אי קיום פסק דין - ביזיון בית המשפט ?
פסק דין
רקע
1. בסוף שנות השבעים של המאה שעברה נכרת בין התובע לנתבעת חוזה, ועל פיו שכר התובע מהנתבעת נכס מקרקעין כלשהו לתקופה של 5 שנים, תקופה שהחלה בשנת 1980. בחוזה ניתנה לתובע זכות ברירה (אופציה) לרכוש את זכות החכירה בנכס.
בחלוף חמש שנות שכירות ביקש התובע לממש את זכות הברירה ולרכוש את הנכס. הנתבעת סירבה, וטעמיה דאז - עימה. ראה כך התובע - ופנה לבית המשפט המחוזי בנצרת (בת.א. 66/86) ועתר לאכוף את החוזה, ולחילופין - לחייב את הנתבעת בפיצויו על נזקיו.
ביום 13.06.91 נתן בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט עודד גרשון) פסק דין, והורה כי התובע זכאי לרכוש את הנכס, על פי זכות שניתנה לו בחוזה. ערעור שהגישה הנתבעת לבית המשפט העליון נדחה ביום 22.09.94.
התובע טוען בתביעתו, כי הנתבעת לא קיימה אחר פסק הדין הנ"ל ולא עשתה להעברת הנכס לשמו. על כן הוא פנה (בשנת 1995) בעתירה לפי פקודת ביזיון בית משפט, על מנת לחייבה לעשות כמצוות פסק הדין. בסיומו של הליך הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה, ועל פיו התחייבה הנתבעת לעשות לרישום הנכס לשמו של התובע.
עוד טוען התובע בתביעתו, כי גם לאחר שהושגה הפשרה (בהליך בזיון בית משפט) הנתבעת לא קיימה אחר ההסכמה, והוא שב ופנה לבית המשפט בעתירה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (בשנת 1996). ואף בהליך זה הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה (הפעם בפני בית המשפט העליון, במסגרת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי). ההסכם קיבל תוקף של פסק דין, ביום 13.10.98.
את ההסכם/פסק-דין האחרון קיימה הנתבעת ככתבו וכלשונו: ביום 28.10.98 נרשם התובע כבעל זכות חכירה במקרקעין.
2. ביום 15.07.99 הגיש התובע תביעה בבית משפט זה, והוא עותר לשניים:
א. הוא מבקש לאכוף את החוזה, על מנת שבנוסף למקרקעין שכבר נרשמו על שמו - תירשם על שמו גם חצר כלשהי הצמודה להם.
ב. הוא מבקש לפצותו (בסך 1,000,001 ש"ח) על הפרת החוזה ועל התנהגותה של הנתבעת מאז הגיש את תביעתו המקורית ועד הלום - על שלא קיימה אחר התחייבותה החוזית ולא קיימה אחר פסק הדין, והתעללה בו משך שנים.
במענה לכתב התביעה עתרה הנתבעת (נוסף להגשת כתב הגנתה) לסלק את תביעת התובע על הסף. נעתרתי לבקשה באופן חלקי. בעיקרי הדברים - כל שנותר מתביעת התובע היא עתירתו לפיצויים עבור התנהגותה של הנתבעת משך שנות קיומו של הסכסוך. שאר חלקי התביעה סולקו על הסף.
3. כאמור, בעלי הדין הגיעו לידי הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון.
מפי הנתבעת הועלתה טענה, כי בחתימה על הסכם הפשרה התכוונו הצדדים לסלק את מלוא תביעותיהם ההדדיות. בעקבות טענה זו הוריתי על הפרדת הדיון, על מנת שתחילה אשמע ראיות ואכריע בשאלה זו.
דיון
4. הבאנו למעלה את השתלשלות העניינים, ובקצרה הבאנו אותה. מפאת חשיבות היתר של מקצת מן הארועים לענייננו, אנו נפרטם כאן פירוט יתר.
ראינו, כי לאחר שהנתבעת לא קיימה (לשיטת התובע) אחר פסק הדין שחייב אותה לרשום את נכס המקרקעין על שמו - הוא פנה לבית משפט זה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, ובהליך זה הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה. לאחר אותו הסכם פשרה לא נרשמו הזכויות בנכס על שם התובע, והוא פנה שוב לבית משפט זה, בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. בית המשפט קיבל את הבקשה (בהחלטה מיום 01.07.96 שניתנה בהעדר הנתבעת) והטיל סנקציות על הנתבעת, כי תעשה לרישום הזכויות בנכס על שם התובע. ביום 31.03.97 הגישה הנתבעת ערעור על החלטה זו (הודעת הערעור בע"פ 2061/97 - נ1/).
ביום 30.11.97 נתקיים דיון בערעור בבית המשפט העליון. בו ביום הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה (נ2/). על פי אותו הסכם נדחה הדיון בערעור, על מנת שבעלי הדין יודיעו לבית המשפט אודות ההתפתחויות הנוגעות להסכם (פרוטוקול הדיון מיום 30.11.97 - נ5/).
ביום 07.10.98 הגישו בעלי הדין הודעה (נ3/) לבית המשפט העליון, בה הודיעו כי הגיעו לידי הסכם פשרה, וביקשו, בין היתר, לקבל את הערעור ולחייב את הנתבעת בהוצאות משפט. הם הודיעו, כי הנתבעת תרשום את הזכויות בנכס על שם התובע תוך 60 יום. (נ2/ ו- נ3/ יכונו להלן - הסכמי הפשרה).
ביום 13.10.98 נתן בית המשפט העליון (כב' הרשמת מ' אגמון) תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (פסק הדין - נ4/).
ביום 28.10.98 נרשמו הזכויות בנכס על שם התובע.
5. לאחר כל הדברים הללו, ואף שהזכויות בנכס נרשמו על שם התובע, הוא הגיש, ביום 15.07.99, את תביעתו זו שלפנינו, והוא עותר, בין היתר (בחלק של התביעה שנותר על כנו), לפצותו על נזק שנגרם לו בעקבות הפרת החוזה, בשל כך שהנתבעת לא עשתה לרישום הזכויות משך זמן רב, ושאר התעמרויות שהתעמרה בו משך שנות קיומו של הסכסוך.
הנתבעת טענה, כאמור, כי בחתימה על הסכם הפשרה התכוונו הצדדים לסיים את הסכסוך כולו, בלא שיוותר ממנו דבר, כגון טענותיו של התובע לפיצוי על שהזכויות לא נרשמו אלא לאחר תלאות שהוא עבר. התובע כפר בטענה זו של הנתבעת, וטען כי מעולם לא נתכוון לוותר על טענותיו לנזק שנגרם לו בעקבות התנהגותה של הנתבעת.
6. בטרם נמשיך בדיוננו נציין את שאין עליו מחלוקת: הסכמי הפשרה נ2/ ו- נ3/ לא התייחסו, ולו במילה אחת, לטענות, דרישות ושאר תביעות של התובע ביחס לנזקים מן העבר, או ויתור עליהן. השאלה איננה, אם כך, האם ההסכמים התייחסו לנזקי העבר אם לאו. השאלה העומדת במוקד הינה, האם בעצם החתימה על הסכמי הפשרה ראו בעלי הדין את סיומו של הסכסוך, רוצה לומר - שניהם ויתרו על כל טענה שיש להם איש כלפי רעהו - בכל הנוגע לסכסוך. אומר כבר עתה, תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. בחתימה על הסכמי הפשרה, שהסדירו את רישום זכויותיו של התובע בנכס, ראו שני הצדדים את סיומו של הסכסוך כולו, על כל חלקיו. בשורות הבאות אתן את טעמיי למסקנה זו.
7. שני עדים בלבד העידו במשפט, והם עוה"ד של התובע ושל הנתבעת בעת הרלוונטית. ב"כ הנתבעת דאז, עו"ד קולה, העיד כי במהלך השיחות שקדמו לכריתת הסכמי הפשרה לא עלתה כלל שאלת הנזקים מן העבר להם טוען התובע. כה הוא העיד, בעמ' 13 לפרוטוקול: -
"אני אומר שזה לא עלה בשיחה ביני לבין עו"ד רובין. נושא הנזקים שאתם תובעים אותם היום".
ובעמ' 14 לפרוטוקול: -
"ש. עו"ד רובין לא אמר אף פעם במפורש שהוא מוותר על נזקי העבר?
ת. פעם עשירית אני אומר שלא דיברנו על נזקי העבר. זה לא עלה כאישיו".
ב"כ התובע (אז והיום), עו"ד רובין, העיד מטעם התובע, וסיפר כי שאלת נזקי העבר עלתה בשיחות שנתקיימו במסגרת חתימת הסכמי הפשרה. כך הוא העיד בעמ' 18 לפרוטוקול: -
"...אמרתי לעו"ד קולה שאשכנע את התובע לראות בזה סוף הסכסוך, אני אישית עייפתי, אם אצליח אצליח...".
ובהמשך, באותו עמוד: -
"ש. אתם ישבתם בבית המשפט העליון והגשתם מה שהגשתם. אחר כך שלחתם את הסכם הפשרה השני. אתה מבחינתך ראית בזה סוף פסוק?
ת. לא. רציתי לראות בזה סוף פסוק, כי עייפתי לאחר 14 שנה ורציתי לגמור את הסיפור הזה. אבל לתובע היו טענות קשות לגבי נושא הנזק וההתעמרות של המועצה בו".
ובעמ' 20 לפרוטוקול: -
"ש. אתם לא ראיתם את הסכסוך הזה כמסתיים בעליון?
ת. מבחינת מרשי לא...".
8. במחלוקת זו שנפלה בין עו"ד רובין לעו"ד קולה בעדותם בפניי אני מעדיף באופן ברור את עדותו של עו"ד קולה. דבריו של עו"ד רובין באשר ליחסו של מרשו לנזקי העבר אינם מתיישבים עם ההיסטוריה של הסכסוך, שכולו סבב סביב רישום הזכויות, להבדיל מנזקי העבר (ועל כך ארחיב בהמשך הדברים). אני סבור עוד, כי אילו הנושא היה באמת עולה באותו מעמד בו נוסח ונחתם הסכם הפשרה נ2/ במסדרונות בית המשפט העליון, ועו"ד קולה היה מבין, כי חתימתו על הסכם הפשרה לא תביא לסוף הסכסוך כולו, אלא לתחילתו של מאבק חדש, ואולי מר יותר מקודמו, הוא לא היה כורת את ההסכם.
9. עיון בכתב התביעה מלמד אותנו, כי במהלך כל שנות ההתדיינות המשפטית, מה שבאמת עניין את התובע היה רישומן של הזכויות בנכס על שמו. הרישום עמד במרכזם של כל המהלכים בהם הוא נקט. בתביעתו המקורית משנת 1986 הוא עתר לאכיפת ההסכם, שמשמעה - רישום הזכויות בנכס על שמו. רק כסעד חליפי הוא עתר לסעד של פיצויים על ההפרה. פסק הדין קיבל את תביעתו, וחייב את הנתבעת לרשום את הזכויות בנכס על שמו. בית המשפט לא נתן סעד של פיצוי על ההפרה, בשל כך שהסעד נתבקש באופן חליפי. וגם לאחר שניתן פסק הדין (בשנת 1991) - כל מעשיו של התובע סבבו סביב רישום הזכויות על שמו. לא באה מפיו, ככל שהדברים מתועדים וכפי שהוכחו בפניי, כל טענה ביחס לנזקים שנגרמו לו, וכפי שהם מתוארים היום בכתב התביעה. גם שתי הבקשות שהגיש לפי פקודת ביזיון בית המשפט - עניינן היה חיובה של הנתבעת ברישום הזכויות בנכס על שמו. כל אותה תקופה, שלפי כתב התביעה דהיום הנתבעת נהגה בתובע התעמרות, הוא לא טען כל טענה ביחס להתעמרות (לבד מאי-רישום הזכויות). וגם הסכמי הפשרה שנערכו ונחתמו - עניינם היה אחד: רישום הזכויות בנכס על שם התובע. וישאל השואל: אם כך, משנרשמו הזכויות בנכס על שם התובע, מדוע הוא בחר בכל זאת להגיש את תביעתו שלפנינו אם כל מבוקשו נתקבל? התשובה מצויה בכתב התביעה: לאחר שהנתבעת רשמה את הזכויות בנכס - התובע סבור היה, כי הרישום לא נעשה כראוי: לשיטתו, היה על הנתבעת לרשום בשמו גם חצר כלשהי הצמודה למבנה שנרשם בשמו. מכאן באה תביעתו שלפנינו - לאכוף על הנתבעת לעשות לרישום החצר בשמו. והוא הוסיף לסעד זה סעד של פיצויים, הוא הסעד שנותר לדיון עתה, לאחר שאת תביעתו ביחס לרישום הזכויות בחצר סילקתי על הסף, בהחלטתי בבש"א 1611/00.
10. על רקע זה יש לראות את תביעתו של התובע לפיצויים, זו שנותרה לדיון כעת. ועל רקע זה ניתן להבין מדוע בעלי הדין לא רשמו בהסכמי הפשרה דבר וחצי דבר ביחס לטענות הנוגעות לפיצוי כזה או אחר ושאר טענות הנוגעות להתנהלותם של הדברים למן תחילתו של הסכסוך, או ויתור עליהן. איש מבעלי הדין או באי כוחם לא העלה את הסוגיה הזו, בכל מהלכו של המשא ומתן שקדם לחתימת הסכמי הפשרה, ועל כך עמדתי למעלה.
11. אינני מקבל את טענת התובע, כי רק ויתור מפורש בהסכם הפשרה על טענות בדבר נזקי העבר יכול להביא לשלילת זכותו לתביעת פיצויים בגין נזקים אלה. אינני מקבל את טענתו, לפיה משלא נאמר בהסכמי הפשרה מפורשות, כי הוא מוותר על כל טענותיו ביחס לנזקי העבר, כי אז יש לראותו בהכרח כמי שלא ויתר על הטענות. ויתור על טענות יכול להילמד מהתנהגותם של הצדדים למשפט. הוא איננו חייב בהוראה כתובה מפורשת. אינני מקבל את טענת התובע, כי אילו רצתה הנתבעת בויתור האמור, היה עליה לעשות להכללתו של סעיף ויתור מפורש בהסכם הפשרה. אני סבור, כי על רקע ההיסטוריה של הסכסוך (עד לחתימת הסכמי הפשרה), ועל רקע נסיבות אחדות שאפרט מייד להלן, לא הנתבעת היתה צריכה לכלול בהסכמי הפשרה סעיף ויתור על טענותיו של התובע לנזקי העבר, כי אם התובע היה צריך לשמר בהסכמים אלה במפורש את זכותו לטענות על נזקי העבר. ראינו את הרקע לחתימת ההסכמים. ראינו, כי כל פעולתו של התובע סבבה סביב דבר אחד, והוא רישומן של הזכויות בנכס על שמו. הנתבעת הבינה, ובנסיבות שתיארנו למעלה היה סביר כי היא תבין, כי בחתימה על הסכמי הפשרה בא לידי סיום הסכסוך כולו, סכסוך שנמשך שנים רבות. הדברים מצאו ביטוי בעדותו של ב"כ דאז של הנתבעת, עו"ד קולה, שהעיד כי בחתימה על הסכמי הפשרה הוא ראה (ומן הסתם - מרשתו ראתה) "סיום היסטורי" (כלשונו) של הסכסוך. כך הוא העיד (בעמוד 12 לפרוטוקול): -
"אין ספק שהמועצה ראתה בהסכמים שהגענו אליהם ושהוגשו לבית המשפט העליון ורישום הזכויות על שם התובע סיום היסטורי של הסכסוך. זה היה ברור שכאשר הזכויות תירשמנה על שם התובע, לא תהיינה לתובע כל תביעות נוספות".
הדברים סבירים, הם תואמים את השתלשלות העניינים עד אז, והם מקובלים עליי.
12. ואמרנו עוד, כי נסיבות מסוימות שהוכחו במשפט יש בהן כדי לחזק את מסקנתנו שלמעלה: הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (שהחליט נגד הנתבעת בהליך לפי פקודת ביזיון בית משפט) הוגש ביום 31.03.97. לאחר הגשת הערעור שלח ב"כ התובע, עו"ד רובין, לב"כ הנתבעת, עו"ד קולה, מכתב (ת2/) מיום 20.04.97. ממכתב זה אנו למדים, שוב, כי עיקר עניינו של התובע היה ברישום הזכויות בנכס על שמו. כל המכתב סובב סביב הרישום, על המכשולים הטכניים והאחרים העומדים לו בדרך. במכתב כלל עו"ד רובין פסקה (סעיף 6 שם), וכה היא אומרת: -
"התנהגות מרשתך והבאים מכוחה במשך השנים, גרמה לנזקים כבדים למרשי, שנאמדים במאות אלפי שקלים, ומרשי בודק אופציה לתבוע את כל הנזקים שנגרמו לו".
אינך יכול שלא להתרשם, על רקע האמור בכל המכתב כולו, כי הדברים נאמרו כדי להניע את הנתבעת לעשות לרישום הזכויות. ודומה שב"כ הנתבעת, עו"ד קולה, הבין גם הוא כך את הדברים, וכה הוא משיב לפסקה זו, במכתב ששלח לעו"ד רובין (ת1/) מיום 23.04.97: -
"הנזקים הנטענים בסעיף 6 למכתבך שבסמך נטענים בעלמא וללא כל ביסוס, ולא נועדו אלא לכסות ולהלך אימים על מרשתי, ניסיון אשר כמובן לא יצלח".
שבועות מספר אחר כך, ביום 15.05.97, שלח עו"ד רובין מכתב נוסף (ת3/) לעו"ד קולה, וכה הוא אומר (בפסקה 3): -
"במשך 8 שנים מרשתך פעלה שלא בתום לב ובאופן פסול. היא גרמה לנזקים כבדים למרשי".
ושוב נציין, כי נושאו של המכתב בעניינים הסובבים את רישום הזכויות.
והנה, אף שב"כ התובע מציין, בשני מכתבים שלו (ת2/, ת3/), נזקים שנגרמו לתובע בשל התנהגות הנתבעת, הרי שבהסכם הפשרה שנחתם מספר חודשים אחר כך הוא לא ראה כל מקום להביא את הדברים לידי ביטוי. על רקע הערותיו של ב"כ התובע בעניין נזקים שגרמה הנתבעת לתובע (יש קושי רב לראותן כדרישה לפיצוי) - היה עליו להעלות את הנושא בהסכמי הפשרה, הסכמים שביקשו להביא לידי סיום את "הסכסוך ההיסטורי". לאחר שהוא טען, אך חודשים מספר לפני הדיון בבית המשפט העליון וחתימת הסכם הפשרה נ2/ מיום 30.11.97, כי הנתבעת גרמה לתובע נזק בהתנהלותה בסכסוך ביניהם, סביר היה שהנתבעת תחשוב, וכך היא חשבה בפועל (כפי שעולה מעדות בא כוחה דאז), כי משלא עלתה עוד, במהלך כריתת הסכמי הפשרה, סוגיית הפיצוי על נזקים מן העבר - התובע איננו טוען לה עוד.
13. חיזוק נוסף למסקנתנו דלמעלה אנו מקבלים מכך, שבהסכם הפשרה הראשון (נ2/), שנחתם במסדרונות בית המשפט העליון ביום הדיון בערעור (ביום 30.11.97), נאמר, בפסקה (4) שבו: -
"ב"כ הצדדים יסכמו ביניהם את ההוצאות שעל המערערת לשלם למשיב בגין הבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד".
כלומר, כל שנותר בלתי מוסכם באותו הסכם פשרה (שכלל פרטי פרטים ביחס לרישום הזכויות) - היה הסכמה על ההוצאות שעל הנתבעת לשלם לתובע. ללמדך, כי לא נותרו עוד, למי מהצדדים, טענות איש כלפי רעהו. ואמנם, בהסכם הפשרה (נ3/) שהוגש לבית המשפט העליון ביום 07.10.98 הסכימו הצדדים על הוצאות בסך של 4,000 ש"ח ומע"מ שתשלם הנתבעת לתובע.
14. בטרם סיום אני מבקש לפרוע חוב שאני חב לצדדים: -
בתחילת ישיבת בית המשפט בה נשמעו הראיות הביע ב"כ המלומד של התובע, עו"ד שמשי, התנגדות להשמעת עדותם של עורכי הדין קולה ורובין, ולהבאת כל ראיה שהיא בסוגיה העומדת על הפרק, בשל כך שאין להביא ראיה לסתור מסמך בכתב. דחיתי את הטענה והבטחתי ליתן את נימוקיי בפסק הדין, וכך אני עושה.
רשאים בעלי הדין להביא ראיות מראיות שונות, שיש בהן כדי לסייע בידי בית המשפט להבין את תוכנו של הסכם, או את ההשלכות מחתימתו. אין לנו עניין בראיות, הסותרות את המסמך, שכן המסמך שתק בשאלת הויתור בעניין נזקי העבר. עניין לנו בהבנת כוונתם של הצדדים, בעצם חתימתם על הסכם פשרה שכזה, משמע - האם החתימה על ההסכם באה כדי להביא לידי סיום של כל הסכסוך רב השנים, או שמא היא באה לפתור חלק אחד של הסכסוך ולהותיר את חלקיו האחרים על כנם. בכגון דא רשאים היו בעלי הדין להביא ראיות. (ראה לעניין זה - ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265).
סיכום
15. מכל האמור - אני דוחה את התביעה.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ש"ח ומע"מ.
חיפוש פנימי באתר
