הקדמה : קיבוץ נערן בבקעת הירדן נקלע לקשיים ורוב חבריו עזבוהו ולכן הועלה רעיון ליישב את המקום בדרך של הקמת יישוב קהילתי. בפועל, רעיון זה לא עלה יפה, התפתחו שתי אגודות שיתופיות - התושבים הקהילתיים וחברי הקיבוץ, ומשהתברר שאין הן יכולות לדור בכפיפה אחת שאפה כל אגודה לסלק ידה של האחרת התובעים, הינם התושבים הקהילתיים והם מבקשים פסק דין הצהרתי כי הם ברי רשות בבתים בהם הם מתגוררים בקיבוץ נערן וכי עומדות להם זכויות שימוש בנוגע למבני הקיבוץ. כן מבוקש לבטל כל הסכם בין הקיבוץ להסתדרות הציונית שיש בו כדי לסתור את זכויות התובעים התובעים טוענים כי הם נקראו על ידי ההסתדרות הציונית ליישב את המקום הגווע, החלו להפיח בו רוח חיים, ואז הגיעו יוצאי מחנות העולים במטרה להתקבל כחברי קיבוץ וביקשו להיבנות מפעולותיהם של המתיישבים הקהילתיים. אולם, משבחרה ההסתדרות הציונית להעניק זכויות למתיישבים הקהילתיים, אין לקיבוץ יותר מעמד במקום. לטענת הנתבעות, מעמד המתיישבים הקהילתיים במקרקעין הינו מעמד של שוכרים בלבד, ולא הוקנתה להם זכות קניינית בנכסי הקיבוץ בין במפורש ובין במשתמע. ככל שהתקבלו החלטות בדבר הפיכת הקיבוץ ליישוב קהילתי, לא התקבלו החלטות מקבילות בדבר ביטול מעמד היישוב כקיבוץ, והכוונה הייתה לכל היותר להקים יישוב קהילתי לצד הקיבוץ. מתן רשות לתובעים להתגורר בבתי הקיבוץ נועד להוות פתרון ביניים עד אשר תאושר תוכנית הרחבה ליישוב הקהילתי, אך אין בה כדי להקים לתובעים זכויות יש מאין או לבטל הסכם בין ההסתדרות הציונית לבין הקיבוץ השאלה היא, מה מעמד הצדדים במקרקעי הקיבוץ: האם ניתנה הבטחה לתובעים לקבלת זכויות קנייניות בלתי הדירות בנכסי הקיבוץ במפורש או במשתמע, ואם לא, האם במשך הזמן התגבשו זכויות כאמור על פי דיני היושר. התובענה הוגשה בדרך של המרצת פתיחה (ה.פ. 3488/04) ולאחר מכן תוקנה והוגשה בדרך של תביעה אזרחית למתן צו הצהרתי וצו עשה. פתחו ההליך עשרים וחמישה תובעים: היישוב הקהילתי ועוד עשרים וארבעה תושבים קהילתיים. במהלך ההליך פרשו מספר תובעים ונותרו שבעה עשר (תשע משפחות). הנתבעות הינן ההסתדרות הציונית וקיבוץ נערן. היישוב הקהילתי מאוגד כאגודה שיתופית, כך גם הקיבוץ רקע עובדתי : קיבוץ נערן הוקם בשנות השבעים בבקעת הירדן. מקרקעי הקיבוץ נמצאים בבעלות המדינה באמצעות החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, אשר לה יש הסכמי הרשאה מאת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש לתקופה המתחילה ביום 1.10.78 ומסתיימת ביום 31.1.2033 (ר' תצהיר יובל פונק מיום 29.5.06). הקיבוץ הינו "בר רשות" בנכסים, על-פי תעודת הרישום של הקיבוץ כאגודה השיתופית משנת 1975 - נ/1 (יא1) וחוזה ההתיישבות בין הקיבוץ לבין ההסתדרות הציונית משנת 1989 - נ/1(יא2). הקיבוץ ידע משברים ובתקופה מסוימת באמצע שנות התשעים התרוקן כמעט מחבריו ונותרו בו בודדים עם הקמתו מנה הקיבוץ 47 חברים, בשנת 92' נותרו בו רק עשרה חברים ובשנת 93' שונה מעמדו לקיבוץ בהתהוות. משנת 95' נוהל הקיבוץ על ידי ועד ממונה ומשנת 96' עד לחידוש ההתיישבות בו בשנת 99' מנה הקיבוץ דרך קבע לא יותר מארבעה חברים (החלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 4.7.99, ת/1(יז)). במסגרת ניסיונות שיקום, הוחלט על הקמת יישוב קהילתי על מנת לחדש את ההתיישבות במקום. החלטה זו יצאה מאת הקיבוץ וקיבלה את תמיכת הגורמים המיישבים: ההסתדרות הציונית והמועצה האזורית עמק הירדן הרקע לקבלת ההחלטה - ביום 20.6.95 נשלח מכתב מאת מזכירות הקיבוץ אל מזכ"ל התנועה הקיבוצית המאוחדת (להלן: "התק"מ") עליו נמנה הקיבוץ, בו נאמר כי הוחלט לשנות את צורת ההתיישבות בקיבוץ לישוב קהילתי עם כל אמצעי היצור הקיימים, שיתנו פרנסה למשפחות הקיימות בנערן ולקליטה עתידית (ת/1(א)). ביום 16.11.95 נערך סיכום פגישה בתק"מ בנושא נערן בו אושר לחטיבה להתיישבות ולמועצה האזורית, להקים יישוב קהילתי בנערן תוך הקפדה על שמירת המסגרת הקיבוצית כל עוד החברים ירצו בה (נ/1(יד)). החטיבה להתיישבות תמכה ברעיון זה וביום 12.12.95 נשלח מכתב לרשם האגודות השיתופיות, בו נאמר כי החטיבה להתיישבות מתכננת להקים במקום יישוב קהילתי גדול של כ- 250-300 משפחות, כאשר במקביל תוכל להמשיך להתקיים אגודה שיתופית של הקיבוץ שתמנה כ- 15-20 משפחות לכל היותר כן נאמר במכתב, כי הוחלט להקצות לרשות היישוב הקהילתי את החלק הדרוש מתוך משבצת קיבוץ נערן. רשם האגודות השיתופיות נתבקש למנות ועד מייסדים ליישוב הקהילתי (ת/1(ב)). ביום 17.12.95 נשלח מכתב למנהל החטיבה להתיישבות מאת הועד המנהל של הקיבוץ, ולהלן לשונו: "בתאריך 12.12.95 התקיימה בנערן ישיבת הנהלת ועד נערן. בישיבה זו הוחלט ברוב קולות על הקמת ישוב קהילתי גדול בנערן. לצד הישוב הקהילתי, תתקיים במקום אגודה שיתופית של 20 משפחות לכל היותר. הועד הממונה מבקש ממך לפעול אצל הרשם להקמת ועד מייסדים לישוב קהילתי. כמו כן יש להקצות את החלק הדרוש ממשבצת קיבוץ נערן לרשות הישוב הקהילתי נערן, ולנקוט בצעדים התכנוניים הדרושים לקימום הישוב הקהילתי" (ת/1(ג)). ביום 1.5.97 נשלח מכתב מאת החטיבה להתיישבות לממונה על הרכוש הממשלתי, בו נתבקשה עמדתו לתוכנית להקמת שכונת מגורים על שטח של כ- 150 דונם, בתוך תוכנית המתאר המאושרת של הקיבוץ (נ/1(יח)). באותו יום השיב הממונה על הרכוש הממשלתי כי אין מניעה לבצע את התוכנית בכפוף להיתרים שיש לקבל על פי דין בשלב מסוים, החלו להישמע קולות אחרים מכיוון התק"מ, חרף מחאתו של מזכיר התק"מ היוצא (ת/1(ד)) וההסתדרות הציונית אשר שלחה מכתב אל מזכיר התק"מ דובי הלמן בו נאמר כי: "נערן אינו ישוב של התק"מ בהתאם לסיכום עם מזכירות התק"מ. נערן כיום הינו בתהליך של שינוי אירגוני ומבני מקיבוץ לישוב קהילתי של החטיבה להתיישבות שבו נמצא גם גרעין של התק"מ" (ת/1 (ה1)). ביום 28.4.96 נשלח מכתב נוסף למזכ"ל התק"מ מאת החטיבה להתיישבות, בו נאמר כי: "נמשיך לחפש דרך לאפשר לחברי הקיבוץ להמשיך לקיים דרך חיים שיתופית כל עוד הדבר לא יפגע בהקמת הישוב הקהילתי כאמור" (ת/1(ה2)). למרות האמור, ביום 13.5.96 נתקבלה החלטה במזכירות התק"מ המאשרת מחדש מעמד נערן כקיבוץ בהתהוות במסגרת התק"מ (ת/1(ו2) ו- ת/1(מו)). בד בבד החלו להישמע קולות מכיוון הקיבוץ, לפיהם היישוב הקהילתי לא יוקם במשבצת הקרקע הקיימת של הקיבוץ, אלא במסגרת תוכנית הרחבה של הקיבוץ. כך בסעיף 2 למכתב מזכיר התק"מ (ת/1(ו2)) נאמר כי מזכירות התק"מ וקיבוץ נערן יקיימו דיון עם החטיבה להתיישבות לבחינת אפשרות הקמת יישוב קהילתי בשכנות לקיבוץ, כאשר אמצעי הדיור והיצור יהיו בבעלות הקיבוץ יחד עם זאת, הרעיון להקמת יישוב קהילתי בקיבוץ לא נגנז על ידי הקיבוץ, והגורמים המיישבים המשיכו לפעול ליישומו. ביום 28.6.98 נשלח מכתב מאת דובי הלמן מהתק"מ למנכ"ל החטיבה להתיישבות בו נאמר כי האמנה בנושא נערן תהווה את הבסיס לעבודה המשותפת שמטרתה אכלוס מהיר של קיבוץ נערן וישוב קהילתי נערן. באמנה מיום 6.1.98, נוסחה המטרה המשותפת של חטיבת ההתיישבות בסוכנות, המעוצה אזורית בקעת הירדן, התק"מ ואמנה ובה נאמר כי: "בנערן יוקמו לראשונה בבקעה על משבצת קרקע אחת זה לצד זה, קיבוץ וכפר קהילתי" (נ/1(כג)). לא ברור אם אמנה זו נחתמה, אך בוודאי שיש בה כדי ללמד על כוונות הגורמים המיישבים הניסיונות לגיבוש גרעין קהילתי : לאחר ניסיונות של הגורמים המיישבים, ביניהם המועצה האזורית בקעת הירדן, להביא מתיישבים, פנו הגורמים המיישבים לתנועת "אמנה" וביקשו ממנה להתגייס למשימה של ארגון גרעין ליישוב הקהילתי. "אמנה" הינה תנועת התיישבות עצמאית המקימה יישובים ומלווה אותם לאחר הקמתם, אינה מנוהלת ולא נשלטת על ידי הסוכנות היהודית והיא מהווה אגודה שיתופית מרכזית, אשר חבריה הם כל הישובים שמצטרפים אליה על פי הסכמות בין "אמנה", החטיבה להתיישבות והמועצה האזורית, היישוב הקהילתי היה אמור לקום לצד הקיבוץ, ובמקביל יבחנו הצדדים את עתיד הקיבוץ ככזה (ר' עדותו של דוד לוי אשר שימש כראש המועצה האזורית בין השנים 1990-2004 בפרו' עמ' 27; נעמי ספיר, עובדת בתנועת ההתיישבות אמנה, בפרו' עמ' 32). לשם ביצוע משימת הקמת הגרעין הקהילתי, המועצה האזורית ביחד עם החטיבה להתיישבות ואמנה יזמו הקמת אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית ששמה "בשמת נערן" ומינו בהסכמת רשם האגודות השיתופיות ועד ממונה שהיה מורכב מנציגים של המועצה האזורית, ההסתדרות הציונית, אמנה ונציג המשפחות לא היה נציג מטעם הקיבוץ בוועד הממונה (דוד לוי, פרו' עמ' 27). ביום 9.12.97 נתאגדה ונרשמה "בשמת נערן" כאגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית (ת/1(יא)), ותפקידה היה לעשות פעולות הנדרשות כדי לקלוט התושבים לישוב הקהילתי. הוועד טיפל בפניה לציבור לשם הצטרפות לאגודה וליישוב, במיון המועמדים, שיפוץ הבתים בקיבוץ וכד'. לכל חבר ועד היה תפקיד. נציג החטיבה להתיישבות, שהייתה בעלת הבתים, היה אמון על הסדרת נושא הדיור ותקציביו. נציג המועצה האזורית פעל להסדרת ענייני חינוך, תרבות, מעונות יום וכד', ונציג תנועת אמנה היה אמון על נושא גיוס האנשים והתיאום בין הגורמים השונים ניסיונות מוקדמים להבאת גרעין, שנעשו עוד בשנת 1997, לא צלחו (נעמי ספיר עמ' 32-33). בשלב מסוים בשנת 98' שמעו בתנועת אמנה על קהילת "אור מרפא" - קהילה אשר קראה לעצמה "מפגש כל הקצוות - יהדות אוניברסלית קהילה הוליסטית". אמנה חיזרה אחריהם (כלשון נעמי ספיר), ובשנת 98' הודיעה קהילת "אור מרפא" לאמנה שהם יעשו ניסיון להעלות בסביבות נובמבר קבוצת חלוץ לישוב (נעמי ספיר, פרו' עמ' 33). מתוך קהילת "אור מרפא" שכללה כ- 400 איש, הגיעה קבוצה שתפסה שבעה בתים. בהמשך, בעקבות הרצון להעלות מתיישבים נוספים, נערכה פנייה נוספת לחברי קהילת "אור מרפא" ובעקבותיה עלו עוד כ- 40 איש שעברו תהליך מיון ארוך באמצעות החטיבה, המועצה ואמנה (דן ווקסלר, פרו' עמ' 6-7; ת/1(ל)). במשך השנים עלו מתיישבים נוספים לבשמת נערן, כאשר בסך הכל התיישבו כ- 50 תושבים קהילתיים (בחלקם משפחות המונות מספר נפשות) (ת/1(לה)). התובעים, הגיעו לנערן במהלך השנים מאז 1998, כאשר חלקם הגיעו באמצעות קהילת אור מרפא, וחלקם מאוחר יותר (תצהיר לאה שלם מיום 30.5.06; תצהיר צפריר שפרון מיום 27.12.04). מהרישומים אודות רשימת המתיישבים עולה כי חלק מהתובעים הינם חברי אגודת בשמת נערן (תובעים 2-5, 16-17), חלקם רשומים כמועמדים (תובעים 12-13) ולגבי הנותרים אין מידע, אולם אין חולק, כי לא כל התובעים רשומים כחברי אגודת בשמת נערן (נ/1(לד) הבאת המתיישבים הקהילתיים באמצעות תנועת אמנה נעשתה בשיתוף עם ההסתדרות הציונית. המתיישבים עברו תהליך מיון, עד שבשנת 2002 היתה רשימה של אנשים שיכולים לעבור ממעמד אורחות למעמד מועמדות לקבלת חברות באגודה השיתופית (נעמי ספיר, פרו' עמ' 34). התהליך הפורמלי של קבלת המתיישבים ומעמדם המשפטי לא היה זהה בין המתיישבים השונים, כאשר עם חלקם נחתמו הסכמי שכירות, חלקם הוחתמו על מסמך בו הם מאשרים כי קבלתם לחברות באגודה אינה מקנה להם זכות במקרקעין וחלקם פשוט עברו תהליך של קבלה והורשו לגור ביישוב ללא שחתמו על מסמך פורמלי המסדיר את מעמדם הערפול סביב הגעתם של התובעים לבשמת נערן לא נגע רק ליחסים בין התובעים לגורמים המיישבים כי אם אף בין הגורמים המיישבים לבין עצמם. בפועל, לא התקבלה החלטה ברורה בנוגע למיקום היישוב הקהילתי. לדוגמא, ביום 7.7.98 נערך דיון בנוכחות נציגי החטיבה להתיישבות, מועצה אזורית בקעת הירדן, התק"מ ותנועת אמנה, ומטרתו הייתה לדון בנושא קהילת "אור מרפא". בסיכום הישיבה הוסכם לאכלס את קהילת אור מרפא במתחם הקיבוץ. כן הוסכם כי אדם בשם גברי יבדוק במתחם הקיבוץ את כל מבני המגורים, מבני הציבור, שיטת השיפוץ, שכ"ד ומחיר שימוש במבני ציבור. באשר לגורמי ייצור בחקלאות, הוסכם כי הגרעין הקהילתי יקבל התייחסות לבקשת גורמי ייצור כמו כל מתיישב קהילתי אחר על בסיס הגדרה של חקלאות מזדמנת - כלומר, ללא תקן של קרקע ומים (ת/1(יב) כמו כן, ביום 9.9.99 נערך דיון בקיבוץ נערן בנוכחות חמישה חברי ועד ההנהלה. בדיון אושר מבנה ארגוני לפיו חולק הקיבוץ לחמש יחידות, כאשר נאמר כי הכוונה לטווח הרחוק היא להקצות לקהילת בשמת נערן אזורים א' ב' (ת/1(יח)). ביום 5.1.00 נשלח מכתב מאת ראש המועצה האזורית בקעת הירדן לרשם האגודות השיתופיות, בו הוא מבקש להכריע על פירוק הקיבוץ. כן נאמר, כי מבחינתה של המועצה האזורית כל הפעילות המוניציפלית תהיה אך ורק דרך האגודה הקהילתית בשמת נערן, והחל מ- 1.1.00 יאושר תקציב מוניציפלי על ידי המועצה אך ורק דרך האגודה הקהילתית (ת/1(יט)) חידוש ההתיישבות בקיבוץ והתערערות מעמד התושבים הקהילתיים : לאחר שחברי בשמת נערן עלו לנערן החלו להגיע לקיבוץ יוצאי מחנות העולים, תנועת נוער של התק"מ, ומתיישבים נוספים אשר ביקשו להתיישב בקיבוץ המתחדש. במאי 1999 נשלח מכתב מאת מזכ"ל מחנות העולים לרשם האגודות השיתופיות בבקשה לאפשר לבוגרי מחנות העולים להקים קיבוץ שיתופי התיישבותי חדש (ת/1(טו)). ביום 2.6.99 ובעקבות קליטת חמישה חברי מחנות עולים בקיבוץ נשלח מכתב מאת החטיבה להתיישבות, בו נאמר כי קליטת חמשת חברי מחנות העולים הינה בניגוד לעמדת החטיבה להתיישבות ולהסכמות עם מזכ"ל התק"מ. כן נאמר כי: "...רוב יחידות הדיור בנערן הינן בבעלות ההסתדרות הציונית אשר בידיה סמכויות בלעדיות על נכסיה כולל דרישת פינוי במקרים קיצוניים. נראה לי שאנו מתקרבים ל"קפיצת מדרגה" ביחסנו עם הקבוץ ממנה אני מבקש להימנע ככל הניתן אבקש כי תשקול שוב את הנושא ותמנע מנקיטת מהלכים חד צדדים המנוגדים לעמדת כל גורמי ההתיישבות באזור" (ת/1(טז)). ביום 4.7.99 נתקבלה החלטה על ידי רשם האגודות השיתופיות בה נאמר כי בנסיבות שנוצרו בקיבוץ הוא מתכוון להורות על פירוק הקיבוץ, תוך העברת ההחלטה למשקם הקיבוץ על מנת לקבל את אישורו לפירוק הקיבוץ. עד להחלטת המשקם בנושא יכהן באגודה ועד ממונה (ת/1(יז)) בסופו של דבר, הקיבוץ לא פורק אלא להיפך, מעמדו התחזק והחלו להגיע מתיישבים נוספים על מנת להתיישב בו כחברי קיבוץ. בינתיים, התושבים הקהילתיים אשר הגיעו למקום שומם והחלו להחיותו, הרגישו כי מעמדם מתערער וכי כל תקוותם והשקעתם יורדת לטמיון. וכך, חיו להן שתי קהילות קטנות זו לצד זו, כאשר ברקע התרבו המחלוקות, תוכנית ההרחבה לא אושרה, וכאשר הגיעו מים עד נפש ביקשו חברי הקיבוץ לסלק ידם של המתיישבים הקהילתיים מבתי הקיבוץ הבעיות שהתעוררו ביישום השאיפה לקיים שתי קהילות במקביל, נוצרו על רקע רצון הקיבוץ לשמר על עצמאותו ומאידך רצון תושבי בשמת נערן להיות שותפים מלאים לניהול הנושאים המוניציפאליים, הקמת בתי קבע והקצאת מקום לפיתוח תעשיה לטובת יזמים מקרב חברי קהילת בשמת נערן (נ/1(ב)-(ג)). נעשה ניסיון להגיע להסכמה לפיה הקיבוץ יוותר על משבצת קרקע שתוקצה לבשמת נערן לשם בניית בתי קבע, ומאותה משבצת יפונו בתי הקיבוץ. הניסיון נכשל לאור המחלוקות שנוצרו, החלו תושבים קהילתיים לעזוב את היישוב והיחס בין מספר תושבי הקיבוץ למספר התושבים הקהילתיים השתנה. כך למשל, בדו"ח מספטמבר 2002 (נ/1(לד)) צוין כי קיבוץ נערן מונה 28 משפחות בעוד קהילת בשמת נערן מונה 11 משפחות. כיום, מתגוררות בבשמת נערן 3 משפחות ושני אנשים בודדים, משפחה נוספת שננקטו נגדה הליכי פינוי ומשפחה נוספת שאינה מתגוררת ביישוב אך מחזיקה שלוש דירות. הקיבוץ מונה כיום 53 חברים ומועמדים (תצהיר סול לביא, המשמשת מלווה של הקיבוץ, מיום 24.5.06 ועדותה בעמ' 74; עדות צפריר בעמ' 16). מכל מקום, אגודת בשמת-נערן לא הצליחה להתפתח ואף לא יצרה גרעין קהילתי מוצק ומגובש התנפצות החזון - מתיאור המסכת העובדתית עולה, כי מה שנראה היה בתחילה כרעיון ציוני בעל מדיניות ברורה לה היו שותפים הקיבוץ, ההסתדרות הציונית, המועצה האזורית ואף תנועת אמנה, זכה ליישום מבולבל ולוט בערפל. כך, בעוד שהיה ברור לכל הגורמים המיישבים, כולל הקיבוץ, כי הקמת יישוב קהילתי הוא רעיון מבורך, החלו להתקבל החלטות סותרות בשאלה האם משבצת היישוב הקהילתי תיגזר משטח הקיבוץ, או שמא היישוב הקהילתי יוקם במסגרת תוכנית ההרחבה, אשר כאמור, לא אושרה בסופו של דבר. לגישת כל הגורמים המיישבים, התוכנית להקמת יישוב קהילתי לא כללה החלטה בדבר פירוק הקיבוץ. משנתברר כי לא נתקבלו אישורים מצד גורמי התכנון והבניה לתוכנית ההרחבה וכי מימוש הרעיון במסגרת שטחי הקיבוץ הנוכחיים אינו בר ביצוע, נתעוררה מחלוקת בנוגע לזכויות בנכסי הקיבוץ: האם היא נתונה לקיבוץ, או שמא זכותם פקעה ונמסרה לתושבים הקהילתיים טענות הצדדים : לטענת התובעים, הקיבוץ כשל מבחינה התיישבותית, החברים לא הצליחו ליצור במקום יישוב יציב, הבתים ננטשו והמקום התרוקן מאדם. זכויות הקיבוץ וחבריו פקעו והחטיבה להתיישבות הייתה רשאית להעביר זכויות אלה לתובעים, אשר נענו לקריאה לבוא וליישב את שטח הקיבוץ לאחר שעברו ועדת קבלה בה נכללו נציגי החטיבה להתיישבות והיא זו שמסרה להם את הבתים. אמנם היו משפחות שנכנסו להתגורר ביישוב ללא ועדת קבלה או ללא חתימה על מסמך כלשהו, אולם אין מדובר בפלישה שלא כדין, אלא באי הקפדה על נהלים מטעם החטיבה להתיישבות אשר הייתה להוטה להביאם להתיישבות. הזכויות במקרקעין הועברו לתובעים ולכן אין נפקות למספר התושבים הקהילתיים אשר חלק מהם עזב את היישוב לאור המצב ששרר בו אסיפת הקיבוץ, בתמיכת החטיבה להתיישבות, קיבלה החלטה מפורשת לשינוי ייעוד היישוב מקיבוץ ליישוב קהילתי. הרשות לתפוס את הבתים ולהתגורר בהם, יצרה מצג לפיו אין מניעה חוקית להעביר להם את השימוש בבתים. היה ברור ומוסכם כי המקום ינוהל על ידי אגודה מטעם התובעים ולא על ידי קיבוץ נערן ובוודאי שלא ינוהל כקיבוץ, דבר שנתמך גם על ידי המועצה האזורית. לטענת הנתבעות, זכויות בר הרשות בנכסי הקיבוץ נתונות לקיבוץ, זכויות אלה מעולם לא בוטלו וממילא לא ניתן היה להעניק זכויות אלה גם לתושבים הקהילתיים לטענת ההסתדרות הציונית, הנתבעת 1, הסכם בר הרשות שנחתם בין ההסתדרות לקיבוץ עומד בעינו ובית המשפט אינו יכול להכריז על ביטולו כאשר אף אחד מהצדדים לו אינו חפץ בביטולו. התובעים לא חתמו על הסכם לקבלת זכויות בר רשות ולעומת זאת, הצהירו כי ידוע להם שאינם מקבלים קרקע או נחלה. התובעים לא הציגו ראיה פוזיטיבית לתמיכה בטענתם כי הובטח להם בכתב או בעל-פה כי יקבלו זכויות של בר רשות בבתים הנמצאים בקיבוץ. להיפך, המסמכים עליהם חתמו ודמי השכירות ששילמו אינם עולים בקנה אחד עם הענקת זכויות בר רשות טענת התובעים לזכויות במקרקעין לא הועלתה במהלך השנים ונשמעה לראשונה לצורך תביעה זו. הטענה לפיה הקיבוץ ננטש, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה כל עוד הקיבוץ לא פורק, והגורם היחיד הרשאי להכריז על פירוקו של הקיבוץ הוא רשם האגודות השיתופיות. במצב הנוכחי, לא ניתן להעניק לתובעים או לכל מתיישב אחר זכויות בר רשות בשטח הקיבוץ והפתרון האופטימאלי הוא הקמת שכונה קהילתית ליד הקיבוץ, מה גם שזכויות הקיבוץ כפופות לשעבודים בגין התחייבויותיו לטובת נושים שונים לטענת הקיבוץ, הנתבע 2, חברי בשמת נערן לא באו ליצור או לבנות יש מאין אלא באו למקום אשר הוקם שנים קודם לכן והם מבקשים להנות משירותי הקיבוץ. התובעים לא הגיעו כגרעין בעל רעיון אידיאלי משותף לחבריו, ואין ביכולתו לנהל את המקום, אשר בפועל מנוהל על ידי הקיבוץ. במהלך השנים, אמנם הועלו רעיונות והצעות בנוגע לקיומן של שתי אגודות פעילות, האחת לצד השנייה, אך מעולם לא התקבלה החלטה בנוגע לפירוק הקיבוץ. יתרה מכך, חלק מיחידות הדיור בקיבוץ נמצאות בבעלות הקיבוץ. משחתמו התובעים על הסכמי שכירות בהם צוין כי המשכיר (הקיבוץ) הינו בעל הזכויות בבתים, מושתקים הם מלהשיג בדיעבד על זכויות הקיבוץ. היות ומדובר בזכות במקרקעין היה על התובעים להציג מסמך בכתב להוכחת זכאותם הנטענת. הבטחה כאמור לא ניתנה לא בכתב ולא בעל פה והטענה נטענה באופן כללי וסתמי בלבד דיון : אבחן את טענות הצדדים בשני מישורים. הראשון - האם הובטחו לתובעים זכויות במפורש או במשתמע טרם הגיעו ליישוב. השני - האם לאור מצג הגורמים המיישבים במהלך השנים מאז הגעתם קמו לתובעים זכויות שביושר לרישיון בלתי הדיר במקרקעין מכוח הדין הגעת התובעים ליישוב : כאמור, באמצע שנות ה- 90 התקבלו החלטות על ידי הקיבוץ, בתמיכת החטיבה להתיישבות, להקמת יישוב קהילתי שיוקם בתוך הקיבוץ, ללא פירוקו, כאשר השטח שיוקצה ליישוב הקהילתי יהיה מתוך משבצת הקיבוץ (ר' למשל ת/1(ב) ו- (ג) הנ"ל). כפי שצוין לעיל, כחצי שנה לאחר קבלת ההחלטות על ידי הקיבוץ, הוחלט על ביסוס הקיבוץ מחדש, והחלו להישמע קולות בדבר הקצאת הקרקע ליישוב הקהילתי במסגרת תוכנית הרחבה ולא במשבצת הקרקע של הקיבוץ גם בהסתדרות הציונית נשמעו קולות אחרים בעניין זה (ר' למשל ת/1(ה1) ו- (ז)). תחילה היו החלטות ברורות על הקמת יישוב קהילתי במתחם הקיבוץ. במשך הזמן, כאשר התעוררו ספקות בנוגע להסכמת הקיבוץ, הגישה היתה פחות נחרצת. בדיון מיום 5.1.97 שהתקיים על ידי ההסתדרות הציונית נאמר כי, לתושבים הקהילתיים יוקצו יחידות דיור זמניות כאשר חלקן ישמשו בעתיד פוטנציאל להגדלת הקיבוץ או הישוב הקהילתי כן נאמר כי מבני הציבור המשרתים את הקהילה יהיו לטובת שתי האגודות ועלות המימון והאחזקה השוטפת תתחלק בהתאם (ת/1(ז)). יחד עם זאת, נאמר במבוא להצעת הפרוגראמה כי מוצע לצרף אוכלוסיה במסגרת של אגודה קהילתית שיתופית ללא זיקה לנכסי הקיבוץ (ת/1(ח)). מנגד, במכתב שנשלח ביום 8.6.97 מההסתדרות הציונית ליו"ר הועד הממונה של נערן, אליו צורף תשריט של הקיבוץ, נאמר כי "לפי המוסכם בינינו, השטח המותחם בצבע כחול בתסריט המצ"ב יוצא מהשטח שנמסר לכם וישמש להקמת יחידות דיור במסגרת ההרחבה הקהילתית" (ת/1(ט)) אלא מאי, למרות היעדר מדיניות ברורה בהחלטות שיצאו הן מטעם הקיבוץ והן מטעם ההסתדרות, מדובר בהחלטות פנימיות בין החטיבה להתיישבות לקיבוץ, אשר ניתנו כשנה וחצי לפני הגעת התובעים לקיבוץ. החלטות אלה רלוונטיות, לצורך בחינת התנהגות הגורמים המיישבים והשאלה האם הם פעלו על פיהן באופן שיש בו כדי ליצור מצג כלפי התובעים, אך אין בהן כדי להוות הבטחה אישית כלפי התובעים, וספק אם ניתן לראות בכך הבטחה להענקת זכות קניינית. משכך, נותרה השאלה, האם ציפיית התובעים הייתה סבירה בנסיבות העניין ונסמכה על מצג הנתבעות, מפורש או במשתמע מתיאור השתלשלות האירועים כפי שהיא הובאה לעיל, עולה כי קיומן של החלטות סותרות מצד הגורמים המיישבים באשר למבנה היישוב הקהילתי, לא מנע מהם להמשיך במקביל בפעולות להבאת גרעין קהילתי, וביוזמות לצורך מימוש החזון אשר לא ברור היה באותה עת אם הוא מגובש. כך, נקראו התובעים על ידי הנתבעות ליישב את בשמת נערן, בעוד שמעמדם המשפטי ומבנה הקיבוץ טרם הוכרע. לטענת החטיבה להתיישבות הובהר לתושבי בשמת נערן כי הכוונה היא להכין תוכנית תב"ע לשכונה קהילתית צמודה ודרומית ליישוב (סע' 5 לתצהירו של יצחק וייס; עדותו של דוד לוי (פרו' עמ' 27)). מנגד, העיד דוד לוי בהמשך כי הייתה יוזמה של חלוקה בעין של המקום ההסתדרות הציונית יזמה הבאת מתיישבים קהילתיים לנערן ועשתה זאת באמצעות "אמנה". גם לשיטת ההסתדרות הציונית, התושבים הקהילתיים לא היו שותפים להחלטות הסותרות שהתקבלו בעניין היישוב הקהילתי. משכך, אך טבעי הדבר כי התנהגות הגורמים המיישבים ויוזמתם בהבאת התובעים מתוך מטרה מוצהרת להקמת יישוב קהילתי, מקימה אינטרס הסתמכות לגיטימי המצג שהוצג לתובעים היה כי הכוונה היא להקים יישוב קהילתי. קליטת האנשים לקיבוץ לשם כך לוותה על ידי נציגת החטיבה. כאשר נשאלה העדה ספיר, האם ניתנה למתיישבים הקהילתיים הבטחה לקבלת זכויות בבתים בהם התגוררו היא ענתה, כי בוועדות קבלה נותנים למועמד למלא טופס ורוד של החטיבה להתיישבות ואחרי שמאשרים שהמועמד התקבל לחברות באגודה מעבירים את הטופס למחלקה מתאימה בהסתדרות הציונית החותמת "בר רשות". תהליך כאמור לא נעשה במקרה של התובעים, והוא היה אמור להתבצע בשלב מאוחר יותר (פרו' עמ' 36). העדים מטעם התובעים שנמנו על התושבים הקהילתיים, העידו כי הם הגיעו למקום נטוש לאחר שעברו וועדת קבלה. נאמר להם כי יינתנו להם 400 דונם. תחילה יישבו את מבני הקיבוץ ולאחר מכן יתפרסו על יתרות קרקע מעבר לגבולות היישוב הקיים, עד להרחבה של 2,000 משפחות. לצורך כך, החטיבה להתיישבות העבירה מימון לשיפוץ הבתים ולא דובר על קיומו של הקיבוץ (עדות דן ווקסלר, עמ' 7-9; עדות צפריר שפרון, עמ' 15). צפריר העיד, כי במשך הזמן כאשר החלו להגיע מתיישבים ממחנות העולים, היתה הסכמה שיהיו שתי קהילות: הקיבוץ המתחדש ובשמת נערן לסיכום, המתיישבים הקהילתיים באו ליישוב ביוזמת החטיבה להתיישבות בשיתוף עם הקיבוץ, על מנת להקים יישוב קהילתי. אין לקבל את טענת הנתבעות כי המטרה הייתה כי התובעים יתגוררו בקיבוץ בשכירות. למרות צירופם של חוזי שכירות עם אי אלו מהמתיישבים, לא הוכח כי חוזה כאמור נחתם עם כל המתיישבים. כמו כן, לא הוכחו נסיבות חתימת החוזה, האם חתימה על החוזה היוותה תנאי לקבלה להתיישבות, האם החוזה הוצג למועמד עוד בוועדת הקבלה וכד'. אף אם אניח כי נחתמו חוזי שכירות כאשר המתיישבים היו מודעים לנפקותם המשפטית עוד בטרם הגעתם, אין בכך כדי להועיל. נעמי ספיר העידה, כי הקבלה כחבר לאגודת בשמת נערן לא היתה מיידית, וכל מועמד היה צריך לעבור תקופה של אורחות, ולאחריה תקופת מועמדות ורק לאחריה הוחלט אם לקבלו כחבר בשמת נערן (פרו' עמ' 34). הוצגו בפני מסמכים בהם מופנים תושבים לחתימה על חוזה שכירות (ת/1(לד) ו- (מב)). ממכתב ההפניה עולה כי חוזה השכירות נועד רק לתקופת הביניים, ואכן המתיישבים הופנו לחתימה על חוזה שכירות למשך חצי שנה בלבד. מסמכים אלה תומכים דווקא בטענות הנתבעות על ארעיות התובעים ומפחיתים במידת מה את הלגיטימיות של ציפייתם לכך יש להוסיף, קיומו של מסמך דוגמת ת/1(מג) עליו חתמו חלק מהתובעים, בו נאמר כי לאגודה השיתופית בשמת נערן אין הקצאת קרקע בקיבוץ או בכל מקום אחר בבקעת הירדן וכי קבלת המתיישב לחברות לאגודה השיתופית בשמת נערן, אין משמעותה קבלת קרקע או נחלה על ידי החטיבה להתיישבות (ת/1(מג); נ/1(ל); נ/4). מעמד המתיישבים לא היה ברור אף להם. כך למשל, הם היו נוהגים לבקש את הסכמת הקיבוץ או חבריו כאשר רצו לעשות שימוש החורג מהשימוש הרגיל בקרקעות או בנכסים שבקיבוץ (ר' למשל נ/1(ז) ו- (ח)). כמו כן, העידו עדי התובעים כי ההבטחות ניתנו בעל פה וכי הם לא קיבלנו מסמך רשמי בנוגע לזכויותיהם בקרקע (ר' עדות ווקסלר בפרו' עמ' 10; עדות צפריר בעמ' 19). דוד עמר המשמש כמנהל אזור בנימין בחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, ובזמנים הרלוונטיים לתביעה כיהן כיו"ר הועד הממונה באגודה הקהילתית בשמת נערן, העיד כי בפועל, לא נחתמו חוזי בר רשות עם התובעים משום שלא היו מגרשים למרות האמור לעיל, בראיית מכלול הנסיבות והאירועים אני קובע כי אין בחוסר הוודאות בנוגע למעמדם המשפטי של התובעים, כדי לפגום בציפייתם הלגיטימית להסדרת התיישבותם בבשמת נערן. לא ניתן להתעלם מכוונת הגורמים המיישבים להקים יישוב קהילתי לצד הקיבוץ (בין אם במסגרת תוכנית ההרחבה ובין אם לאו). כוונה זו הוצגה למתיישבים הקהילתיים ובנוגע אליה לא היה ספק ולא היו חילוקי דעות. ככל שהתגלו אי בהירויות או חילוקי דעות בין הגורמים המיישבים, אלה נגעו לדרך היישום והמימוש לאור האמור נראה, כי ציפייתם של התושבים הקהילתיים לקבלת זכויות כלשהן במקרקעין, ציפייה סבירה היא, לאור מצגם או אי מצגם של הגורמים המיישבים כלפיהם. התושבים הקהילתיים זומנו על ידי הגורמים המיישבים ליישוב כמעט ריק מתוך מטרה להקים בו יישוב קהילתי. אינני מכריע בשאלה האם התוכנית הייתה להקמת היישוב הקהילתי במסגרת הקיבוץ או במסגרת תוכנית ההרחבה, משום שכאמור, ניתנו החלטות סותרות בעניין זה ואף עדויות אנשים שהיו מעורבים ביישוב התושבים הקהילתיים לא היו חד משמעיות (ר' למשל עדות דוד לוי בפרו' עמ' 29). משלא הייתה מדיניות ברורה, ברור שגם המצג שהוצג למתיישבים לא היה חד משמעי מנגד, לא ניתנה גם הבטחה פוזיטיבית לקבלת זכויות במקרקעין כלשהם, בין בקיבוץ ובין בתוכנית ההרחבה. ציפיית התובעים שניתן להכירה כלגיטימית לאור מצג הגורמים המיישבים הינה לקבלת זכויות מתיישב. לא ברור מה כוללות זכויות מתיישב ומה היקפן. אף אם זכויות אלה כוללות מתן זכויות במגורי קבע, אין בכך כדי להוות התחייבות חוזית למתן זכות במקרקעי הקיבוץ. יושם אל לב, כי במקרה שלפנינו אין מדובר בעסקה במקרקעין שנכשלה, או בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין שנכשלה, אלא בקבלת התובעים ליישוב קהילתי (אם כמועמדים ואם כחברים), ללא התחייבות קונקרטית או הבטחה ברורה למתן זכויות במקרקעין. לאור האמור, אני קובע כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת קבלת זכויות קנייניות בנכסי הקיבוץ או קבלת התחייבות למתן זכויות כאמור התגבשות זכויות שביושר : האם התגבשו זכויות שביושר מכוח הדין שיש בהן כדי להקים זכות קניינית לתובעים בנכסים? כאמור, מקרקעי הקיבוץ נמצאים בבעלות המדינה באמצעות ההסתדרות הציונית אשר קיבלה הרשאה מאת הממונה על הרכוש הממשלתי. לקיבוץ זכויות של "בר רשות" במקרקעי הקיבוץ עד שנת 2033. האפשרות ליתן לתובעים זכויות של בר רשות במקרקעין, יכולה הייתה להינתן על ידי ההסתדרות הציונית שהיא בעלת הזכויות. שאלה היא האם זכות זו, הידועה כזכות אישית אשר אינה ניתנת להעברה, יכולה הייתה להיות מועברת על ידי הקיבוץ כרישיון משנה. סעיף 8 להסכם בין ההסתדרות הציונית לקיבוץ (נ/1(יא'1)), קובע כי כל העברת זכות על ידי הקיבוץ דורשת הסכמת ההסתדרות הציונית טענת הקיבוץ לפיה חלק מהזכויות נרכשו על ידה ונמצאים בבעלותה לא הוכחה. אין חולק, כי ההסתדרות נתנה הסכמה לשימוש התובעים בבתי המגורים בקיבוץ, והשאלה העולה היא כיצד נסווג זכות זו, האם נאמר כי מדובר בשכירות אשר מטבעה הינה זכות המוגבלת לתנאי ההתקשרות, או שמא מדובר בזכות לרישיון בלתי הדיר במקרקעין. טענת הנתבעות לפיה קיומם של חוזי שכירות בין התובעים לקיבוץ מונע הכרה בזכות לרישיון בלתי הדיר אינה מדויקת. בע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח', פ"ד נח (4) 27, פיסקה 3 לפסק דינו של הנשיא ברק, נקבע כי עצם השימוש בהגדרות ובמונחים של החקיקה החדשה, עדיין אינו מכריע לגבי מהותן הקניינית של הזכויות השונות. חלק מהתובעים חתמו על הסכמי שכירות, אולם מדובר בחוזים זמניים אשר אין בהם כדי לחרוץ גורלם של זכות המתיישבים במקרקעין (ר' למשל חוזה שכירות שנחתם עם פאול פינזרו נ/2(ב), אשר תקופת השכירות בו נקבעה לחמישה חודשים). משכך, נראה כי המסגרת הנורמטיבית הנכונה לבחינת זכויות המתיישבים הקהילתיים היא במסגרת זכות הרישיון במקרקעין הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק (Estoppel) שפותחה בדיני היושר האנגליים. השתק נועד למנוע תוצאות בלתי-צודקות, המתחייבות לכאורה מן הדין, על-ידי השתקת המתנגדים מלטעון בבית-המשפט טענות משפטיות או עובדתיות, שהן נכונות כשלעצמן (פסק דין אלוני הנ"ל, פיסקה 7 לפסק דינה של הש' דורנר). כאמור, בענייננו לא עולה שאלת עצם מתן הרשות, אשר אין חולק כי זו ניתנה, אלא שאלת ביטול הרשות. ההכרעה הסופית בשאלת הדירותה של זכות הרישיון לעולם תהיה נסיבתית. הפעלתו של ההשתק מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות המעידות על הציפייה תמת הלב של בעל הרישיון והנזק שנגרם לו. הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון והנזק שסבל בעל הרישיון בהסתמך עליה, מחייבים לבחון את מהות הרישיון שנוצר לא רק במשקפיו של הדין הפורמאלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק דהיינו, האם יהיה זה צודק בנסיבות העניין לאפשר לבעל המקרקעין להתנער מן הרישיון שנתן ולתבוע סילוקו של בעל הרישיון מן המקרקעין. תנאי הרישיון, משך הזמן שבו הוא ניתן, ותנאי הסיום של הרישיון ייקבעו על ידי בית המשפט על פי שיקולים של צדק (א. טננבוים וח. טוקר "רישיון במקרקעין לאור פסק דין אלוני - בין התיאוריה למעשה", מקרקעין ד(1) (2005) 3, בעמ' 7). ההלכה מאבחנת בין רישיון שניתן בתמורה לבין רישיון שניתן שלא בעבור תמורה, וקובעת, שרישיון שניתן ללא תמורה אפשר לבטלו כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הקרקע, שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון (ע"א 602/84 יוסף ריבוא ואח' נ' אברהם גל ואח', פ"ד לט (3) 693, פיסקה 8). יחד עם זאת, גם בעניין רישיון שניתן בתמורה אין לקבוע אוטומטית כי הוא בלתי הדיר בדרך כלל, זמן רב שעבר, השקעה משמעותית של בעל הרישיון ושינוי מצב, הם סממנים למתן רישיון בלתי הדיר. הכרה בזכותו של פלוני להחזיק או להשתמש במקרקעין מכוחו של השתק תעלה אפילו רישיון גרידא, המהווה בעיקרו מעשה נדיבות שאינו מלווה בהתחייבות מצד נותן הרשות, למעלה של רישיון בלתי הדיר, שאין בעל המקרקעין יכול להתנער ממנו כרצונו. ביטול רישיון בלתי הדיר כזה מסור לשיקול דעת בית המשפט ויוכרע על פי שיקולים של צדק (ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי, פ"ד טז(4), עמ' 2905-2906; ע"א 346/62 פנינה ויעקב רכטר ואח' נ' מנהל מס עזבון ירושלים, פ"ד יז(2) 701, בעמ' 708-709) במקרה שלפנינו, הטענה לפיה הרשות ניתנה בתמורה יש בה כדי לחזק את הזכות ולהוות שיקול של צדק לאי ביטולו. אולם, טענה זו לא הוכחה כדבעי, לא הוכח כי שולמו תשלומים כלשהם מעבר לדמי השכירות, מהי התקופה בגינה שולמו דמי השכירות, האם דמי השכירות שולמו כתשלום סמלי ובעבור מה הם שולמו. אשר לכן, לכאורה נראה כי לפחות בנוגע לחלק מהשירותים שניתנו לתובעים, מדובר ברישיון שניתן ללא תמורה, אשר ניתן לביטול. אף אם הייתי מניח כי מדובר ברישיון שניתן בתמורה לא היה בכך כדי להועיל. טענות התובעים בדבר מתן זכויות ותקציבים על ידי החטיבה להתיישבות והמועצה עד לשנת 2004 (סע' 46 לסיכומיהם) יש בה כדי לחזק את הטענה כי דובר ברישיון הדיר. הגורמים המיישבים המשיכו להחזיק בנכסים, מימנו את שיפוץ הדירות ושירותים נוספים שניתנו במסגרת הקיבוץ התובעים, לא רק שלא שינו מצבם לרעה, אלא שבמשך השנים קיבלו הטבות. לכך יש להוסיף, את פרק הזמן הקצר יחסית, שחלף ממועד מתן הרשות ועד לבקשה לבטלו (כ- 6 שנים, לגבי המתיישבים הוותיקים ביותר, ופרק זמן קצר יותר לגבי המתיישבים שהגיעו במשך השנים), כאשר עוד במהלכם החלו להתעורר שאלות ותהיות בנוגע לבעלי הזכויות במקרקעין, ולא ניתן היה ללמוד על הסכמה שבשתיקה של הבעלים. משכך, אף אם התנהגות הנתבעות יצרה ציפיות חוזיות כאלה ואחרות אצל התובעים, אין בה כדי להוות השתק המקנה לתובעים זכויות, או מונע סילוק ידם צודקות הנתבעות כי פינוי הקרקע על ידי חברי הקיבוץ, אין בה כשלעצמה כדי להקים זכות במקרקעין או כדי להפקיע את החוזה שבין ההסתדרות לקיבוץ, ולכל היותר יש בה כדי להוות עילה לביטול. מנגד, אין נפקות לשאלת יכולתם של אנשי היישוב הקהילתי להקים ולנהל את היישוב. טענות אלה כולן יכולות להוות עילות לביטול הסכמים כאלה ואחרים או עילות לבחינת שיקול הדעת של מי מהגורמים המיישבים, אך אין בהן כדי להקים זכויות במקרקעין לטובת מי מהצדדים, זכויות אלה יוקנו רק בתנאים הקבועים בדין משזו המסקנה אליה הגעתי, אין אני מוצא מקום לדון בטענת התובעים לפיה יש לבטל את ההסכם בין ההסתדרות לקיבוץ. בנקודה זו אינני מקבל את טענת הנתבעות לפיה בכל מקרה לא ניתן לבטל הסכם כאשר שני הצדדים לו אינם מעוניינים בביטולו. ניתן לתאר מצבים שונים בהם צד ג' יוכל לטעון לזכותו במקרקעין, או לכל זכות הנוגעת לחוזה מסוים, כאשר הצדדים לחוזה אינם מעוניינים בביטולו. והדוגמא הטובה לכך, היא עסקאות נוגדות על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. משכך, אם הייתי קובע כי לתובעים קמה הזכות לרישיון בלתי הדיר במקרקעין, היה צורך לבדוק את זכותם אל מול זכות הקיבוץ על פי דיני העסקאות הנוגדות. אולם, משנדחתה טענת התובעים לזכות לרישיון בלתי הדיר במקרקעין, אין עוד מקום לדון בטענה זו כמו גם בטענת הנתבעות לפיה מי שחתם על חוזה שכירות אינו יכול לחלוק על זכויות המשכיר סיכום : התובעים לא הצליחו להוכיח תביעתם למתן זכויות שימוש בלתי הדירות בנכסים או למתן כל זכות קניינית אחרת. התובעים אכן נקראו לבוא ליישב את קיבוץ נערן מתוך מטרה להקים יישוב קהילתי. יחד עם זאת ציפיית התובעים לקבלת זכויות מתיישב, אינה טומנת בחובה בהכרח ציפייה לגיטימית לקבלת זכות במקרקעין שיש בה כדי להוות הקניית זכות במקרקעין או התחייבות להקניה כאמור לאור האמור, יש לדחות את תביעת התובעים להצהרה על היותם ברי רשות בבתים בהם הם מתגוררים או לזכויות שימוש בכל שאר המבנים והשטח אשר בנערן, או לחלוקת היישוב בינם לבין חברי הקיבוץ. כן יש לדחות את תביעתם להצהיר על בטלות ההסכמים בין הקיבוץ להסתדרות הציונית. כאמור, משלא הוכח כי קמה לתובעים זכות קניינית אשר יש בה כדי לסתור את זכות הקיבוץ במקרקעין, לא קמה עילה לבחינת זכויות הקיבוץ במקרקעין. תביעת התובעים למתן זכויות ניהול מוניציפלי של היישוב וקבלת תקציבים מכוח החוק דינה להידחות בהעדר תשתית עובדתית. התובעים לא הוכיחו מהו היקפם של זכויות מתיישבים, מהם התנאים לקבלתם, וקיומם של התנאים במקרה זה. מאידך, לא הוגשה תביעה שכנגד לסילוק ידם של התובעים ממקרקעי הקיבוץ, ולכן אין להצהיר על היעדר זכות חוזית המאפשרת להם להתגורר בבתים או לחילופין על היותם פולשים לאור התוצאה אליה הגעתי, אין נפקות לעובדה כי תובעים 8-9 ו- 14-15 כבר אינם מתגוררים ביישוב. מן הראוי לנתבעות, אשר הביאו ליישובם של התובעים או חלקם, כי ימצאו פתרון הולם לסכסוך התוצאה : התביעה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאותמקרקעיןרישיון / רשות / זכות - בלתי הדירה