הקדמה : זוהי תביעה לאכוף על הנתבעים 1-4 התחייבות ליתן הסכמה לביצוע עבודות בניה על גג בית משותף של בנין מגורים ברח' קדימה 27א חיפה. התביעה כוללת על דרך החילופין, עתירה לחייב את הנתבעים לפצות את התובעות בגין הנזק שנגרם להן בעקבות הפרת ההתחייבות. עילת התביעה נגד הנתבע מס' 5 מבוססת, בעיקרה, על סעיף 62 לפקודת הנזיקין, שעניינו עוולת גרם הפרת חוזה. התביעה הוגשה במקור לבית משפט השלום והועברה לבית משפט זה, לאור טענה שהועלתה על ידי הנתבעים באשר לסמכות העניינית לדון בתביעה, ככל שהיא מתייחסת למתן סעד של אכיפת התחייבות בנוגע למקרקעין מדובר, כפי שניתן להבין, בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף. הבנין כולל 3 קומות ויש בו 6 דירות, שתיים בכל קומה. דירת התובעות נמצאת בקומה השלישית. גם דירתה של הנתבעת מס' 2 נמצאת בקומה זו. דירותיהם של הנתבעים 1, 3, 4 ו-5 נמצאות בשתי הקומות התחתונות. הדירה השישית שבקומת הקרקע, נמצאת בבעלותה של גב' ליאורה במברגר שאיננה מתגוררת בארץ. גם הנתבע מס' 5 אינו מתגורר בדירה שבבעלותו התובעות שרכשו את דירתן בחודש דצמבר 2001, התגוררו קודם לכן, בשכירות בדירתה של גב' במברגר הנמצאת בקומת הקרקע. טרם כניסתן לדירה שרכשו, תוכנן לבצע בה שיפוץ כללי וזאת, לפי טענת התובעות, מבלי לערוך שינויים פנימיים בדירה שכללה, פרט למטבח וחדרי שירותים, סלון ושלושה חדרי שינה. התכנית המקורית עברה שינוי מהותי. בשלב של טרום ביצוע עבודות השיפוץ גובשה תכנית חדשה, שכללה בניית שני חדרים ומקלחון על גג הבניין בשטח של 34 מ"ר, בהתאם לחלקן היחסי של התובעות ברכוש המשותף וביתרת אחוזי הבניה המותרים על פי המצב התכנוני הקיים במקום תכנית השיפוץ החדשה לא יצאה לפועל בשל התנגדותם הנחרצת של הנתבעים. התובעות מלינות על כך. לטענתן, נוכח התערבותו של הנתבע מס' 5, שהסית את הנתבעים 1-4 הוא הצליח לשנות את דעתם לאחר שקודם לכן, התכנית הוצגה בפניהם והם, בחפץ לב, נתנו הסכמתם העקרונית לביצועה, בתנאי שיושג היתר בניה ושהעבודה תתנהל תחת פיקוח הנדסי. הנתבעים 1-4 מכחישים את גירסת התובעות בכל הנוגע להסכמה העקרונית המיוחסת להם. הנתבע מס' 5 מכחיש את הטענות שהועלו נגדו הדיון בבית המשפט : עמדת התובעות באשר להתפתחות הדברים, הוצגה בתצהירי עדות ראשית ובתצהירה של האדריכלית גב' ברוריה משה. כן הוגש תצהיר של הקבלן שביצע את עבודת השיפוץ עבור התובעות. לטענת התובעות, תכנית השיפוץ החדשה היתה למעשה הרחבה של רעיון שהעלתה בפניהן הנתבעת מס' 4 (רות), להסדיר יציאה לגג לצורך מרפסת. רות, כך נטען, הסכימה מאוחר יותר לתכנית המורחבת שכללה גם בנייה על הגג. באשר לנתבעת מס' 2 (מרים) נטען שהיא "התלהבה מהרעיון" ואילו הנתבעת מס' 1 (ציפורה) בעת ששמעה על כך, נתנה הסכמתה תוך שהיא מציינת ביוזמתה שתחתום מראש על טופס הסכמת שכנים שיש להגישו לצורך קבלת היתר בניה בצד פניה של האדריכלית לקבלת נתונים ממשרד מהנדס העיר, הוחל בעריכת התכנית החדשה שהיתה כרוכה גם בשינויים פנימיים בדירת התובעות. בין היתר, נדרש לבטל את אחד מחדרי השינה לצורך הקמת גרם מדרגות פנימי שיאפשר את היציאה לגג. עבודות השיפוץ לפי התכנית המקורית החלו ביום 21.7.02. למחרת, הוזמנו הנתבעים 1-4 לפגישה וזאת כדי להסביר להם את התהליך בכל מה שקשור לאישור התכנית לבנייה על הגג - "תחילה קבלת חתימת השכנים על התכניות ורק לאחר מכן פניה לעירייה למתן אישור..." (סעיף 22 לתצהיר עדותה של התובעת מס' 1). הפגישה התקיימה בחדר המדרגות של הבנין. בשל מחלתה של התובעת 1, נכחו בה התובעת מס' 2 והאדריכלית גב' ברוריה משה. מצד יתר בעלי הדירות, הוזמנו והגיעו הנתבעים 1-4. התובעות לא ראו לנכון להזמין את הנתבע מס' 5, המתגורר ביקנעם, מה גם שעמדתו בענין ממילא לא היתה, על פי השקפתן, נחוצה לצורך קבלת היתר בנייה במצב שבו, לטענתן, היתה מובטחת להן הסכמתם של בעלי 5 מתוך 6 הדירות בבנין בהקשר זה יצויין, שהתובעות יצאו מהנחה שניתן יהיה לקבל את הסכמתה של גב' במברגר שכאמור מתגוררת בחו"ל. הסכמה זו אמנם ניתנה לתובעות במועד מאוחר יותר במסגרת מסמך בכתב, שתוקפו אינו שנוי במחלוקת. העדויות לגבי התנהלות הפגישה הוצגו על ידי התובעת מס' 2 וגב' משה. שתיהן העידו, כי הובהר לנתבעים שמתבקשת הסכמתם העקרונית לבנייה על הגג, בהתאם לחלקן היחסי של התובעות ברכוש המשותף. כן הוסבר להם, שמדובר בהליך תכנוני ארוך וממושך, שאין בדעת התובעות להתחיל אותו מבלי לקבל קודם את הסכמתם. לטענתן, תשובתם של הנתבעים היתה חיובית, בתנאי שהכל יתבצע "לפי הספר". התובעת גם סיפרה, שהנתבעים נתבקשו לחתום על טופס הסכמה שיש להגישו לצורך קבלת היתר בנייה והם סירבו לדבריה: "הם רצו קודם לדעת שהעירייה מאשרת את תכנית הבנייה והם גם רצו לראות תכנית" (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 8-13). התובעת שלא ייחסה לכך חשיבות הסבירה "כשבן אדם אומר לי אל תביני אותי לא נכון. אנחנו לא נגד הבנייה. אנו רק מבקשים שתראו לנו שההליכים מתנהלים באופן תקין, לא ראיתי סיבה שיבוא מצידם סירוב או שהם יתחרטו. היה ברור שהכל יהיה בסדר. הכל היה ענין אדמיניסטרטיבי" (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 25-27). עוד סיפרה התובעת, כי במעמד הפגישה הופנתה לנתבעים בקשה לתת הסכמתם כבר באותו שלב לפריצת פתח יציאה לגג, כדי להקל על ביצוע העבודות בהמשך וגם לכך הם לא הסכימו, בנימוק שעדיין אין היתר בנייה. לטענת גב' משה, ההתנגדות לפתיחה המוקדמת של הגג "לא גרעה כהוא זה מהסכמת השכנים" לביצוע תכנית השיפוץ החדשה כעולה מעדות התובעת מס' 1, לנוכח הסכמת הנתבעים הורחב באופן מיידי היקף עבודות ההריסה בדירה, בהתאם לתכנית השיפוץ החדשה, דבר שגם היה כרוך בתשלום נוסף לקבלן. כן נטען, שהמצב החדש הצריך לבצע שינויים בתכנית השיפוץ המקורית. כמפורט בתצהירה של התובעת, בשלב המיידי נעשה שינוי בהזמנת המזגן, הוזמנה כמות גדולה יותר של מרצפות וביום 8.8.02 הוזמן מטבח, שמידותיו היו שונות באופן משמעותי לעומת המטבח שתוכנן במקור ביום 14.8.02 מצאו התובעות בתיבת הדואר מכתב שנשלח על ידי הנתבעים שבו נאמר, בין היתר, כי נודע להם על כוונתן "לפתוח פתח בגג ואף לבנות עליו..." ושהם מתנגדים לכך נחרצות. מבחינת התובעות, המכתב היה בגדר הפתעה ומנוגד לחלוטין לאמת. הן שבו ופנו לשכניהם וגם לנתבע מס' 5, הציגו את תכנית הבנייה שבינתיים הושלמה עריכתה, הציעו להם פיצוי כספי, אך שום דבר לא הועיל הנתבעת מס' 3 (רות) הכחישה בתוקף את הטענה שהיא היתה יוזמת הרעיון לבניית מרפסת על הגג. לדבריה, התובעות פנו אליה בענין זה והיא נתנה הסכמתה לבניית מרפסת תוך הבעת נכונות לוותר על אחוזי בנייה, ככל שיהיה צורך בכך. גם הנתבעת מס' 2 (מרים) הכחישה את ההסכמה המיוחסת לה, בשלב שלפני הפגישה המשותפת למעט, הסכמה עקרונית "לרצף כמה בלטות על הגג". לפי גירסת הנתבעת מס' 1 (ציפורה), היתה אליה פנייה מצד התובעות בעניין רצונן "לפתוח את הגג ולבנות עליו חדרון קטן ושירותים". לטענתה, התובעת גם אמרה לה שיתר השכנים כבר נתנו הסכמתם לכך. כמו כן התובעת שלפה טופס הסכמה וביקשה ממנה לחתום והיא סירבה "מבלי שאדע על מה אני חותמת ומבלי שאראה את התכנית... ואתייעץ עם מי שאמצא לנכון". באשר לפגישה המשותפת מיום 22.7.02, הציגו הנתבעים גירסה אחידה לפיה, הובהר לתובעת מס' 2 ולגב' משה, שהם מתנגדים בתוקף לפתיחת הגג ולבנייה עליו בתצהירה של הנתבעת מס' 2 גם נאמר, שהיא מחתה בתוקף על כך "שלכל דייר התובעות הציגו מצג אחר. לי אומרים כמה בלטות, לגב' אידלברג... חדר של 9 מ"ר ולגב' באוור... מרפסת בלבד." בהתייחס לדברי האדריכלית על כוונת התובעות לפרוץ "מחר" פתח בגג באה, כך נטען, תגובה חריפה שלא תועלה על הדעת כל אפשרות לעשות כן. הנתבע מס' 3 הסביר, שהמכתב מיום 14.8.02 נשלח על רקע היותם "בחשש מתמשך מפני הפתעות כגון פתיחת הגג או בנייה עליו ללא רשות". הנתבעת מס' 2 ציינה בהקשר זה, כי דברי האדריכלית על הכוונה לפתוח את הגג הטרידה אותם מאוד. לדבריה, "הייתי בחשש יומיומי מכך שהתובעות יממשו את כוונתן חרף התנגדותנו. לפיכך החלטנו, כל הנתבעים יחדיו, לכתוב לתובעות מכתב מפורש על ההתנגדות לכל בנייה או פתח בגג". מהבחינה העובדתית, סלע המחלוקת בין הצדדים מתייחס אמנם, בעיקר, לפגישה מיום 22.7.02, אך גם להתפתחות הדברים קודם לכן, יש חשיבות אין לי אמון בגירסת התובעות לפיה, הרעיון להסדיר יציאה לגג לצורך מרפסת, הועלה על ידי הנתבעת מס' 4. גב' באוור לא ניסתה להתכחש לעובדה שדובר איתה על הנושא. היא גם אישרה שנתנה הסכמתה לרעיון וכן שהביעה נכונות לוותר לטובת התובעות על זכויות בנייה על הגג לצורך אותה מטרה. בנסיבות אלה, אין סיבה הנראית לעין מדוע היה עליה להכחיש שהרעיון הועלה על ידה לפי התרשמותי, הדברים הללו שיוחסו לה, כמו גם ההסכמה המוקדמת המיוחסת לה ולנתבעות 1 ו- 2 לגבי בנייה על הגג, נאמרו על ידי התובעות מתוך מגמה לשכנע, שמבחינת הנתבעים המהלך הבא אחריו, היה בעצם סוף מעשה שמקורו במחשבה תחילה. כל אחד יודע שבדירה הנמצאת בקומה עליונה גלומה אופציה מאוד מפתה לנצל זכויות בנייה על גג הבניין. בדרך כלל, הדבר צץ ועולה בעת שבעל הדירה מתכנן לבצע שיפוץ כללי, במיוחד במצב שהוא פונה לקבל שירותי אדריכלות. ואמנם, לאור דברים שנחשפו במהלך חקירתה הנגדית של גב' ברוריה משה ובשים לב לאופן הצגתם על ידה, יש אינדיקציות די ברורות המעידות על כך, שכבר בשלב הראשוני של התכנון, אופציית היציאה לגג הובאה לידיעת התובעות. הדבר גם קיבל ביטוי בסקיצות שנערכו על ידי האדריכלית. לצורך הפרכת טענת התובעות, אין זה משנה אם בסופו של דבר, נערכה תחילה תכנית שיפוץ שלא כללה בנייה על גג הבניין יש לומר מיד ובגילוי לב, כי העדויות שבאו בפניי על חילופי הדברים במהלך הפגישה מיום 22.7.02, היו מגמתיות. שני הצדדים, כמו גם גברת ברוריה משה, לא טמנו ידם בצלחת. אין כמובן לקבל את הטענה, שהאדריכלית העידה מבלי שהיה לה עניין בתוצאות המשפט. אתייחס תחילה לנתבעים. לפי התרשמותי, הם נקטו בקו הגנה קיצוני בכך שטענו, שעמדתם בנוגע לתכנית השיפוץ החדשה היתה שלילית ונחרצת ושהדברים קיבלו ביטוי מילולי בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים בעיקר קשה לי להתעלם מן העובדה שכבר למחרת יום הפגישה, התובעות החלו לנקוט בצעדים אופרטיביים לביצוע התכנית. יש מקום לתמיהה, האם סביר להניח שהתובעות החליטו ליצור עובדות בשטח, חרף התנגדותם הנחרצת של הנתבעים? יש גם להתפלא על תוכן מכתבם מיום 14.8.02 שבו נאמר "נודע לנו כי בכוונתכם לפתוח פתח בגג ואף לבנות עליו...", כאילו שהדבר הובא לידיעתם באופן אקראי ומבלי לציין, כמצופה, שהמכתב נועד לחזור על דברים שכבר נמסרו להן קודם לכן במהלך פגישה שנתקיימה באותו ענין. התעלמות הנתבעים מהפגישה, חזרה על עצמה במענה למכתב התובעות מיום 20.8.02. הנתבעים, במכתב מיום 26.8.02, פטרו עצמם באמירה לקונית שהם שבים ומודיעים לתובעות "אין הסכמה עקרונית לבנייה..." ללא כל התייחסות לטענה שהועלתה נגדם בנושא זה גירסתם הבעייתית של הנתבעים, אין בה כדי להוביל למסקנה שמטעם הצד שכנגד הוצגה תמונה אמיתית. הנתבעים הוזמנו לפגישה בהתראה בלתי סבירה של שעה אחת. לא הוצגה בפניהם תכנית ואפילו לא סקיצה כללית. אפשר בהחלט להבין את דברי הביקורת של הנתבע מס' 3 שטען בתצהירו: "איני מבין מדוע זומנו לפגישה בה נאמר לנו בע"פ על התכניות שלהן, אך לא הוצג בפנינו שום דבר כתוב... וביקשו אותנו לחתום. על מה לחתום? באויר? בחדר המדרגות? בעיני נראה הדבר לא רציני ולא מכובד". התובעות לא ראו לנכון להזמין את הנתבע מס' 5 לפגישה. ההסבר שנתנו, שגם בלעדיו היה מובטח להן להשיג את הרוב הדרוש לפי החוק, מעיד על התנהלות בחוסר תום לב וחשש, בלתי לגיטימי, שמא תבוא מצידו התנגדות שעלולה להשפיע על דעתם של אחרים הכרעת בית המשפט : אליבא דה תובעות, הסכמתם העקרונית של הנתבעים ניתנה לאלתר, מבלי שביקשו שהות לשקול בדבר או להתייעץ. בשים לב לרצינות הנושא שלגביו נתבקשו להביע עמדה, לא נראה לי סביר שגירסה זו משקפת נאמנה את מצב הדברים שהתרחש בפגישה. לכל היותר, וכך גם נראה לי על יסוד מכלול הנסיבות והגיונם של הדברים, שבקשת התובעות אמנם לא נפלה על אזניים ערלות לחלוטין, אלא שאין די בכך לצורך גיבוש גמירות דעת ושכלול התחייבות בעלת תוקף משפטי בהקשר זה יש להדגיש את האמירה המיוחסת לנתבעים, שהם רוצים לראות תכנית, דבר המעיד על העדר גמירות דעת ומחזק את מסקנתי, שללא עיון בתכנית הממחישה את המצב הסופי - ולו באופן משוער - לא סביר לצפות מאדם שיהיה מסוגל לגבש עמדה מושכלת. הדעת נותנת, שהתובעות היו מודעות לכך. עוד יש להדגיש, שבאותו שלב היתה מספקת הסכמה בעל פה ואף על פי כן, כבר אז התובעות ראו שקיימת חשיבות להחתים את הנתבעים על טופס הסכמה. בנקודה זו, אני שב ומפנה לנאמר בסעיף 22 לתצהירה של התובעת מס' 1 על כך, שהנתבעים הוזמנו לפגישה לצורך מתן הסברים לגבי התהליך ולקבלת חתימתם לפני הפנייה לעירייה. אין חולק, שבמהלך הפגישה הנתבעים נתבקשו לחתום על טופס ההסכמה וסירבו אדם סביר שנדרש לחתום ומסרב, רשאי להאמין שבינתיים אין הוא קושר עצמו בהתחייבות. לפי התרשמותי, התובעת מס' 2 היתה מודעת לכך היטב ולא בכדי ניסתה להסביר, שחרף הסירוב לחתום על טופס ההסכמה היה ברור "שהכל יהיה בסדר". לא שוכנעתי מן ההסבר, מהטעם שגירסת התובעות בכל הנוגע ללב המחלוקת, כמו גם גירסתה של האדריכלית בענין זה, אינן מהימנות עלי. אין להתעלם מהעובדה, שהתובעות החלו באופן מיידי לנקוט בצעדים לביצוע התכנית החדשה. לכאורה, מדובר בנסיבה כבדת משקל לחיזוק גירסתן, אלא שהתנהלות זו, גם ניתנת להסבר בלהיטות יתר להגשים את התכנית ועל יסוד תקוה, שלא היתה מעוגנת די הצורך במציאות, שהנתבעים אמנם לא יערימו בפניהן קשיים להיטות היתר של התובעות, כך נראה לי באופן ברור למדי, היא שעמדה להן בסופו של דבר לרועץ. לא היתה כל בהילות לפרוץ פתח יציאה לגג, מה גם שלא היה היתר לבצע עבודה זו. הבקשה להיתר בנייה היתה אז בשלבי הכנה מוקדמים והתובעות ידעו שמדובר בתהליך ארוך וממושך. לטענתן, כך גם הוסבר לנתבעים. במצב דברים זה, ננקטו צעדים שמרביתם נעשו בטרם עת ותוך הימור שמבחינת הנתבעים "הכל יהיה בסדר". הדין הוא שלענין שמוש ייחודי ברכוש משותף או בחלק ממנו לרבות לצורך הרחבת דירה, נדרש לקבל הסכמה מטעם רוב מיוחד של בעלי הדירות בשיעור, שנקבע בסעיף 71 ב(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969. מדובר בהסכמה שאין מניעה לקבל בעל-פה ובלבד שתהיה מפורשת. כפי שניתן להבין מע"א 815/81 כליפא ואח' נ' שאול ואח' פ"ד לו(3) 78 דין הסכמה עקרונית, שהוכחה כדבעי, כדין הסכמה מפורשת ההסכמה המיוחסת לנתבעים היא בגדר התחייבות חד-צדדית וחלות עליה הוראות חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. לענין אופן כריתת החוזה, אבן היסוד להשתכללותו היא גמירות דעת והמבחן לקיומה הוא ככלל אובייקטיבי, דהיינו "האם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים" (ע"א 440/75 זנדבק נ' דנציגר פ"ד ל'(2) 260, בעמ' 267). כן נפסק, שאת גמירות הדעת "יש לבחון דרך עיניו של מתקשר סביר במעמדם של המתקשרים" (ע"א 1049/94 דור אנרגיה בעמ' נ' חמדן פ"ד נ(5) 820, בעמ' 831) ותוך התחשבות בהתנהגותם "תוך כדי המעשה" ולאחריו (ע"א 694/69 מגידו נ' דיור חן חברה קבלנית לבנין פ"ד כ"ד (2) 6, בעמ' 9). יחד עם זאת, התחייבות חד צדדית, בדומה לחוזה מתנה, מתאפיינת לפי מהותה בהעדר כל תמורה מטעם מקבל ההתחייבות, ובשל כך יש להביא בחשבון שיקולים נוספים מעבר לנדרש באופן רגיל כשעסקינן בחוזה דו-צדדי בית המשפט העליון עמד על כך בדונו בע"א 6296/05 פנינה כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל ואח' (ניתן ביום 5.8.07 ופורסם באתר האינטרנט של הרשות השופטת). הפרשה אמנם נסבה על סכסוך לגבי חוזה מתנה, אלא שכאמור כוחם של הדברים יפה גם לענין התחייבות חד צדדית ולדעתי, אפילו על דרך של קל וחומר, וזאת מהטעם שהתחייבות לתת מתנה טעונה מסמך בכתב, דבר המאפשר להתחקות ביתר קלות על כוונותיו ורצונו של המעניק וכך נאמר מפי כבוד השופט א. רובינשטיין: "כשעסקינן בהסכם מתנה, המבחן האובייקטיבי (לענין קיומה של גמירות דעת) נותר על כנו, אולם אינטרס ההסתמכות של הניצע - מקבל המתנה - אשר זוכה ככלל למעמד בכורה, מפנה את מקומו במידה מסויימת לשם מתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה: "בחוזה מתנה, כאשר שוקל בית המשפט אם ראויה עמדתו של מקבל המתנה להגנה, יביא בחשבון את מהותו של חוזה המתנה כחוזה חד-צדדי, אשר המקבל הוא הנהנה העיקרי (אם לא היחיד) ממנו" ע"א 3601/96 בראשי נ' בראשי...). הוטעם שם כי נוכח אופייה של העיסקה החד צדדית במתנה "ישנה ציפיה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו, משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק, יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה, רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי בהסתמך על ספרות (א. ברק: פרשנות במשפט - פרשנות החוזה תשס"א עמ' 47-49) מציין כב' השופט רובינשטיין, שבגיבוש הכוונה המשותפת והתכלית האובייקטיבית "יינתן משקל כבד יותר לכוונתו של הצד המתחייב על פני כוונתו של הצד השני", עד כדי "משקל מכריע". ועוד נאמר: "דברים אלה משמעם, יש לדקדק בהתחקות אחר רצונו של נותן המתנה שהוא - להבדיל - ה"ממית" או ה"מחיה מן הכלל אל הפרט : בהולכי מן הכלל אל הפרט, אין לי אלא לחזור על הדברים שכבר אמרתי ולציין, שלאור מכלול הנסיבות, לא הוכח שניתן לייחס לנתבעים התחייבות שיסודה בגמירות דעת. התובעות הביעו זעם רב על הנתבע מס' 5. לטענתן, הוא שהסית את הנתבעים לחזור בהם מן ההסכמה, דבר שגם בא לידי ביטוי חיצוני בדומיננטיות שגילה במהלך פגישה מיום 12.9.02, שזומנה על ידי התובעות לצורך נסיון להסדיר את המחלוקת. בא כח התובעות מציין בסיכומיו, שהמכתב מיום 14.8.02 נתפס על ידי מרשותיו "כמעשה נקמה אכזרי". נאמר על ידו, שלתובעות לא ברור האם הנקמה מקורה בכעסו של הנתבע על כך שלא הזמינו אותו לפגישה מיום 22.7.02, או שהנתבעים חזרו בהם מהסכמה בשל אי נוחות מהמטרד שנגרם בעקבות ביצוע עבודות השיפוץ הועלתה גם השערה, שמדובר בשילוב בין שני הגורמים הללו. מכל מקום, נראה לתובעות שהנסיגה באה בעקבות "דינמיקה אישית וקבוצתית". כאמור, התובעות מייחסות לנתבע עוולה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, המתגבשת במקרה שבו "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי". אין בידי לקבל טענות אלה. משקבעתי שלא ניתן לייחס לנתבעים גמירות דעת, מתייתר הצורך לדון בטענת גרם הפרת חוזה, אם כי יש להבהיר שאילו נדרשתי להכריע בענין זה, הטענה היתה נדחית מבלי להכנס לפרטי ההנמקה, אציין בכלליות שהתובעות חטאו בכך שלא הודיעו לנתבע מס' 5 על רצונן להוציא חלקים מהרכוש המשותף לצורך הרחבת דירתן וכן פגעו בזכותו על פי סעיף 71 ג(א) לחוק, להגיש תביעה למפקח על בתים משותפים. משנודע לו על כך מפי הנתבעים, לא היתה כל מניעה שיפנה אליהם כדי להביע עמדתו בענין ואף לנסות לשכנעם לתמוך בו. מהלך כזה לא הוכח ואולם, ככל שקרה, לא יכול להתפרש כמעשה שאין לו "צידוק מספיק", כהגדרתו בסעיף 62 לפקודת הנזיקין. במשך 20 יום עד ליום 14.8.02, ביצעו התובעות עבודות בנייה בהתאם לתכנית השיפוץ החדשה ובכלל זה שינויים בחלוקה הפנימית בדירה. גם נגרמו להן הוצאות שונות ויש להן, בין היתר, טענות על ירידת ערך הדירה תביעתן החילופית היא, לפיצויים בגין נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו להן בעקבות הסתמכותן על מצג ההסכמה של הנתבעים, שמאוחר יותר הם התנערו ממנו, שלא כדין. מבלי להדרש לרכיבי הנזק השונים ולראיות שהובאו בענין זה, ברור שהפרשה הסבה לתובעות נזקים, אלא שאין להן עילה לתבוע מהנתבעים כל פיצוי וזאת בהעדר יסוד להטיל עליהם את האחריות למצב הדברים שנוצר. הנמוקים לכך כבר נסקרו על ידי בהרחבה ואין מה להוסיף סיכום : סוף דבר - שאני דוחה את התביעה ומחייב את התובעות לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 שקלים + מע"מ.עבודות בניהגגבניהמקרקעיןבתים משותפיםחוק המקרקעין