חוכרים לדורות נחלה - זכויות "בר רשות" - הפקעה ע"י מינהל מקרקעי ישראל - קרקע חליפית

##התובעים מבקשים להורות לנתבעים כלהלן:## א. להקצות לתובעים קרקע בייעוד חקלאי, כחלק מחלקה א' שלהם, בהיקף של 1,899 מ"ר, כך שהמצב יחזור לקדמותו, ויושווה לבעלי זכויות בנחלות ובעלי זכויות אחרות בחלקות א', הגובלות משני צידי הנחלה של התובעים, כפי שהדבר מופיע בתשריט שצורף לכתב התביעה המתאר את מצב הגבולות נכון ליום 8.7.1978. ב. לרשום בספרי הנתבעים ולאפשר מימוש זכות לשימוש ומעבר (מעין זיקת הנאה), ברצועת הדרך המפרידה בין נחלה 50 לבין נחלה 51, ובכך לשמר ולכונן מחדש, זכות מעבר שהתקיימה למעלה מ-30 שנה, לאורך חלקה א' המקורית של התובעים, מדרום לצפון, עד לכביש הראשי אשקלון - ירושלים. ג. להורות לנתבעים על הפסקת המטרד שבחסימת רצועת הדרך הנ"ל, לרבות הזזת מערכת הצינורות לגבול של רצועת הדרך, סילוק תחנת הסעת ילדים מפתח רצועת הדרך וגדר צפונית לרוחב הרצועה, כפי שסומן בתצהיר, כאשר הקטע הצפוני של הדרך נחסם לאחרונה ע"י נתבעת 3 ומסומן בצבע ירוק על התשריט. ד. להורות לנתבעת 3, לפנות כל מחסום לאורך רצועת הדרך, לרבות בכניסה מדרום מתוך היישוב הודיה, והיציאה לצפון ליד מתקן המים שהקימה לאחרונה, וכן שתרים מחדש את מפלס הדרך ותתקן את עמודי חממת התובעים הגובלת בדרך, כדי להשיב מצב הדרך לקדמותו ולשמר את זכות המעבר לתובעים לאורך כל רצועת הדרך. ה. לחלופין, לקבוע כי אם וכאשר יוכרע הסעד המפורט בסעיף קטן א' לעיל אינו בר ביצוע, זכאים התובעים לפיצול הסעד הכספי ולתובעו בבית המשפט. ##העובדות לטענת התובעים:## א. התובעים הם המחזיקים ובעלי זכויות "בר רשות" בנחלה מס' 50 בגוש 2682 במושב הודיה, מתגוררים במקום החל בשנת 1958, כפי שמשתקף הדבר בחוזה שנכרת ביניהם לבין הסוכנות היהודית ואישור קבלת הנכס מהסוכנות (נספחים ב'1 ו-ב'2 לכתב התביעה), והם זכאים להירשם כחוכרים לדורות בנחלתם, לפי החלטות מועצת מקרקעי ישראל. המקרקעין בהם מצויה הנחלה מנוהלים על ידי הנתבע 1 (מינהל מקרקעי ישראל), המנהל את המקרקעין לפי דין עבור בעלי הקרקע - הקרן הקיימת, רשות הפיתוח וקרן היסוד (להלן - "המינהל"). נתבעת 2 הינה אגודה שיתופית חקלאית (להלן - "האגודה") המחזיקה במקרקעין המנוהלים על ידי המינהל, במסגרת הסכם שכירות תלת שנתי מתחדש, כאשר כלל מקרקעי היישוב מכונים "המשבצת", ובכך מנהלת האגודה את ענייני המינהל במשבצת, כשלוחתו. המשבצת הוקצתה לאגודה תחילה על ידי הסוכנות היהודית, ולאחר מכן באמצעות המינהל. הנחלות שהוחזקו בידי חברי האגודה, נמסרו להם כברי רשות, בעוד שהכוונה להחכרת הנחלות למחזיקים, טרם בוצעה. התובעים קיבלו את מלוא שטח המקרקעין בנחלה מס' 50 בשנת 1958 כפי שמשתקף הדבר באישור קבלת רכוש של הסוכנות היהודית מיום 29.5.59 (נספח ב' 2), אליו מצורפת מפה על פיה חלקה מס' 50 הינה בגודל של כ - 11 דונם, כאשר הנחלות הגובלות משני צידי הנחלה הנ"ל, הינן בגודל שווה. כך משתקף הדבר גם בתוכנית מפורטת לבניין ערים, ע/18, שקיבלה תוקף ביום 2.7.50 ועל פי התשריט המצורף אליה, חלקה 50 הנ"ל הינה בגודל של כ - 11 דונם, כמו החלקות של הנחלות הגובלות (להלן מפה סטטוטורית ראשונה). הסוכנות היהודית ערכה מפה לצורכי רישות רשת מים ביישוב בשנת 1954, לפיה חלקה א' בנחלת התובעים הינה בשטח של כ - 11 דונם בדומה למפה הסטטוטורית הראשונה - נספח ה. ב. בשלב מסוים, ללא ידיעת התובעים, ביצע המינהל בנחלה, הליך של פיצול תכנוני, כך שחלקה מס' 50 חולקה לשתי חלקות, האחת בשטח של 1,899 מ"ר בחלק הצפוני, שפוצל מתוך חלקה 50 ומהווה כיום את חלקה 2, והחלקה השנייה בגודל 10,350 מ"ר שכונתה חלקה מס' 4. פיצול זה הופיע לראשונה בתב"ע ד/777 שקיבלה תוקף ביום 16.10.72, כאשר אותו מגרש מס' 2 מיועד למתקן המים, בלי שבוצעה כל פעולה של הפקעה כדין (נספח ו' לכתב התביעה). ביום 30.10.84, נכרת הסכם חכירה ישיר בין המינהל ובין נתבעת 3 (להלן - "מקורות"), ביחס לאותה חלקה 2 (נספח ז' לכתב התביעה). בפועל, רק בחודש מאי 2003, החלה מקורות לממש את מטרת החכירה הנ"ל, בכך שהביאה אל החלקה ציוד, כלים וחומרי צנרת, והחלה לבצע עבודות תשתית למתקן מים בשטח. לשם כך ביצעה מקורות פעולות גם ברצועת הדרך שלא הוחכרה לה, תוך הנמכת מפלס הדרך, פגיעה בחממות של התובעים, חסימת יציאה לכיוון צפון ואי פינוי מלא של היציאה לכיוון דרום, ובכך פגעה בזכויות המעבר והשימוש של התובעים בדרך הנ"ל. ביחס לחלק מדרך זו, מתנהל במשך שנים הליך הוצאה לפועל של פסק בוררות בין התובעים לבין האגודה, לפיו הייתה צריכה האגודה לבצע ניקוי ופתיחת היציאה הדרומית של הדרך, כאשר הדבר לא נעשה על ידי האגודה, שהסתפקה בפעולותיה של מקורות כתחליף לכך. כמו כן הקימה האגודה תחנה להסעת תלמידים בחלק הדרומי של דרך המעבר, שחוסמת את דרך המעבר מכיוון דרום, דבר הפוגע בשימוש בדרך על ידי התובעים. בעקבות ביצוע העבודות הנ"ל על ידי מקורות, פנו התובעים במכתבים למקורות במטרה לגרום להפסקת הפעולות (נספחי ח' לכתב התביעה), והגישו בקשה לצו מניעה זמני, האוסר על מקורות לבצע עבודות בחלקות האמורות (ת.