סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח - פרשנות

פסק דין

1. תביעה כספית על סך של 25,000 ש"ח, נזקים ישירים ועקיפים, למכוניתו (מונית מ.ר. 32-845-25) של התובע.

לטענתו, ביום 5.10.98, סמוך לשעה 07:00, בשעה שמכוניתו חנתה בג'בל מוכבר אירעה תאונת דרכים באשמתו הבלעדית של הנתבע הראשון, אשר נסע לאחור במכונית המשא שבבעלות הנתבעת השנייה, ופגע בעוצמה רבה בחלקה הקדמי של מכונית התובע.

2. התובע לא מסר את כתב התביעה לנתבע הראשון ולנתבעת השנייה, לא הזמינם כלל למשפט, וממילא - אלה לא התגוננו ולא התייצבו למשפט.

כך נהג התובע, חרף החלטתי מיום 25.9.01 כי עליו להמציא את כתב התביעה לנתבע.

התנהגות שכזו מצד תובע, אומרת דרשני, מן הבחינה העובדתית, ומן הבחינה המשפטית.
עובדתית - ציפיה אנושית סבירה היא, כי ראשית חכמה ייתבע אדם את מי שהיסב לו נזק;

משפטית - סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 [להלן - החוק], שעניינו במעמד הצד השלישי, קובע לאמור:

"בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי".

3. פרשנות אפשרית הינה, כי הוראה זו צופנת בחובה דרישה למתן פסק דין נגד המבוטח, תנאי בלעדיו איין למתן פסק דין נגד המבטח. זו עמדתה של כב' השופטת (בדימוס) ש' נתניהו במאמרה "זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות" [הפרקליט מד (תשנ"ח - 1998) 11, 21 - 24]: "תביעתו [של הצד השלישי - נ' ס'] לפי סעיף 68 היא תביעה עצמאית והיא מתמצה בזכות לפרעון מידי המבטח של תגמולי הביטוח המגיעים ממנו למבוטח, בדומה לתביעה לפי סעיף 19 וסעיף 21 לנוסח החדש לפקודה. עילתו של הצד השלישי כנגד המבטח היא למימוש. בתביעתו הוא בא רק לגבות את התגמולים המגיעים למבוטח. תנאי לכך הוא היותו צד שלישי במובן סעיף 65 לחוק, כלומר מי שהמבוטח אחראי כלפיו וחב לו סכום כספי מוגדר. למטרה זו, דעתי היא שהוא זקוק לפסק דין נגד המבוטח. פסק הדין הוא ה"שטר" שאותו הוא מגיש לגבייה".

על דעה זו קמו עוררין. פרשנות הוראת סעיף 68 לחוק אינה נקייה מספיקות בכלל, וביחד עם הוראת סעיף 69 לחוק, בפרט. מכל מקום, בנסיבות העניין דנן, אין צורך להשתית את ההכרעה על הוראת סעיף 68 לחוק.


4. לטענת ב"כ התובע לא נמסר כתב התביעה לנתבעים 1 ו - 2 מכיוון "שאנו יודעים בוודאות שגם במידה ונקבל פסק-דין אפילו בהעדר הגנה, אנחנו לא נקבל גרוש" (עמוד 2 לסיכומים).


ב"כ התובע איתן בטענתו כי המונית של התובע חנתה מאחורי מכונית המשא, וכשזו נסעה לאחור, פגעה במונית.


5. התובע עצמו לא הגיש תצהיר עדות ראשית, ולא העיד, מכיוון - זו הטענה - שלא נכח במקום. לעומת כן, אביו של התובע הגיש תצהיר, הגם שעל-פי תצהירו שהה בביתו, שמע רעש חזק, ורק אז יצא החוצה וראה את מכונית המשא ואת המונית במצב שלאחר קרות התאונה.
העובדה כי התובע לא טרח כלל להופיע בבית המשפט, מתמיהה; ועליה נוספה גריעותא נוספת, בשל הסתפקות התביעה בעדותו היחידה של אביו של התובע, וזאת בשים לב להוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, וכשלבטח היו עדי ראייה לתאונה שאירעה, לפי הנטען, בשעת בוקר ברחובה של עיר, מקום בו אנשים עוברים ושבים (וכן יושבים בחנות המכולת שבסמוך, כאמור בעמוד 31 לפרוטוקול).


6. הנתבעת 3 טוענת כי התביעה נגועה בתרמית, הטעייה, כזב וקנוניה. ב"כ התובע טוען, בצדק, כי הנטל להוכחת הגנתה הנ"ל של הנתבעת 3, מוטל על שכמה. דא עקא, שהנתבעת 3 עמדה בנטל זה, וביתר.


7. שלא כפי שנטען בתחילה, מסתבר, כי עיקר עיסוקו של התובע הינו בפחחות; לא בנהיגת מונית. לא הוגשה ולוּ חשבונית אחת לרפואה לנסות לשכנענו כי התובע עבד בנהיגת מונית, לפני קרות התאונה הנטענת. לא באה בפניי ראייה אחרת, זולת דברים סתמיים מפי אביו של התובע, על כך שנעשה שימוש במכונית נשוא התביעה, כמונית. לא עדים, לא תיעוד על הכנסות, ולא נהגים שנהגו בה, חרף קיומה של רשימת נהגים אצל ביתו של אבי התובע (כדבריו בעמוד 20), וכשמקום חניית המונית לפני התאונה, הינו בעל משמעות רבה במשפט. מסתבר כי לתובע ולאחיו במשותף, יש עסק של מוסך. הם סוחרים בצוותא במכוניות משומשות, בעיקר מסוג מרצדס, ובחלקי חילוף. כך עלה מחקירתו של אבי התובע (עמודים 20 - 21), וכך עלה מחקירתו של מר א' זלטין, השמאי מטעם התובע. שני עדים אלה סתרו האחד את דברי חברו. הראשון ניסה להרחיק עדותו ולטעון כי מדובר במוסך שנועד למכוניות בני המשפחה; השני העיד כי מדובר במוסך לכל דבר ועניין. השמאי העיד (עמוד 10 ואילך) - אומנם כמי שכפאו שד - על קיומה של מערכת קשרים עם 'מפרקי רכבים', שיגרה של רכישת כלי רכב, תיקון, שיפוץ ומכירה. גם השמאי (שם) וגם אבי התובע (עמוד 21), אישרו את דבר קיומם של חלקי חילוף רבים של מכוניות מסוג מרצדס, במגרש גדול סמוך לבית המשפחה, מקום בו אירעה התאונה הנטענת.


8. מכונית התובע נרכשה כחודשיים-שלושה לפני התאונה הנטענת, כעולה מן החקירה שקיימה הנתבעת 3. התובע לא הביא ראייה על רכישת המכונית, ממי נרכשה, ובאיזה סכום. לא היה ביטוח למכונית, לא רישיון, ולא חשבונית כלשהי כדי ללמדנו, על שימוש בה בכלל, וכמונית בפרט.
כדי להוסיף על המבוכה, צירף אבי התובע לתצהירו "פירוט התקבולים מעבודת הרכב בחודש 12.98" (סעיף 4 לתצהירו); למרות, שהתאונה אירעה, לפי הנטען, חודשיים לפני כן, ביום 5.10.98.


9. התובע לא הגיש רישיון של המכונית, כך שאין לדעת מיהו הבעלים, כמו גם פרטים חיוניים לזיהוי המכונית, מספר המונית, מספר שילדה ועוד, פרטים שמקצתם חסרים גם בדו"ח השמאי מטעם התובע, וכפי שטען ב"כ הנתבעת 3 בסיכומיו.
הדעת נוטה לכך, כי התובע, או ממי מבני משפחתו, אשר עיסוקם במסחר במכוניות מרצדס משומשות, רכשו את המכונית נשוא התביעה, במצבה. מסקנה זו מתחזקת לאור הפירכות הרבות בעדות אבי התובע, ובעדות השמאי מטעמו, על נסיבות התאונה הנטענת, ועל נזקיה.


10. עובדה מוכחת היא, כפי שטען מר ניסן שאוליאן, חוקר מטעם הנתבעת 3, כי אל מגרש החנייה ניתן להיכנס בכניסה אחת בלבד. לא יכול להיות, איפוא, כי נהג מכונית המשא ייכנס למכוניתו בבוקרו של יום, ויחל בנסיעה לאחור, מבלי שראה תחילה, את המונית, בדרכו למכונית המשא שלו.
לכתחילה טען אביו של התובע, כי מכונית המשא סיימה את העבודה בשעה 20:00 (עמוד 19) בלילה שלפני התאונה הנטענת, הוחנתה במגרש החנייה שסמוך לבית משפחת התובע, וכי המונית הוחנתה במקום בשעה 24:00 או 01:00 בלילה. הדברים הללו אינם מתיישבים עם ההיגיון, כאמור לעיל, ולא עם גירסאותיהם של הנתבע הראשון ושל המבוטח, אשר נמסרו למר ניסן שאוליאן, החוקר הנ"ל מטעם הנתבעת 3. השניים טענו כי המונית חנתה לפני מכונית המשא, אלא שהם נחלקו ביניהם אם המונית חנתה בלילה, או בבוקרו של יום (יעויין בסעיף 13 לתצהיר החוקר, אשר לא נסתר, על שינוי הגירסה, בעיקבות תמיהה שהעלה החוקר כיצד זה לא הבחין נהג מכונית המשא במונית, בכניסתו אל מגרש החנייה). ככלל, נמצאה עדותו של החוקר שאוליאן מהימנה, ודבריו בתצהיר עדותו הראשית, לא נסתרו בחקירה הראשית. חלקם עוד קיבלו חיזוק.


11. אכן, וכפי שטוען ב"כ הנתבעת 3 בסיכומיו, 3 גירסאות שניתנו לגבי נסיבות קרות התאונה, אינן מתיישבות עם הסברה ההגיונית המתחייבת, לפיה, לא ניתן היה שלא להבחין במונית שמאחורי מכונית המשא, עם הכניסה למגרש החנייה.

12. מבין שני השמאים אשר העידו בפניי, מר א' זלטין מטעם התובע, ומר ע' מימון מטעם הנתבעת 3, אני מבכּר בלא ספק את השני. היטב שכנעני מר מימון, גם בהסתמך על תמונות מכונית התובע, כי אין אפשרות לגרימת הנזק באופן שטוען לו התובע. לא רק כוח מכיוון אחד הופעל על המכונית, אלא שזו ניזוקה בשל כוח שהופעל עליה משני כיוונים, במהלך נסיעה של שני גופים. בעת קרות הנזק, הייתה המכונית בנסיעה, ולא בחנייה כנטען (עמוד 5 - 7 לפרוטוקול).
על דבריו של מר א' זלטין, תמהתי. לא היה בפניו רישיון רכב (וחרף דבריו, לא הוגש הרישיון או תחליפו גם לאחר עדותו). את בדיקתו עשה כשהמכונית הייתה מפורקת באופן חלקי, וכיו"ב כעולה מן האמור בעמודים 10 - 14 לפרוטוקול. מר זלטין לא ידע לומר מה היה שכר טירחתו, והאם בכלל שולם לו שכר הטירחה. בשלב מסויים בעדותו, נאלץ לומר כי חוות הדעת שלו נעשתה על סמך טופס התביעה. דא עקא, שמסתבר כי טופס התביעה הינו מ - 11/98, בשעה שחוות דעת השמאי הינה מ - 10/98. דומני, כי לא עמדה בפני השמאי זלטין תשתית מינימלית הכרחית לצורך הגשת חוות דעת שמאי.
אכן, לאור הבדלים משמעותיים בין שתי חוות הדעת, כשבפי מר מימון היו הסברים משכנעים, בניגוד לעמיתו; לאור ספקות לגבי הבסיס לחוות דעת השמאי שמטעם התובע; כשלא ניתן הסבר על הקשר בין תמונות הנזק (שלא צולמו על-ידי השמאי זלטין) לבין דו"ח השמאי; כשאין ניתן לייחס חלקי רכב מפורקים (אלו שתועדו בתמונות, ואלו שלא) דווקא למכונית התובע, שהרי חלקים מעין אלה יש במוסך התובע ומשפחתו למכביר; בהתחשב עם דבריו של השמאי מטעם התובע כי אינו מתעניין בנסיבות התאונה, וכי הוא מוזמן מעת לעת ליתן חוות דעת שמאיות לעיסקם של התובע ובני משפחתו הסוחרים, כאמור, במכוניות משומשות, דרך שיגרה; בשים לב לכך שבסופו של דבר גם השמאי שמטעם התובע נאלץ לאשר (עמוד 17), כי יכול שנזקי התאונה נגרמו בנסיבות שונות מן הנטען; בשל כל אלה, יש לדחות את חוות דעת שמאי התובע מפני חוות דעת שמאי הנתבעת 3.


13. אם יש צורך בחיזוק נוסף לעמדת הנתבעת 3, הרי שאלו הם דברי השמאי מטעם התובע, אשר למעשה סתם את הגולל בסוף עדותו על סיכויי התביעה, בכך שקבע כי מדובר ב"חבטה חזקה שגרמה לעיוות. זה לא כמה קמ"ש. זה לא נסיעה בחנייה שמישהו יצא ופגע לתומו" (עמוד 18).


14. סוף דבר, שוכנעתי כי נזקי המונית נשוא התביעה, כלל וכלל לא אירעו באופן כפי שנטען בתביעה. אכן, בחששה של הנתבעת 3, על אודות קנוניה, יש ממש.


התביעה נדחית.


התובע יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לנתבעת 3 שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.

חיפוש פנימי באתר