סכסוך בין אחים על קרקעות

פסק דין רקע - הסכסוך בין אחים 1. התובענה שהונחה על שולחני היא פרק אחד מִני פרקים אחדים בסכסוך המר ורב השנים שנתגלע בין שני אחים, ה"ה סמי וצדיק חזן (סמי חזן הוא בעליה ומנהלה של התובעת, ואחיו של הנתבע מס' 1, צדיק חזן; דבורה חזן, הנתבעת מס' 2, היא אשתו של צדיק חזן). תובענתנו עניינה קרקע פלונית, ששני האחים טוענים לזכות בה. הובא לאוזניי, כי הסכסוך בין השניים, על פרקיו האחרים, והם בעיקרם סכסוכים כספיים, הובא בפני בתי משפט שונים. על רקע הסכסוך בכללו יש לראות גם את המחלוקת, המצומצמת יחסית, שהובאה להכרעתי. המחלוקת 2. ביום 1.11.1987 נחתם חוזה (ת1/) בין מצפה הימים בע"מ (בפירוק מרצון) לבין הנתבעים, ולפיו רכשו ממנה הנתבעים מקרקעין כלשהם. לטענת התובעת, זמן קצר (ימים מספר לפי הטענה) אחרי החתימה על החוזה ת1/ חזרו בהם הנתבעים מכוונתם לרכוש את הקרקע, ועל כן היא החליטה לרוכשה עבור עצמה. הואיל וכך - התובעת והנתבעים באו לידי הסכמה, לראות את פעולתם של הנתבעים שלפי החוזה ת1/ ככזו שנעשתה בנאמנות עבור התובעת. כלומר, לראות את הנתבעים כמי שרכשו את הקרקע בנאמנות עבור התובעת. לאחר הדברים הללו, כך גירסת התובעת, הנתבעים חתמו על "הצהרת נאמן" והעסקה דווחה לשלטונות מס שבח ככזו שנעשתה בנאמנות על ידי הנתבעים עבור התובעת. הזכויות במקרקעין לא נרשמו אותה עת בשמה של התובעת, והן לא נרשמו גם משך 10 השנים שבאו אחר כך, מטעמים אלה או אחרים. בשנת 1997 ניגשה התובעת למשרדי רשם המקרקעין וביקשה לרשום את הקרקע בשמה. אלא שאז נכחה לדעת, כי זמן קצר קודם לכן רשמו הנתבעים הערת אזהרה לטובתם, לפי החוזה ת1/ מיום 1/11/1987. ראתה כן התובעת, והגישה את תביעתה שלפנינו (שהחלה כהמרצת פתיחה ועברה אחר כך ל"פסים רגילים" של תביעה). התובעת מבקשת, בתביעתה, לראות בה בעלת הזכויות בקרקע, וליתן פסק דין המצהיר כך. בהגנתם כופרים הנתבעים בטענת התובעת, כאילו לאחר שרכשו לעצמם את המקרקעין (בחוזה ת1/) הם חזרו בהם ולכן הסכימו כי הרכישה תיראה כאילו נעשתה עבור התובעת בנאמנות. הם טוענים, כי רכשו את הקרקע לעצמם, ומעולם לא חזרו בהם מרכישה זו. הם ששילמו, כך טענתם, עבור הקרקע, ומעולם לא חתמו על הצהרת נאמן בקשר עם הקרקע הנדונה ומעולם לא הסכימו, כי רכישתם את הקרקע תיראה כאילו עשוה כנאמנים של התובעת. זוהי, אם כן, בתמצית, המחלוקת בין בעלי הדין. כל שעלינו להכריע בו, האם לאחר שרכשו הנתבעים את המקרקעין הנדונים לפי החוזה ת1/ - הם חזרו בהם מרכישתם, והסכימו כי הרכישה תיראה ככזו שנעשתה על ידם, כנאמנים של התובעת. זיהוי הקרקע נשוא ת1/ 3. זכויות החכירה לדורות בכ- 115 דונם מקרקעות הר כנען היו בידיו של דר' ירוס ז"ל. הוא מכר את כל הזכויות הללו למצפה הימים בע"מ, שהיתה חברה בע"מ, שבמניותיה הוא החזיק (אנו נכנה אותה להלן - המוכרת). ביום 22.12.1983 מכרה המוכרת לתובעת את הזכויות ב- 80 דונם מתוך השטח הכולל של 115 דונם. 2 דונם מתוך שטח זה של 115 דונם מכרה המוכרת לה"ה שרי יוגשוואר ומינה אמסל. 1 דונם מתוך ה115- דונם מכרה המוכרת לגב' רות אריאלי. נותרו, אפוא, 32 דונם, ואותם ביקשה המוכרת למכור, בחוזה ת1/ מיום 1.11.1987. 4. את הסיפא לפסקה הקודמת קבעתי על פי האמור בחוזה ת1/ ועל פי עדותו של עו"ד יוסף דנאי, מי שהיה מפרקה של המוכרת והעיד ברוח דברים אלה בפניי. העיד אודות הדברים הללו גם סמי חזן, ודבריו בנושא זה מקובלים עליי. הנתבעים ביקשו לנטוע ספק בליבי ביחס לדברים אלה. הם נסמכו על טעות שנפלה בניסוח המבוא לחוזה ת1/, שם ישנה הפניה (בעמוד 2 שורה 6 מלמעלה) ל- 3 דונם שנזכרו, כביכול, למעלה, בעוד שלמעלה לא נזכרו 3 דונם כי אם 4 דונם. הדברים הם פשוטים וברורים, וככל שהיה צורך בהבהרה נוספת - הרי שזו באה בעדותו של עו"ד דנאי. 3 הדונם מורכבים מ2- הדונם של ה"ה יוגשוואר ואמסל ועוד דונם של גב' אריאלי (סה"כ - 3 דונם כאמור). דומה, שההפניה שבשורה 6 לעמוד 2 לחוזה ת1/ התכוונה לאמור "3 דונם הנזכרים להלן" במקום "3 דונם שהוזכרו לעיל". ואמנם, 3 הדונם (על שני חלקיהם) נזכרים מייד לאחר הפסקה הזו. כך יוצא (כאמור בפסקה הראשונה לעמ' 2 בפרק המבוא לת1/), כי עסקת המכר נשוא ת1/ משלימה מכירת 112 דונם, שתחילתה בשנת 1982 (מכירת 80 דונם), וסופה בשנת 1987 (32 דונם נוספים). יתרת 3 הדונם המשלימים את השטח הכולל בן 115 הדונם - היו בידי יוגשוואר, אמסל ואריאלי. החוזה ת1/ 5. בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה עלה סמי חזן להתיישב בגליל. הוא הקים את התובעת, שהיא חברה בע"מ. בעת הקמתה הוא החזיק ב- 99% מהון מניותיה (מניה רגילה אחת הוחזקה על ידי יועצו המשפטי דאז, עו"ד שמואל קמחי). סמי חזן קשר קשרים עם דר' ירוס ז"ל, בעליה של מצפה הימים בע"מ, שהחזיקה בזכויות חכירה בכ115- דונם על הר כנען, ועליהם שכן "בית מרגוע" אותו ניהל ד"ר יארוס משנת 1921. בשנת 1982 רכש סמי, באמצעות התובעת, 80 דונם מתוך 115 הדונם הללו, ועליהם ניהל בית מלון, "מצפה הימים" שמו. 35 הדונם הנותרים נותרו בידי מצפה הימים בע"מ (32 דונם) ובידי ה"ה אמסל ויוגשוואר (2 דונם) ואריאלי (1 דונם). 6. ברקע לעסקה הנדונה במשפט שלפנינו ראוי כי נציין את טיב היחסים ששררו בין האחים סמי וצדיק חזן בעת ההיא. בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת ניסו צדיק ודבורה חזן למצוא את מקומם, הם שהו תקופות ארוכות מחוץ למדינה, חזרו וניסו להשתקע בישראל, וחוזר חלילה. וכל אותה עת בה אנו מדברים (ודאי עד סוף שנות השמונים) שררו יחסים טובים בין האחים לבית חזן, שהתאפיינו באמון רב שהם נתנו זה בזה. בעת שהנתבעים שהו מחוץ לישראל סמי ניהל עבורם את ענייניהם (ביחוד הכספיים), והם נתנו בידיו לשם כך יפוי כוח לפעול בשמם בבנקים שונים בהם היו כספים שלהם. 7. אמרנו, כי סמי רכש (על ידי התובעת) 80 דונם מתוך 115 הדונם של המתחם הכולל, ועליהם ניהל את בית המלון. כל אותה העת הוא נתן עינו ביתרת השטח שבמתחם, על מנת שגם הוא ישמש את בית המלון. והנה בשנת 1987 באה לאוזניו הידיעה, כי יתרת השטח עומדת למכירה. על רקע יחסיו הטובים של סמי עם אחיו צדיק אותה עת, ולפי שסמי ביקש למשוך את אחיו להשתקע עימו בגליל, פנה סמי לצדיק והציע לו כי יקנה את הקרקע, וישתלב בעסקי המלון, על ידי שישמש רופא של המלון ויפעיל אותו בהיבט הרפואי שבו. וזאת ראוי כי נדע ונציין, אנו מדברים על בית מלון יחודי, ויחודיותו בשירותי בריאות מיוחדים שהוא נותן לאורחיו, כמו גם במזון הצמחוני שהוא מספק להם; ואף צדיק חזן - התמחה ברפואה אלטרנטיבית וביקש לעסוק בתחום. טעמים אלה השתלבו עם טעם אחר שאותו ראה סמי לנגד עיניו: הנתבעים היו בעלי ממון, והיה בידיהם לממן את רכישת הקרקע, שאותה רצה כל כך סמי לשם הרחבת בית המלון שלו. הנה כי כן, אם ישוכנע האח צדיק לרכוש את הקרקע, כשהרכישה נעשית במסגרת של השתלטות התובעת על כל המתחם המדובר של 115 דונם לעסקי המלון, הרי שסמי יימצא נשכר פעמיים, פעם אחת - משום שיימצא מי שיממן את הרכישה, ופעם שניה - ובין משום שהוא יביא את אחיו להשתקע בישראל בכלל (לאחר שהאח צדיק ניסה פעמים