א. שלום אשקלון 2899/03, בש"א 559/03, נספח ט' לכתב התביעה). ההליך הנ"ל נמחק בהמלצת השופט, תוך הפניית התובעים לייצוג משפטי ולערכאה המוסמכת (נספח י' לכתב התביעה). רק במסגרת בקשת התובעים לצו מניעה הנ"ל, ולאור תגובת מקורות אליה צורף הסכם החכירה עם המינהל, ולאחר שפנו לייעוץ משפטי, גילו התובעים כי המינהל ביצע הליך של פיצול תכנוני בנחלתם, ומסר שטח של 1,899 מ"ר מצפון, מתוך חלקה א' לשלהם, בחכירה ישירה למקורות, ללא כל הודעה לתובעים וללא הליך של הפקעה כדין. כמו כן התברר באותו שלב לתובעים, כי העבודות שבוצעו ועדיין מתבצעות על ידי מקורות, נעשו ללא היתר עדין, ורק בשלב מאוחר יותר ניתן היתר לכך. עוד בשנת 2001, פנו התובעים אל המינהל בבקשה לברר מהו מקור האישור שניתן למקורות להקים מתקן בשטח נחלתם, תוך חסימת נחלתם הן מצפון לכל רוחבה, והן ממזרח לכל אורכה, ביחס לעבודות גידור שהחלה לבצע אז מקורות בחלק הצפוני של החלקה (מכתב מיום 16.10.01, נספח י"א לכתב התביעה). בתשובה לכך הודיע להם המינהל במכתב מיום 24.10.01, כי מדובר בסכסוך פנימי במושב וסכסוך עם מקורות, שבו המינהל אינו רואה מקום להתערב (נספח י"ב לכתב התביעה). כמו כן פנו התובעים לועדה המקומית לתכנון ובנייה, ביום 1.2.02, בתלונה על כך שמקורות מבצעת עבודה בנחלתם ללא היתר(נספח ט"ו לכתב התביעה), ובתגובה לכך קיבלו מכתב מאת מפקח הועדה המקומית לתכנון ובנייה, מר משה עיני, בו נאמר כי מביקור שערך ביום 24.1.2002, עולה שהוקמה גדר ללא היתר בניה, וכן שהועדה פנתה למקורות בעניין. כמו כן פנו התובעים פעם נוספת לועדה המקומית לתכנון ובניה ביום 26.5.02 והביעו התנגדות לביצוע העבודות בשטח, וביקשו להשיב את המצב לקדמותו, ובעקבות פניה זו ופניות נוספות, קיבלו התובעים מענה לפניותיהם ליחידה לפיקוח של הועדה במכתב מיום 11.8.02 בו נאמר כי מבירור שנעשה עם המינהל, מדובר בשטח של מקורות, וזאת בהתאם לתוכנית מיום 22.5.84 (נספח י"ט לכתב התביעה). בתאריך 25.5.03 שבו התובעים ופנו אל המינהל וביקשו לברר מהו מקור ההרשאה, למקורות, לבצע את העבודות בשטח השייך לנחלתם, לסגור את הכניסה לדרך השירות ולהקים במקום מבנה, וביקשו פיצוי בגין העוול שנגרם להם (נספח כ"א לכתב התביעה). בתשובה לכך הודיע להם המינהל במכתב מיום 12.6.03 (נספח כ"ב לכתב התביעה, כי מתברר שחברת מקורות בונה בשטחה, ולמיטב ידיעתם מדובר בסכסוך פנימי בין התובעים ובין חברת מקורות, והם אינם מוצאים מקום להתערב בכך. בהמשך קיבלו התובעים מכתב נוסף מיום 22.6.03 מהממונה המחוזי במחלקת מיפוי ומדידות של המינהל, בו נאמר כי בעקבות פעולת פרצלציה, קיבל משק 50 מספר חלקה חדש וגוש חדש, בלי לשנות את גבולותיו המקוריים, וכי אין כל פגיעה בתובעים. במצב זה פנו התובעים תחילה בבקשה לצו מניעה בבית משפט שלום, כאמור לעיל, ולאחר שנמחק ההליך הנ"ל, הוגשה התובענה (ביום 14.12.2003) נשוא דיון זה. ##הטענות המשפטיות של התובעים:## א. בשנת 1960, התקבלו חוק יסוד מקרקעי ישראל, חוק מקרקעי ישראל התש"ך - 1960 וחוק מינהל מקרקעי ישראל התש"ך - 1960, בהם הותיר המחוקק למועצת מקרקעי ישראל לקבוע את מדיניות ניהול הקרקע, ונקבע מינהל מקרקעי ישראל כגוף של המדינה המשמש זרוע ביצועית למדיניות זו. בהחלטה של מועצת מקרקעי ישראל משנת 65, נקבע כי יש להביא למצב של חכירה לדורות של המתיישבים. בשנת 1969 חוקק חוק המקרקעין, בו נקבע ככלל, כי אין זכויות במקרקעין אלא לפי אותו חוק, אך נקבע בו כי זכויות שהוקנו לפי הדין הקיים ערב תחילת החוק, ימשיך לחול עליהם הדין הקודם, ובפסיקה החדשה הוכרו זכויות מן היושר תוצרת ישראל, בע"א 189/95, בנק אוצר החייל בע"מ נ. אהרונוב, פ"ד נג (4) 199. בינתיים הנהיג המינהל את הפרקטיקה של השכרת משבצות של יישובים, בשכירות מתחדשת אחת לשלוש שנים, בשנת 97 הוקמה ועדת רונן, שהמליצה להעביר לבעלות המחזיקים את כל הקרקעות בהם הם מחזיקים, כאשר לגבי המגזר החקלאי, נקבע כי תחילה יש להסדיר זכויות חכירה לדורות בטווח של 10 שנים, ולאחר מכן להשוות את מעמדם למגזר העירוני שלגביו הומלץ להעביר זכויות בעלות בקרקע למחזיקים בהם. ביום 29.8.02 ניתן פסק דין של בית משפט העליון בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי ואח' נ. שר התשתיות הלאומיות ואח' פ"ד נו (6) 25, בו נקבעו מספר קביעות עקרוניות, ביחס למדיניות ניהול המקרקעין. ב. על פי התשתית העובדתית וההיסטוריה החקיקתית, על המינהל להקנות זכויות קניין לתובעים, ולאור זאת יש לראות את התובעים כזכאים לחכירה לדורות. ג. המינהל נתן את ידו לפיצול חלקה א', מסירת חלק מתוכה והקטנת החלקה של התובעים, בלי להודיע על כך לתובעים מראש. בדיעבד על המינהל ועל האגודה כשלוחתו, להקצות לתובעים קרקע חליפית שוות ערך, ואפשרויות ניצול לקרקע שנלקחה מהם. בכך הייתה הפלייה לרעה של התובעים לעומת בעלי נחלות אחרות, ובכך פעלו נתבעים 2-1 בחוסר סבירות קיצונית. ד. האגודה אחראית לכך הן כשלוחתו של המינהל, הן כאגודה שיתופית האמונה על עקרונות השוויון והעזרה ההדדית ומכוח מטרות האגודה על פי התקנון שלה, והן מכוח עקרון השוויון שהינו עקרון על במשפט הישראלי. כמו כן היה בכך עושק המיעוט כלפי התובעים מצד האגודה. בכך הייתה גם הפרת חוזה בין התובעים לבין האגודה, שהוא התקנון של האגודה, בו נקבע בין השאר כי מטרת האגודה לארגן את תנאי החברים לפי העקרונות הקואופרטיביים, והיא מחויבת לנהוג בשוויון בין כל החברים. ה. אין בשינוי הייעוד שביצע המינהל, משום הפקעת זכויות, הואיל ולא בוצעו הליכי הפקעה כדין. ## הנתבע 1 - טענות:## א. אין לתובעים כל זכויות בשטח של חלקה 2 בגוש 2682 בגודל של 1,899 מ"ר, וזכויות החכירה במגרש זה ניתנו למקורות. חלקה 64 בגוש 2682 רשומה כדרך בבעלות מדינת ישראל, בשטח של 2.828 דונם והיא ממוקמת בין משק מס' 50 לבין משק 51, ומדובר במקרקעין מוסדרים בהם לא רכשו התובעים כל זיקת הנאה. ב. התובעים הינם ברי-רשות בנחלה 50 במושב הודיה, כאשר אישור קבלת רכוש מאת הסוכנות היהודית בקשר לכך, נושא את התאריך 25.9.59 (נספח ב' 2 לכתב התביעה). התובעים זכאים להירשם כחוכרים לדורות בנחלתם, בגין חלקה א' של הנחלה בלבד, בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל, מס' 