ההליך : מנהל מקרקעי ישראל [להלן - "המינהל"] מנהל את מקרקעי המדינה, וביניהם מקרקעין המצויים ברמת הגולן. בין מקרקעין אלה, נכללת חטיבת מקרקעין ששיטחה כ- 188 דונם, אשר שימשה, עת שלט המשטר הסורי ברמת הגולן, כמחנה צבאי סורי. המקרקעין האמורים, טרם עברו הליך של הסדר. בתוך שטח המחנה האמור, כך נטען בכתב התביעה, מצוי היה מגרש, ששטחו כ- 830 מ"ר [להלן - "המגרש"]. לטענת המינהל, מדינת ישראל הינה בעלת המקרקעין כולם, לרבות המגרש. מגרש זה הוחזק על ידה משך השנים מאז עברו שטחי רמת הגולן בשנת 1967 לשלטון מדינת ישראל, והיא נהגה בו מנהג בעלים על פי המפורט בכתב התביעה, פלשו הנתבעים 1- 2, שהינם בני זוג, והנתבע 3 שהינו אביו של הנתבע מס' 1 - כולם תושבי מסעדה [להלן - "הנתבעים"], לתוך שטח המגרש והחלו לבצע בו עבודות בנייה בשנת 2005. נוכח האמור טענה המדינה, כי הנתבעים השיגו את גבולה, והחלו לבצע עבודות בקרקע שבבעלותה, ללא הסכמתה, ואף בניגוד לתוכנית בניין עיר מאושרת החלה עליהם [תוכנית ג' 5876], אשר לפיה, נקבעו המקרקעין כאזור מיוחד, בו תותר בנייה אך ורק לצרכי משרד הביטחון נוכח האמור, הוגשה תביעה זו שבפני, לפיה נתבקש סעד של הצהרה כי זכות הבעלים במקרקעין נתונה למדינת ישראל, ובהתאם, נתבקש צו לסילוק ידם של הנתבעים מהמגרש, תוך השבת המצב לקדמותו לאחר סילוק כל המחוברים, ומתן צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות שימוש במגרש. עוד נתבעו דמי שימוש בגין השימוש שעשו הנתבעים במגרש לתביעה צורף תשריט וכן חוו"ד, המלמדת על גבולות המגרש, אשר סומן כמגרש מס' 470. לטענת הנתבעים, הם מחזיקים כדין במגרש. לטענתם, אין כל יריבות בינם לבין התובע - המינהל, באשר אין למינהל כל ראייה כי המדינה הינה הבעלים בקרקע. לטענתם, קיימות להם זכויות קנייניות מזה שנים רבות - זכויות אשר עברו בירושה מדור לדור. הנתבע מס' 3 קיבל את הזכויות במתנה, ללא תמורה, מאבי אשתו, הגב' פאיזה איברהים. אבי האישה, תאופיק איברהים, קיבל את הזכויות בירושה מאביו המנוח קאסם איברהים, וזה קיבלם בתורו בירושה מידי המנוח עלי אחמד איברהים. לטענת הנתבעים, מצוי בידם נסח בעלות, אשר הוצא על ידי הרפובליקה הסורית ביום 17.9.1929. המגרש עובד ותוחזק ברציפות על ידי כל בני משפחת איברהים, והיווה את מקור פרנסתם משך כל השנים. במהלך שנים אלה, נטעו בו עצי זית, תות וכרם ענבים, הקיימים עד היום לטענת הנתבעים, המגרש מעולם לא היווה חלק ממחנה צבאי סורי, ולא שימש את הצבא הסורי, אלא מאז ומעולם שימש כאדמה חקלאית, אשר עובדה והוכשרה ברציפות משך מאות בשנים. מגרש זה מעולם לא הוחזק אף על ידי מדינת ישראל. לאחר שפירטתי את טענות הצדדים באופן כללי, אעבור לפירוט טענותיהם של בעלי הדין, כמפורט בסיכומיהם טענות המדינה : המינהל טוען, כי זכויות הבעלות במקרקעין עברו לידי מדינת ישראל נוכח העובדה כי שימשו כמחנה הצבא הסורי במסעדה. לשיטת המינהל, אין חולק על כך אכן היה קיים באזור מחנה צבאי סורי, כאשר המחלוקת הנטושה כיום, לאחר שנשמעו ראיות בתיק זה, ובתיקים אחרים אשר נוהלו במקביל נגד פולשים אחרים לשטחי המחנה, הינה סוגיית גבולותיו של המחנה. טיעוניה של המדינה נשענים בעיקר על חוות דעת הגאודט ד"ר דן שרני, שהינו מפענח תצלומי אויר מנוסה, אשר הצביע על גבולות המחנה, בהתאם לפיענוח תצ"א משנת 1967. על פי פיענוחו של ד"ר שרני, נמצאו במגרש סממנים אופייניים למחנה צבאי, לרבות גדרות תיל, סוללות, עמדות תותחים, דיפונים לרכב, מחסן תחמושת מבטון מזוין, תעלות קשר ומחפורות שונות - כל אלה מצביעים על כך, כי שטח המגרש, היווה חלק מחטיבת המקרקעין אשר שימשה כמחנה צבאי על כל מתקניו האופייניים לטענת המדינה, ההנחה הינה, כי חוות דעת הנסמכת על תצלומי אויר, מהוה את הראייה האובייקטיבית הטובה ביותר לגבי מצב מקרקעין בנקודת זמן מסוימת. [ראה ע.א. 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח פ"ד נ [1] 499 509]. במקרה דנן, הוצגו ראיות כאמור, והמומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו, תוך שהוא עומד עליה. חוות דעת זו אושרה אף במסמכים אחרים. עוד מציינת המדינה כי חוות דעתו של ד"ר שרני עולה בקנה אחד אף עם ממצאים אשר נמצאו בתיקים אחרים, בהם נוהלו הליכים בין תושבים אחרים מהעיירה מסעדה לבין מדינת ישראל. כן נוהל הליך בין הוואקף הדרוזי בכפר מסעדה לבין המדינה, בו נטען על ידי הוואקף כי כל חטיבת המקרקעין הועברה על ידי תושבי הכפר מסעדה לבעלות הוואקף ללא תמורה. תביעה זו נדחתה, תוך קביעה, בין השאר, כי המקרקעין היו מצויים בתחום המחנה הצבאי הסורי ולא בבעלות פרטית לטענת המינהל, לא הציגו הנתבעים גרסה ברורה לעניין מיקומו של המחנה הצבאי הסורי. העד היחיד, שאינו מבין הנתבעים, הש'יח האיל חסן עבדאללה איברהים, [להלן - "ש'יח האיל"] אשר אמור להיות עד אובייקטיבי, הצהיר כי המחנה לא היה מגודר, וכי התושבים נהגו לעבור דרכו למגרש אשר שימש כגורן ["נעס"]. אלא שהסתבר כי גרסתו של העד אינה עומדת במבחן החקירה הנגדית. העד חזר בו בעדותו מרוב הטענות אשר הועלו בתצהירו. גם שהתבקש העד לשרטט את גבולות המחנה הצבאי, הוא כשל ושרטט קו אשר בתוך תחומו נכלל אף שטח המגרש. בחקירתו החוזרת, שינה העד את טעמו וחזר מן השרטוט. העד אף העיד כי המחנה הסורי השתרע עד גבולות הכפר בסיכומיו, מסביר המינהל, כי לאחר