האם אפשר לבטל חוזה יחידת נופש בארץ ?
פסק דין
1. במועד הרלוונטי לתובענה עסקה התובעת (להלן: חברת קלאב הוטל) בתחום המלונאות ונופש בשיטת "טיים שרינג" במסגרת רשת מלונות קלאב הוטל בישראל. ביום 16.10.95 התקשרו הנתבעים (להלן גם: בני הזוג שמיר) בחוזה עם התובעת לפיו רכשו זכות לנופש בת שבוע ימים במלון "קלאב אין אילת" תמורתה התחייבו לשלם סך של 39,336 ₪ בששים תשלומים חודשיים בסכומים ובמועדים הנקובים בחוזה.
2. לאחר תשלום חלק מהתמורה נתגלעו חילוקי דעות בין בעלי הדין בנוגע לשבוע בשנה שנרכש. החל מחודש אפריל 1998 פסקו בני הזוג שמיר מלשלם את דמי הרכישה החודשיים ובהמשך גם הגישו תובענה נגד חברת קלאב הוטל במסגרת ת"א 6593/02 של בית משפט זה (להלן: ההליך הקודם) לביטול החוזה ולהשבת מה ששילמו. ביום 28.7.06 ניתן פסק דין הדוחה את ההליך הקודם.
3. ביום 7.2.08 הגישה חברת קלאב הוטל תובענה זו לתשלום יתרת התמורה החוזית הבלתי מסולקת. התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר ובני הזוג שמיר הגישו בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין למתן רשות להתגונן מאותו נימוק. ייאמר כבר עתה, כי אם תדחה הבקשה לדחייה על הסף תדחה גם הבקשה למתן רשות להתגונן.
4. טענת בני הזוג שמיר הנה בתמצית, כי בהתאם לחוזה התחייבו לשלם לתובעת תשלומים חודשיים שנפרסו לתקופה בת חמש שנים. מועד התשלום האחרון היה ביום 20.9.00 וכאמור החל מיום 20.4.98 פסקו מלשלם את התשלומים החודשיים. בהיות החיובים חודשיים הרי שגם עילת התביעה נוצרה מידי חודש בחודשו החל ממועד התשלום הראשון שלא שולם (ה- 20.4.98) וכלה במועד התשלום האחרון שלא שולם (ה- 20.9.00). החוב בגין התשלום האחרון שלא שולם התיישן אפוא ביום 20.9.07 וברי כי החובות שנוצרו קודם לכן התיישנו עוד קודם לכן.
5. בתגובתה הסכימה התובעת כי לפי מניינה הרגיל של תקופת ההתיישנות כפי שנקבע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק) התובענה אכן התיישנה.
ואולם לטענתה חלה על המקרה דנן הוראת סעיף 9 לחוק שכן בני הזוג שמיר הודו בתוך תקופת ההתיישנות או לאחריה בקיומה של הזכות הנתבעת. לטענת חברת קלאב הוטל, הן בכתב התביעה בהליך הקודם אשר הוגש ביום 24.3.02 והן בתצהיר עדות ראשית שהוגש ביום 25.9.02 הודו בני הזוג שמיר בקיום חוזה הרכישה, בתמורה המוסכמת, בסכום ששילמו בפועל ובקיומה של יתרה בלתי מסולקת. הודאתם הברורה והחד-משמעית בעובדות אלו ללא טיעון התיישנות, מהווה הודאה בקיומה של הזכות הנתבעת.
6. בתשובה לתגובה טענו הנתבעים כי לא זו בלבד שלא הודו בקיומה של הזכות אלא כפרו בקיומה במפורש שהרי תבעו את ביטול החוזה והשבת מה ששילמו. תביעה לביטול אינה עולה בקנה אחד עם קיומה של הזכות.
אמנם נכון, הנתבעים סברו שהיה פגם בעת כריתת החוזה ובקשו לבטלו. ואולם, לא המסקנות המשפטיות שהסיק הנתבע הן הנבחנות (שבמקרה דנן נדחו כאמור על ידי בית המשפט בהליך הקודם) כי אם בית המשפט הבוחן את אמירותיו או מעשיו ועליו להסיק אם יש בהם הודאה בעובדות המבססות את הזכות.
7. בני הזוג שמיר גם טוענים בתגובה לתגובת חברת קלאב הוטל כי גם אם האמור בכתב ההגנה ובתצהיר מהווה הודאה מצדם, הרי שמשזכרה של הודאה זו לא באה בכתב התביעה של חברת קלאב אזי אינה יכולה עתה לסמוך עליה את טענותיה.
דין טענה זו להדחות. הודאה בקיומה של זכות אינה מהווה חלק מעילת התביעה ולכן לא היה על חברת קלאב הוטל לפרט עובדות אלו בכתב התביעה. כידוע טענת התיישנות הנה טענת הגנה (ובמקרה הנדון בהתיישנות דיונית עסקינן, שאם לא נטענה בהזדמנות הראשונה לא יוכל נתבע להסתמך עליה בהמשך) והטענה בדבר קיומה של הודאה בזכות הנתבעת נועדה להדוף את טענת ההתיישנות, כפי שנעשה במקרה הנדון.
8. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע לאמור:
"הודה הנתבע, בכתב או בבית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה...בסעיף זה "הודאה" - למעט הודאה שיש עמה טיעון התיישנות".
9. בסעיף 3 לכתב התביעה בהליך הקודם טענו בני הזוג שמיר כדלקמן:
"ואמנם, לאחר מסע שכנועים - שכלל בין היתר, הדגמות, הצגת טבלאות, לוחות שנה, מחירונים וכיו"ב - חתמו התובעים על הסכם חכירה של יחידת נופש. ..רצ"ב העתק ההסכם..."
לפי החוזה התחייבו בני הזוג שמיר לשלם לחברת קלאב הוטל סך של 39,336 ₪.
בהמשך בסעיף 11.3 לכתב התביעה בהליך הקודם הודו הנתבעים כי עד למועד בו בטלו את ההרשאה הבנקאית לחייב את חשבונם שילמו סך של 21,336 ₪ ("התובעים [בני הזוג שמיר] יטענו כי עד למועד ביטול הוראת הקבע שהורדה באמצעות כרטיס האשראי של התובע 1, שילמו התובעים [בני הזוג שמיר] לנתבעת [חברת קלאב הוטל] את הסך של 21,336 ₪").
בסעיף 9 לכתב ההגנה טענה חברת קלאב הוטל כי יתרת החוב של הנתבעים מסתכמת בסך 18,000 ₪. בסעיף 9 לתצהיר עדות ראשית אישרו האחרונים את נכונות הסכומים הנקובים בכתב ההגנה ["ויודגש, עד למועד ביטול הוראת הקבע שניתנה לטובת הנתבעת 1, שילמנו [בני הזוג שמיר] לנתבעת [חברת קלאב הוטל], על חשבון הרכישה סך של 21,336 ₪ (לענין זה ראה גם אישור הנתבעת בסעיף 9 לכתב ההגנה)"].
10. השאלה הטעונה הכרעה הנה אפוא האם מהווים דברי הנתבעים הודאה בקיום זכות חברת קלאב הוטל לתשלום יתרת התמורה החוזית. הודאה בקיום הזכות מחייבת כי הנתבע "..יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ [פורסם באתר נבו). כן ראה בסוגיה רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו).
11. מהאמור בכתב התביעה במסגרת ההליך הקודם ובתצהיר עדות ראשית כפי שצוטטו לעיל ניתן להסיק כי בני הזוג שמיר הודו למעשה בכל המרכיבים העובדתיים לקיומה של הזכות הנתבעת. נכון הדבר, בשום מקום לא נאמר על ידי בני הזוג שמיר "אנו חייבים את יתרת התמורה" ברם לא זו בלבד שבהפנייתם לאמור בסעיף 9 לכתב ההגנה ללא הסתייגות אישרו למעשה את אמיתות החישוב הנקוב ואת יתרת החוב אלא שמההודאה בחיוב החוזי לשלם סך של 39,336 ₪ (קרן) וההודאה כי שילמו רק 21,336 ₪ (קרן) משתמע קיומו של החוב בהפרש בין הסכומים הללו ומכאן הודאה בקיום זכות התובעת.
למותר לציין, כי לו נתקבלה תביעת בני הזוג שמיר בהליך הקודם אזי הזכות הנתבעת היתה פסה מן העולם.
12. מרוץ ההתיישנות התחיל אפוא ביום 25.9.02 (תאריך מתן תצהיר עדות ראשית) כך שהתובענה, אשר הוגשה ביום 7.2.08, טרם התיישנה.
13. הבקשה לדחייה על הסף נדחית אפוא בזאת.
14. בני הזוג שמיר בקשו לחלופין כי תנתן להם רשות להתגונן בפני התובענה בלא שהעלו נימוק נוסף זולת טענת התיישנות. משנדחתה טענתם זו ולא הציגו הגנה לכאורה מפני התובענה דין הבקשה למתן רשות להתגונן להדחות אף היא, וכך אני מחליטה. חברת קלאב הוטל זכאית אפוא לפסק דין לטובתה בהתאם לעתירה שבכתב התביעה.
15. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 36,755.83 ₪ כשסכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 החל מיום 7.2.08 (יום הגשת כתב התביעה) ועד התשלום המלא בפועל.
כן ישלמו הנתבעים לתובעת את אגרת התביעה וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 15% מהסכום הפסוק ומע"מ כדין. פרט לכך, כל צד ישא בהוצאותיו.
חיפוש פנימי באתר