823 מיום 10.2.98, בכפוף לגבולות שטח הנחלה, בשטח א' של הנחלה, שיאושר על ידי הנתבע, ובהתאם להחלטות המועצה ונוהלי הנתבע, כאשר החלטת המועצה מס' 979 טרם נכנסה לתוקף, שכן טרם נחתמה כדין. על פי אותן החלטות, יתר החלקות תוחכרנה לאגודה בחכירה לדורות, תוך שמירת זכויותיהם של בעלי הנחלות במלואן, ורשאית האגודה להחליט כי לבעל הנחלה תוחכרנה חלקות נוספות, המהוות את יתר שטח הנחלה או חלק ממנה, וזאת בתוך השטח המוחכר לאגודה כמשבצת. לאגודה יש הסכם שכירות משבצת תלת שנתי, לפיו המינהל הינו הבעלים המשכיר, הסוכנות היהודית הינה המיישבת והאגודה הינה בת רשות מאת המינהל והסוכנות היהודית, בעוד שחברי האגודה הינם ברי רשות של האגודה, של המזכיר ושל המיישבת. ג. על פי מפת החלוקה של הסוכנות המצויה בידי המינהל, גודלה של חלקה א' של התובעים הינו בשטח של 10 דונם בלבד ולא 11 דונם כפי שטענו התובעים. כך עולה ממפת הסוכנות שצורפה לכתב ההגנה כנספח ב', וכך גם גודלן של הנחלות 49 ו-51 הצמודות לנחלת התובעים משני צדדיה. תב"ע ע/18 (נספח ד' לכתב התביעה) אינה מתייחסת לשטחים פרטניים ואינה קובעת גודלו של כל מגרש ומגרש, וכל אשר היא קובעת הוא כי מגרש לא יקטן מ - 10 דונם. מנספח ה' לכתב התביעה לא ניתן להסיק דבר. בשנת 71 נערכה על ידי המינהל בתיאום עם ועד האגודה, תוכנית מפורטת ד/777 למושב הודיה, שביטלה את תוכנית ע/18, וקבעה את חלוקת המושב על פי מפת הסוכנות (נספח ב' לכתב ההגנה) ובהתאמה למצב הקיים בשטח, ולא נעשה כל הליך של פיצול תכנוני, או חלוקה של משק 50. בתוכנית מס' ד/777 סומן מגרש חדש למתקן הנדסי בין משק 50 לבין כביש מע"צ המחבר בין צומת "סילבר" שליד אשקלון לבין צומת "אחים", ומגרש זה שהוא שטח המריבה, הוחזק בפועל על ידי מקורות כבר משנות החמישים, כאשר מקורות הקימה והחזיקה בו קידוח המכונה "קידוח גת 10", ומגרש זה לא נגס כהוא זה מגבולות מגרש 50, על פי מפת הסוכנות. התובעים היו יכולים לוודא את העובדות הנ"ל בקלות, במשרדי המינהל במחוז ירושלים. לא בוצע כל שינוי ייעוד בחלק הצפוני של חלקה א' של נחלה מס' 50, וכל אשר נעשה היה מחוץ לגבולות הנחלה. בין גבולה הצפוני לבין כביש מע"צ, יועד מגרש עצמאי למתקן הנתבעת 3, שהיה כבר קיים, על כן לא היה כל צורך בהפקעה לצורך הקמת מתקן הנדסי. בשנת 2003 פנתה מקורות למינהל וביקשה הסכמתו להיתר בנייה להקמת מתקן התפלה בתחום המגרש, שהיה מיועד למתקן הנדסי, על פי תב"ע ד/777 הנ"ל, ועל בסיס חוזה חכירה שנערך בין המינהל לבין מקורות מיום 30.10.84. באשר לזכויות הנטענות בחלקה 64 וגוש 2682 הרשומה כ"דרך", המהווה דרך בין נחלה מס' 50 לבין נחלה מס' 51, החלקה רשומה בבעלות מדינת ישראל, ומדובר במקרקעין מוסדרים בהם, על פי סעיף 113 (ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי ציבור. במפות המצויות ברשות המינהל, אין כל יציאה לכיוון צפון וגם אם בפועל הייתה יציאה כזאת, מדובר בדרך שאינה מוסדרת כדין ולא יכולות להיות לתובעים זכויות כלשהן בדרך זו. גישתם של התובעים לשטח נחלתם, מוסדרת בכביש פנימי המצוי בתחום האגודה. במצב זה לא היה כל צורך להודיע לתובעים על החכרת המגרש למקורות, ובמצב זה חתם המינהל על הבקשה להיתר בנייה למתקן ההתפלה, ביום 11.8.03. ד. במצב האמור, אין לתובעים כל זכויות בשטח המריבה שהוחכר למקורות כדין, או זכויות למעבר, לא נגרם להם כל נזק ועל כן מתנגד המינהל לאשר פיצול סעדים לתובעים. ## נתבעת 2 - טענות:## א. יש לדחות או למחוק את התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית (בר"ע 8602/86 תמר לנצוט נ. אלי צבי לנצוט, פ"מ תשמ"ז (ג) 438; ת.א. (ב"ש) 74/88 תמר חן דמרי נ. רחל דניאלוביץ ואח', תק-מח 88 (3) 1; ת.א. 7220/03 (ב"ש) דמר דוד נ. עזבון המנוח אליה ואח'). ב. מכוח ההסכם המשולש, האגודה הינה ברת רשות בשטח המשבצת, והתובעים הינם ברי רשות של האגודה בנחלתם. ג. מאז קיבלו התובעים את נחלתם בסוף שנות החמישים, חלפו כבר כ - 45 שנים, ולפיכך טענותיהם התיישנו. ד. התובעים ידעו שבקצה הנחלה שלהם גובל שטח בו הוקנו הזכויות לחברת מקורות, וביודעם על כך, בחרו באותה נחלה, ועל כן מנועים הם מלהעלות את טענותיהם כלפי האגודה בעניין זה. ה. אין כל בסיס לטענות התובעים כי האגודה נהגה בהם באופן בלתי הוגן ו/או בלתי שוויוני, ו/או באופן המנוגד לחוק. ## נתבעת 3 - טענות:## הנתבעת 3 הינה חברה לאומית למים, ומכוח תפקידה וסמכויותיה, עליה לספק מים לכלל תושבי המדינה, ולשם כך היא בונה ומתקינה מתקנים, צינורות, בארות מים וכיו"ב, על פי אישורים מתאימים מאת הרשויות המתאימות. הנתבעת בנתה מבנה ובאר מים בשנות החמישים, המכונה "קידוח גת 10", על פי אישורים שינתנו לה מאת רשויות המדינה המוסמכות דאז, במגרש בשטח בן 1,899 מ"ר המצוי בגוש 2682 חלקה 2. ביום 30.10.84, נחתם הסכם חכירה בין הנתבעת לבין מינהל מקרקעי ישראל, שהינה בעלת המקרקעין נשוא ההליך, לצורך הקמת מתקן "קידוח גת 10", להסכם צורפה תוכנית (נספח א' לכתב ההגנה). השטח נשוא הסכם החכירה, עליו מוקם המתקן, הינו שטח של 1,899 מ"ר המצוי בגוש 2682 חלקה 2. משק 50 במושב הודיה מהווה את חלקה 4 בגוש 2682, על פי מכתב מיום 10.6.03 מאת אברהם פינצי, הממונה המחוזי על מיפוי מפות במינהל מקרקעי ישראל (נספח ב' לכתב ההגנה). להסכם הנ"ל צורף תרשים המציין את מיקומו של מתקן מקורות. מצפון למתקן הנתבעת, עובר כביש מע"צ ראשי המחבר בין צומת "הלל סילבר" עם צומת "אחים". בין כביש מע"צ לבין מתקן מקורות, אין מעבר לכלי רכב, ואין יציאה מסודרת לכיוון כביש מע"צ, ועל כן אין מקום לטענות התובעים בכל הקשור להפרעה כלשהי לצאת לכביש הנ"ל. בתאריך 