצרכי מרפאה; לא ניתן היתר לשימוש זה כנדרש לפי סעיף 146 לחוק; הנאשמת 1 משתמשת בפועל ביחידה, והנאשם 2 הוא הבעלים שלה. ולא רק שהעובדות המהוות את יסודות העבירה של סטיה מהיתר לפי סעיף 204(ב) לחוק נטענו בכתב האישום, אלא שאין מדובר בעבירה ש"נתגלתה" רק בשלב בירור המשפט. הלא כתב האישום מכנה את השימוש שנעשה במרפאה "שימוש חורג" וקובע כי שימוש כזה ללא היתר הוא עבירה. כתב האישום פורש אפוא את התשתית העובדתית הדרושה לצורך הרשעה לפי סעיף 204(ב) לחוק, ומהות העבירה אשר מיוחסת לנאשמים - ברורה. אלא שהתביעה, כעולה מכתב האישום, סברה שהעובדות המפורטות בו מהוות עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק, ועתה היא מסכימה שמבין שתי ההוראות העונשיות העוסקות בעבירה של שימוש שאינו מותר, הוראת החיקוק הנכונה לאישום בעבירה של שימוש חורג, לאור ההגדרה שבסעיף 203 לחוק, היא זו שבסעיף 204(ב) לחוק. אין אני מבקשת אפוא לעשות שימוש "של ממש" בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, אלא להחיל את ההגיון הטמון בה על מקרה קל בהרבה מזה שאליו מכוון סעיף 184 הנ"ל, מה גם שהסנקציה העונשית הכרוכה בעבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק, חמורה פחות מזו שנקבעה לעבירה לפי סעיף 204(א) לחוק. 8. וכאן אני באה למבחן שעליו קם או נופל ההסדר לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי - האם המרת האישום המקורי באישום לפי סעיף 204(ב) לחוק מקפחת את הנאשמים בהגנתם. זהו כידוע גם המבחן שיכריע את גורלו של כתב אישום, אם לתיקונו או ביטולו, בשל פגם שבו או כאשר נטען כלפיו שאינו מגלה עבירה. מכל מה שכבר נאמר, ברי כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. ראשית, ב"כ הנאשמים לא הסביר באיזה אופן קו ההגנה שהיה נוקט בו, אילו היה האישום מלכתחילה בעבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק, שונה מזה שבו נקט למעשה. והעיקר, הנאשמים לא יכלו לטעות ב"טיבו" של האישום שהם מואשמים בו - שימוש ביחידה למטרה שלא הותרה בהיתר הבניה ולא הותרה לפי סעיף 146 לחוק - והמסגרת העובדתית של כתב האישום לא נפרצה. שהרי, יסודות העבירה של סטיה מהיתר לפי סעיף 204(ב) לחוק נבלעים ממילא בסעיף 204(א) לחוק. עמד על כך כב' השופט דבורין בדונו בנושא קרוב - בניה ללא היתר - וכך אמר: "מאידך איפוא, נראה לי ואין זו אלא אמרת אגב, שמבחינה משפטית דווקנית, אין מניעה להרשעה במקרה המתאים הן לפי סעיף 204(א) והן לפי סעיף 204(ב) לחוק בשל ביצועה של הגבהת תקרה. שהרי מצד אחד, זוהי עבודה ללא היתר לגבי התוספת, ומצד שני אותה תוספת היא גם סטיה מתנאי ההיתר" (ראה: ע"פ (ת"א) 636/71, אברהם אברמוב נ' מדינת ישראל, פס"מ עמ' 41). סיכומו של דבר, נראה לי שזהו מקרה שבו יש לראות את כתב האישום כאילו תוקן אף שתיקונו לא התבקש בפועל, ועל כן דין הטענה שכתב האישום אינו מגלה עבירה, להידחות. הגנה מן הצדק 9. הטענה היא כי במשך 38 שנים פועלת היחידה כמרפאה באין מפריע, כאשר העיריה גובה ארנונה עסקית ומקבלת את המציאות בשטח ללא כל השגות. לפתע, "בזכות" תלונות של שכנים על מצוקת חניה באזור, מתעוררת העירייה מריבצה ופותחת בהליכים פלילים כנגד מי שעד לאותה שעה, או שלא נחשב כמפר חוק, או שהעירייה בחרה לנקוט כלפיו ביודעין במדיניות של עצימת עיניים מתוך הסכמה שבשתיקה. אני סבורה שהטענות הללו, בנסיבות מקרה זה, יפות לשלב הטיעונים לעונש, אך אין בהן כדי להוביל לביטול כתב האישום מטעמים של צדק. 10. במישור העקרוני - אם סברה העיריה עד לשנים האחרונות כי השימוש אשר נעשה ביחידה אינו מהווה עבירה על החוק ושגתה בכך, כי אז זכותה, "משגילתה" את הטעות - לתקנה. ואם הישיבה באפס מעשה במשך כל השנים הללו תוך "הסתפקות" בגביית ארנונה עסקית משקפת מדיניות שהייתה נקוטה בידי העיריה, הרי שעם שינוי העיתים והנסיבות טבעי וסביר שגם המדיניות תשתנה. אין מדובר כאן בפגיעה בזכויות מוקנות, ואינני רואה כיצד יכול אי מי להצליח בטענה שהוא זכאי כלפי הרשות לכך שהיא תמשיך להחזיק במדיניות שהתיישנה, רק מהטעם שהוא נהנה ממנה בעבר. עדת ההגנה, הגב' קדרון, הדגישה בעדותה כי בעת שהיא ובעלה רכשו את היחידה, פתיחת מרפאה ברח' ז'בוטינסקי 101 בתל-אביב, נחשבה בעיני רבים למעשה חלוצי. ואכן, אז זה היה "הצפון הרחוק", וכדבריה: "אז עוד לא הייתה כיכר המדינה, לא הייתה גמנסיה הרצליה … לא היה כלום". אין פלא אפוא שבעיות חניה באזור זה לא הציקו לאיש באותם ימים, וככל הנראה גם שנים לאחר מכן. אך כיום, רח' ז'בוטינסקי נמצא ב"טבורה של העיר". אם חל שינוי במדיניות העירייה קשה לתמוה על כך ובוודאי שאין להוקיעו. מכל מקום, עמדת הפסיקה היא כי אין בתשלום ארנונה עסקית כדי להפוך שימוש עיסקי שאינו תואם את היתר הבניה, לשימוש חורג שהותר, וכי הימנעותה של רשות מנקיטת הליכים לאכיפת החוק - גם במשך שנים ארוכות - אינה מקימה טענת מניעות כלפיה. (לגביית ארנונה בגין שימוש בלתי חוקי ראה: ע"פ 304/97, עו"ד א. קינדרמן נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי, כרך 97(ב) 3013; להימנעות הרשות מלעשות לאכיפת החוק, ראה: בג"צ 106/96, עמנואל שלם נ' אלי לנדאו ו- 3 אחרים, תקדין עליון, כרך 98(1), 180; וכן בג"צ 2678/91, עלי עווד אל - צנעא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו(3), 709). אוסיף עוד כי ביחידה לא נערכו ככל הנראה "ביקורים" קודמים של נציגי הרשות, ואין למעשה ראיה ישירה לכך שהעירייה, או יותר נכון המחלקה הרלוונטית בעירייה, הייתה מודעת לשימוש אשר נעשה בה. 11. עם זאת, אין ספק שכתב אישום אשר "מתרגש" לפתע על אזרח חף מכל כוונה עבריינית, ואשר במשך שנים סבר לתומו שהוא נוהג כחוק, מקומם אם לא למעלה מזה. סביר שאדם כזה לא יראה נחמה רבה בעובדה שמדובר בעבירה "נטולת כוונות" ובאמצעי אכיפה לגיטימי, יציר החוק. אכן, "יד קלה" מדי בהגשת כתבי אישום כאשר היא מלווה בחתירה עיקשת להרשעה בבחינת יקוב הדין את ההר, יכול שתצמיח, במקרה המתאים, סעד מן הצדק. אבל אינני סבורה שזה המקרה שלפני. מה קרה כאן למעשה. 12. העירייה אכן מיהרה לנהוג ביד חזקה והגישה כתב אישום, כמעט מייד לאחר שהחליטה "לעשות מעשה" ולסרוק את השימושים אשר נעשים בדירות בבניינים שברח' ז'בוטינסקי. ואולם, כבר בדיון השני בפני כב' השופט ארנסט (01/04/98) נשלחו הצדדים לנהל מו"מ "בנסיבות המיוחדות של תיק זה". בדיון הבא (14/10/98) הודיעו הצדדים שהוסכם ביניהם על דחיית הדיון להקראה נוספת לכ- 3 חודשים. ב- 11/03/99 הודיע ב"כ הנאשמים כי הליכי ההיתר הושלמו וכי נותר רק עניין של תשלומים ו"ברגע שיושלמו הליכי השימוש החורג לפי הסיכום יימחק כתב האישום". שוב נדחתה הקראת כתב האישום בהסכמת הצדדים. שני הצדדים "נרמזו" אפוא. הנאשמים הגישו בקשה להתיר את השימוש ביחידה, ואילו התביעה הסכימה לחזור בה מהאישום בעבירה של שימוש חורג, עם השלמת הליכי הרישוי. הוועדה המקומית מצידה, החליטה לאשר שימוש חורג ביחידה והודיעה לנאשמים כי עליהם לשלם אגרות בניה. כן הזהירה כי התשלום צריך להתבצע תוך 8 חודשים שאם לא כן בקשתם תיגנז. 13. אך מה שהחל לעלות על פסים חיוביים עלה לבסוף על שירטון. בדיון הנדחה הודיע ב"כ הנאשמים כי לא הושג סיכום עם העירייה לגבי התשלומים המגיעים לה, והתיק נקבע להוכחות לאחר כפירה. הנה כי כן, לעירייה הייתה נכונות לחזור בה מכתב האישום אם וכאשר המציאות העובדתית תתאים עצמה למה שסברה כי הוא המצב החוקי, אך לנאשמים נראה היה ש"התמורה" הנדרשת לביטול ההליך הפלילי בדרך זו מוגזמת. הגב' קידרון אמרה בעדותה: "שילמנו מיסי עיריה, ארנונה, מים וחשמל, שלט והכל בתעריף עסקים. סברנו שמספיק רשיון רופא. אם העיריה הייתה פונה אלינו היינו עושים את מה שביקשו מאיתנו. כעת הם מתנפלים. הם רוצים היטל השבחה, הם רוצים כופר חניה". אם סברו הנאשמים שהעיריה באה אליהם בדרישות כספיות מופרזות, או אפילו נטולות יסוד, כי אז יכלו להשיג עליהן בדרכים המתאימות. בית-המשפט מכל מקום, לא התבקש עוד ליתן אורכות נוספות לצורך מיצוי ההליכים האפשריים. בנסיבות אלה, אינני סבורה ש"השיבה" להליך פלילי נגועה בחוסר הגינות של הרשות. וזאת לציין, ככל שמדובר בהיטל השבחה לפחות, הרי לא רק שהחבות בהיטל מעוגנת בחוק, אלא שהרשות מנועה על פי חוק מליתן היתר לשימוש חורג כל עוד לא שולם ההיטל (סעיף 10 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה). לכן, הגם שברור עתה שניתן היה להכשיר את השימוש ביחידה למטרת מרפאה, הרי אין צידוק לכך שהשימוש ביחידה למטרה עסקית יימשך בניגוד לחוק, תוך שהמשתמש נהנה מפטור שאין הוא זכאי לו על פי חוק (בהנחה שאכן קיימת חבות בהיטל השבחה), והכל בחסות ההגנה מן הצדק. והלא זו תהיה ככל הנראה התוצאה של מתן הסעד במקרה זה. 14. בניגוד לטענתו של ב"כ הנאשמים, אין למצוא דמיון של ממש בין העובדות שהיו ביסוד החלטתו של כב' השופט שטרסמן בת.פ. 1389/94, מדינת ישראל נ' מיצפור חב' לתכנון והנדסה, לבין נסיבות מקרה זה. באותו מקרה נקלעו הנאשמים למבוך בירוקרטי מתעתע, למרות שעשו את שנדרשו כדי לקבל היתר לשימוש חורג, והוא שהניע את בית-המשפט לקבל את טענת ההגנה מן הצדק. הנאשמים שם הגישו בקשה להיתר זמן קצר ביותר לאחר שקיבלו את "ההתראה", בנוסח דומה או זהה לת/ 4 שבתיק זה; קיבלו אישור עקרוני כי השימוש אושר; קיבלו אישור נוסף כי בקשתם אושרה וכי חלה עליהם חובת תשלום היטל השבחה והם אמנם הזדרזו ושילמו את ההיטל. למרות כל זה, נמנעה הרשות מלהוציא את ההיתר המיוחל, תחילה באמתלה שתוקף ההחלטה המאשרת את השימוש החורג פג ועליהם לפתוח מחדש בהליכי הרישוי, ולבסוף בגלל ה"תגלית" שלא ניתן לאשר כלל את השימוש החורג בשל ניצול מלוא אחוזי הבניה. על רקע זה סבר בית-המשפט כי העמדתם לדין פלילי לא הייתה מוצדקת. 15. וככלל, העקרונות שהותוו בפסיקת בית-המשפט העליון ליישום תורת ההגנה מן הצדק, חמורים. ההנחיה היא שתורה זו תופעל במשורה "וביטול כתב אישום יש לעשות מתוך מודעות לכך כי ביטול של משפט פלילי על המשמעויות הנלוות לכך, יכל שיעשה במקרים קיצוניים" (ראה: ע"פ 3737/94, יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 בעמ' 369). לאור ההנחיות האמורות ומהטעמים שפורטו, אינני סבורה כי לנאשמים עומדת בנסיבות מקרה זה הגנה מן הצדק. 16. ואשר לגופו של עניין - הטענה היא כי השימוש ביחידה לצורכי מרפאה אינו שימוש חורג מהיתר הבניה זאת, משום שצמד המילים "בית מגורים" שבהיתר הבניה הוא מינוח תיאורי להבדיל ממינוח שבא להגדיר שימושים. תיאור כזה סובל, לפי הטענה, גם שימושים שאינם מגורים, אם התב"ע החלה על המקום מתירה אותם ועל כל פנים מקים ספק פרשני; ספק זה עוד מתחזק לנוכח העובדה שבמשך שנים רבות פעלה ביחידה מרפאה, נגבתה ארנונה עסקית, ולעירייה לא היו כל טענות ודרישות. ראשית יש לדייק. התיאור "בית מגורים" אינו מופיע בכיתוב שעל הרשיון שהוצא לבנין (ת/ 4). המילים "בית מגורים" מופיעות על הבקשה לרשיון לצד המילים: "תוכן הבקשה", וכן על התוכניות המאושרות. אלה מהוות, כידוע, חלק בלתי נפרד מהרשיון. אלא, שעל התוכניות מופיעות המילים "בית מגורים" ליד המילים "שימוש בבניין". משמע "בית מגורים" הוא אולי תיאור פיסי של המבנה אבל גם השימוש שלו נועד. לא ניתן אפוא לייחס ל"בית מגורים" במקרה זה משמעות תיאורית בלבד כמו למשל ל"אולם". על אולם, להבדיל ממחסן, נאמר שהוא ביטוי "נייטרלי מבחינת השימוש: הצב בו מכונות והרי לך אולם תעשיה ו מלאכה… בר משקאות, מוסיקה רועשת ואורות מרצדים - קיבלת דיסקוטק… אחסן בו סחורות או ציוד, האולם הופך למחסן" (ראה: ע"פ 833/97, מדינת ישראל נ' קפלן יוליוס, דינים מחוזי, כרך לב(5), 977). 17. נכון הוא שמבחינה תכנונית, היחידה נשוא כתב האישום, כמו זו שמקבילה לה בקומת הקרקע, "אידיאלית" לשימוש אשר נעשה בה בפועל, מאחר שהיא מצוידת בכניסה נפרדת, והבאים למרפאה אינם "מוזמנים" להיכנס לחדר המדרגות המשותף של הבניין. ייתכן גם שהתב"ע החלה על המקום מאפשרת שימוש מסוג זה ביחידה נשוא כתב האישום. אלא, שאין לפני כל ראיה לכך, וגם אילו הייתה, תנאי להסתייעות בה הוא שקיים ספק לגבי השימושים אשר הותרו בבניין זה על פי היתר הבניה, ונראה לי שאין כאן ספק של ממש. בחיי היום יום "בית מגורים", פשוטו כמשמעו - בנין אשר מיועד למגורים, ואם ניתן לעשות בו שימושים נוספים שאין להם קשר למגורים, כי אז הדבר צריך לבוא לידי ביטוי מפורש בהיתר הבניה; שהרי שימוש חורג הוא שימוש בקרקע או בבניין ל"מטרה שלא הותר להשתמש בהם הן במיוחד, והן מהיותר באזור או בשטח מיוחד…", ועל אחת כמה וכמה זהו המצב כאשר המילים "בית מגורים" באות לצד המילים "שימוש בבניין", כדי לפרט או להגדיר את השימוש בו. אם להסיק ממקרה דומה אשר העסיק שלוש ערכאות ואשר דן בשימוש שנעשה בדירת מגורים לצורך משרד - המלים "בית מגורים" אינן ייחודיות לרשיון שניתן לבית שברח' ז'בוטינסקי 101. לשתי הערכאות הראשונות אשר דנו באותו מקרה, בשאלת "השימוש החורג" לגופה, לא היה ספק שבית מגורים מיועד רק למגורים. השאלה היחידה שנותרה בצריך עיון הייתה אם שימוש מעורב למגורים ולצורך אחר, טעון היתר (ע"פ (ת"א) 315/97, עו"ד אליעזר קינדרמן נ' מדינת ישראל, הנ"ל). 18. אני סבורה אפוא שהשימוש שנעשה במרפאה הינו שימוש חורג. בהעדר היתר אין הוא שימוש חורג שניתן כדין והוא מהווה על כן "סטיה מהיתר". משאלה הן מסקנותיי, הנני מרשיעה את הנאשמים בעבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. בניהחריגות בניה