אחדות להגר מן הארץ) ובגליל ובקרבתו ממש, בפרט. ואמנם, לאחר התלבטות השתכנע צדיק וקיבל את הצעתו של סמי. 8. לאחר הדברים הללו נרכשו המקרקעין (32 הדונם) על ידי הנתבעים, מתוך כוונה שהם יהיו חלק משלים של הקרקע שעליה מצוי בית המלון. ואמנם נחתם החוזה ת1/, כשהנתבעים מצויינים בו כקונים, וכשהרכישה נעשית, באופן מוצהר, ככזו המשלימה את רכישת כל השטח הכולל של 115 הדונם על ידי התובעת או מי שמצויים בקשר איתה, ותוך ציון המטרה של השתלטות על כל המתחם על ידי התובעת או מי שמצוי בקשר עימה. נזכיר שוב, כי 3 דונם מתוך ה115- היו בידיהן של ה"ה יוגשוואר, אמסל ואריאלי, ולכן ת1/ מכר את הזכויות ב- 32 דונם בלבד מתוך 35 הדונם שנותרו שלא בידי התובעת. ואף על פי כן, החוזה ת1/ התייחס גם אליהם, על ידי שכלל התחייבות של הנתבעים-הקונים להסדיר את הגישה ל- 3 הדונם, או לחילופין לרוכשם מאת בעליהם (סעיף 3 ל- ת1/). 9. אלו הן העובדות אותן אני קובע, באשר לאירועים שהתרחשו עד לחתימת ת1/ ועד בכלל. ודומה, כי על עובדות אלה אין מחלוקת של ממש, ודאי לא בעיקרי הדברים שבהן. המחלוקת סובבת סביב האירועים שהתרחשו לאחר החתימה על החוזה ת1/. כבר פרסנו מחלוקת זו למעלה. מפאת חשיבותה נחזור ונזכיר אותה כאן: גירסת התובעת היא, כי זמן קצר אחרי חתימת החוזה ת1/ חזרו בהם הנתבעים מכוונתם להשתקע בגליל ובעסקי בית המלון. משראה כך סמי - הוא ביקש לרכוש את הקרקע לעצמו (על ידי התובעת). השלושה (סמי, צדיק ודבורה) פנו לעו"ד שמואל קמחי, על מנת להסדיר את העברת הקרקע לשמה של התובעת. עו"ד קמחי מצא פתרון, על ידי שהרכישה תיראה ככזו שנעשתה על ידי הנתבעים כנאמנים של התובעת. הנתבעים חתמו על הודעת נאמן לשלטונות מס שבח, וחתימתם על מסמך זה שיקפה את שהוסכם עליו באותו מעמד, קרי, כי הנתבעים רכשו את הקרקע כנאמנים של התובעת. ועוד טוענת התובעת, כי היא זו ששילמה את התמורה עבור הקרקע, והנתבעים ניתקו מכאן ואילך כל קשר עם הקרקע, בעוד היא, התובעת, עושה בה שימוש כבעליה. שונה בתכלית היא גירסת הנתבעים באשר להתרחשויות שלאחר חתימת החוזה ת1/. הם כופרים בטענה, כי חזרו בהם מן הכוונה לרכוש את הקרקע. הם מודים אמנם, כי חתמו על הצהרת נאמן, אלא שלטענתם - הם נתבקשו (והסכימו) לחתום על הצהרה שכזו בקשר עם 4 דונם של קרקע אחרת, ולא בקשר עם 32 הדונם שאליהם התיחס החוזה ת1/. הם טוענים לבסוף, כי הם ששילמו את תמורת הקרקע, ולא התובעת. 10. בטרם אמשיך בבירור המחלוקת שנתגלעה בין הניצים אני מבקש להעיר הערות מספר אודות התרשמותי מן העדויות. תחילה אציין, כי מטעם התובעת העיד סמי והעידו עוה"ד דנאי וקמחי. מבין הנתבעים העיד צדיק חזן לבדו, והוא הביא לעדות מטעמו גם את רו"ח צביאל ואת דודו, יהודה חזן. הנתבעים בחרו שלא להעיד את דבורה חזן. לפיכך מצאה התובעת להזמין אותה להעיד כעדת תביעה. 11. אין צריך לומר, את עדויותיהם של סמי, מחד, ושל צדיק ודבורה, מאידך, יש לראות בזהירות שראוי לראות בה עדויותיהם של בעלי דבר, הקרובים - מטבע הדברים - אצל עצמם. אומר כבר עתה, אינני נכון לקבוע ממצא כלשהו על פי עדותם של מי מבין השלושה הללו, אלא אם באו עליה תימוכין חיצוניים, בין בעדות שתהא מקובלת עליי ובין בראייה אובייקטיבית אחרת. חוששני, כי איש מבין השלושה לא דק פורתא באמירת אמת. כל אחד מן השלושה משך את חבל האמת לכיוונו הוא, מי יותר ומי פחות. 12. וגם את עדותם של עו"ד קמחי ורו"ח צביאל יש לראות בזהירות רבה: עו"ד קמחי - משום שהוא היה בא כוחו של סמי (ושל התובעת) לאחר שנתגלע סכסוך בין האחים, והוא שהגיש את התביעה שלפנינו בשם התובעת נגד הנתבעים; ורו"ח צביאל - הוא שימש משך שנים רבות רו"ח של הנתבעים, וברבות הימים נתגלע ביניהם סכסוך, והם תבעוהו (בתביעה התלויה ועומדת בבית משפט) לשלם להם סכומי כסף נכבדים. על כן - כאמור - את העדויות של שני אלה, אף שאינם בעלי דין, יש לראות בזהירות רבה. אשר לעו"ד קמחי, הוא הותיר רושם רע מאוד בעדותו בבית המשפט. עדותו התאפיינה בחמקנות רבה, ובאופן מיוחד בשני עניינים שהוא היה מעורב בהם באופן הדוק: האחד - נסיבות עריכתו של החוזה ת1/ וכל שהתרחש אחר כך בנושא הנאמנות; והאחר - הבירור (או בוררות) שנעשה על ידו בסכסוך בין האחים בשנת 1991. הוא היה מעורב מעורבות עמוקה באירועים שארעו לאחר חתימתו של החוזה ת1/ ושעליהם נתונה מחלוקת בין בעלי הדין. סיכומו של דבר, לבד מן העובדה, שעו"ד קמחי הוא שהגיש את התביעה שלפנינו נגד הנתבעים. עדותו של עו"ד קמחי הותירה רושם רע מאוד, והיא איננה מקובלת עליי. ואשר לעדותו של רו"ח צביאל, כבר ציינתי את היריבות בינו לבין הנתבעים על שאלה האחרונים תבעוהו. ואמנם, ניכר היה עליו, בעדותו, כי הוא איננו אוהד את הנתבעים. ואף על פי כן, לא התרשמתי כי העוינות באה על חשבון אמירת האמת. ככלל - אני נותן אמון בעדותו של רו"ח צביאל ומקבל את דבריו בעיקריהם. 13. העדות האובייקטיבית ונטולת החשש לנטיה לצד זה או אחר באה מעו"ד דנאי. נהיר לכל, כי אין לאיש כל נגיעה למשפט או לסכסוך שנתגלע בין האחים. והוא אמנם הותיר רושם חיובי ביותר בעדותו. התרשמתי מאדם, שהתייצב לעדות על מנת לומר את האמת, כפי שהיא ידועה לו לפי מיטב זכרונו, בלא שהוא מנסה להטות את האמת לכאן או לכאן. אני נותן אמון מלא בעדותו. 14. אשר לעד יהודה חזן, הוא דודם של סמי וצדיק, עדותו לא הביאה כל תועלת למשפט, היא לא הוסיפה אך גם לא גרעה, ומכל מקום לא תרמה תרומה כלשהי לפתרון המחלוקות העובדתיות שנתגלעו בין אחייניו, סמי וצדיק. ההתרחשויות לאחר חתימת החוזה ת1/ 15. אם כך, אמרנו כי הנתבעים רכשו את המקרקעין (לפי ת1/) לעצמם. התובעת טענה את שטענה באשר לאירועים שהתרחשו לאחר החתימה, כאילו הנתבעים חזרו בהם מרכישת הקרקע ולכן נטל סמי את המקרקעין לעצמו (ע"י התובעת) כשהנתבעים רוכשים אותה, כביכול, כנאמנים של התובעת. על מנת להוכיח טענתה זו הביאה התובעת ראיות מראיות שונות. בתחילה יש בפנינו את עדויותיהם של סמי ושל קמחי, שכך העידו ותמכו זה בעדותו של זה. אחר כך יש לנו את עדותו של עו"ד דנאי, שסיפר כי עו"ד קמחי פנה אליו לאחר חתימת החוזה וסיפר לו, כי הנתבעים רכשו את הקרקע כנאמנים של התובעת. הונחה בפנינו גם "הצהרת נאמן" (ת7/), ועליה חתומים הנתבעים (ועל כך אין חולק). הצהרה זו הועברה על ידי עו"ד קמחי לעו"ד דנאי, שהעביר אותה לידי שלטונות מס שבח, עם מכתב מלווה ת5/ מיום 26.1.1988. אלו הן הראיות, אותן הביאה התובעת להוכחת הטענה, כי הקרקע נרכשה בנאמנות עבורה. על ראיות ישירות אלה היא הוסיפה סימנים רבים ומגוונים, המלמדים, לשיטתה, על קיומה של הנאמנות. 16. אומר כבר עתה, לאחר ששקלתי בחומר שהונח בפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה, לפי מאזן ההסתברויות, את דבר רכישת הקרקע עבורה בנאמנות על ידי הנתבעים. הראיות שהיא הביאה אין בהן די כדי להרים נטל זה, כשמן הצד השני עמדו ראיות מראיות שונות (ואותן אמנה להלן), המעידות על היפוכה של טענה. 17. כאמור, העדויות הישירות אודות גירסת התובעת ביחס לקיומה של נאמנות באו מצידם של סמי ועו"ד קמחי. אינני נכון לקבוע ממצא על פי עדויות אלה, שלא קיבלו (בסוגיה זו) תימוכין ראויים בראיות חיצוניות. עדותו של עו"ד דנאי, המקובלת עליי, איננה מוסיפה דבר בשאלת הנאמנות. אני קובע, על פי עדות זו ועל פי מכתבו של עו"ד דנאי ת5/, כי עו"ד קמחי אמנם הודיע לעו"ד דנאי, כי הנתבעים רכשו את הקרקע בנאמנות עבור התובעת, ואף העביר לו את הצהרת הנאמנות ת7/. אך בכך אין כדי לתמוך את עדותם של סמי וקמחי, כאילו הנתבעים באמת חזרו בהם מכוונתם לרכוש את הקרקע לעצמם וכי פעלו כנאמני התובעת. הצהרת נאמן - ת7/ 18. בבחינת הראיות הישירות שהניחה בפנינו התובעת להוכחת הנאמנות נותרנו, איפוא, עם הצהרת הנאמן ת7/. ואמנם, הנתבעים אישרו כי חתמו על הצהרה זו אך טענו, כי היא לא התייחסה לקרקע נשוא ת1/ (שגודלה 32 דונם), כי אם לקרקע אחרת, וגודלה 4 דונם. הם חתמו על המסמך ת7/, כך טענתם, לפי בקשתו של סמי, שביקש לרכוש את 4 הדונם. לא עלה בידי התובעת לשכנעני, כי הנתבעים חתמו על ת7/, מתוך שביקשו לאשר כי רכשו את 32 הדונם נשוא התובענה שבפנינו - בנאמנות עבור התובעת. גירסת התובעת בסוגיה זו לקתה בליקוי מהותי, שלא קיבלתי עליו הסבר ראוי. בפרק שב-ת7/, המתאר את מהות הזכות הנרכשת, נאמר: "שני בנייני מגורים לרבות 4 דונם קרקע". והרי אנו יודעים, כי הקרקע נשוא ת1/ היא בת 32 דונם ולא 4 דונם. עו"ד קמחי ביקש ליתן הסבר מדוע רשם 4 דונם בהצהרה ת7/, ולא 32 דונם, וכך הוא מעיד בעמוד 19 לפרוטוקול: "ש. ... מדוע בהצהרת הנאמנות כתובים פרטי הנכס ובהמשך שני בנייני מגורים לרבות 4 דונם קרקע. מדוע לא צוין בהצהרת הנאמנות 32 דונם ועוד שני בנינים. ת. למעשה כמו שסיפרתי קודם, היה ויכוח לגבי ארבעה דונם שהיו צריכים להכלל או שלא להכלל בתוך החוזה. בסופו של דבר זה נכנס ל 32 דונם שכוללים את הארבע הדונם. ראיתי מצד אחד שציינתי בתאריך הרכישה את הזכות שהיא 01.11.87 שזה היה החוזה של הרכישה על מנת למנוע אי הבנות שזה כלל 4 דונם אלה עם שני בתים לכן ציינתי את זה. זה היה מיותר אבל עשיתי זאת כי אני חושב שהעניין של הארבעה דונם על זה היה משא ומתן. זה לא דבר נפרד, זה חלק מהחוזה שנחתם בנובמבר." הסבר זה שנתן עו"ד קמחי איננו הסבר. לאחר שניתן הסבר זה היינו ונותרנו עם השאלה, מדוע נרשמו בהצהרת הנאמן ת7/ 4 דונם בלבד, אם כל 32 הדונם נרכשו בנאמנות. בכל הדברים הרבים שהובאו למעלה מפי עו"ד קמחי אין הסבר לכך. 19. התובעת ביקשה לשכנע, כי ת7/ התייחס בהכרח לעסקת המכר של 32 הדונם נשוא ת1/, מכיוון שעו"ד דנאי דיווח לשלטונות מס שבח על הנאמנות לפי ת7/ ואף שלח את ת7/ לשלטונות המס, ומכיוון שלעו"ד דנאי לא היו עוד עסקים עם התובעת ועם הנתבעים לבד ממכירת אותם 32 דונם. מאלה, כך התובעת, בהכרח יש להסיק, כי הנייר ת7/ התייחס ל32- הדונם. אינני מקבל את הטענה. לחתימה על ת7/ יכול להיות הסבר (שבא, בעיקרי הדברים, מפי הנתבעים). יתכן בהחלט, כי הנתבעים הוחתמו על ידי עו"ד קמחי על המסמך ת7/, מתוך שהוא מסר להם שהם חותמים על הצהרת נאמן בנוגע לקרקע כלשהי שגודלה 4 דונם, והם עשו כמצוותו לפי שביקשו להיטיב עם סמי, שכן החתימה נעשתה לבקשתו, כדי שיוכל לרכוש את הקרקע; ולאחר שהמסמך נחתם, הוא נשלח על ידי עו"ד קמחי לעו"ד דנאי כמסמך הקשור עם 32 הדונם נשוא ת1/, וזה האחרון שלחו לשלטונות המס. בעובדה שעו"ד דנאי שלח את ההצהרה ת7/ לשלטונות מס שבח בקשר עם 32 הדונם אין כדי לתמוך בגירסת התובעת, כי הנתבעים חתמו על ת7/ כשהם יודעים כי היא מתייחסת לקרקע שנרכשה לפי ת1/. 20. על שאמרתי למעלה נוספות עובדות מספר, שיש בהן כדי לחזק את המסקנה, כי התובעת לא הרימה את נטל הוכחת רכישת הקרקע הנדונה בנאמנות על ידי הנתבעים. אלה נוגעות לפסק בורר (כשיטת התובעת) או זכרון דברים (כשיטת הנתבעים) משנת 1991, לסוגיית תשלום התמורה עבור הקרקע בה עסקינן, ולהתנהגותו של סמי בקשר עם הקרקע, עובדות הנוגסות בטענתו כי הוא רכש (ע"י התובעת) את הקרקע לאחר שהנתבעים חזרו בהם מרצונם לרוכשה. את השורות הבאות נייחד לאלה. המסמך ת16/ 21. הסכסוך בין האחים החל בשנת 1991. לאחר שנים של אחווה (תרתי משמע) ואמון הדדי ארע דבר, והיחסים לא היו עוד כשהיו. משנתגלע הסכסוך, והוא נגע בעיקרו לעניינים כספיים, ובאופן מיוחד לענייני הכספים שניהל סמי לצדיק ודבורה, הם ביקשו לנתק את היחסים. לשם כך הם פנו למי שהיה עד אותה עת עורך דינם המשותף, עו"ד קמחי. קיימת מחלוקת בין הצדדים, האם מה שארע אצל עורך דין קמחי היה הליך של בוררות שנסתיים בפסק בורר, או שמא מדובר היה בשיחות שהאחים ניהלו לשם סיום הסכסוך, בסיועו של עו"ד קמחי, שאותה עת היה מקובל על שניהם, שיחות שנסתיימו בהסכם (שנשא כותרת "זכרון דברים"). לשם ההכרעה בעניינים שהובאו בפניי אינני צריך לקבוע מה היה טיבו של המסמך (ת16/) שנחתם בסופו של יום (האם היה פסק בורר או שמא זכרון דברים). מכל מקום, למסמך זה יש חשיבות רבה לענייננו, ועליה אעמוד להלן. 22. עיון במסמך ת16/, שנחתם ביום 26.5.1991, מעלה, כי צדיק מכר על פיו לסמי את 32 דונם הקרקע הנדונה, תמורת סך 287,000 דולר. מסמך זה עומד בסתירה גמורה לגירסת התובעת, כאילו לאחר חתימת ת1/ בשנת 1987 חזרו בהם הנתבעים מרכישת הקרקע והסכימו לראות את חתימתם על ת1/ ככזו שנעשתה בנאמנות עבור התובעת. עו"ד קמחי ביקש ליתן הסבר מדוע היה צריך סמי לרכוש את הקרקע בשנית, לאחר שכבר רכש אותה פעם אחת (על ידי התובעת) בשנת 1987 ושילם, כגירסתו (שלא הוכחה), את מלוא תמורתה, ומדוע לא נזכר נושא הנאמנות ולו במילה אחת במסמך ת16/. הוא הסביר, כי כל הסכסוך היה כספי, ולא נגע כלל למקרקעין; ומדוע נזכרו המקרקעין בכל זאת? הוא הסביר, כי הצדדים ביקשו לעשות איזון בכספים שהם חייבים זה לזה, על ידי שסמי, שחב כספים לצדיק, ישלם לו כביכול עבור הקרקע (32 הדונם). הסבר זה של עו"ד קמחי (ההסבר המלא מצוי בעמוד 31 לפרוטוקול) איננו הסבר, לשון המעטה. ראשית, ת16/ מדבר בלשון ברורה מאוד, ואין אתה יכול להבין ממנו אלא שצדיק מוכר לסמי את המקרקעין הנ"ל. נקבעה בו התמורה עבור הקרקע, נקבעו בו התשלומים (מועדים וסכומים) שבהם תשולם התמורה. נקבע בו מנגנון להבטחת ביצוע התשלום. כל אלה לא היה בהם צורך, אילו הדברים נעשו כהצגה למראית עין בלבד. והתמורה בה נקבו סמי וצדיק במסמך נסמכה על שמאות ששם השמאי המהנדס זאב כהן את הקרקע. מדוע היה צורך להעריך את הקרקע, הערכה הכרוכה מן הסתם בהוצאה כספים, אם הכל נעשה למראית עין בלבד (כשיטת עו"ד קמחי)? ולא ברור כלל וכלל מהסבריו של עו"ד קמחי, עבור מי נעשתה ההצגה הבלתי נכונה של הדברים? האם עבור שלטונות המס, עבור הצדדים או עבור גורם אחר? הדברים לא קיבלו כל הסבר ראוי. תשלום התמורה 23. התובעת ביקשה לשכנע, כי היא זו ששילמה את תמורת הקרקע, כנהנית בעסקת המכר, ולא הנתבעים, שפעלו עבורה כנאמנים. גם בהוכחת סוגיה חשובה זו נכשלה התובעת; היא לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה, כי היא ששילמה את תמורת הקרקע. 24. מלבד עדותו של סמי הביאה התובעת, להוכחת התשלום של התמורה, מספר שיקים שהעביר סמי (ע"י עו"ד קמחי) לידי עו"ד דנאי, נציגה של מוכרת הקרקע (צילומי השיקים צורפו למכתבו של עו"ד דנאי לשלטונות מס שבח, ת5/). שיקים אלה נמשכו על ידי התובעת ועל ידי חברה אחרת שבשליטתו של סמי, סלטקס (1980) קרית שמונה בע"מ. ואמנם, עו"ד דנאי העיד כי קיבל את השיקים הללו כחלק מן התמורה עבור הקרקע. 25. על מנת לעמוד על טיבם של התשלומים ועל מנת שנדע למי ליחסם, עלינו לעמוד, ולו בקצרה, על מערכת היחסים הכספית שבין סמי לאחיו צדיק במהלך שנות השמונים. אנו יודעים, כי סמי ניהל עבור הנתבעים את ענייניהם הכספיים (בין היתר) בעת שהותם בחו"ל. הוא עשה כן על פי יפויי כוח שהם נתנו בידו. אנו יודעים, כי הוא עשה שימוש בכספיהם, לעתים לצרכיהם ולעתים לצרכי עסקיו שלו. אנו יודעים, שהוא ביצע עבורם רכישות שונות, כגון מכונית. ולשם מעקב אחר ההתחשבנות בינו לבין צדיק ניהל סמי כרטסת הנהלת חשבונות כלשהי, ובה הוא ציין, מחד, סכומי כסף שצדיק חב לו (בשל כספים שסמי הוציא מכיסו עבור אחיו, כגון בשל כך שהוא עשה עבורו רכישה זו או אחרת), ומאידך - סכומי כסף שסמי משך מחשבונותיהם של צדיק ודבורה, בין לשם החזרת הכספים שהוא הוציא עבורם ובין לצרכי עסקיו. 26. והנה באה הרכישה של הקרקע לפי ת1/ בה עסקינן, ואנו רואים, כי סמי שילם ארבעה שיקים לפחות (שצילומיהם צורפו למכתב ת5/) עבור הקרקע, שיקים שנמשכו על ידי התובעת ועל ידי סלטקס. לכאורה אנו יכולים ללמוד מכך, שהתובעת שילמה את תמורת הקרקע, שהרי היא, וחברה אחרת שבשליטת סמי (סלטקס), הן ששילמו את התמורה. אלא שעיון בשניים מן השיקים מלמד דווקא על היפוכו של דבר. ההערות שהעיר סמי על גבי השיקים עומדות בסתירה גמורה לטענת התובעת, כאילו הנתבעים לא רצו עוד בעסקה, וסמי ביקש את העיסקה לעצמו. ומהן הערות אלה: בשיק האחד מציין סמי בכתב ידו: "לחייב בסכום את חזן צדיק"; ובשיק האחר נכתבו דברים דומים ברוח זו. הערות אלה מלמדות אותנו, כי סמי שילם את תמורת הקרקע בשם הנתבעים (כפי שעשה כשרכש עבורם מכונית בעבר), וחייב מנגד את הכרטסת של צדיק בהנהלת החשבונות, ששיקפה את ההתחשבנות שבינו לבין צדיק. אין לך כל הסבר ראוי לרישום זה, אלא שסמי אכן שילם במקום אחיו, כפי שעשה בעבר, את התמורה, כשהוא מחייב אותו בכרטסת הנ"ל. ואף שאין בידי לקבוע, לפי חומר הראיה שהובא בפניי, האם סמי משך, מנגד, כספים בסכום מקביל מחשבונותיהם של הנתבעים, הרי שהדבר החשוב באמת הוא עצם העובדה שסמי רשם את שרשם על גבי השיקים, רישומים השוללים בבירור את טענתו, כי הוא רכש את הקרקע לעצמו, לאחר שהנתבעים חזרו בהם מכוונתם לרוכשה; שהרי אם באמת כך ארע, מדוע הוא שילם שיקים במקום ובשם הנתבעים, ומדוע רשם את שרשם על גבי השיקים? 27. התובעת, בסיכומי טענותיה, הצביעה על כך שהנתבעים לא הוכיחו כי הם ששילמו את התמורה עבור הקרקע. בטענה זו אין כדי לסייע בידי התובעת, באשר הנטל להוכיח את התביעה רובץ לפתחה. וככל ששאלת זהותו של משלם התמורה חשובה להוכחת קיומה של הנאמנות בה עסקינן, הרי שהנטל להוכיח את זהות המשלם מוטלת על כתפיו של מי שעליו להוכיח את הנאמנות, משמע על התובעת. לא אצא ידי חובה אם לא אעיר בהקשר זה לגירסה שבאה מפיהם של הנתבעים. הם העידו, כי הם ששילמו את התמורה, על ידי שהעבירו כספים מחשבונות בנק שלהם ישירות לעו"ד דנאי או לעו"ד קמחי. כבר הערתי למעלה את הערותיי ביחס לעדויותיהם של בעלי הדין (כוונתי לסמי, צדיק ודבורה), וציינתי, כי איש מהם לא דבק בחובתו לאמר אמת בבית המשפט, והכל על מנת להיטיב עם גירסתו. עדותם של הנתבעים בסוגיית אופן ביצוע התשלום היא דוגמא לכך. אינני מקבל את עדותם, כי שילמו את התמורה כפי שהעידו ששילמוה. לו היה משום אמת בדבריהם בהקשר זה, כי אז מה קל היה מלהציג בפנינו את דפי חשבון הבנק מהם יצאו הכספים כטענתם, והרי המסמכים הללו מצויים וניתנים להשגה בנקל. דרישת תשלום מס רכוש - ת58/ 28. ראינו את הערתו של סמי על גבי שניים מן השיקים ששילמו את תמורת הקרקע. על הערה זו מצאנו ראייה נוספת, ואף היא הערה בכתב ידו של סמי, ואף היא איננה מיטיבה עם גירסת התובעת. ת58/ הוא תצלום מדרישת תשלום של מס רכוש על הקרקע לשנת המס 1994. אין חולק, כי דרישות התשלום הגיעו (לפחות באותן שנים) לידי סמי. והנה משקיבל סמי את הדרישה - הוא ביקש להעביר אותה לנתבעים שישלמוה, ועל כן כתב (כהוראה למי מעובדיו) על גבי דרישת התשלום "לשלוח לצדיק". ומדוע צריך שצדיק ישלם את מס הרכוש עבור הקרקע, אם 7 שנים קודם לכן הצדדים הסכימו (כך גירסת התובעת) כי הרכישה נשוא ת1/ תיראה כאילו נעשתה בנאמנות עבור התובעת? להערה זו, שכאמור מכרסמת עוד כרסום בגירסת התובעת, לא ראיתי כל הסבר ראוי מצד התביעה. השפעת המסמך ת16/ 29. בטרם סיום נעיר הערה ביחס להשפעתו של ת16/ על פתרון הסכסוך שהובא להכרעתנו. תובענת התובעת נסמכה על רכישת הקרקע על ידי הנתבעים בנאמנות עבורה. בתביעתה הביאה התובעת את המסמך ת16/ ככזה שיש בו כדי להשתיק את הנתבעים מלטעון כי הם ששילמו את התמורה עבור הקרקע (ראה סעיף 9 להמרצת הפתיחה). היא לא ביקשה לסמוך על ת16/ כעל מסמך, שלפיו התובעת רכשה את הקרקע. ואמנם, גם מפיהם של עדי התובעת (סמי וקמחי) לא שמענו, כי במסמך ת16/ היתה עסקה אמיתית של מכר המקרקעין מהנתבעים לתובעת. על כן אנו פטורים מלדון בשאלה זו, כמו גם בשאלה, שבעלי הדין הכבירו בה מלים בסיכומי טענותיהם, האם ההסכם ת16/ קויים על ידי הצדדים (ובמיוחד תשלום התמורה על ידי סמי) והאם בוטל (כדין) כתוצאה מאי קיומו. הערות סיכום 30. התובעת הצביעה על סימנים מסימנים שונים, שיש בהם, כך טענתה, כדי לחזק את גירסתה, כאילו הנתבעים רכשו את הקרקע עבורה בנאמנות. כך, למשל, היא הצביעה על זיקתו הרבה של סמי לקרקע הנדונה, ומעורבותו במשא ומתן שקדם לרכישת הקרקע על ידי הנתבעים. היא הצביעה על כך, שהנתבעים לא החלו לבנות את ביתם בקרקע לאחר שרכשוה, ללמדך כי זנחוה. היא טענה, כי העובדה כי שתקו במשך השנים נוכח השימוש שהיא (התובעת) עשתה בקרקע כבעלים מחזקת גירסתה. היא הביאה מדבריו של רו"ח צביאל, שאמר כי ידוע לו אודות הנאמנות מזה שנים רבות (ע' 130 לפרוטוקול). היא הצביעה על כך, שבהצהרת ההון של צדיק בשנת 1989 הוא לא כלל את הקרקע כנכס מנכסיו. ואמנם, חלק מן הסימנים הללו יש בהם משום החיזוק לגירסתה זו, אלא שהגירסה גופה לא הוכחה, והיא נסתרה על ידי העובדות שמנינו למעלה (כגון החתימה על המסמך ת16/). בסימנים, כשהם לעצמם, לא היה די כדי להרים את הנטל ולהוכיח את גירסתה בדבר הנאמנות. ודאי לא היה בהם כדי להסביר את ההערות שהעיר סמי בשיקים ששילמו את התמורה לקרקע או בהוראתו להעביר את דרישת התשלום של מס הרכוש לידי צדיק. לא היה בהם כדי להסביר את התיאור הלא נכון של הקרקע בהצהרת הנאמן ת7/ ולא היה בהם כדי להסביר מדוע היה צריך סמי לרכוש בשנית את הקרקע (לפי ת16/ משנת 1991), אם באמת רכש אותה כבר בשנת 1987 לאחר שהנתבעים חזרו בהם - כשיטתו - מרצונם לרוכשה לעצמם. סיכום 31. סיכומם של דברים, התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה, כי הנתבעים רכשו את הקרקע בה עסקינן כנאמנים שלה. אשר על כן אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 30,000 ש"ח ומע"מ. קרקעותסכסוך משפחתימקרקעיןסכסוך