18.2.03, קיבלה הנתבעת היתר מאת הועדה המקומית לתכנון ולבנייה "שקמים", לפירוק מתקנים קיימים, ביצוע עבודות עפר ועבודות גידור חדשות, עקב הצורך להקים במקום מתקן התפלה (נספח ג' לכתב ההגנה). זכויות הנתבעת מעוגנות בחוק ומגובות במסמכים והיתרים כדין, מאת המינהל והועדה המקומית. טענות התובעים צריכות להיות מופנות למינהל, שלטענתם הקצה קרקע השייכת להם כביכול, ללא ידיעתם וללא מתן אפשרות להתנגד לכך, או להביע עמדתם בעניין. זכויות מקורות במגרש הנ"ל, מתחילות מיום 1.4.1952, עת חתמה מקורות על הסכם ל"קידוח גת 10", עם הקרן הקיימת לישראל, כמי שהחזיקה באותה עת בקרקע. לכתב ההגנה צורף עותק ההסכם והתרשים (נספחים ה'1 ו-ה'2), כך שזכויותיה של מקורות בחלקה, קדמו להגעתם של התובעים ולרכישת זכויותיהם במושב, כאשר התובעים רכשו את זכויותיהם רק בשנת 1958. בעת עליית התובעים לקרקע, "קידוח גת 10" היה קיים, התובעים ראו אותו והיו מודעים לקיומו. התובעים ישנו על טענותיהם, עד ליום שבו החליטה התובעת להקים בשטחה אתר להתפלת מים, על פי היתר בנייה משנת 2003 (נספח ג' לכתב ההגנה), ועל כן מנועים היום התובעים מלטעון טענות בדבר פגיעה בזכויותיהם שמקורן בדיני היושר. בכך הם באים בידיים לא נקיות ובחוסר תום לב. באשר לדרך שבין משק 50 לבין משק 51, מדובר בדרך המאפשרת גישה לשני בעלי המשקים אל חלקותיהם. מדובר בסכסוך בין שני בעלי הנחלות והאגודה, שלגביו התקיימה בוררות וניתן פסק בורר ביום 8.10.96, כאשר הנתבעת אינה צד לבוררות זאת. לפי פסק הבורר , סביר שהצדדים השתמשו בדרך הקיימת בין שתי החלקות, ברוחב של בין 8 ל-10 מטר, אלא שהשכנים, משפ' שרון, חסמו את הדרך ונטעו בה עצים. בפסק הבורר הנ"ל נקבע בין השאר, כי הדרך הנ"ל הינה דרך סטטוטורית של חב' מקורות, המיועדת לנקז את מי הגשמים או לנקז את מי מקורות, ולאף אחד אין רשות לשנות או לשבש את תוואי הדרך או את אפיק הנחל, כאשר שני בעלי הנחלות רשאים להשתמש בדרך, אך אינם רשאים לשבש אותה. על פי המרשם, דרך זאת הינה בבעלות המדינה, והיא מסווגת כמקרקעין המיועדים לדרך. במסגרת הדיונים בין התובעים לבין הנתבעת בבית משפט השלום באשקלון, התברר כי אין לתובעים ולו ראשית ראיה, באשר לזכויותיהם בחלקה 2 הנ"ל, ולאור זאת קיבלו את המלצת בית המשפט למחיקת התובענה ללא צו להוצאות. כל אשר עשתה הנתבעת באותה דרך, היה הנחת קווי צינורות מתחת לפני השטח ברצועת הדרך, בלי שיהא בכך כדי להפריע לבעלי הנחלות. התחנה שהונחה בקצה הדרך הוצבה על ידי האגודה ו/או על ידי המועצה המקומית, ואין למקורות כל חלק בכך. לבקשת בית המשפט בהליך הקודם ולפנים משורת הדין, נאותה מקורות להזיז את המגוף שהיה מוצב בכניסה לדרך, ללא כל חיוב כספי כלפי התובעים. התובעים אינם מעבדים את החלקה החקלאית בנחלתם משק 50, החלקה מוזנחת ואין בה דבר פרט לעזובה ועשבים, כך שלא נגרם לתובעים כל נזק ממשי. לכתב ההגנה צורפו תמונות ונספחים ט'1 עד ט'8. במצב האמור מתנגדת הנתבעת לבקשה לרישום זכויות שימוש ומעבר בדרך. למקורות זכויות בדרך לצורך הנחת צינורות המספקים מים לתושבי היישוב והאזור. מקורות מעולם לא התנגדה למעבר חקלאים בדרך זאת, כל עוד שאין בכך פגיעה במתקניה, וכך תנהג גם בעתיד. התובעים אינם זכאים לרישום כלשהו של זיקת הנאה. זכויות התובעים מסתכמות בחלקה המסומנת כמשק 50 המשתרעת מצפון עד חלקה 2 של מקורות, ואינה מגיעה לכביש אשקלון-ירושלים. מקורות מתנגדת לכל סעד כספי. יש לחייב את התובעים בהוצאות הן בגין הליך זה, והן בגין ההליך הקודם, לאור מחיקתו ללא צו להוצאות, כאשר נקבע באותו הליך שככל שיוסיפו התובעים לנקוט בהליך נוסף, ייתן בית המשפט את דעתו להליכים שהתקיימו בתובענה הנ"ל. ##ראיות התובעים:## מטעם התובעים הוגש תצהיר של התובעת 1, בו חזרה על עיקרי טענות התובעים בכתב התביעה. בין השאר נאמר בתצהיר כי הם הגיעו למושב בשנת 58, לימים הצטרפו כחברים לאגודה, ובשנת 59 חתמו על הסכם עם הסוכנות בקשר לציוד ומבנים שנמסרו להם, ונמסר לידיהם המשק שכלל בית מגורים ושטח לעיבוד חקלאי של כ - 12 דונם, שהשתרע לכל אורכו ורוחבו, מדרום - הכביש הפנימי של המושב, מצפון - כביש אשקלון ירושלים, ממזרח - משק 51 וממערב - משק 49. לימים הם הוכרו בידי המינהל כמי שמחזיקים במשק 50 כברי-רשות מכוח חתימה על הסכם בינם לבין האגודה והסוכנות היהודית. בכל השנים מאז, עד שנת 2003, כיתר שכניהם בעלי חלקות א' הצמודות למשק 50 מכל צדדיו, הם נהגו לצאת ולהיכנס לשטח חלקה א', הן ישירות מהכביש הראשי המחבר בין אשקלון לירושלים, וכן מתוך שטח הכביש הפנימי של המושב, דרך בית המגורים והשבילים שבין החלקות, וכן שכל שטחי חלקות א' הצמודות לכביש הראשי הינן כמעט שוות בגודלן למראית עין וגודלן משתנה כנראה בהתאם לתנאי הקרקע והכביש, בהפרשים קטנים במעט, והכל בגדלים שבין 11 ל-12 דונם, וכך היה במשך למעלה מ - 47 שנה, עד לשנת 2003. מנגד, על פי מפה עדכנית מיום 16.10.04, שאושרה בחתימת הועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים, ניתן להבחין כי שטחי חלקות א' הצמודות למשק 50, גדולים באופן ניכר מהשטח של חלקה 50, כאשר השטח של חלקה 3 הינו 11,999 מ"ר, שטחה של חלקה 5 הינו 11,546 מ"ר, בעוד שחלקה 4 של התובעים הינה קטנה יותר בשל העובדה שנגרעה ממנה החלקה שנמסרה למקורות, כאשר ההפרש בין שתי החלקות הנ"ל הצמודות לחלקת התובעים ובין חלקת התובעים, שווה לשטח המקרקעי הידוע כחלקה 2 שנמסר למקורות. בין חלקה א' של משק 50, לבין חלקה א' של משק 51 ובין גבול הכביש הראשי היה קיים מבנה נטוש ישן, אך מבנה זה לא שימש את מקורות, הוא היה ממוקם בצמוד לכביש בתוך שטח חלקה 51 בצמידות לקו הגבול של חלקה 