מלחמת ששת הימים הוקנו המקרקעין, בהתאם לצו מספר 21 שהוצא על ידי המושל הצבאי לממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש, כדין רכוש ממשלתי נטוש. צו זה, עומד בתוקפו אף לאחר חקיקת חוק רמת הגולן התשמ"א - 1981 - בהתאם לתקנות רמת הגולן [הוראות מעבר] תשמ"ב - 1982. על פי אותן תקנות הועברו המקרקעין לניהול המינהל. לפי סעיף 2 [ג] לצו, כפי שתוקן בצו 197, די באישור הממונה בתעודה בכתב, כי רכוש פלוני הינו רכוש ממשלתי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר עוד מוסיף המינהל וטוען לחילופין, כי בהתאם לפענוח צילומי אויר, היו המקרקעין בשנת 1967, בשנת 1976 ואף במהלך שנות ה- 80 אדמות בור שוממות. על פי חוק נכסי המדינה תשי"א - 1951 - מוקנים נכסים ללא בעלים לבעלות המדינה. הואיל ובשנת 1981, הוחק החוק הישראלי במסגרת חוק רמת הגולן, מוקנים המקרקעין למדינה מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה. על פי תקנה 8 לתקנות נכסי המדינה, [מקרקעים] תשי"ב - 1952, מי שאין לו זכות חוקית לכך אינו יכול לתפוס ולהחזיק מקרקעי מדינה, אלא ברשותו של המינהל ובתנאים שקבע. גם אם עיבדו הנתבעים, או מי מהם, את המקרקעין, הרי נוכח העובדה כי המקרקעין קמו לבעלות מדינת ישראל, לא ניתן לרכוש בהם בעלות מכוח התיישנות, כאשר מדובר במקרקעי ישראל ביחס לנסח הרישום ["קושאן"] אשר צורף לתצהירי הנתבעים, טוען המינהל כי המדובר במסמך בלתי קביל, באשר לא הוצג מקורו או העתקו המאושר כקבוע בסעיף 32 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971. עוד נטען, כי הואיל ומדובר במקרקעין מסוג מוואת, יש להניח כי לא ניתנו לגביהם קושאנים. עוד מציין המינהל, כי המבקשים לא הוכיחו את שרשרת העברת הזכויות במגרש מהבעלים הרשום אליהם. כן לא הוכחה, חפיפה בין גבולות המגרש לבין הגבולות המתוארים בקושאן, מכל ארבע כנפות השמיים באשר לעיבוד הקרקע, טוען המינהל, כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם לחזקה ועיבוד, שיש בהם כדי להקנות להם זכויות במקרקעין. על פי ההלכה, היה עליהם להוכיח כי עיבדו את הקרקע ברציפות שנה אחר שנה משך כל עונות השנה, משך 15 שנה כקבוע בסעיף 78 לפקודת הקרקעות העותומנית כפי שתוקן בסעיף 22 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958. מן הראיות ניתן להסיק, לכל היותר, כי השימוש שנעשה היה לצורך גורן במשך כחצי שנה מידי שנה, וככזה, אינו עולה כדי "עיבוד ממשי". על פי חוות דעתו של ד"ר שרני, נראה עיבוד במקרקעין לראשונה בתצ"א משנת 1992. רק בשנת 1999, היו המקרקעין מוכשרים, כאשר ד"ר שרני, היה מסופק אם אכן עובדו בתקופה זו. רק בשנים המאוחרות יותר, ניצפו בתצלומי האוויר, מספר עצים. עדויותיהם של הנתבע מס' 3 ועדותו של הש'יח האיל אינן מתיישבות עם תצלומי האויר המדינה מצביעה אף על כך, כי הנתבעים לא הביאו עדים רלוונטיים כגון אשתו של הנתבע מס' 1 והשכן, מר ראדא. נוכח כל האמור טוען המינהל, כי יש לקבל את התביעה. במאמר מוסגר אציין, כי אמנם המדינה תבעה דמי שימוש ביחס למגרש, אולם נמנעה מהבאת כל ראיות באשר לקביעת גובה דמי השימוש והיקף השימוש אשר נעשה לטענתה במגרש מהלך השנים טענות הנתבעים : טענה ראשונה שבפי הנתבעים הינה, כי לפי חומר הראיות אשר הובא על ידי המינהל עצמו, עולה כי לכל הפחות החל משנת 1980, שימש המגרש כקרקע חקלאית. טענה זו, הועלמה על ידי המינהל, אשר נוהג בחוסר תום לב לגישת הנתבעים, ויצר לעצמו "יש מאין" עילת תביעה חדשה, לפיה כאילו הפלישה למגרש, התרחשה בשנת 2005. בכך הועלמה העובדה, כי הנתבעים או מי מהם החזיקו במגרש לפחות 25 שנה על כל המשתמע מחזקה זו. לטענתם, כאמור, הם מחזיקים בקרקע עשרות שנים כאשר, כעולה מעדויותיהם, והמוצגים נ/2 [צילומי המגרש], הם עיבדו את הקרקע ונטעו בה עצי פרי שונים. קרקע זו מעולם לא היתה מחנה צבאי סורי עוד טוענים הנתבעים, כי העד העיקרי מטעם המינהל, מר יובל כהן [להלן: "מר כהן"], מסר לנתבעים, בפגישה שהתרחשה חודשים ספורים לפני הגשת התביעה, כי הוא מודע לזכות בעלותם בקרקע, כאשר מקור ידיעתו בין היתר נובע מצילומי האויר. מר כהן אישר את דבר קיומה של הפגישה, בעדותו בבית המשפט לטענת הנתבעים, אין להתייחס למסמכים אשר הוצגו על ידי המינהל במהלך שמיעת הראיות. צילום האויר אשר צורף לתצהירו של מר כהן, אינו ברור, אין לדעת מתי נערך ומי צילמו. על פי צילום זה מסומנת בצבע צהוב חלקתו של השכן מר ראדא, כאשר חלקת הנתבעים נראית כשהיא נטועה עצים. הנתבעים אף טוענים נגד ראיות שונות, כגון מפות, אשר לא הוגשו כראיות, פסק דין בבית משפט השלום בקרית שמונה, וכן פסקי דין שניתנו בבית משפט זה ובבית המשפט העליון, תרשימים אשר אין לדעת מי ערך אותם, תכתובות וכיוצ"ב, אשר אינם רלוונטיים לתובענה דנן. סבורני, כי בעניין זה הצדק עם הנתבעים, וכבר בשלב מוקדם זה אציין, כי לא אתייחס לכל ראיה שאינה קבילה באשר אינה רלוונטית או לא הוצגה על ידי עורכה, או לפסקי דין שניתנו בהליכים בהם הנתבעים לא היו צד באשר לחוות דעתו של ד"ר שרני, טוענים הנתבעים כי העד חזר בו בחקירתו הנגדית ממספר קביעות שהופיעו בחוות דעתו, וכי העד השיב בצורה מתחמקת תוך גילוי חוסר בקיאות אפילו במועדי ביצוע צילומי האוויר, קנה המידה של צילומי האוויר, ואפילו ביחס לעובדה האם קיימת היתה גדר או לא קיימת היתה גדר ובאשר למיקומה של הגדר. בעוד שבמקום אחד טען כי הגדר היתה דרומית לחלקה, הרי במקום אחר טען כי הגדר הינה בצד מזרח ומערב לחלקה, תוך שהוא חוזר בו מטענתו כי היתה גדר בשנת 1992. הנתבעים אף מביעים תמיהתם על כך כי העד ראה במקום שלט ועליו המילה העברית "תחמושת", שעה שהמדובר היה במחנה סורי, וכידוע אנשי צבא זה לא השתמשו בשפה העברית לשם שילוט מחנותיהם עוד נטען ביחס לעדותו של המומחה, כי זה הודה שלא ערך בדיקה אובייקטיבית מקצועית, באשר לקביעת גבולות המחנה, לא ידע לומר מתי הותקנה הגדר, ולא הצליח להראות על צילומי האוויר היכן הותקנו הגדרות. מסקנתם של הנתבעים ביחס לעד זה, הינה כי העד לא הסתמך על מסמכים אובייקטיביים מקצועיים, לא יכול היה לקבוע את מיקום וגבולות המגרש נשוא התביעה, ואין לבסס גרסה על פי עדותו עד נוסף, אשר לעדותו התייחסו הנתבעים, הינה עדותו של המהנדס סוהיל זידאן שהינו מודד מוסמך. זה האחרון הסתמך על מפות אשר אמינותן לא נבדקה, באשר היה מדובר על העתקים אשר נמסרו לו מידי המינהל, והוא עצמו לא ערך בדיקות ראויות לשם קביעת מיקום המגרש כעולה מעדותו.עדותו של עד זה, מציבה את המגרש מערבית למיקומו של המגרש, ביחס לחוות דעתו של העד שרני. ביחס לעדותו של מר כהן, הרי זה החל את מלאכתו במסגרת המינהל רק בשנת 2002, כך שמרבית דברי עדותו, אינה אלא עדות מפי השמועה מנגד, טוענים הנתבעים כי הראיות אשר הובאו מטעמם, יש בהם כדי לבסס את גרסתם. על פי עדותו של הנתבע מס' 3, הרי מאז נישא לאשתו בשנת 1961, הינו מחזיק במגרש. אף הנתבעים 1 ו- 2 העידו כי הינם מכירים את המגרש, נתבע מס' 1 מאז נולד בשנת 1976 ונתבעת 2 מאז נישאה לנתבע 1. את עיקר גרסתם, בונים הנתבעים על עדותו של הש'יח האיל חסן עבדאללה איברהים. עד זה, אשר נולד בשנת 1943, תיאר את גבולות המגרש, כפי שהכירו מאז ומתמיד. לטענתו, מגרש זה לא היה חלק ממחנה הסורי, והוא עובד בידי בני משפחת איברהים בהערת אגב אציין, לגבי עדותו של עד זה, כי העדות תורגמה על ידי מתורגמן שלא כראוי. איני יודע מהי טענתם של הנתבעים לעניין תרגום זה, שכן, אמנם התרגום אכן היה לקוי, אולם בפרוטוקול בית המשפט, הובאו הדברים כהווייתם, לאחר שב"כ הנתבעים דקדק עם דברי התרגום, ובכך, דאג כי הדברים ירשמו כראוי. כאמור, נשענים הנתבעים גם על צילומים אשר נעשו על ידי הנתבע 1 [נ/1] מהם ניתן ללמוד כי העצים הנטועים על המגרש, הינם בני עשור לפחות. כן הוצג שטר הבעלות, המכונה על ידם "סנד תמליק", ממנו עולה, לטענתם, כי בני משפחת איברהים הינם בעלי הקרקע, לפחות מאז הוצא השטר, ביום 17 לחודש אילול 1929. כן הוצג מכתב של מכובדי הכפר, המצהירים לבית המשפט כי המגרש הינו בבעלות משפחת איברהים. באשר למסמך אחרון זה, איני יודע הכיצד זה הוגש, פרט לכך כי נשלח לתיק בית המשפט, עורכיו לא העידו ולא נחקרו ואיני מייחס לו כל משקל ראייתי שהוא את טיעוניהם המשפטיים תומכים הנתבעים בהוראות סעיפים 22 ו- 52 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. לטענתם, משהוכח על ידם כי החזיקו במקרקעין, יש להעמיד לזכותם את חזקת השנים בהעדר רישום. באשר לטענות התובעת ביחס לתחולת צו מספר 21, טוענים הנתבעים כי על פי תקנות רמת הגולן [הוראות מעבר מספר 3] התשמ"ב - 1982, הרי קיימים היו שני צווים, האחד מהם מספר 20, המתייחס לנכסים נטושים. צווים אלה הינם חילופיים. צו 20 לא הומצא, ועל כן, אין לבסס כל טענה משפטית המבוססת על כך כי המגרש היה נכס נטוש. עם זאת, ביחס לצו מספר 20, טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי הצווים הינם בגדר "דין" כמשמעו בפקודת הפרשנות. ועל כן הינם בגדר ידיעתו השיפוטית של בית המשפט. על כן, לא אדע מדוע זה טוען ב"כ הנתבעים, טענות הנוגעות לאי הצגת הצו מכל מקום, מקובל עלי כי משלא העלה המינהל כל טענות הנוגעות לצו מספר 20, אין מקום להתייחס אליו, או לטענות הנופלות בגדרו. כאמור, ביחס לתחולת צו מספר 21, טענתם של הנתבעים הינה, כי הצבא הסורי מעולם לא תפס חזקה במגרש ואף כוחות צה"ל לא החזיקו במגרש זה לאחר מכן.גם אם כוחות צה"ל תפסו באופן זמני את המגרש בעיתות מלחמה, הרי עדיין אין בכך כדי לשלול את חזקתם של הנתבעים, ואין בהתנהגותו ה"לוחמנית" של צה"ל - כך כלשון הנתבעים - כדי לפגוע בזכויות הנתבעים הנוגעים לחזקתם הנתבעים מציינים, כי על פי הרישומים בתיקי המינהל, נרשם בשנת 1980, כי מר ג'מיל איברהים מעבד את המגרש. אף מודד מוסמך מטעם המינהל, ציין בשנת 1998 על גבי מפת מדידה, כי הוא מחזיק במגרש זה. כל אלה, יש בהם כדי לסתור את הטענה באשר לתחולת צו מספר 21, שכן, המינהל לא הוכיח כי המגרש היה בחזקתו או בניהולו, למצער משנת 1982 עד להגשת התביעה. עוד טוענים הנתבעים כי התביעה נגועה בשיהוי רב, לפחות משנת 1967, שכן מאז ועד היום, הם החזיקו במגרש ונהגו בו מנהג בעלים טענה אחרונה שבפי הנתבעים הינה, כי המדינה נוהגת בחוסר נקיון כפיים, באשר לא הציגה את כל העובדות הנכונות בפני בית המשפט, לרבות העובדה כי בתיק המינהל מצוי דו"ח פיקוח, לפיו הנתבע 3 מעבד את המגרש, לפחות משנת 1980 וכן מצויה קביעה של מודד מוסמך בנדון. לשיטתם של הנתבעים, מדובר בתביעה לסעד שבדיני הצדק, ואדם התובע סעד מעין זה, חייב לבוא לבית המשפט כאשר ידיו נקיות וכל העובדות הנכונות הובאו על ידו לבית המשפט קביעת מיקום המגרש וגדרי המחנה הצבאי : המינהל משתית את תביעתו על חוות דעת של מומחה, שהוכנו על ידי ד"ר דן שרני, מודד מוסמך ומומחה לפיענוח תצלומי אויר, וכן על שתי חוות דעת שהוגשו על ידי המודד סוהיל זידאן. בחוות הדעת הראשונה של המודד, צורפה על ידו אסופת מפות גרפיות ואורטופוטו, על גביהן סימן את מיקום המגרש, השוכן בתוככי המקרקעין [דהיינו שטח המחנה]. חוות דעתו השנייה של המודד זידאן נעשתה לאחר שערך מדידה של המגרש, תוך שהוא מציין את מיקומו לפי הקואורדינטות הגאוגרפיות. כן העיד מר כהן, העובד כמנהל מאז שנת 2002 כמפקח ברמת הגולן, אשר טיפל בניהול ההליך מאז גילה, בחודש אוגוסט 2005, כי הנתבעים מקימים בית מגורים על המגרש במהלך חקירתו הנגדית, נשאל מר כהן על עובדות הנוגעות למיקום המגרש, והוסיף פרטים מידיעתו, באשר למיקום המגרש במתחם המקרקעין. כן הוצגו על ידי מר כהן מספר פסקי דין, שניתנו גבי מגרשים אחרים במתחם, ואשר לגביהם פסקו בתי המשפט את הדין באופן ההולם את עמדת המינהל. כבר בשלב זה אציין, כי איני סבור כי המינהל רשאי להציג פסקי דין שניתנו בהליכים שנוהלו נגד אחרים, כראיה נגד הנתבעים. הנתבעים לא היו צדדים להליכים אלה, ועל כן אינם קשורים בממצאים שנקבעו בהם. המינהל לא הפנה לכל כלל המאפשר להחיל את כללי מעשה בית דין, בין השתק פלוגתא ובין השתק עילה, על ההליך דידן הוא הדין ביחס לתשריטים ומפות שהוגשו במהלך הליכים אחרים, או צורפו לחוות דעתו של המודד זידאן, מבלי שהובא עורכם ואשר אין לדעת את מקורם. מסמכים אלה, אליהם התייחס ב"כ הנתבעים בעיקר בסעיף 15 לסיכומים, אף הם אינם קבילים כראיה לטעמי, ואף אם צורפו לחוות הדעת הרי משקלם פחות ממשקל נוצה. מנגד, במהלך חקירת העדים, חקרו באי כוח הצדדים, ובמיוחד ב"כ הנתבעים, את העדים שהעידו בפניהם, באשר למספר מוצגים שהוגשו בהליכים אלה, ובכך "הכשירו" ראיות אלה עיקרן של הראיות בעלות המשקל שהוצגו בפני בית המשפט, מצוי בחוות דעתו ועדותו של המומחה ד"ר שרני. עד זה התוודע אל המקרקעין עוד לפני שנים רבות, וביקר בהם לפחות פעמיים, הן בשנת 1993, עת ערך סקר עבור המינהל, והן בשנת 2005, עת קבע את מיקומו של המגרש ביחס למקרקעין. על פי חוות דעתו של ד"ר שרני, עולה כי הוא בחן, במרכז למיפוי ישראל, תצלומי אויר שנערכו לגבי האזור השנוי במחלוקת, במהלך התקופה שמאז שנת 1967 ועד 2004, וכן מפת אורטופוטו משנת 2003. מסמכים אלה מקורם במאגר הרשמי של המרכז למיפוי ישראל ומהווים מסמכים רשמיים, אשר לא היו שנויים במחלוקת על פי תצלומי האוויר מהשנים 1967, 1968, מיד לאחר שהאזור נתפס על ידי כוחות צה"ל, זיהה המומחה כמקום מתאר של מחנה צבאי סורי, כמפורט בחוות דעתו: "התצ"א מראים ברור מיתאר של מחנה צבאי סורי, בנבדל מבתים פרטיים בסביבה: - גדרות תיל משמעותיות סביבו ובתוכו - סוללות, מחפורות ועמדות תותחים, דיפונים לרכב - תעלות מגן /קשר - שער כניסה - מבנים מלבניים פשוטים - חוסר גדרות אבן סביב חצרות מבנים - חוסר גינון ליד מבנים [להוציא במרכז המחנה, המאופיין בכיכר גדולה עם כביש טבעת] - חוסר נטיעות ועצים כן ציין המומחה כי בשנת 1993 ביקר במקום ואז ראה, במגרש סמוך, המסומן על ידו באות "ב'" על תשריטי הפענוח, מבנה מבטון מזוין ועליו נרשם "תחמושת" ולגביו ציין: "בביקור באתר בתאריך 9.11.93 נמצאו הפרטים הבאים: - המבנה שבמגרש ב' הוא מבטון מזוין, ובחזיתו כתובת "תחמושת". זה מתאים לנוהג המקובל בכל צבא - לפיו מבנה לאגירת תחמושת מאותר בשולי המחנה ולא בליבו, אך מהווה חלק אינטגרלי שלו. - אותרו קטעים אחדים של גדר המחנה, וכן עמוד בטון פינתי לגדר החיצונית". ב"כ הנתבעים מביע תמיהתו הכיצד זה מופיע הכיתוב "תחמושת" בעברית במחנה צבאי סורי. איני רואה רבותא בכך, שכן, כנטען, שימש המחנה לאחר מכן את כוחות צה"ל לאחר הצבא הסורי. סביר כי במחנה צבאי, המשרת את כוחות צה"ל, יופיעו כיתובים בעברית ד"ר שרני התווה את גבולות המחנה על גבי תשריטים שצורפו לחוות דעתו, כאשר על פי עדותו, המבוססת על ביקורו באתר, הוא זיהה את המגרש כמצוי בתחומי המחנה, [ראה עדותו בעמוד 40 למטה ו- 41 למעלה]. כן הוא בחן את המפה שהכין המודד זיידאן ומצאה מתאימה לאשר ראו עיניו [עמוד 41]. משנחקר ד"ר שרני, חקירת שתי וערב על ממצאיו, עמד על דעתו, וציין מהם הנתונים והממצאים אשר הביאוהו לחוות דעתו הנחרצת. מפאת חשיבותם של הדברים, אביא את דבריו במלואם: "ש. עפ"י פענוחי התצ"א שביצעת החלקה היא בתוך או מחוץ למחנה. ת.קבעתי, כי לדעתי היא בתוך המחנה. עשיתי סקר וצרפתי מסמך המאתר להבנתי את גבולות המחנה, זה בהסתמך על פיזור המבנים, צורת המבנים, העדר נטיעות חוץ מאשר בכיכר קטנה אחת, הגדרות, סוללות, המשטחים לכניסת רכב, הדיפונים וכולל בביקור השדה ב- 93' מצאנו גם שאריות מהגדרות בצד צפון מזרח וכולם מעידים שהאתר שלנו, המגרש שלנו, כלול בצפון המחנה. ש. תארת זאת בכלליות, מציג לך את 4 הפענוחים הספציפים שעשית. ת. במס' 1 שהוא הסקר של שנת 68' רואים את הדיפונים בצד צפון מזרח, רואים סוללה, גדר תיל, גדר אבן מקיפה בניין פרטי, הגדר תיל, סוללה, סוללות, כל הדברים האלה מאפיינים כולל צורת המבנים, שהם מלבנים ללא כל בליטות, אופיינים למבני צבא בעוד שבבית הפרטי יש מרפסות. תחמתי מה שאני מבין כמחנה וזהו מגרש א' שלנו ולפי הבנתי המחנה הולך עוד צפונה ממנו ש. מחזיר אותך לנספח 1, פענוח התצ"א משנת 68', זה לא מוזר שגדר התיל אינה רציפה. ת. יתכן שניקו משהו בעת הכיבוש או לפניו, או אולי יש קטעים שלא נראים כל כך טוב, אבל בביקור השדה ב- 93' מצאנו עמוד בטון של פינת גדר בערך באזור הצפוני מזרחי וציינתי אותו, עמוד בטון, גדר מחנה, כאשר האזור שלנו באזור הסוללות. ש. אם אני מבין נכון, עטף את המחנה הזה גדר בטון. ת.עמוד פינתי של גדר, פינה אליו הלכה גדר או קונצרטינה. ראינו קונצרטינות וגדרות. ש. עפ"י נסיונך, מה עטף את המחנה הסורי המזרחי במסעדה. ת. ברובו, גדרות תיל. ציינתי זאת בסעיף 10. נזכרתי גם שמצאתי בצד הצפוני מעברבי למגרש שלנו תעלות קשר המאפיינות מחנה צבאי. בצד מערב גדר תיל רציפה. בצד צפון, כמעט כל האורך עד מזרחית לאתר שלנו גדר תיל. עמ' בטון של גדר שמצאנו בשדה בפינה הצפונית מזרחית. מחפורות דיפונים מדרון תלול במזרח. יש משהו שם שאיני זוכר מה מצב הזרימה בו, אך יש מדרון תלול. המחנה הוא בראש המדרון. אבל גם כמעט לאורך האורך אפילו יש גדרות תיל ובדרום גם כן גדרות תיל עם שער בפינה הדרומית מערבית, שער כניסה למחנה. רואים את השער. המחנה, למעשה, תחום בגדרות תיל" - עמוד 41 שורה 10 ועד עמוד 42 שורה 2 לפרוטוקול המומחה נחקר גם גבי ממצאיו הנוגעים לתצלומי אוויר מתקופות מאוחרות יותר, ועמד על דעתו. מובן כי עם חלוף השנים, הלכו הסימנים שהותיר המחנה הסורי, ונמוגו. אולם, נראה כי העד בחן כל סימן וכל תג בשטח ובתצלומי האוויר, והסיק על פיהם מסקנות. העובדה כי במהלך השנים נוספו סימנים נוספים בשטח, כגון גדרות שהותקנו מאוחר יותר, הינה עובדה סבירה. על כן, איני רואה כל רבותא בכך שהמומחה גילה, במהלך השנים, סימנים חדשים שהופיעו על גבי השטח, לרבות גדרות שלא היו קודם לכן. איני מוכן להסיק את המסקנות אליהן מכוונני ב"כ הנתבעים ביחס לממצאים אלה. יש לזכור, כי העד ביסס את חוות דעתו הראשונית, וקבע את גבולות המחנה על פי תצלומי האוויר שנעשו בסמוך לתקופה בה נטש הצבא הסורי את אזור רמת הגולן בעקבות כיבושה על ידי כוחות צה"ל על פי פסיקת בית המשפט העליון יש בתצלומי האוויר כדי ל"הקפיא" את המצב בשטח, ולהוות משום ראייה אובייקטיבית בעלת עוצמה, באשר למצב המקרקעין בעת שנערך שנערך הצילום. בע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל פ"ד מ (4), 29 עמוד 37 מוצאים אנו: " אין ספק, כי בהיזקקותה של הדרגה הראשונה לתצלומי אוויר לקביעת עובדה זו נקטה היא צעד הכרחי, נבון והגיוני. תצלומי אוויר הם ראיה אובייקטיבית במלוא מובן המלה. תצלומי אוויר, כל עוד לא הוכח אחרת, הם "מקפיא הזמן" הטוב ביותר שיש לנו כדי לעמוד על מצב המקרקעין בעת שנערך התצלום. אין לך ראיה אובייקטיבית, מהימנה ורצויה יותר על מצב המקרקעין מאשר תצלום אוויר ראה גם עא 81 / 574 מוחמד סולימאן אלריאטי נ' ביטחה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ פ"ד לט (2) 181, עמוד 188: "יתרה מזו, בית המשפט מצא חיזוק ממשי לגירסתם של המשיבים בתצלומי האוויר שהוגשו לתיק ושהראו בבירור, כי חלק ניכר מטענותיו של אלריאטי מיוסד על אדני שוא, ובמיוחד נסתרה טענתו של אלריאטי האומרת, שהיו לו מאהל ומכלאות בקרקע במשך שנים. אין צורך להרבות במלים על-מנת לומר, שתצלומי האוויר מהווים הוכחה אובייקטיבית שאין דרכה לשקר, ובית המשפט קמא היה רשאי לתת לתצלומים אלה את הערך הראייתי שהם ראויים לו". אף איני רואה כל רבותא בכך שד"ר שרני לא ציין קורדינטות ע"ג התשריט שערך. שכן, ד"ר שרני ביסס את ממצאיו על תצלומי האוויר, עליהם הוא התווה את גבולות המחנה והמגרש אין המדובר בפיענוח אשר נעשה אך ורק בתנאי מעבדה, תוך ניתוקו של מחווה הדעה מן השטח. ד"ר שרני טרח וכיתת רגליו לשטח, אשר היה מוכר לו עוד קודם לכן, וראה את מיקומו של המגרש, תוך השוואתו ליתר תנאי השטח, כך שיכול היה לחוות דעתו, בצורה נחרצת, כי המגרש מצוי בתחומי המחנה. הסבריו של ד"ר שרני באשר לדרך פעולתו ולממצאיו, פורטו בהרחבה בחקירתו הנגדית. עדותו של העד היתה אמינה וברורה, ואפשרה לי לעקוב אחר ממצאיו והסבריו על גבי תשריטים שנמצאו אמינים עלי ובלתי נסתרים. נתונים אלה אף תאמו לתשריט שהכין המודד זידאן. אמנם זה האחרון שגה בהתוויית המגרש ע"ג תרשים הסביבה, אך יש לזכור כי לא תרשים הסביבה שהכין המודד זידאן הוא הקובע את מיקום המגרש, אלא הקוארדינטות שנקבעו על ידו. המיקום על פי קוארדינטות אלה תואם אף את חוות דעתו של ד"ר שרני נכון אמנם, כי בין השניים נתגלעה סתירה, הנחזית , לכאורה כמהותית, לפיה הוזח המגרש ע"ג תרשים הסביבה שערך המודד זידאן, לכיוונים שונים. בעוד שהמודד העיד כי המגרש הוזח מערבה, לאחר שהודה, ולא ניסה להסתיר את העובדה כי טעה בהעלאת נתוני המגרש על תרשים הסביבה שצורף למפה הנספחת לחוות דעתו השניה [ראה עדותו בעמוד 17 שורות 25 - 22], אך טעות זו אינה נוגעת למדידה שערך [שורה 24]. כאשר ד"ר שרני נחקר, בחקירה חוזרת, הוא נשאל האם בדק את אותו המגרש על ידי המודד וציין כדלקמן: "ת.בוודאי, כך הגענו למקום, זה מתאים לאורטופוטו. יש פה בעיה קטנה באיתור שלו, הוא אמור להיות מעט מזרחה, אני חושב. בהשוואה של האיתור על גבי הגדלת האורטופוטו במפת המודד סוהיל, לעומת האיתור של החלקה באורטופוטו שקיבלתי מהמינהל שמתאים למצב בשטח, האיתור כאן אינו מדויק. 7 זה האורטופוטו ומפת המודד, ההגדלה של האורטופוטו, האיתור בכחול אינו מדויק". [עמוד 49 שורות 12 - 8]. הינה כי כן, העד לא ציין בבירור כי המגרש הוזח מזרחה, אלא ציין כי היה ידוע לו שקיימת בעיה באיתור המגרש ע"ג שטח זה, כאשר "הוא חושב" שהוא אמור להיות מעט מזרחה לא מצאתי סתירה בדברים אלה. נוכח האמור, שוכנעתי כי נמצאה לנו ראיה ברורה בעדותו של ד"ר שרני, כי המגרש מצוי בתוך תחומי המחנה הצבאי הסורי. לעדות זו נמצא אף סיוע בעדותו של מר כהן. אמנם מר כהן אינו מכיר את השטח, אלא רק משנת 2002, אולם במהלך חקירתו הנגדית, הוא נשאל שאלות ביחס להכרתו את המחנה הצבאי הסורי, כדבריו: "ת. כמו שהזכרתי בתצהירי היה שם מחנה צבאי. אנו החכרנו את המבנה המזרחי. ש. לאדמה הספציפית שבמחלוקת. ת.זו אותה אדמה. היא בתוך התחום של החלקה, של הבסיס. ש. נקודתית, איך קבעת שהחלקה הספציפית הזו המינהל נהג בה מנהג בעלים לאורך השנים. ת. אין שם איזה מנהג בעלים שהחכרתי את החלקה הספציפית למישהו. ש. אין לך מסמך להוכיח את אשר אתה אומר. ת.לא, אין לי הסכם עם מישהו, יש לי מסמך שתוחם את כל השטח בתוכו נמצאת החלקה שהמינהל התייחס אליה כמנהג בעלים". [עמוד 33 שורות 21 - 28]. [ראה גם עדותו בעמוד 34 שורות 7 עד 20 ועמוד 35 שורות 20 עד 24]. יש לציין כי בפני העד הוצג תרשים, אשר לא נרשם על ידו [נ/2] אשר כעולה ממנו נערך ביום 14.12.98, עליו סומן בכתב יד שמו של הנתבע 3 במקום בו מצוי כיום המגרש, והמצוי בתחומי המחנה הסורי. לטענת ב"כ הנתבעים, תשריט זה מלמד על כך כי בשנת 1998 החזיקו הנתבעים במגרש וכי העד העלים עובדה זו ומנגד הסביר העד בעדותו, בעמוד 29 שורות 4 - 5: "ת. איני יודע מי ציין זאת. אני רק יכול להעריך שזה סומן שמי שמחזיק היום בשטח שם הוא ג'מיל וכנראה שזה צריך לעבור להמשך טיפול". הסברו זה סביר. עצם העובדה כי התרשים נערך בשנת 1998, אין בה כדי ללמד כי לא הוספו עליה שרבוטים בכתב יד מאוחר יותר. ברי, כי רישום שמו של נתבע 3, אינו חלק מהמפה המקורית, אלא שרטוט בכתב יד. יתר על כן, משרטוט זה, שהובא לבית המשפט דווקא על ידי הנתבעים, ניתן ללמוד כי אכן המגרש מצוי בתוך תחומי המחנה הצבאי הסורי ולסיום פרק זה, הערה לעניין חוות דעתו הראשונה של המודד זידאן מיום 15.8.05. על פי חוות דעת זו נטל המודד מפות שונות, שהומצאו לו על ידי המנהל, והעלה עליהן את מתווה המגרש במיקום שנקבע על פי מפה מצבית שנערכה על ידי מודד מטעם הנתבעים, מר חאלד. עיון בכל המפות האמורות, וכן בחוות דעתו השנייה של מר זידאן, מעלה כי מיקום המגרש תאם את הקואורדינטות המופיעות במפה המצבית שהוכנה עבור הנתבעים, כאשר קו האורך 221/100 חוצה את המגרש דמוי המשולש ליד קודקודו המזרחי התחתון [כלומר בפינה המזרחית של המגרש], ואילו קו הרוחב 292/800 עובר מטרים ספורים מדרום לבסיס המשולש המהווה את המגרש, כאשר ניתן לראות מתווי בתים, הבנויים בסמוך לו, האחד, דרומית לבסיסו [מדרום], השני צפונית לקודקודו, והשלישי ממזרח לו. כן נראית בחלק מן המפות דרך ההולכת ממזרח למגרש, מכיוון צפון ועד בסיסו, שם הינה פונה מערבה, ומשיקה לבסיסו. הדרך והמבנים מופיעים אף, באופן זהה, בתרשים שערך ד"ר שרני בפיענוח תצלומי האויר, ובכך יש בהם כדי לחזק את קביעת מיקומו של המגרש על פי חוות דעתו של ד"ר שרני בחינת גרסת ההגנה : הנתבע מס' 3, שהינו הטוען לזכויות במגרש, אותן העביר לבנו הנתבע 1, טוען בתצהיר עדותו, כי הקרקע נתקבלה אצלו ללא תמורה מאשתו, אשר קיבלה אותה בירושה מאביה המנוח [תופיק אברהים], אשר ירש אותה מאביו המנוח קאסם איברהים, וזה בתורו ירשה מן המנוח עלי אחמד איברהים [סעיף 8 לתצהירו]. לא הובאו כל ראיות להעברות אלה, לא צווי ירושה ולא כל ראייה אחרת. הנתבע 3 צירף אף לתצהירו נסח רישום סורי בלתי ברור, שהוצא בשנת 1929. לטענתו, המגרש הוחזק ועובד ברציפות על ידי בני משפחתו מדורי דורות. מגרש זה מעולם לא שימש את הצבא הסורי, לטענתו, וכי מתחילת שנות ה- 70 נטע בו עצי פרי [סעיפים 12 עד 14 לתצהיר]. לא נמצא בתצהירו כל זכר למיקום המחנה הצבאי הסורי ולגבולותיו, הגם שברי לפי תצהירו, כי קיים היה מחנה צבאי סורי באזור. כך שאין לדעת מהן טענות הנתבע 3 ביחס לאותו מחנה עד נוסף שהובא מטעם הנתבעים, הינו השייח האיל. בטרם אכנס לתיאור הדברים שהובאו מפי העד, עלי להביע את התרשמותי השלילית מעדותו. בעוד שהוא העיד בתצהירו כי הינו יליד הישוב מג'דל שמס, אשר עבר להתגורר במסעדה רק בשנת 1967, הרי כבר בפתח עדותו ציין כי עובדה זו הינה "טעות", וכי למעשה הינו יליד ותושב מסעדה מאז לידתו. ב"כ הנתבעים הוסיף וציין כי העד הבהיר לו כי טעה בתצהירו בציון גבולו הדרומי של המגרש. לא ברור לי, הכיצד השתרבבו שתי טעויות כה גסות בתצהיר שנחתם על ידי העד, לאחר שאישר כי קראו וכי האמור בתצהיר הינו אמת לאמיתה בסעיף 7 לתצהירו, מצהיר העד כי מאז ימי נעוריו, הוא יודע כי מר ג'מל איברהים הינו בעל המגרש [ראה סעיף 7]. העד מוסיף בתצהיר טענה נוספת, אשר זכרה לא הובא בתצהירו של הנתבע 3, לפיה שימש המגרש כגורן לתושבי הישוב בעונת הקציר. העד הוסיף וציין בתצהיר כי בשנות ה- 60 - הגיע הצבא הסורי לאיזור רמת הגולן ולכפר וכי הקים מחנה צבאי באזור המחנה שלא היה מגודר והוא נהג לעבור דרכו על מנת להעביר את יבוליו למגרש הנתבע 3. עדויותיהם אלה, של שני העדים העיקריים מטעם ההגנה, לא עמדו, לטעמי, המבחן החקירה שכנגד הנתבע 3 פתח את עדותו וציין כי ממזרח למגרש מצוי היה גורן [עמוד 62 שורה 20], הוא לא ציין כי מגרשו שימש כגורן. עוד ציין העד כי נישא בשנת 1961, ואזי קיבל את המגרש לחזקתו. שני נתונים אלה עומדים בניגוד לעדותו של השייח האיל. זה האחרון ציין כי הוא נישא בשנת 1962 וכי הנתבע 3 נישא 3 או 4 שנים לפניו, כאשר הוא יודע "מאז נעוריו" כי הנתבע 3 השתמש במגרש. והרי ידוע לנו כי גירסת הנתבע 3 הינה כי קיבל את המגרש מאשתו, עת נישא בשנת 1961 [שעה שהינו יליד 1941, ואילו הש'יח האיל יליד שנת 1943, כך שהיה בן 18 עת נישא הנתבע 3 ולא נער], כך שהעובדות שציין השיח האיל אינן מדוייקות כאשר עומת השייח האיל עם תהיות אלה השיב כדלקמן: "ש. ג'מיל אומר שהחלקה לא היתה שלו, אלא שהוא קיבלה מאשתו אחרי שהוא נישא לה. ת. אני לא יודע ממי הוא קיבל אותה, אבל אני יודע שהוא משתמש באדמה מזמן, זאת עוד לפני שהוא נישא. ש. איך הוא השתמש באדמה לפני שהוא התחתן אם האדמה לא היתה שלו. ת. החלקה של האדמה היא מהורי אשתו. ש. אבל לפני שהוא התחתן האדמה לא היתה שלו. ת. נכון. ש. אז איך הוא השתמש בה. ת. הוא קיבל את האדמה מאשתו שהיא קיבלה אותה מהוריה ברור, כי תשובות אלה אינן עולות בקנה אחד עם גירסת הנתבע 3. והנה, הנתבע 3 אף הוא מוסר בעדותו בעל-פה, גרסה שונה באשר לנסיבות קבלת המגרש, אשר כביכול קיבלו מאשתו. "ש. אתה אומר בתצהירך שהקרקע הזאת שאנחנו מדברים עליה אתה קיבלת במתנה מפאייזה. ת. אני קבלתי אותה מסבה של אשתי. סבה של פאיזה נתן לאשתי את האדמה הזאת. ש. ממי אתה קבלת את האדמה, האם מאשתך או מסבה. ת. סבה של פאייזה הוא שנתן לי את האדמה לפאייזה וכאשר נישאנו אז האדמה היתה שייכת לי. ש. ז"א לפני שהתחתנתם היא היתה שייכת לאשתך. ת. היא היתה שייכת לאביה של אשתי ולסבה. ש. כאשר נישאתם אביה וסבה נתנו לה את במתנה את האדמה. ת. כן. ש. לפני שנישאתם האדמה לא היתה שלך. ת. נכון. ש. אתה גם לא עיבדת אותה מאחר והיא לא היתה שייכת לך. ת. נכון. לא עיבדתי בה. לאדמה זו היו בעלים. ורק כאשר נישאנו עיבדתי את האדמה". [עמוד 63 שורות 12 עד 23 לפרוטוקול]. והרי בתצהירו מסר העד כי קיבל את המגרש מחמו, אבי אשתו גרסאותיהם אלה, אינן מתיישבות אלה עם אלה ולא עם גרסאות העדים בתצהירי עדויותיהם, כפי שהובאו לעיל. השייח האיל אף נתבקש לסמן את המגרש על גבי מפת אורתופוטו, [ת/1]. ניכר בעליל כי המקום בו הוא סימן את המגרש אינו מקומו של המגרש, לא על פי תכנית הבנייה שהגישו הנתבעים 1 ו- 2, ולא על פי איתור המגרש על ידי המודד זידאן והמומחה שרני, אלא מזרחית למקום זה כאשר נתבקש העד לסמן את גבולות המחנה הצבאי, שרטט קו הכולל בתוכו את המגרש, כפי שאותר על ידי המומחים. העד אף ציין כי המחנה הצבאי היה ממערב ומדרום למגרש בסמוך לו [עמוד 55 למטה]. העד הוסיף וציין כי הסורים בנו את המחנה בשנת 51 - 52 [עמוד 56]. וזאת בניגוד לאמור בתצהירו, באשר המחנה הגיע עד קצה הכפר. בהמשך [עמוד 59], ציין העד כי הצבא הסורי תפס את המחנה כבר בשנת 1947. אך בכך לא תמו התמיהות בדבריו של העד. זה ציין כי הגורן, אשר שימשה את בני הכפר, נתפסה על ידי הצבא הסורי המשך עדותו של העד רצופה תהיות ותמיהות, באשר לגורמים אשר החזיקו במחנה, שטחו של המחנה, והשימוש שנעשה כגורן בקרקע כלשהיא. אמנם, יש לציין כי עדותו של העד לא תורגמה תמיד כראוי על ידי המתורגמן, אולם כל אימת שנתגלעה תקלה בתרגום, ניתנה לעד אפשרות לתקן את עדותו בעזרת עו"ד פרייג', כך שבסופו של דבר, משקף הפרוטוקול את עדותו של העד. עדותו זה כאמור לא זכתה לאמוני. היא אף סותרת את עדותו של הנתבע 3 במספר פרטים מהותיים. כאמור, אף הנתבע 3 מסר פרטים סותרים באשר לנסיבות קבלת הזכויות, להן הוא טוען, במגרש [ראה עדותו מעמוד 63 אשר הובאה לעיל]. העד ציין כי מגרשו גובל במגרש השייך לאדם בשם מחמד סולימאן ראדא מדרום וממזרח. חרף העובדה כי אדם זה יכול היה לשפוך אור על המצב בשטח, ואולי אף לאשר את דבריו של הנתבע 3, לא זמנו הנתבע 3 לעדות יש לזכור את ההלכה הנוגעת לאי-הבאתו לעדות של עד חיוני. שכן, מעמידים צד בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט עדות חיונית. במידה ונמנע מלהעיד עד רלוונטי, יש להניח כי לו הובא העד לעדות, היתה עדותו פועלת לחובת הצד אשר נמנע מלהביאו (ראה ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר, פד"י מ"ד (4) 595, 602; ע"א 548/78, שרון נ. לוי, פד"י ל"ה (1) 736, 760 ורבים אחרים). מנגד, עדותם של נתבעים 1 ו- 2, שהינם צעירים בימים, ואשר נולדו רק בשנות ה- 70, ממילא אין בה כדי להשפיע על תוצאות פסק דין זה, שכן, שני אלה אינם יכולים להעיד, אלא על עובדות שהתרחשו לאחר תחילת שנות ה- 80. התוצאה הינה, כי הנתבעים לא הביאו בפני כל גרסה משכנעת אשר יהא בה כדי להפריך את ראיות התביעה החלת הכללים על העובדות : על פי סעיף 1 [1] לצו מספר 21, אשר הוצא על ידי שלטונות צה"ל, לאחר כיבוש רמת הגולן על ידי כוחות צה"ל, נקבע כי רכוש אשר ביום הקובע היה שייך למדינת אויב, כפי שהוגדרה באותו צו, הופך להיות רכוש ממשלתי, ויהיה נתון לניהולו של הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש. על כן, הוקנה שטחו של המחנה הסורי הנטוש, לממונה על הרכוש בהיותו רכוש ממשלתי. הרכוש האמור הוקנה בשנת 1981 למדינת ישראל, ולניהול מנהל מקרקעי ישראל, בהתאם להוראת תקנה 1 לתקנות רמת הגולן [הוראות מעבר] תשמ"ב - 1982, אשר הותקנו לאחר החלת החוק הישראלי על רמת הגולן בשנת 1981 [חוק רמת הגולן, התשמ"ב - 1981]. המינהל מסתמך אף על הוראת סעיף 2[ג] לצו מספר 21, כפי שתוקן בצו מספר 197, ולפיה אישור הממונה בתעודה חתומה על ידו כי רכוש כלשהוא הינו רכוש ממשלתי, יחשב אותו רכוש לרכוש ממשלתי אולם תעודה כאמור לא הומצאה לעיוני, הגם שככל הנראה, קיימת תעודה כאמור, אשר הומצאה בהליכים אחרים. על כן, לא מצאתי לנכון להסתמך על הוראת סעיף 2[ג] הנ"ל כפי שמבקשני המנהל. מנגד, סבורני כי המנהל הוכיח, כדי הרמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי אכן המגרש מצוי היה בשטח המחנה הצבאי הסורי, וככזה הוקנה תחילה לממונה על הרכוש הממשלתי, וממנו הועבר לניהול המנהל. המדינה ניסתה לטעון, לחילופין, כי הקרקע היתה קרקע בור ושוממת בהתאם לתוצאות פענוח תצ"א משנת 1967 וכזאת הוקנתה למדינה משנת 1981, עת הוחל החוק הישראלי ועימו חוק נכסי המדינה תש"יא 1981. אולם סבורני כי משהוכחה טענתה העיקרית של המדינה באשר להיות המגרש חלק מן המחנה הסורי, הרי שוב אין צורך להיזקק לטענה החילופית מה עוד שטענה זו עומדת בניגוד לטענה בדבר היות המגרש חלק מהמחנה הסורי. כך גם לא אזקק לטענותיו ולניתוחו המעמיק של ב"כ הנתבעים באשר לתחולת צו מספר 20 של המגרש. שכן, המגרש אינו יכול לשכון בעת ובעונה אחת תחת כנפיהם של שני צווים שונים. הנתבעים לא הוכיחו כי לזכותם עומדת טענת התיישנות. שכן, גרסתם מפי הש'יח האיל, היתה כי עד שנות ה- 70 שימשה הקרקע כגורן - דהיינו לא עובדה עיבוד קבוע משך כל השנה, אלא נתפסה רק באופן עונתי. על פי חוק הקרקעות העותמני וחוק ההתיישנות, אשר לא חל על הקרקע עד שנת 1981, היה עליהם להוכיח חזקה ועיבוד רצופים לפחות משך 15 שנים ואילו לאחר שנת 1967, או ליתר דיוק 1970, כטענת הנתבע 3, לא חלפו 15 שנה עד להחלת החוק הישראלי על רמת הגולן בשנת 1981. באותה שנה, הוחלו על המגרש חוק נכסי המדינה תשי"א 1951, חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, וחוק יסוד מקרקעי ישראל. על פי פסיקת בית המשפט העליון, מאז נחקק חוק היסוד, שוב לא ניתן לרכוש זכויות במקרקעין על דרך התיישנות ושימוש [ראה ע"א 520/89 מדינת ישראל נ' עבדאללה אסעד שיבלי, פ"ד מו [2] 31] ומכאן גם, שאין לקבל את טענות ב"כ הנתבעים, כי מרשיו רכשו זכויות, במגרש מכוח שימושם בו. ברי, כי המדינה לא חייבת היתה להוכיח לעניין זה, כפי שטוען ב"כ הנתבעים, כי היא החזיקה במגרש מאז שנת 1967 ועד שנת 1982. לא מצאתי אף כל מקום לטענת השיהוי שהעלו הנתבעים - שכן, אם אמנם עיבדו הנתבעים את המגרש כטענתם, ולטענה זו יש רגלים לפחות מאז שנות ה- 80, [אי - אז בין שנת 1984 לשנת 1992] נוכח פיענוח תצלומי האויר - הרי המדינה פעלה מידית לאחר שנסתבר לה כי המגרש חדל לשמש לצרכים חקלאיים, אלא לבניית מבנה שאינו חוקי. מרגע שהנתבעים עצמם חדלו להשתמש, שימוש חקלאי, במגרש, והפכוהו למגרש למגורים, אין הם יכולים לבוא ולטעון כי הסתמכו על השיהוי שנקטה המדינה ביחס לשימוש החקלאי שעשו, ולטעון כי מצבם שונה לרעה אף לא מצאתי כי המדינה נהגה בחוסר ניקיון כפיים בכך שהעלימה עובדות מבית המשפט. לעניין זה, אציין כי גם לו היתה דרך פרשנותו של ב"כ הנתבעים ביחס לעובדות מקובלת עלי, הרי אין בכך כדי לפגוע בתביעתו הקניינית של המנהל - שאינה תביעה המושתתת על דיני היושר. מכל מקום, לא מצאתי כפי שציינתי לעיל, כי שרבוט שמו של הנתבע 3 על המפה שהציג העד מר כהן, מלמדת כי המדינה ידעה על זכויות כלשהן הקיימות לו מאז המועד בו שורטטה המפה, אלא משום שרבוט, שנעשה במועד מאוחר כלשהו, כאשר הסתבר כי הנתבע 3 תופס את המגרש, או טוען לזכויות בו. גם העובדה כי המגרש החל להיות מעובד במועד כלשהו, בין צילומי האוויר שנעשו בשנת 1984 לשנת 1992, ולעובדה כי המנהל ידע על השימוש שנעשה באותו מועד, אין בה כדי ללמד על כך שנהג בחוסר תום לב, שכן, המנהל עצמו צירף את חוות דעתו של ד"ר שרני, המלמדת על עיבוד זה סוף דבר : נוכח האמור, בפסק דיני זה לעיל, שוכנעתי כי המגרש נשוא התביעה מצוי היה בשטח המחנה הצבאי הסורי, וככזה הועבר לבעלות מדינת ישראל ולניהולו של מנהל מקרקעי ישראל. לא הוכח בפני כי לנתבעים זכויות כלשהן במגרש, וכי החלו לבצע עליו פעולות בנייה שלא כדין וללא הסכמת המינהל. המינהל לא הביא כל ראיות באשר לשווי דמי השימוש הראויים, אותם דרש בתביעתו. על כן, אני דוחה את תביעתו לסעד זה. מנגד, אני מקבל את התביעה לסעדים האחרים ומצהיר כי הזכות במגרש נשוא התביעה מוקנית למדינת ישראל בהתאם, ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לסלק את ידם מהמגרש ולהשיב את החזקה בו לידי המינהל, כשהוא פנוי מכל המחוברים והמבנים שנבנו עליו, תוך החזרת פני הקרקע לקדמותם. ניתן בזאת צו מניעה של קבע, האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש כלשהוא במגרש, פרט להחזרת המצב לקדמותו, תוך 90 יום מהיום. לא יוחזר המצב לקדמותו תוך 90 יום מהיום, יהא המינהל זכאי לעשות כן במקום הנתבעים ועל חשבונם, ולפרוע מהם את סכום הוצאותיו כפי שיוכח בלשכת ההוצל"פ. כן אני מחייב את הנתבעים לשלם למינהל את הוצאותיו, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוקצבאקרקעותמקרקעיןצה"למינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל