חלוקת נכס פסק דין בית הדין הרבני - רישום עיקול לטובת האישה

עיקרי העובדות : נשוא התביעה דנן הוא המגרש והבית אשר בנוי עליו, המצויים ברחוב מקור חיים 30 בירושלים (חלקה 13 בגוש 30141; להלן - הנכס). הבעלות בנכס היא בידי הקרן הקיימת לישראל, והיא מעניקה בו זכויות חכירה. בשנת 1961 רכשו בני הזוג זכריה וגאולה מסלואי חלק השווה ל-13/14 מתוך זכויות החכירה הללו, והוא נרשם במרשם המקרקעין על שמו של זכריה מסלואי. מני אז שימש הנכס את בני הזוג ואת ילדיהם למגורים בשנות השבעים התערערו היחסים בין בני הזוג, עד שביום 30.9.1975 התגרשו. בית הדין הרבני נתן תוקף של פסק דין להסכם לחלוקת הנכס ביניהם. החלוקה כפי שנקבעה בהסכם לא היתה בת-רישום, ועל כן הורה בית הדין הרבני לרשום עיקול על זכויות החכירה הרשומות של זכריה מסלואי לטובת אשתו. בהמשך הדברים נדון בטיבה של חלוקה זו, ובהשלכותיו של העיקול ביום 9.3.1978 נחתם הסכם מכר בין זכריה מסלואי לבין התובעים, לפיו ימכור להם את מלוא זכויותיו בנכס. באותו יום חתם זכריה מסלואי על יפוי-כח בלתי חוזר לטובת עורך דינם של התובעים לשם ביצוע המכירה. על עיסקת מכר זו לא נרשמה כל הערת אזהרה. אין עוררין על כך שהתובעים או מי מטעמם לא החזיקו מעולם בנכס או בחלק ממנו, עד היום הזה בעקבות הסכם המכר הגישה גב' גאולה מסלואי תביעה לבית משפט השלום בבקשה לאסור על ביצוע העיסקה, בהיותה נוגדת את העיקול אשר נרשם על הנכס כנ"ל. תביעתה נדחתה וכן גם הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. בהמשך הדברים יידונו ביתר פירוט הליכים אלה והשלכותיהם ביום 24.2.1997 נפטר זכריה מסלאוי (להלן - המנוח). צו קיום צוואה ניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 2.11.2004, ולפיו יורשי המנוח הינם ארבעה מבניו ובנותיו, הם הנתבעים בהליך זה, בחלקים שווים. ביום 17.3.2005 נרשמו הנתבעים במרשם המקרקעין כבעלי זכויות החכירה בנכס תחת המנוח, כאשר לכל אחד מהם חלק השווה ל- 13/56 מן הזכויות בנכס התובעים, אשר לטענתם זכויותיו של המנוח בנכס הועברו לידיהם, מיהרו והגישו תביעה זו, והם מבקשים סעד הצהרתי לפיו הינם בעלי זכויות החכירה בנכס, מכח הסכם המכר שבינם לבין המנוח, הם ולא הנתבעים. השטח שלגביו הם מבקשים את מתן ההצהרה הנ"ל הוא השטח כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני ובהסכם המכר, היינו החלקה כולה למעט הבית עצמו והשטח המקיף אותו, כפי שיפורט להלן חלוקת הנכס - החלטותיו של בית הדין הרבני : כאמור, בשנת 1975 התגרשו בני הזוג מסלאוי, והנכס חולק ביניהם על-פי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין מאת בית הדין הרבני. ברבות השנים בוער תיק הגירושין, והתובעים לא הצליחו לפרוש בפני בית המשפט את מלוא היריעה בפרשה זו. עם זאת, דומה כי די בחומר שבפניי כדי לעמוד על העניינים הרלוונטיים לתובענה זו. בהחלטת בית הדין מיום 24.8.1975 נקבע כי החלק של גאולה מסלאוי יכלול, מלבד מבנה הבית עצמו, המצוי בצדה המזרחי של החלקה, גם את "כל הכניסה מצד מזרח... ומהצדדים צפון ודרום שני מטר מסוף המרפסות, ומצד מערב ארבעה מטר מהבית". ביום 20.9.1975, הוא יום הגירושין, הבהיר בית הדין בהתייחסו להחלטתו הקודמת כי "היות ומצד דרום אין למעשה מרפסת יחשבו שני מטר שהבעל צריך להשאיר לאשה מסוף הבית. חישוב ארבעה מטר מהבית צד מערב לאשה הוא מסוף המרפסת הסגורה, והמדרגות נכללים בתוך הארבעה מטר למעשה לא ניתן היה לבצע חלוקה זו, שהרי רישום אפשרי רק על חלקה כפי שהיא בשלמותה (סעיף 13 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969). מינהל מקרקעי ישראל הבהיר ביום 10.11.1975, במכתב אל באת-כוחה של גב' מסלאוי, עוה"ד נירה לב, כי "לא ניתן לבצע חלוקה של החלקה ולרשום חלק ממנה בנפרד בשם הבעל וחלק בנפרד עם הבית בשם האשה. סוג זה של רישום לא קיים יותר לפי החוק... המינהל יאפשר להעביר את החלקה בשלמותה כולל ה- 1/7 שרשומה בשם יורש, בהסכמתו כמובן, ובהסכמת בני הזוג, לצד ג' למטרת תעשיה או מלאכה כפי שמאושר בתקנון תב"ע". מכתב דומה נשלח עוד קודם לכן אל המזכיר הראשי של בית הדין הרבני האזורי בירושלים בעקבות הבהרה זו של מינהל מקרקעי ישראל, קבע בית הדין הרבני בהחלטתו מיום 10.11.1975 כי "מטילים עיקול על זכויות החכירה של הבעל בגוש 30141 חלקה 13, והבעל לא יוכל למכור את החלקה - כל עוד לא יירשם בטבו המגיע לאשה על-פי פסק הדין" [ההדגשה במקור]. כמסתבר, נועד צו עיקול זה להוות תחליף לרישום זכויותיה של האשה, שהרי אלו - כפי שהן קבועות בהחלטתו של בית הדין הרבני בדבר חלוקת הנכס - אינן בנות-רישום. הוא נועד למנוע מן המנוח למכור את הזכויות הרשומות על שמו בחלקה, כדי שלא ייפגעו זכויותיה של גב' מסלאוי. ביום 15.3.1977 נרשם צו עיקול זה במרשם המקרקעין אלא שביום 30.5.1978 נתן בית הדין החלטה נוספת, שנעתרה לבקשתו של המנוח, ובה הובהר כי העיקול חל על הבית בלבד, והמנוח רשאי למכור את החלקה ולעשות בה כל פעולה אחרת. הבהרה זו אישררה למעשה את הסכם המכר שבין המנוח לבין התובעים, שכן במבוא להסכם המכר היתנה המנוח את העברת הזכויות על-פי ההסכם באישור מטעם בית הדין, מעין זה שלבסוף אכן ניתן דא עקא, שביום 4.11.1979, נתן בית הדין החלטה נוספת. החלטה זו, על אף שנאמר בה כי היא באה בהמשך להחלטות הקודמות, עומדת לכאורה בסתירה להחלטה האחרונה מיום 30.5.1978, וזה לשונה: "בהמשך להחלטות קודמות מבהירים בזה שאסור לבעל לעשות כל פעולה במקרקעין אלא אם יירשם בטבו המגיע לאשה"; קרי, כל עוד המצב המשפטי הוא שלא ניתן לרשום את החלק שנקבע לאשה בהחלטת בית הדין הרבני, הרי שהבעל מנוע מלבצע פעולה כלשהי בקשר לזכויותיו בנכס כולו תוקפו של הסכם המכר - ההליכים בבתי המשפט האזרחיים : כאמור לעיל, בעקבות הסכם המכר שנחתם בין המנוח לבין התובעים, הגישה גב' גאולה מסלאוי תביעה לבית משפט השלום. התובעים לא הציגו את פסק דינו של בית משפט השלום, ואף לא את כתבי הטענות. מדובר בהליך שהתנהל לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, ומסתבר לכאורה שגם תיק זה בוער. על פסק הדין של בית משפט השלום, אשר דחה את התביעה, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 107/81 מסלאוי נ' מורלי (ניתן ביום 23.2.1983)). מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור, ניתן ללמוד כי בקשת גב' מסלאוי בתביעתה היתה "לאסור על הנתבע לעשות עסקאות איזה שהן או לבצע רישום כלשהו במנהל מקרקעי ישראל ו/או במשרד רשם המקרקעין בנוגע לחלקה ולהרשות לאחר או אחרים להכנס לחלקה או להשתמש בה". פסק הדין בבית משפט השלום, אליבא דפסק דינו של בית המשפט המחוזי, קבע כי המנוח רשאי היה לחתום על ההסכם עם התובעים, ומכל מקום ההתחייבות להעברת הזכויות בנכס ממנו אל התובעים היתה כדין, בכפוף לזכויותיה של גב' מסלאוי, אשר אין לה כל זכות להתערב בפעולותיהם, כל עוד אין הם גורמים לה מטרד בלתי סביר בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי לגופו של הערעור את טענותיה של הגב' מסלאוי. בית המשפט שב ופירט את החלטות בית הדין הרבני הנ"ל (תיק בית הדין הרבני היה לפניו במלואו), וקבע כי הסכם המכר אינו נוגד את העיקול וכי נעשה כדין. זאת מאחר וההחלטה שניתנה על-ידי בית הדין הרבני ביום 30.5.1978, סמוך לאחר חתימת הסכם המכר ובזיקה ברורה אליו, לא נועדה אלא לאשרר את הסכם המכר, על-ידי קביעה מפורשת כי העיקול חל רק על הבית, וכי המנוח רשאי לעשות בשאר החלקה כרצונו החלטת בית הדין הרבני הנ"ל קבעה אפוא, רטרואקטיבית, כי המנוח רשאי היה למכור את זכויותיו בנכס. עם זאת, קבע בית המשפט שלערעור כי מעת מתן ההחלטה האחרונה של בית הדין הרבני ביום 4.11.1979 השתנה מצב הדברים, ולמן העת ההיא והלאה חל העיקול על הנכס כולו. החלטה זו ניתנה לאחר שהסכם המכר קיבל תוקף אובליגטורי, כך שאין בכוחו של העיקול שנקבע על-פיה כדי לפגוע בזכויותיהם האובליגטוריות של התובעים כלפי המנוח. אולם יש בכוחו של עיקול זה כדי "לסכל בשלב מאוחר יותר את זכותם להרשם כבעלי זכויות החכירה בלשכת רישום המקרקעין, לכן תיאורטית נתונים המשיבים [התובעים דנן] בחשש מתמיד מפני עסקה נוגדת שיכול זכריה לבצע בנכס עם צד רביעי... התוקף המשפטי של העיקול הוא כי זכויותיהם של המשיבים [התובעים] בלשכת רשם המקרקעין להירשם כבעלי זכויות החכירה תלויות בכך שהמערערת תירשם כבעלת זכות החכירה על הבית" עמוד 8 לפסק הדין זהו אפוא מצב הדברים לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור: לתובעים זכויות אובליגטריות בנכס כפי מה שניתן להם בהסכם המכר. עם זאת, אין ביכולתם לרשום זכויות אלה כל עוד לא נרשמו במרשם המקרקעין זכויותיה של גב' גאולה מסלאוי, ואלה, בהתאם למצב החוקי ולמצב הרישומי של הנכס כפי שהם כיום, אינן ניתנות לרישום. נציין כי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה (ר"ע 154/83 מסלאוי נ' מוראלי טענות הצדדים : התובעים מדגישים כי עיסקת המכר אושרה על-ידי שלוש ערכאות אזרחיות לבד מבית הדין הרבני, כך שאין ניתן עוד לערער על תוקפה. נוסף לכך הם מציינים כי יפוי הכח שניתן על-ידי המנוח לבא-כוחם כולל הוראה מפורשת לפיה "יפוי כח זה ישאר בתוקף גם לאחר מותי ויחייב את יורשי ואת יורשי יורשי, הואיל ותלויים בו זכויות צד ג'". לאור זאת, טוענים התובעים, כי עצם רישום הנכס על שם הנתבעים - בעת שידעו היטב כי אין להם כל זכות בנכס, וכי המנוח מכרוֹ לתובעים לפני שנים רבות - בכחש יסודו, והוא נוגד את המצב המשפטי במקביל להגשת התביעה הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר ימנע מן הנתבעים להעביר את זכויותיהם הרשומות בנכס לאחר (בש"א 2793/05), וצו כזה אמנם ניתן ביום 21.8.2005. התובעים מציינים עוד כי העיסקה דווחה לרשויות המס ושולם בגינה מלוא שיעור מס הרכישה ומס השבח, וכן שולמו עבור הנכס דמי היוון למינהל מקרקעי ישראל. הנתבעים מצדם העלו טענות רבות לדחיית התביעה. חלקן טענות סף, וחלקן לגופו של עניין. לשיטתם יש לדחות את התביעה ולו משום שהתובעים נמנעו מלצרף לתביעה בעלי דין הכרחיים, כמו גב' מסלאוי ומינהל מקרקעי ישראל. גם המסמכים שעליהם מבקשים התובעים להסתמך אינם קבילים לשיטת הנתבעים, משום שאין בידי התובעים את המסמכים המקוריים עוד טוענים הנתבעים להתיישנות התובענה. לשיטתם, הואיל והתביעה מסתמכת על הסכם שמיום כריתתו עברו למעלה מעשרים וחמש שנים, חלפה-עברה לה תקופת ההתיישנות של עילת התביעה. לטענתם גם פסק הדין וההחלטות של בית הדין הרבני התיישנו, שכן חלפו למעלה מעשרים וחמש שנה מעת שניתנו, ולא נעשה דבר לביצועם. נוסף על כך טוענים הנתבעים לשיהוי, ויתור, השתק ומניעות, הנעוצים, אליבא דידם, במחדלם של התובעים מלעשות דבר בעניין זכותם הנטענת. לשיטת הנתבעים מדובר בזניחת הזכות לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי הסכם המכר אינו בר תוקף משום שהוא נוגד את צו העיקול הרובץ על הנכס, ומשום שהוא נוגד את הסכם החכירה עם קרן קיימת לישראל. עוד הם טוענים, כי ההסכם חסר תוקף באשר איננו בר-ביצוע, מאחר שהוא מתייחס רק לחלק מן החלקה, אינו מגדיר את הממכר, והמנוח מתחייב בו להעביר חובות והתחייבויות אשר העברתם אינה אפשרית. הנתבעים טוענים עוד, כי לא ייתכן שהתמורה הנקובה בהסכם המכר משקפת עיסקת מכירה אמיתית, שכן הסכום נמוך בשיעור ניכר מן הסכום הריאלי של הנכס במושגי הימים ההם דיון והכרעה : זכותם הנטענת של התובעים בנכס היא זכות אובליגטורית בלבד. כזאת קבע בית משפט זה לפני שנות דור. זכות זו משמעותה היא התחייבות לעשות עיסקה העומדת לטובת התובעים, בהתאם לאמור בסעיף 7(ב) לחוק המקרקעין. מאז החלטתו האחרונה של בית הדין הרבני מיום 4.11.1979, שקבעה כי העיקול חל על הנכס כולו, מנועים התובעים מלממש את זכותם בדרך כלשהי, מנועים הם מלעשות שינוי ברישום הזכויות בנכס, ואף לרשום הערת אזהרה אין ביכולתם. כידוע, עסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או זכות אחרת (סעיף 6 לחוק המקרקעין), היא טעונה רישום ונגמרת בעת הרישום (סעיף 7(א) לחוק המקרקעין), וכל עוד לא בוצע הרישום, הריהי התחייבות לעשות עיסקה בלבד - סעיף 7(ב). עיסקת המכר שעשו התובעים עם המנוח לא נגמרה ברישום, וגם אין היא יכולה להיגמר ברישום, על-פי המצב המשפטי הנוכחי (סעיף 13 לחוק המקרקעין). בידם של התובעים מצויה אפוא ההתחייבות, הזכות האובליגטורית בלבד, ולאור האמור ניתן להעריך כי מצב דברים זה לא ישתנה. ראשית - כל רישום לטובת התובעים איננו אפשרי כל עוד רובץ העיקול על הנכס, ועיקול זה לא יוסר, שהרי כזכור הוא מונע עיסקאות כל עוד לא נרשמו זכויותיה של גב' מסלאוי במרשם המקרקעין. רישום כזה לא יוכל להתבצע, שהרי לא ניתן לרשום זכויות בנוגע לחלק מסויים מן הנכס בלבד (סעיף 13 הנ"ל). שנית - גם לוּ ניתן היה להעלות על הדעת את הסרת העיקול, אין ניתן לרשום את זכויותיהם של התובעים מכח ההסכם, מאותה הסיבה גופה מאז קבע זאת בית המשפט זה, לא חל כל שינוי במצב הדברים. מותו של המנוח אינו מעלה ואינו מוריד. יורשיו באו בנעליו, ואליהם עברו נכסיו על ההתחייבויות והמגבלות הכרוכות בהם. כפי שטרם מותו נתון היה הנכס הרשום על שמו תחת שתי 'גיבּנוֹת' - העיקול לטובת גב' מסלאוי מחד, וההתחייבות לטובת התובעים מאידך - כך גם לאחר שהלך לבית עולמו נותר הנכס במצב זה. נמצא כי מבוקשם של התובעים, הצהרה על בעלותם בנכס, לא יינתן להם. גם עילת התביעה שהם טוענים לקיומה, היינו העברת הרישום על שמם של היורשים, איננה עילה. כדין רשמו היורשים את זכויות המנוח על שמם. בכך לא השתנה דבר לרעת התובעים, שכן זכויותיהם האובליגטוריות בנכס נותרו כשהיו מטעם זה גופו אני סבור כי אין לקבל את טענת ההתיישנות של הנתבעים. זכויותיהם האובליגטוריות של התובעים בנכס מכח ההסכם שרירות וקיימות, לא נס ליחן. מכיוון שאין בידי התובעים דבר שיכולים הם לעשות עם זכויות אלה, לא לרשמן ולא לממשן, אין מקום לטעון להתיישנותן. התובעים עושים עימן את כל שניתן לעשות עימן לעת עתה - להמתין עד שתבוא הזדמנות, כתוצאה מסיבה לא נודעת, לממשן. אילו היה מדובר בזכות בת-מימוש, אשר התובעים משתהים ומתמהמהים מלממשה, כי אז ניתן היה לטעון להתיישנות, ואף לשיהוי, זניחה וכדומה. משאין הדברים כך, אין ניתן לטעון להתיישנות, שבמשפטנו היא דיונות בלבד, לא מהותית סוף דבר : אימתי תקבל זכותם של התובעים משמעות? אימתי תתחיל להעיק 'גיבנת' זו הקיימת על זכותם של הנתבעים בנכס? אין להוציא מכלל אפשרות כי יום זה יבוא, אם משום שהנתבעים יחפצו להעביר את זכויותיהם בנכס לצד ג' או באופן אחר. אין זה מתפקידו של בית המשפט לעסוק בשאלה זו, החורגת מתחומיה של התובענה דנן. אך זאת אומר: כל טענותיהם של הנתבעים, הנוגעות לקבילות המסמכים, לנפקותו של ההסכם, ויתר טענותיהם בנוגע לתוכנה של עיסקת המכר, יצטרכו להתברר ביום שבו זכותם של התובעים תקבל משמעות, ולא במסגרת זו מן הטעמים הללו החלטתי לדחות את התובענה. התובעים ישלמו יישאו בהוצאות המשפט, וכן ישלמו לנתבעים שכר טירחת עורך דין בסך של 10,000 שקלים בצירוף מע"מ כדיןעיקולבית דין רבני