50, והיה בגודל של 16 מ"ר בלבד. גם הדרך המפרידה בין משק 50 לבין משק 51, היוותה במשך כל השנים דרך גישה לשתי החלקות, ובפועל התברר לתובעים רק בשנתיים האחרונות שקדמו לחתימה על התצהיר (נחתם ביום 6.9.05), כי הדרך הנ"ל קיבלה מספר חלקה חדש - 46, והיא רשומה על שם הנתבע 1 ולא על שם מקורות, לצורך קיום דרך גישה למתקן הטיהור. בתאריך 7.8.01, הופיעו לפתע בשטח הצפוני של חלקה א', פועלים אשר הקימו גדר בשטח המריבה בתוך חלקה א' שבבעלות התובעים, כאשר בניית הגדר נעשה ללא היתר בניה כדין, כפי שהתברר בדיעבד במענה למכתבי התובעים. בדיעבד התברר כי הקמת הגדר נעשתה בידי כל הנתבעים מאחורי גבם של התובעים, על מנת "להכשיר" את שטח המריבה, ובכך הוא נגזל משטח חלקה א' שהיה ברשותם, והוצג כשטח שהוחכר למקורות באישור האגודה, ובכך יצרו את חלקה 2 בגוש 2682. לטענת התובעת 1, מעולם לא ידעה על רישומה של החלקה הנ"ל כשטח השייך לחב' מקורות ולא ידעו כי שטח משק 50 חולק לחלקות 2 ו-4, ומעולם לא שותפו בהליך של פיצול ו/או חלוקה של השטח, או בהליך של מתן היתר בניה של תחנת הטיהור שנבנתה על גבי שטח המריבה. מיד לאחר הגעת הפועלים הנ"ל לשטח המריבה, ניסו התובעים למנוע את כניסתם לשטח זה. תחילה הם פנו בעניין אל הנתבעות 1 ו-3 וכן אל הועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים, ולאחר מכן פנו לאותם גורמים באמצעות עו"ד ציון שלו. לתצהיר צורפו מכתבים של התובעים למקורות מיום 1.1.02 שהתייחס גם למכתב שנשלח למינהל ביום 8.11.01, בו ביקשו להמציא להם אישור ביחס לרשות שניתנה להם להיכנס לשטח שלטענת התובעים שייך להם משנת 58, ונדרשו להוציא את המגופים שנעשו לרוחב הדרך (נספח ח' 1 לתצהיר). צורף גם מכתב של התובעת 1 לחב' מקורות מיום 19.9.02, בו הלינו על כך שמקורות פלשה לחלקה שלהם והקימה גדר ללא רשות התובעים, והם נדרשו לפרק את הגדר (נספח ח' 2 לתצהיר). צורף מכתב של התובעים לחב' מקורות מיום 5.2.03 באותו עניין (נספח 3 לתצהיר). כמו כן צורף מכתב שנשלח לועדה המקומית לתכנון ובנייה שקמים, מיום 9.3.03 באותו עניין (נספח ח' 5 לתצהיר) . בנוסף צורף מכתב של עו"ד ציון שלו בשם התובעים לחב' מקורות באותו עניין, מיום 21.3.03 שהתייחס לפסק הבוררות, ולטענה שחב' מקורות פלשה לשטחי חלקה א' של התובעים. כן צורף מכתב של התובעים למקורות באותו עניין מיום 1.5.03. בנוסף צורף מכתב תשובה של חב' מקורות לעו"ד שלו מיום 13.4.03, בו נאמר כי מקורות השיבה לכל פניות התובעים וכי לטענתם אין לתובעים כל זכות בחלקת המריבה או בדרך. כמו כן צורף מכתב של חב' מקורות אל התובעת 1 באותו עניין, מיום 6.10.02 (נספח ח' 12 לתצהיר). כמו כן נאמר בתצהירה של התובעת 1, כי מזה שנים רבות יש סכסוך בינה לבין מזכיר המושב, רפי שרעבי, בעניינים שונים, שהוא נוהג להפלות את התובעים וחלק מתושבי המקום, על פני תושבים אחרים, וכי יש לה חשש שמזכיר המושב פעל מאחורי גבם על מנת לפגוע בהם, בכך שנתן את ידו להקמת תחנת הטיהור בחלקה של התובעים. כמו כן צורפו לתצהירה של התובעת, אישור זכויות התובעים של המינהל מיום 4.8.03 (נספח א'), חוזה בין הנהלת הסוכנות ובין התובעים (נספח ב' 1), החלטת מועצת מקרקעי ישראל שאושרה בממשלה ביום 23.5.65 (נספח ג' 1), תקנון ותשריט של תוכנית מפורטת ע/18 מיום 1.2.52 (נספח ד'), מפה משנת 1954 (נספח ה'), תב"ע ד/777 שקיבלה תוקף ביום 16.10.72 (נספח ו') והסכם חכירה בין המינהל ובין מקורות מיום 30.10.84 (נספח ז'). בחקירתה הנגדית אמרה התובעת שלא ידעה דבר על מקורות או על התכניות, וכן שדרך הכביש הייתה כניסה לשטח שלהם המובילה עם טרקטור, וכיום אין כניסה כזאת, ובמקום נבנה מתקן מפלצתי שבו דולק כל הזמן אור שמאיר את חלון חדר השינה שלהם שמציק לה. כמו כן אמרה, שלא הוזמנה לדיון בועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים, ואף שנשאלה על ידי הועדה אם היא מתנגדת לבניה של מקורות, לשאלה אם יש להם אישור ממע"ץ להיכנס מהכביש הראשי, אמרה שכך נהגו לעשות משנות ה - 50 ולא היה צורך בכל אישור. ##נתבעת 1 - ראיות:## מטעם התובעת העיד שלום עמור, המשמש כיו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, שאמר בעדותו כי את ההזמנות להתנגדות הם שולחים בהודעה בדואר רגיל ולא בדואר רשום. מטעם נתבעת 1 הוגש תצהיר של אבי חליווה המשמש כמנהל מחלקת מיפוי ומדידות במינהל. במקצועו הוא מהנדס מדידות, מודד מוסמך ושמאי מקרקעין. עדותו מסתמכת על עיון במסמכים. לדבריו, תכנית בניין ערים מפורטת ע/18 קבלה תוקף ביום 1.2.52. על פי תקנון התכנית שטחה של חלקה חקלאית לא יפחת מ - 10 דונם (נספח א' לתצהיר). מעיון בתשריט עולה שחלקות 49 עד 67 הינן בצורה מלבנית, באורך מצפון לדרום, השטחים שווים פחות או יותר, וכולם הסתיימו בצד צפון במרחק מה מכביש אשקלון-ירושלים. מעיון בתשריט התכנית שצורף לתצהיר עולה שהמשק של התובעים הוא בחלקה 50, בין חלקה 50 לחלקה 51 עוברת דרך מדרום לצפון. חלקות 44 עד 68 הינן בצורה מלבנית ושוות פחות או יותר בשטחיהן. מדרום לחלקות יש דרך פנימית ומצפון לחלקות אין כל ציון בתשריט. אין בתכנית זאת כל ציון ביחס למתקן של מקורות מצפון לחלקה 50 (נספח ב' לתצהיר). צורפה לתצהירו מפת סוכנות משנת 1954. לדבריו על פי מפה זאת גודל הנחלות מס' 34 - 68 במושב הודיה, נחלות הסמוכות לכביש 3, כולל נחלה 50, הינו בגודל 10 דונם. גודלן של נחלות א' בנחלות אחרות במושב הודיה, נע בין 9 דונם ל-11 דונם. גודלן של כל אותן חלקות על פי "לוח שטחים" הוא כ - 10,000 מ"ר. צורפה לתצהיר מפה מצבית של הסוכנות משנת 1957 המצלמת מצב קיים, ממנה עולה כי השטח של נחלה 50 על פי מדידה הוא 10 דונמים, 250 X 40 מ'. במפה זאת רואים נקודת טריג C 1036 שסומנה על גג מבנה, ומשורטטים בה שני מבנים נוספים, סמוכים למבנה זה, כאשר שלושת המבנים נמצאים מחוץ לגבולות נחלה 50, צפונית לגבול החלקה ודרומית לדרך, כאשר יש מרווח של בין 40 ל-50 מ' בין קצה הכביש לבין גבולן הצפוני של הנחלות הגובלות בכביש מס' 3, ומסומנת דרך בין משק 50 למשק 51, אך אין סימון של דרך עפר מאחת הנחלות הסמוכות ישירות לכביש מס' 3 (נספח ג'). צורפה תכנית בניין ערים ד/777 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1972, שביטלה את תכנית בנין ערים ע/18. בתכנית זאת הוגדלו הנחלות במקביל לדרך מס' 3 עד לגבול תחום הדרך, להוציא נחלה 50 של התובעים שמספרה 4, שלגביה שורטטה מצפון לה חלקה 2 שיועדה למתקן מים, וכן שורטטה דרך קיימת בין חלקה 4 לחלקה 5, שסומנה כחלקה 64. לפי תכנית זאת, אין סימון של כביש או דרך או יציאה ישירות מנחלה 50 לכביש 3. אין סימון של כביש בין החלקות הגובלות בכביש מס' 3 לכל אורכן לבין הכביש, למעט היציאה המוסדרת בכביש בסמוך לכניסה למושב ניר ישראל. המינהל אישר תכנית זאת בחתימתו. כמו כן הוצגה לו מפה שנערכה על ידי מודד מוסמך וצורפה לתצהיר של נתבעת 3, שכותרתה "קידוח גת 10", שעל פי תרשים הסביבה שלה, משנת 1952, שטח קידוח גת 10 נמצא מחוץ לגבולות נחלה 50 (נספח ג'). בתכנית זאת מופיעה חלקה 2 עם ציון טריג C 1036, והיא דומה בעיקרה לתב"ע ד/777. הוגשה גם תכנית לצרכי רישום (תצ"ר 38/78), על פיה נעשה הרישום. בחקירתו הנגדית, אמר שהוא משמש בתפקידו מזה כ - 9 חודשים. כמו כן אמר שבתב"ע ע/18 שקדמה לתב"ע ד/777, לא הייתה קיימת חלקה 2 שנקבעה לראשונה בתב"ע ד/777. בהמשך אמר שחלקה 3 הגובלת עם החלקה של התובעים, הינה בגודל של 11,997 מ"ר וחלקה 5 שגובלת אף היא עם החלקה של התובעים, הינה בגודל של 11,546 מ"ר. כמו כן אמר, שבתב"ע ד/777 הוגדלו החלקות של בעלי הנחלות השכנות לתובע הניצבות לכביש. בהמשך אמר שאינו יכול לדעת על פי המפה של מקורות, מה היה גודל המבנה של גת 10. כמו כן אישר שחלקה 2 שנמסרה למקורות, נמצאת בתוך המשבצת של המושב. כמו כן הוגש על ידי נתבעת 1 תצהיר של ענת אבו צדקה, המשמשת כרכזת במחלקת עסקאות חקלאיות במינהל, במחוז ירושלים והדרום. לתצהירה צרפה הסכם מחודש 5/74 שנערך בין המינהל למקורות (נספח א' לתצהיר), שמתייחס בין השאר לשטחים בהם נמצאים מתקני מים. כמו כן צורף לתצהירה הסכם שנערך בין המינהל לבין מקורות להחכרת שטחים. להסכם זה צורף תרשים מיום 22.5.84, בו מופיעה אותה חלקה 2 עם משולש וסימון טריג C 1036, מצפון לחלקה 4 של התובעים וסוגר את הדרך העוברת בין מגרשים 4 ו-5 (בעבר מגרשים 51-50), ואותה דרך רשומה כחלקה 64. החלקות משני צידי החלקה של התובעים (3 ו-10-5) הינן גדולות יותר ומגיעות מצפון עד לקצה הצפוני של חלקה 2 ועד לכביש, כך שההפרש בין יתר החלקות לחלקה של התובעים הוא בגודל השטח של חלקה 2 שניתנה למקורות. בחקירתה אמרה שהחלקה שהוחכרה למקורות נגרעה מהמשבצת, אך אין לה נתונים על כך. לשאלה אם כאשר מוחכר למקורות שטח המוחזק בידי בעל נחלה, הם פונים לבעל הנחלה, אמרה שבכל מקרה הם לא פונים לחבר, אלא רק לאגודה והם עומדים מול האגודה. כמו כן הוגשו על ידי נתבעת 1, נסחי רישום של חלקות 4, 2, ו-64 בגוש 2682 במסגרת התביעה. ## נתבעת 2 - הראיות:## מטעם נתבעת 2 הוגש תצהיר של נפתלי שרעבי המשמש כיו"ר ועד המושב. לדבריו, התובעים ידעו את מבנה הנחלה שלהם והיו מודעים לזכויותיה של מקורות בשטח המסומן במפה. האגודה לא הייתה שותפה לפיצול ו/או לשינוי תכנוני של הנחלה בה התגוררו התובעים. האגודה לא הקימה תחנה להסעת תלמידים כאמור בכתב התביעה. התחנה הוקמה על ידי המועצה האזורית ואינה מפריעה לכניסה. עץ הפיקוס שאותו ביקשו התובעים לא לעקור, הוא שמפריע לכניסה. האגודה לא הפלתה לרעה את התובעים ושטח נחלתם גדול משטח הנחלה של שכניהם ובעלי נחלות אחרות. הפרצלציה נעשתה על ידי הסוכנות היהודית ולא על ידי האגודה. גם לו היו זכאים התובעים להגדלת נחלתם, לא ניתן הדבר לביצוע הואיל ונחלתם גובלת עם נחלות אחרות שלא ניתן להקטינן. בחקירתו הנגדית אמר ביחס למתקן של מקורות, שכאשר הוא הגיע למושב בשנת 1959, הייתה שם באר מים בגודל של כ - 4 על 4 מ'. ביחס לשטחי החלקות, אמר שיש גם כאלה שיש להם שטח קטן משל התובעים. כמו כן אמר, שלאף חלקה מהחלקות הצמודות לתובעים, אין גישה חוקית לכביש. בהמשך אמר שהתובעים לא עיבדו את החלקה שלהם ב - 20 השנים האחרונות, ואת החממות הם לא עיבדו ב - 25 השנים האחרונות. כמו כן אמר שיש כאלה שמעבדים את השטח עד לכביש, אף שהחלקה שלהם לא מגיעה עד הכביש ואסור לעשות כן. כמו כן אישר שגם אלה שלא מעבדים את חלקותיהם אינם רוצים שייקחו להם שטחים מהחלקות שלהם, ולא לוקחים להם. בהמשך אמר שאינו יכול לומר שאי פעם ראה שהחלקה של התובעים עובדה עד הכביש. ## נתבעת 3 - הראיות:## מטעם נתבעת 3 (מקורות), הוגש תצהיר של יורם אוחיון שמשמש כממונה נכסים במרחב מרכז של מקורות. לדבריו, מקורות בנתה במקום באר מים בתחילת שנות ה -50 המכונה "קידוח גת 10", על פי הסכם חכירה שנחתם בינה לבין קרן קיימת לישראל מיום 1.4.52 (צורף הסכם ותרשים קידוח גת 10 כנספח ה' לכתב ההגנה). מתרשים זה עולה, שהמבנה מצוי בתוך מגרש מלבני ברוחב של כמחצית מהרוחב הצפוני של החלקה של התובעים מצפון לה, בין גבול החלקה של התובעים ובין הכביש, בעת שהחלקות הצמודות לחלקת התובעים מימין ומשמאל, מסתיימות באותו קו צפוני של המגרש של התובעים, במרחק מה מהכביש. המגרש שבו נבנתה הבאר הינו כאמור בצורה מלבנית, כאשר גבולו הצפוני מגיע לכביש, ובצמוד לצלע האורך המזרחית של המלבן, יש סימון למבנה קטן כן נאמר בתצהיר, שביום 30.10.84 נחתם הסכם בין מקורות לבין המינהל לצורך הקמת מתקן קידוח גת 10 (נספח א' לתצהיר). בתרשים המצורף להסכם, מופיעה אותה חלקה מצפון לחלקה של התובעים לכל רוחבה עד לכביש, ויש ציון טריג C 1036. כמו כן משתרע השטח מצפון בצידו הדרומי גם מעבר לגבול הצפוני של הדרך שבין המגרשים 4 ו-5 (בעבר 50 ו-51). לדברי המצהיר, השטח שהוחכר למקורות היה בגודל של 1,899 מ"ר. כמו כן נאמר שבין כביש מע"ץ לבין המתקן של מקורות, לא היה מעבר מוסדר לכלי רכב. בנוסף נאמר בתצהיר, שביום 18.2.03 קיבלה מקורות היתר מהועדה המקומית לתכנון ובניה (שקמים) לפירוק המתקנים הקיימים ולביצוע עבודות עפר וגידור, על מנת להקים מתקן התפלה (נספח ג' לתצהיר). לשם כך נערכה מפה מצבית מיום 23.4.01 (נספח ד' לתצהיר), ממנה עולה כי היו קיימים שלושה מבנים קטנים במרכז החלקה, מבנה קטן בקצה הצפוני של החלקה במרכז, ומבנה נוסף בקצה הצפוני מזרחי של החלקה, מצפון לדרך שעברה בין המגרש של התובע ובין המגרש השכן, אך לא צמודה לה, כאשר דרך זו נחסמה על ידי החלקה של מקורות. לאור זאת, אין ולא היו לתובעים כל זכויות בחלקת המריבה, והם ידעו והיו צריכים לדעת על המתקן של מקורות, שהיה קיים לפני עלייתם לקרקע. בחקירתו הנגדית אמר שהוא עובד במקורות משנת 2000. כמו כן אמר שלא ידוע לו מתי נבנו המבנים שהיו קיימים בחלקה. כמו כן אישר ששטח המבנה שהיה קיים יכול להיות 16 מ"ר, אם כך נכתב על ידי המודד. ## הדיון בבית המשפט:## מעיון בעדויות ובמסמכים שהוגשו עולה, שגודל החלקה של התובעים על פי תב"ע ע/18 ומפות הסוכנות היה כ - 10 דונם, ומצפון לחלקת התובעים הייתה באר מים של מע"ץ בגודל של כ - 4 X 4 מ'. מאידך גיסא מקובלת עלי גרסת התובעת 1 שלא נסתרה, שבעלי החלקות הצמודות לחלקה של התובעים נהגו לעבד את חלקותיהם עד לכביש, וסביר להניח שכל עוד לא הפריע הדבר לאיש, אף אחד לא מחה בידיהם. גרסה זאת נתמכת בעובדה שאינה שנויה במחלוקת, שעם עריכת תב"ע המעודכנת ד/777 ביום 16.10.1972, הוגדלו כל החלקות הניצבות לכביש אשקלון - צומת אחים, בכ- 1.5 דונם כל אחת, כך ששטח החלקות הגיע עד לכביש. עובדה זאת תומכת בכך ששינוי זה התאים את עצמו למציאות שהייתה קיימת בשטח, על פיה עיבדו בעלי הנחלות את חלקותיהם עד לכביש, וסביר להניח שכך עשו גם התובעים, והם עיבדו את החלקה שלהם עד לכביש, למעט השטח של אותה באר מים של מקורות, שהייתה בגודל של כ - 4X 4 מ', שלא הפריעה להם לעבד את השטח מסביב. מסתבר שבניגוד לבעלי הנחלות הניצבות לכביש, להם הוגדלה החלקה בתב"ע ד/777, נמנעו מלהגדיל את החלקה של התובעים בצורה דומה, וזאת בשל ההחכרה הקודמת של חלק מהשטח למקורות, בו הוקמה אותה באר מים, עוד בשנת 1952, ומתקנים נוספים שהוקמו באותו שטח כפי שהם מופיעים במפת המצב של הסוכנות משנת 1957. אלא שהתובעים לא היו מודעים לכל המצב הזה. בקשר לכך מקובלת עלי גרסת התובעת 1, שעד לשנת 2001, עת התחילה חברת מקורות לגדר את השטח ולהכשיר אותו להקמת מתקן ההתפלה, לא היו התובעים מודעים למיקום המדויק של חלקתם על פי המפות של הסוכנות היהודית או על פי תב"ע ד/777 משנת 1972, ומבחינתם, כמו כל החברים בעלי החלקות הניצבות לכביש, הם עיבדו את חלקותיהם עד לכביש, למעט השטחים הקטנים בהם הוצבו מתקנים, שלא היה בהם כדי להפריע לעיבוד השטח מסביב. כמו כן נראה לי על פי עדות התובעת 1 ויתר הראיות, כי בשנים האחרונות עוסקים בעלי הנחלות פחות בחקלאות ואינם מעבדים את כל חלקותיהם, וכך גם התובעים אינם מעבדים את חלקותיהם מזה כ - 15 שנה, אך אף שבעלי הנחלות אינם מעבדים את חלקותיהם, הם שומרים בקנאות על השליטה והחזקה בחלקותיהם, ביודעם שהדבר יכול לשמש בסיס לזכויות בעתיד, במקרה של מכירת הנחלה ו/או במצב בו יחזור העיסוק בחקלאות לתיקנו. אכן היה מחדל מצד התובעים בכך שלא בררו את המצב על פי תב"ע ד/777 ועל פי מרשם המקרקעין, על פיהם היו יכולים לעמוד על כך שהחלקה הצפונית לחלקתם, בה הוקם מתקן ההתפלה של מקורות, הוחכרה מזה שנים רבות למקורות. חלק מהחלקה שמצפון להם הוחכר למקורות עוד בשנת 1952, ובשנים 1984-1972 הוחכרה למקורות כל החלקה שמצפון לחלקתם של התובעים, שהייתה מעובדת על ידי התובעים, אך לא היה במחדל זה כדי לפגוע במהימנות גרסתה של התובעת 1 ובסבירות גרסתה, כי הם ראו את כל השטח עד הכביש כחלק מהחלקה שלהם, שהם נהגו לעבד את כל השטח עד הכביש בעת שעסקו בחקלאות, ולא היו מודעים בפועל לזכויות של מקורות באותה חלקה עד לשנת 2001, עת החלה מקורות בבניית הגדר מסביב לחלקה. מבחינה זאת טעו התובעים בכך שהם טוענים שחלקה 2 שהוחכרה למקורות נגרעה מהחלקה שלהם על פי ההסכם עם הסוכנות, המינהל והאגודה, וזאת לאור העובדה שחלקה זאת לא נכללה בשום מפה או תשריט כחלקה שלהם, והיא הייתה תמיד על פי המפות, ההסכמים, התשריטים והתוכניות, מחוץ לחלקה שלהם, אך בנסיבות העניין נראה לי כי עד לשנת 2001 או עד לשנת 2003, הם היו במצב של מחזיקים באותה חלקה בפועל, בכך שהם נהגו לעבד אותה ונהגו בה כחלק מהחלקה שלהם, בעת שעיבדו את חלקתם, כשאיש אינו מוחה בידיהם, לא המינהל, לא האגודה וגם לא מקורות. ביחס לשאלה אם מקורות מימשה את זכויות החכירה שרכשה, נראה לי שלא הובאה כל ראיה של ממש לכך, למעט אותה באר מים שהוקמה עוד בשנת 1952, וביחס למצב בשטח מאז כניסת התובעים בשנת 1959 ועד לשנת 2001, לא נסתרה עדות התובעת 1 והיא נראית לי סבירה ומהימנה, ביחס לעובדה שהם עיבדו את החלקה בעת שעסקו בחקלאות בהיקף מלא, והם נהגו בחלקה מנהג של מחזיקים, כשאיש אינו מוחה בידיהם, עד לתחילת הקמת הגדר בשנת 2001. בקשר לכך נראה לי, שהיה משגה מצד המינהל, בכך שיזם את התכנית ד/777 והחכיר את החלקה למקורות בלי לוודא שהחלקה פנויה. כמו כן נראה לי שהיה משגה גם מצד המינהל, גם מצד האגודה וגם מצד מקורות, בכך שלא פעלו על פי דין לסילוק ידיהם של התובעים מהחלקה, בטרם אפשרו למקורות להקים את הבניה. בקשר לכך נראה לי, שבניה זאת לא הייתה יכולה להתבצע בלי שכל הגורמים הנ"ל יאפשרו את הדבר, שכן, המינהל צריך לחתום על הבקשה למתן היתר כבעלים, האגודה עומדת מול המינהל ומול בעלי הנחלות חברי האגודה, כך שהמינהל לא היה רשאי לחתום על הבקשה להיתר בניה של מקורות, עד לסילוק ידיהם של התובעים מהשטח בדרך חוקית. במצב זה נראה לי שהייתה פגיעה בזכויות התובעים כמחזיקים, בכך שהם סולקו באופן חד צדדי מהשטח תוך עשיית דין עצמית בלי לפנות לבית משפט בתביעה לסילוק ידיהם מהמקום, כנדרש בסעיף 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. במסגרת הליך זה, היה מקום לבדוק אם נרכשה על ידיהם זכות כלשהי מכוח החזקה והשימוש במשך שנים רבות כשאיש אינו מוחה בידיהם, לא במסגרת של התיישנות אלא במסגרת האפשרות לרכישת זכויות כברי רשות, כפי שנעשה הדבר על ידי שכניהם בחלקות הסמוכות להם. כמו כן נראית לי טענת התובעים, שגם המינהל וגם האגודה לא נהגו בהם בשוויון והיפלו אותם בהשוואה לכל בעלי החלקות הניצבות לכביש, שלכולם הוגדלה הנחלה בגודל השווה לחלק שנמסר למקורות, ואשר נגרע מהתובעים רק בשל העובדה שהוא נמסר למקורות. בקשר לכך, לא נראית לי טענת ב"כ נתבעת 1, שאין מדובר באפליה, בשל האילוץ שהיה בצורך למסור את השטח למקורות או בשל העובדה שלבעלי נחלות אחרות במושב יש חלקות קטנות יותר. בנסיבות העניין, עקרון השוויון בהשוואה לבעלי חלקות הניצבות לכביש, זועק בכך שלכולם הוגדלו החלקות בתב"ע ד/777 בשנת 1972 עד לכביש, ורק לתובעים לא הוגדלה החלקה בשל העברת השטח למקורות. יצוין שהמתקנים שהיו בשטחים שהוחכרו למקורות קודם לכן היו בשטחים זעומים לעומת השטח של 1,886 מ"ר שהועבר למקורות בעקבות תב"ע ד/777, וזאת תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהתובעים עיבדו אז את השטח כמו אחרים עד לכביש. בנסיבות העניין, לא נראה לי שמדובר בפלישה שלא כדין, שכן, האגודה שהייתה מופקדת על השטח שהיה חלק מהמשבצת שנמסרה לה, הייתה מודעת לאותם עיבודים, וגם מצד המינהל ניתן היה לצפות שיהא מודע לכך שאותן חלקות מעובדות עד לכביש. עובדה היא שבעת שנערכה תב"ע ד/777 בשנת 1972, לא מצאו הרשויות לנכון לנקוט אמצעים נגד כל אותם בעלי החלקות שעיבדו את השטח גם מצפון לחלקותיהם עד הכביש, ולמעשה נתנו לגיטימציה לאותם עיבודים בכך שהגדילו את כל החלקות הניצבות לכביש, עד לכביש. במצב זה, לא הייתה כל סיבה לראות את העובדה שגם התובעים עיבדו את השטח שמצפון לחלקתם עד לכביש בדרך שונה מהדרך בה התייחסו לאותה עובדה כלפי בעלי החלקות האחרות הניצבות לכביש. במצב זה נראה לי, כי גם בשל המצב העובדתי של שימוש רב שנים באותו השטח על ידי התובעים ובשל השיקול שחייב מתן יחס שווה לתובעים, כמו ליתר בעלי החלקות הניצבות לכביש, היה מקום לבוא איתם בדברים על מנת להבהיר וליישב את העניין בדרך מוסכמת או על ידי סילוק ידיהם מהשטח באופן חוקי. במצב שנוצר ובשל העובדה שהתובעים הוכיחו רק מצב של שימוש וחזקה בשטח, וזכויות הנובעות מטענת האפליה, נראה לי כי לנוכח העובדה שכיום מתקן ההתפלה עומד על כנו, והעובדה שלא הוכחה טענת התובעים כי היו אי פעם בעלי זכויות כדין בשטח המריבה, אין מקום להורות על החזרת המצב לקדמותו. ## הסעדים המבוקשים:## באשר לבקשת התובעים להקצות להם קרקע בייעוד חקלאי כחלק מחלקה א' בהיקף של 1,899 מ"ר, תוך החזרת המצב לקדמותו, נראה לי כאמור שאין מקום לכך, גם בשל העובדה שלא ניתן לקבוע אם הדבר בר ביצוע מבחינת האפשרות להקצות קרקע כזאת כחלק מחלקה א', כאשר לא ניתן להקטין חלקות של אחרים על מנת להקצות קרקע כזאת בצמידות לחלקה א' לשלהם, ובאשר לאפשרות להקצות את הקרקע במקום אחר, בתוך המשבצת, או על ידי הוספה למשבצת, לא הובאו ראיות ביחס לאפשרות המעשית לכך. כמו כן נראה לי, שלא יהא נכון להורות על הקצאת קרקע באותו גודל במדויק, בשל העובדה שגם לתובעים היו איתותים בכך שהייתה באר מים באותה חלקה והם היו יכולים לבדוק את מצבם החוקי לאשורו. מאידך גיסא, אני נותן צו הצהרתי הקובע כי גם המינהל וגם האגודה צריכים לבדוק את הדרך המעשית לרצות את התובעים על ידי הקצאה כזאת, ובהעדר הקצאה כזאת, נראה לי שניתן וראוי להיענות לבקשת התובעים להתיר להם פיצול סעדים על מנת שיוכלו להגיש תביעה לפיצויים בקשר לכך, כאשר הרשות הניתנת הינה גם כלפי המינהל (הנתבעת 1), גם כלפי האגודה (הנתבעת 2) וגם כלפי נתבעת 3 (מקורות), בשל העובדה שגם מקורות לא נקטה דרך חוקית לסילוק ידיהם של התובעים מהשטח, בטרם תפסו את החזקה וביצעו את הבנייה בשטח. גם ביחס לרישום זכויות דרך, נראה לי שאין עילה לסעד המבוקש ואין מקום להורות על מתן אפשרות למימוש זכות השימוש והמעבר עד לכביש, בדרך של מתן הוראה לרישום בספרי הנתבעים והסרת כל מחסום לרבות כניסה מהכביש. מאידך גיסא, גם בעניין זה ניתנת הרשות לפיצול סעדים נגד שלושת הנתבעות בקשר לכך. גם ביחס להפסקת המטרד שבחסימת הדרך, נראה לי שאין מקום ליתן את הסעד המבוקש, ואין מקום להתיר פיצול סעדים בעניינים שהוכרעו בבוררות, אך ניתנת הרשות לפיצול סעדים ככל שהדבר נוגע לעניינים שלא הוכרעו בבוררות. כך שהסעדים האופרטיביים נדחים, אך ניתן צו הצהרתי וניתנת רשות לפיצול סעדים כאמור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.חכירהמושבים נחלות ומשקיםקרקעותמקרקעיןבר רשותהפקעהמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל